בראשית שנות השלושים של המאה שעברה הוריי ואחותי הבכורה חיו בתל אביב. אבי עבד כמורה בבית החינוך לילדי עובדים, ובזמנו הפנוי כתב מאמרים בעיתון 'דבר'. באותה תקופה, בן גוריון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, יזם את מה שהתפתח לחברת  העובדים. דהיינו, ארגון כלכלי גדול של ההסתדרות. עורך דבר ברל כצנלסון ואבי התנגדו. הם טענו שההסתדרות צריכה להישאר ארגון עובדים וגוף אידיאולוגי-חינוכי. הם כמובן צדקו, כפי שאנחנו יודעים עכשיו.

אבי כתב ב'דבר' מאמר או מאמרים נגד רעיונו של בן גוריון. בן גוריון כעס והזמין את אבי לפגישה. זו הייתה כנראה פגישה טראומטית שנחקקה בזיכרון. עשרות שנים אחרי, אבי היה עומד באמצע החדר, אצבעו זקורה קדימה וצועק: "אני אוציא אותך מההסתדרות". וזה עוד כלום, כמזכ"ל ההסתדרות, בן גוריון הורה להפסיק לשלם לאבי את משכורתו. אבי, כמובן, המשיך לבוא כל יום לבית הספר, אבל הוא לא קיבל תמורה במשך חודשים.

הוריי היו אז זוג צעיר, ללא קרובי משפחה או מישהו אחר שיכול לעזור בארץ. אמי נאלצה ללכת לחנויות המכולת, ולהתחנן שימכרו לה בהקפה. מישהו, אולי ברל, מצא פתרון לבסוף. אבי נשלח לגרמניה, לסייע בהכשרתם החקלאית של הצעירים היהודיים שהתכוונו לעלות לארץ.

הוריי, עם אחותי, הגיעו לגרמניה בסוף 1934. הם נשארו עד סוף 1936. זו כבר לא הייתה תקופה קלה. היטלר עלה לשלטון בראשית 1933. האנטישמיות הייתה נוכחת בכל מקום. אבי קיבל שם משכורת דלה. אמי לימדה שיעורים פרטיים בעברית, כדי לסייע להתקיים. הם חיו בשכונת פועלים ליד גן החיות, בחדר אחד בדירה. המטבח והשירותים היו משותפים למספר משפחות. אבל אבי לא אמר מילה. חניכי הפנימיות שהוא היה מבקר היו רעבים, ושרדו בעזרת אכילת כרוב.

והאנטישמיות, כאמור, כבר הייתה בכל מקום. הערות על תלתליה הכהים והיפים של אחותי, ואירועי אלימות של נאצים צעירים. אבי למד באותה תקופה ביולוגיה באוניברסיטה. הוא מאד התיידד עם אחד הפרופסורים, וגם האחרים ברובם היו אנטי-נאצים. הם היו מבריחים אותו דרך מסדרונות צדדיים בכל פעם שהפגנה נאצית התרחשה. אותם פרופסורים, אגב, חוסלו על ידי הנאצים בהטבעה במרתף באוניברסיטה מאוחר יותר. מעניין שאבי דיבר על פרופ. הרינג כל ימיו. גם בחודשים שלפני מותו.

בסוף 1936, הוריי החליטו שחייבים לחזור לארץ. הם הגיעו לכאן וכצפוי דילגו על תל אביב. אבי נשלח לנהל את בית הספר לילדי העובדים בגבעת המורה ליד עפולה. לא גבעת המורה שאתם מכירים. בית הספר היה משותף למושבים בלפוריה ומרחביה. מלבדו, היה שם בית חולים קטן ובסיס של חיילי 'ההגנה'. הוריי היו מאד אהובים בעמק. הם לא חלמו אפילו על תל אביב. נדמה לי שהם הבינו אז היטב שלא כדאי להסתכסך עם בן גוריון.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

להמשיך לקרוא ←

ארבעה גופים בינלאומיים מתעניינים באפשרות להקים בנק רזה בישראל. דהיינו, בנק מופחת רגולציה. כך נכתב בכותרת מאמר בדה-מרקר. אם הם מתעניינים, אז זה ממש ר-ציני. יזמתם של בצלאל סמוטריץ' ואמיר ירון מתקבלת באהדה. הם מתעניינים עקב הרווחיות העצומה של הבנקים בישראל בשנים האחרונות. הם מתעניינים כי, להתרשמותם, היעדר רגולציה תרם לרווחיות הענק הזו.

להמשיך לקרוא ←

  דמות משמעותית בשכונה שלנו היה השויחט, ממש במרכז הרחובות. והייתה תקופה שכל ילדי השכונה התייצבו אצלו לראות אך הוא שוחט עופות. זה הרי ממש מרתק לראות את העופות חתוכי הגרון רצים מדממים על הקרקע ואז נופלים מתים. אני, כמו כולם, עמדתי שם, עד שלא יכולתי. בשלב מסוים, הרגשתי שזה לא בשבילי.

אבל אז, עוד לא נהייתי צמחונית. מעניין שאני זוכרת ממש את הרגע. זו הייתה תקופת הצנע, שנות החמישים. מסביבנו ברחוב צצו באותה תקופה כמה משקי עופות. משק אחד כזה היה ממש צמוד אלינו. יום אחד עמדתי שם עם החבר שלי. פתאום, אמא שלו יצאה מאיזה שהיא פינה עם שני עופות וסכין נוטפת דם. "איך אני השויחטקה" היא אמרה בחיוך לסוחר שעמד וחיכה.

וכאן אולי קצת רקע. זו הייתה תקופת העלייה ההמונית. היה מחסור נורא בכל דבר. על כן הופעלה מדיניות צנע. כל המצרכים התקבלו רק עבור נקודות מהממשלה. ובמקביל, כמובן, התפתח 'שוק שחור'. את הסוחר הזה עם תיק העור המהוה אני זוכרת עד היום. הוא היה מגיע מתל אביב כמובן באוטובוס. הוא היה ניצול שואה, כמובן. בתיקו המלוכלך הוא הביא לפעמים גם בונבוניירות  למכירה לאלה שמכרו לו עופות. את העופות היו חייבים לשחוט כמובן, ולא אצל השויחט, כדי הפקחים לא יתפשו.

אני כמעט התעלפתי באותו רגע. ברחתי הבייתה והודעתי שאני הופכת לצמחונית. אמא שלי לא ממש התלהבה. הייתי ילדה רזה, 'ירוקה' על פי הגדרתה. הצמחונות שלי גם אילצה אותה לבשל קציצות ירק כל יום. זה לא היה לה קל. עד שיום אחד, אבא שלי לקח אותי לשיחה. "את מי את אוהבת יותר?" הוא אמר, "את אמא שלך, או את העופות". "את אמא שלי" אמרתי. הייתי ילדה טובה, לא בטוחה שזה היה באמת נכון. הוא גם סיפר לי שהיטלר היה צמחוני, והפנה אותי לכל מיני ספרים שלא קראתי.

באותה תקופה היה לנו לול קטן. קראו לזה 'משק עזר'. היו גם כמה ברווזים סודניים שהסתובבו בחצר. הודעתי שאת הבשר של אלה אני לא אוכלת. הם חברים שלי, אני משחקת איתם. אני ממש לא משוכנעת שאמא שלי לא רימתה. בכל מקרה, אכלנו בעיקר ירקות, וגם היום כשאני אוכלת בשר, אני אוכלת מעט.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה טיגנתי כבד עוף. טיגנתי ובכיתי, ככה הייתי אומללה. היום כבר פחות אכפת לי, אני מבשלת בשר. אבל לא כל בשר, והוא חייב להיות סטרילי. וכן, אני מכירה את התיאוריה. אבא שלי שכנע אותי מבחינה מדעית. אבל גם הוא היה צמחוני בצעירותו. רוצחים גדולים אנחנו כנראה לא.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

כל בוקר, אני פותחת עם אכילת שן שום קצוצה ביוגורט . שן שום, אחרי זה תה פטרוזיליה, לא נשאר ריח. בדקתי באינטרנט מה כתוב על שום. בויקיפדיה כתוב שהכל אגדות, לא מוכח שום דבר. במכבי שירותי בריאות חושבים לגמרי אחרת, וכותבים: חיזוק המערכת החיסונית, שיפור זרימת הדם, הפחתת רמת הכולסטרול והשומנים בבטן, מניעת מחלות לב וכלי דם. מניסיוני, נדמה לי שמכבי צודקים. טפו, טפו, אבל אני לא זוכרת מתיי הייתי מצוננת או חולה בכלל.

השום שאני קונה הוא שום ישראלי. כך נאמר לי, ואני מאמינה לירקן שלי. האם המיובא זול יותר? כן, בהחלט. אבל יש בו הרבה פחות (אומרים שפי 4.5 עד 5) אליצין, שהוא החומר הפעיל בשום.

נאחזתי בשום, משום שאיש אינו בודק את כל האגדות על יבוא. דוגמה נוספת היא החמאה. כל החמאות המיובאות יקרות יותר מחמאת תנובה. הן, לטעמי, גם פחות טעימות משום שהן שמנות יותר. מדוע הן יקרות יותר? מקובל לטעון שזה בגלל ריכוזיות היבוא. האם הריכוזיות הזו ניתנת לשינוי? לא, ממש לא, משום שהתארגנות ליבוא היא יקרה. היא דורשת אחסון בקירור והסעה על כל הארץ. על כן, דורשת חברה גדולה ומבוססת. אנחנו מדינה קטנה, ישנן רק חברות מעטות כאלה.

מדוע אני כותבת את כל זה? משום שצמחתי במשרד  התעשייה והמסחר שהכיר את כל העובדות האלה. אמרנו אותן כשהתחילו באגדות היבוא. זה נכון גם לגבי יבוא שאינו אוכל. סוודרים, למשל. היבוא חיסל את מפעלי הסריג הישראליים שהיו מעולים, חלקם מפעלי יוקרה  מייצאים לחו"ל. היום קשה מאד להשיג סוודר צמר טוב בארץ. ואם משיגים, הוא עולה המון כסף. זה נכון גם לגבי נעליים. נסו היום להשיג נעליים ישראליות יפות. נסו להשיג נעליים יפות וטובות בכלל. במיוחד אם אתן מעל לגיל 50. גם היבוא, מסתבר, לא עובד לפי הספר.

כל הדברים נאמרו, אבל לא הקשיבו לנו. נשבו על ידי התיאוריה שבנק ישראל והאוצר הפיצו. אבל צריכה פרטית מאד רחוקה מהתיאוריה. על כן היה צריך לשמוע ממי שמכיר את המציאות. זו בכלל עובדת יסוד בכלכלה: התיאוריה נותנת מעט מאד. על מנת להבין כלכלה, חייבים לחיות בשטח. ממשלות הימין, בניגוד לפנחס ספיר החכם, לא מבינות עובדה זו.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

לא חשבתי על זה בהיותי ילדה. חשבתי שמבוגרים מתנהגים ככה. אבל, היום, כשאני נזכרת בשכונה שלי, אני מבינה שהם היו מבוגרים אחרים. נתחיל בשכנים שלנו ממול וימינה. הם היו אנשים דתיים. לא פנאטיים, דתיים כמו פעם. היה להם משק ענקי. הם גידלו עופות, הייתה להם גם רפת. היו להם שטחי פלחה. היא הייתה לבנה ושמנה, באה ממשפחה של מתמטיקאים מוכשרים. הוא היה שתקן ונראה בער. אבל אולי הוא לא דיבר, כי הוא עבר פוגרום בלתי נסבל. אני, בכל אופן, לא התעמקתי בזה.

הייתי ילדה, אהבתי את עוגות השמרים שהיא הייתה אופה. אחותה הרווקה, שחייתה אתם ועבדה במשק, הייתה צנומה ושחומה כמו הבעל. הייתי חברה של הילדה עד לגיל בית הספר. אז הלכתי לבית ספר כפר מל"ל של הסוציאליסטים, היא הלכה לבית ספר רמתיים של הבורגנים. היו להם שלוש בנות. הבת הבכורה התחתנה עם דתי ממושב בעמק יזרעאל. אלה היו נישואים מאושרים. ואז, מלחמת ששת הימים, הוא נהרג. אני בטוחה שמשפחתו המשיכה לכבד אותה.

מצידה השני של הגדר שלנו שכנה משפחה לכאורה נורמלית. הוא היה נהג משאית, היא הייתה הזונה של רמתיים. לא זונה שלוקחת כסף, זונה כתחביב. בקייץ היא הסתובבה עם חזייה ועליה מטפחת. שלא תבינו שהיא הייתה חתיכה, היא הייתה שמנה ונפולה. היא כנראה הייתה מרוצה מהמצב. הוא שתק, לא זוכרת אותו אומר מילה.

חלפו שנים, הלכנו יום אחד לפלורנטין לקנות מנורה עומדת. ראינו משהו, ולא הצלחנו להחליט. הסתובבנו בשכונה, והגענו לרחוב שהיה נטוש לקראת שיקומו. לפתע, תפש את עיני משהו מוזר. בחלון הראווה שממול ראיתי המון גולגלות של עז. התקרבנו, וקראנו הקדשה לזכרה של הבת. כתבה אותה כת השטן, או משהו כזה. נשתלתי במקום.

בית אחריהם , שכנה בו משפחה נחמדה. האב התחיל בתור עגלון, והפך לבעל חנות נעליים. היו להם שלושה ילדים. הבת הבכורה, שהייתה מורה, נישאה לעולה חדש, ניצול שואה, מרומניה. סיפרו שהוא מכה אותה. היא הייתה אומללה, חלתה ומתה צעירה. הבן, שהיה חברי הטוב, למד להיות מורה להתעמלות. הוא התחתן, ונולדו לו שתי בנות.

כילד, הוא היה אנרגטי ונחמד. חבר ממש צמוד שלי. כמבוגר, הוא חי חיים מלאי צרות. בשלב מסוים הוא התגרש, ירש את חנות הנעליים של אביו ולא הצליח. סיפרו לי שהוא הפך לאלכוהוליסט. האמת, גם אימו הייתה שותה. אין לי מושג מה הסיפורים שהם הסתירו. הבת הקטנה לא התחתנה, או שהתחתנה והתגרשה. היא למדה באוניברסיטה בירושלים, והפכה למורה, היה לה ילד אחד. היא כנראה חיה חיים סבירים.

עוד משפחה בשכונה היה לה שטח אדמה ענקי. הוא עיבד אותו אחרי העבודה. בשעות העבודה, הוא היה פקיד בקופת חולים. הוא נהנה להתעלל ברופא המשפחה ניצול השואה. בתם השנייה, אחרי האח הבכור, נישאה לבחור נחמד מאד מהשכונה. למרות זאת, היא הייתה מוכת דיכאון. בתם הקטנה, המבוגרת ממני במעט, הייתה חברתי בימי בית הספר העממי. בתיכון  היא נשלחה לקיבוץ, למדה כלכלה, וככל הידוע הצליחה. אבל אחותה הגדולה סיפרה לי, שבן שלה התאבד.

אני לא יודעת, לא נראה לי שבכל השכונות מתפתח סיפור כזה. נדמה לי, שכל הורינו היו ניצולי פוגרומים, אנשים שאיבדו את משפחתם בשואה. על כן הם לא שמחו, הפכו להיות אנשים מופנמים.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

צ'יצ'ו מואיז, הלא הוא דוד משה, דודו של אישי ואישה של טנטה סולטנה, נולד בבולגריה בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה. בראשית העשור השני של המאה העשרים, הוא גויס למלחמת הבלקן.

וכאן אני חייבת להקדים ולומר מהי מלחמת הבלקן. למעשה, היו שתי מלחמות בלקן. במלחמת הבלקן הראשונה, ב-1912, האימפריה העותומאנית נלחמה נגד קואליציה של בולגריה, סרביה, יוון ומונטנגרו. מדינות הבלקן הקטנות ניצחו, וגרשו את התורכים מגבולן. בולגריה זכתה בחלק ניכר מהשטח הכבוש. במלחמת העולם השנייה, ב-1913, הצטרפה רומניה, ועם האימפריה העותומאנית, סרביה, יוון ומונטנגרו  הן נלחמו נגד בולגריה. בולגריה הפסידה במלחמה זו במידה רבה, ואיבדה את רוב השטחים שהיא כבשה במלחמה הראשונה.

דוד מואיז נלחם בשתי המלחמות, אבל הסיפור שלו מתייחס למלחמה השנייה, דהיינו המלחמה של בולגריה נגד כל שכנותיה. לילה אחד הוא נשלח לרגל במחנה האויב הרומני. הוא התקדם בבטחה, עד שמולו הוא ראה דמות חייל מהמחנה הנגדי. דוד מואיז קפא במקומו ואמר "שמע ישראל", ואז הוא ראה את החייל האוייב עומד ואומר "שמע ישראל". שני האויבים הודו לאלוהי ישראל, התיישבו יחד ועישנו סיגריה. ואז, כל אחד מהם הלך לדרכו, והמציא את הסיפור שלו למפקדיו.

כתבתי את הסיפור הזה, ונזכרתי בשורה משירו של טשרניחובסקי "ולאור ברק הירייה איש אחיו הכירו". בדקתי, והוא מספר על אותה מלחמת בלקן – מלחמה בין תורכיה לשכנותיה. למעשה, זו צריכה להיות מלחמת הבלקן הראשונה. משפחה יהודית מסלוניקי שולחת בבכיות את בנה המתנדב למלחמה. ובקרב הם יורים "איש באחיו". האם זה אחיו באמת, או אחיו היהודי. מהשיר לא ברור, ומה זה חשוב.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

 לא, אני לא מתכוונת לתכנון בסגנון משרד התעשייה והמסחר, דצמבר 1981. תכנון שבו קבענו כי בשנת 1990 יעבדו בדימונה 10 אנשים בענף הנייר, ו-15 בענף הדפוס. אני מתכוונת לתכנון בסגנון אחר, אם כי היום אני כבר לא בזה לתכנון ההוא. אני מבינה שאולי לתושבי דימונה היה חשוב לדעת כי מישהו בממשלה חושב על איפה הם יעבדו. זה אומר כי למישהו בממשלה היה אכפת.

להמשיך לקרוא ←