לפני כשבועיים חלה תקלה בשואב האבק שלנו. שואב טוב, ויקר כמובן, מסוג דייסון. הוא התחיל לעבוד והפסיק, התחיל והפסיק. התקשרנו ליבואן: חברת ברוכים בירושלים. אמרו לנו לצלם את זה ואת ההוא, ולשלוח בסלולרי. לקח זמן, ובסוף איתרנו את הבעיה: הפילטר דורש החלפה. יופי, אמרנו, תביאו לנו פילטר. לא, ענו לנו, פילטר רק אצל היבואן: חברת דייסון בפתח תקווה.
בהסתכלות על האינפלציה, שמתחילה לרדת פתאום, שמתי לב לתופעה מעניינת אחת. בעולם גלובלי, האינפלציה או הדיס-אינפלציה הן מחלות מידבקות. בדרך כלל, ארה"ב מובילה, כולן עוקבות אחריה.
אם נרצה לסכם את כהונת נתניהו במילה אחת, תהא זאת המילה פתו-ח. הכל פתו-ח, ביטחון, מדיניות, כלכלה. נתניהו הוא ה-שבוי של הגלובליזציה. הוא אחד המנהיגים העולמיים שלוקחים את הגלובליזציה ברצינות הכי רבה.
נתחיל בזה שהסינים הם לא פראיירים. החליטו להעלות את מחיר מוצרי החלב המפוקחים רק ב-8.3%, ולדחות את כל השאר – עד 16% – לעוד שנתיים. הם חייכו, כהרגלם, והם עושים מה שהם רוצים. זה קרה בראשית מאי, השנה. הגיעו לכאורה להסכם על מחיר החלב. במקום ה-16% שהיו חייבים להן, חברות החלב קיבלו רק 8%. תנובה הסכימה, בסינית, חודשיים אחרי, היא מחייכת לעצמה.
את השיטה של ההיי-טק אנחנו מכירים, ואפילו מקבלים בלית-ברירה. אחוז מסוים מפעילות ההיי-טק חייב לזלוג החוצה. מדוע? כי הוא נמכר בשווקים עולמיים, כי לישראלים יש כישרון ייחודי בתחום הזה. מה שחדש הוא העברת היידע הישראלי באופנה החוצה. גם זה בעצם לא חדש. יש לנו כאן מכללת אופנה משובחת, שנקר, אחת הטובות בעולם בתחומה. ויש לנו בתחום יידע מסורתי של דורות. עם כל אלה, התחום בישראל מוזנח כי הוא לא היי-טק. מה לא ברור?
מאמר מעניין שקראתי בדה מרקר החזיר אותי למאבק שניהלתי עם בנק ישראל לפני יותר מ-35 שנה. המאמר, שנכתב על ידי גדעון בן נון, מספר על מלחמתה של סין בדולר האמריקאי. סין מנסה לפגוע בדומיננטיות של הדולר, ולהביא את היואן למעמד של מטבע גלובלי. ב-2022, שימש הדולר מטבע בעסקות המהוות כמחצית מהסחר העולמי. בשוק המט"ח הדולר מכסה כ-90% מהסחר העולמי. אך הדולר, בכל זאת, יורד ביתרות המטבע הרזרביות. באמצע 2022 הוא תפש כ-60% מהרזרבות הרשמיות, בעוד שלפני חמש שנים, הוא תפש כ-65% מהן. היואן, לעמתו, צומח ומשגשג. היום הוא תופש כ-4.5% מהסחר העולמי.
זו אחת השורות האחרונות במאמר שהתפרסם בגרדיאן הבריטי, לאחרונה, ופורסם בדה מרקר. הגרדיאן הוא אנטי גלובליזציה? לא, הגרדיאן סוף סוף מבין את מה שאני טוענת כבר יותר משלושים שנה. כן, לגלובליזציה יש מחיר, שלאורך זמן אי אפשר לעמוד בו. עובדה.
כשהמצב נורא, אני לא צוחקת, אני מחייכת. והשבוע חייכתי כשראיתי את כותרות הענק, נגד מכירת חברת הביטוח הפניקס לחברת השקעות מרכזית באבו דאבי. אתייחס כאן לכותרות ב-The Marker, וב-Marker Week. כן, הכותרות מעיתון הכלכלה והעסקים של ישראל. העיתון הגלובלי, ההוא שחייב ששמו ייכתב באותיות לועזיות.
זה קרה ביום אחד – ה-6.10.2022. האיש שלי חזר מהסופר ומהמינימרקט , והכריז כי בשני המקומות אין חמאת תנובה. מזל, שאני תמיד מחזיקה רזרבה. ובדיוק באותו יום, כותרת בדה מרקר האומרת "התוכנית לחסימת הסינים: השקעות זרות בישראל ידרשו אישור ממשלתי".
Namaste – כתוב בגדול על חולצת הפיג'מה החדשה שלי, לצד ציור של דמות יושבת במנח הרפיה של יוגה. בדקתי מהיכן החולצה, לא מהודו, כמובן, דווקא מסין. Namaste, כידוע לכם, היא ברכת שלום הודית מכובדת. היא מיוצגת על ידי אדם המצמיד את ידיו למרכז החזה, ולא פותח אותן לצדדים כמו בתמונה. אבל, מה זה חשוב, בעולם הגלובלי Namaste הוא דימוי, והוא מוכר שלוה הודית.
עידן השוק החופשי 