תוכנית ייצוב המשק – סיפור שלישי

אפשר לפתוח את הסיפור הזה ברשימה. רשימת הכוחות המניעים אנשים. תאוות בצע, תאוות שררה, תאוות כבוד. פחד, חשש משינוי, נאמנות. טיפשות, אטימות, בורות. וגם אומץ, יושר ומוסר.

אבל נכון יותר לספר את הסיפור סתם ככה. סיפור תוכנית ייצוב המשק מדבר בעד עצמו. עוסקים הרבה בניתוח הקשר בין המשתנים הכלכליים שעליו התוכנית הושתתה. כגון הקשר ההפוך בין שיעור האינפלציה לרמת הרבית. כותבים לא-מעט על השימוש הפוליטי שעשו בה: מכה אנושה לתשתית הממסד הישן – הממסד המפא"ניקי-קיבוצי-הסתדרותי. מדברים מפעם לפעם על המחטף – מחטף של רכוש ושל השפעה מקבוצת אוכלוסיה אחת לקבוצה אחרת.

להמשיך לקרוא

תוכנית ייצוב המשק – סיפור שני

כמו בכל סיפור מודרני, גם בסיפור הזה יש יותר מנראטיב אחד. כמו בכל סיפור מודרני, גם בסיפור הזה כל נראטיב וכותרתו. ובעצם, הנראטיבים כולם חותרים לדבר אחד, אולי לכסות על משהו, ואולי לבטא את אמונת כותביהם.

 הסיפור הזה מתחיל בריסון השוק המקומי. מונח שנכנס לשימוש מתישהו בשנות ה-70 או ה-80. כניסתו המרשימה ארעה לאחר קפיצה אדירה בחלקה של ההוצאה הציבורית (בעיקר הוצאת הממשלה והרשויות המקומיות) מהתמ"ג. להמשיך לקרוא

תוכנית ייצוב המשק – סיפור אחד

איך זה קרה? שואלים אותי לעתים קרובות. איך זה שכו-לם קיבלו את תוכנית ייצוב המשק מבלי להסתייג. ובכן, השלב הראשון של התוכנית באמת הושתת על הסכמה רחבה.   הסכמה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים בישראל. הסכמה בין שלושת המשרדים הכלכליים הראשיים של אותה תקופה: בנק ישראל, משרד האוצר, משרד התעשייה והמסחר. חילוקי הדעות התגלעו לאחר מכן, כשהתוכנית נדבקה לקוויה ההתחלתיים, ולא  התאימה את עצמה לתנאים שהשתנו.

להמשיך לקרוא

שיטה מושלמת למינוי נגיד לא מושלם

גם עכשיו, אחרי שזה קורה כבר בפעם השנייה, ניתן להתרשם שלפיד ונתניהו לא ממש קולטים מאיפה זה נחת עליהם. נתניהו שותק, לפיד מגיב בבדיחה תפלה. כאילו שבחירת נגיד היא רק סיפור אישי. כאילו שכל דבר אפשר לפתור בעזרת שימוע.  עד לרגע זה לא הובהר בדיוק במה פרנקל וליידרמן מואשמים. והם לא הבכירים היחידים שחטפו בשבועות האחרונים, מנכ"לית הבורסה והיו"ר שלה גם הם נדחפו להתפטרות משפילה.

מה שכנראה אומר שלכל הסיפור הזה יש רקע כלכלי ענייני: מאבק על המדיניות המוניטרית, ועל אופי הבורסה בישראל. ובמאבק, כמו במאבק, מנסים לדחוף מועמדים שיקדמו אינטרסים מסוימים, ולבלום מועמדים המפריעים לקידום אותם אינטרסים. ואגב, הערכת מדיניותם הצפויה של מתמודדים על תפקיד אינה בהכרח תחזית מדעית. היא מתבססת על מעשיהם ועל התבטאויותיהם בעבר. אך, לעתים קרובות, העבר אינו מכתיב את העתיד. והמועמדים, עצמם, אינם יכולים לצפות מראש איך יגיבו על אירועים שלא התנסו בהם.

להמשיך לקרוא

תקנים הם (לפעמים) נשמת האומה

הכרזתו של שר הכלכלה, נפתלי בנט, על יישום הרפורמה במכון התקנים באמצעות צו, מעידה כאלף עדים על חולשת טיעוניו המקצועיים. אישור הרפורמה, בוועדת הכלכלה של הכנסת, התעכב לא רק בגלל התנגדותם של יו"ר הוועדה אבישי ברוורמן וחבריו, אלא גם בגלל הסתייגויות חברי הקואליציה בוועדה.

מיותר לומר, כי עצם השימוש בצו לקידום רפורמה כלכלית הוא בעייתי. מה גם, שבניגוד לנטען בדו"ח טרכטנברג, אין כל וודאות בכך שהרפיית דרישות התקן, והגדלת מספר היבואנים הצפויה בעקבותיה, יורידו את מחירי המוצרים שישוחררו. יבוא המוצרים לישראל אינו מתנהל בשוק של תחרות משוכללת. על כן, כל שינוי בו עלול לגרור  את התגובות המגוונות הבאות: התאגדות יבואנים נגד הצרכנים, מלחמות חרמה בין היבואנים לבין עצמם, הורדת מחירים, העלאת מחירים, שחיקת איכות המוצר, השבחתו. הכל אפשרי.

אבל אלה רק הערות הפתיחה. לב הדיון הוא הרפורמה המוצעת, שעיקרה מתמצה בשני צעדים.  הראשון מביניהם הוא החלה גורפת של התקנים הבינלאומיים המוכרים על היבוא לישראל, שפירושו למעשה הוא ריקון התקן הישראלי מתוכן. הצעד השני הוא הסתפקות בהצהרת היבואן או היצרן על עמידת המשלוח שהוא מביא בבדיקת מכון תקנים בחו"ל, לבד מאשר במוצרים שיוגדרו כמסוכנים. הצעד הזה ישלים את  את הפיכתו של מכון התקנים הישראלי למיותר.

להמשיך לקרוא

השמן זית שלנו מטוסקנה

סתם מסעדה איטלקית באיזור הצרפתי של שווייץ. אחת מרשת מקומית לא גדולה. בשר, דגים, פסטה, פיצות, מנות צמחוניות – מסעדה רגילה לגמרי.

ובאמצע התפריט, הפתעה, עמוד שכותרתו "האיכות שלנו מובטחת". מתחת לכותרת, רשימת חמרי הגלם של המסעדה עם פירוט מקורם. השמן זית, בכבישה קרה, מטוסקנה. העוף משווייץ ומצרפת. העגל, הבקר והחזיר משווייץ. הכבש מאוסטרליה, ניו-זילנד, בריטניה. גבינות הפרמזן והמוצרלה מאיטליה. העגבניות מאיטליה.

לכאורה, תו תקן תמים. ובכל זאת, משהו חבוי מאחוריו. ברוב מדינות העולם המתועש נהוג היום ליבא חלק ניכר מפריטי הצריכה הפרטית – מוצרים מוגמרים וחמרי גלם. רכישת התוצרת במדינות העניות מאפשרת למתן את יוקר המחיה במדינות העשירות יותר.

להמשיך לקרוא

יין, חירות, הסכמה לאומית

כבר כשהתקרבתי לשולחן ארוחת הבוקר ראיתי שבחרנו טוב. מפה מגוהצת בתכלת בהיר, מפית נייר צהובה עם כיתוב כחול מקופלת ככובע חרוטי משמאל למזלג, שני וורדים צהובים-וורודים באגרטל. שווייץ לעולם לא מכזיבה. שקט לעיניים, שקט לאזניים, שקט למחשבות.

האוטובוס הבינעירוני התייצב בתחנה בדקה הרשומה בלוח התלוי במקומו. הרכבת המצוחצחת נעה בזמן המוקצב לה. האניה ששטה על אגם ז'נבה לא ביישה את המסורת.

שווייץ היא מדינת שלוש אומות ושלוש שפות רשמיות: גרמנית, צרפתית ואיטלקית. היינו בחופשה בחלק הצרפתי שלה. במסעדות מצאנו תפריטים בשלוש שפות ועוד אנגלית, האנשים שפגשנו דיברו או גמגמו בשלוש השפות. ברחובות ראינו המון ילדים אפריקאים ואסיאתיים משולבים בטבעיות בחבורות הילדים המקומיים שחזרו הבייתה בצהריים עם ילקוט על הגב. ראינו גם המון זוגות מעורבים – מעורבים בברכת המשפחה, כך נראה – הולכים לבלות יחד עם הסבא והסבתא ועם ילדים בכל גוון אפשרי של קפה בחלב.

להמשיך לקרוא

לשכנע את הלא-משוכנעים

זה, כמובן, צריך להיות המוטו של כל דיון מקצועי או פוליטי. וזה, כמובן, אינו המוטו ברוב המקרים. קל יותר לשכנע את המשוכנעים. הם לא מתווכחים. הם תמיד מחזקים אותך. והם לא תובעים ממך יידע או הבנה עמוקים מדי.

הכרת יתרונו של שכנוע המשוכנעים עומדת ביסודו של כל ז'רגון מקצועי או פוליטי. עם זאת, שימוש יתר בשיטה חותר תחת כל טקסט מקצועי או פוליטי. וכך, למרות שכתיבת מאמר קצר לקהל הרחב, בכוונה טהורה, היא המבחן העליון לשליטה מקצועית, רובם המכריע של המאמרים המקצועיים בעיתונות היום נחשבים לחסרי ערך. ובאופן דומה, גם מצעי המפלגות נתפשים היום כטקסט נלעג, אם מישהו בכלל מסתכל עליהם.

להמשיך לקרוא

רוח השטות ההיא של דמוקרטיה

לפני מספר שבועות, נסעתי באוטובוס מתל-אביב לירושלים. הפלגנו באיילון-דרום, התקרבנו למזלג ימינה-אשדוד-שמאלה-ירושלים. איזה פנייה אני לוקח עכשיו? שאל הנהג את הנוסעים שעל ידו. שמאלה, הם ענו, והוא עלה בביטחה על כביש ירושלים. שם הוא שב והתעדכן:  ואיפה בדרך אני אמור לעצור?

לא הופתעתי, תיארתי כאן בעבר סיפור דומה. אגד נעזרת בנהגים מחליפים מדי פעם. הם, כנראה, לא מספיקים ללמוד את מסלול הנסיעה לכל פרטיו. הפעם, ישבתי מאחורי הנהג, ולכן שמעתי טוב-טוב את מה שאמרה לו הנוסעת שהגיחה פתאום בריצה מהספסל האחורי, כעשר דקות אחרי שבעיית הניווט הקטנה נפתרה.

להמשיך לקרוא

לא ניסינו לתקן את העולם

מצחיק, אני זוכרת בדיוק איך נפלה עליי ההכרה שאני ציונית וסוציאליסטית. זה היה בשנות ה-70. חזרתי עם משפחתי משהות של שנתיים בארה"ב. שמחתי לחזור לארץ. היה נדמה לי שאני שמחה בגלל השמש, הקפה התורכי, והטחינה. אבל היה שם עוד משהו: הרגשתי שלעולם לא יהיה לי טוב מחוץ לישראל.

היה לי קשה בחוץ. חסרה לי המעורבות העצומה שאני חשה כאן כל רגע. לא אהבתי את יחסי העבודה שם, כאן עדיין שרר עידן הקביעות והנאמנות בין עובד למעביד. וכמובן שלא הצלחתי להבין איך אפשר לחיות במדינה בלי ביטוח בריאות לכל, ועם פחד לפתוח דלת סתם-ככה-בלי-לבדוק-מי-זה כשהפעמון מצלצל.

להמשיך לקרוא