אמיתות כאלה תמיד קופצות לעין בעיתות דמדומים מקצועיים. כמו העת הזאת, עת שקיעתה של הגלובליזציה ללא-גבולות. שקיעה? כן, שקיעה רשמית שהוכרזה ב-14 ליולי בגרדיאן הבריטי. זאת, במאמרו של העיתונאי האמריקאי, ניקיל סאבאל: "גלובליזציה: עלייתו ונפילתו של רעיון שסחף את העולם."
סאבאל, בסקירתו, מחדד תופעה המגיעה בימים אלה לשיאה. נדידה המונית של כל אלה שתמיד יודעים מתיי להצטרף למסיבה ומתיי לנטוש. הם, כו-לם, בפורום דאבוס האחרון דאגו לתעד את נדידתם. כריסטין לגארד, יו"ר קרן המטבע, קראה לחלק מחדש את ההכנסות שעוותו בגלובליזציה הלא-זהירה. והכי-הכי, מי ששלל תאריו מעיד על כשרונו להתברג: לארי סאמרס, שר האוצר של ארה"ב לשעבר, כלכלנו הראשי של הבנק העולמי לשעבר, יועצו של אובמה, וכמובן, איש הרווארד.
סאמרס, המעוצב מחדש, טוען כי "אחריותה הבסיסית של ממשלה היא למקסם את רווחת אזרחיה, לא לרדוף אחר מושג מופשט כלשהו של הטוב הגלובלי." סאמרס, האמנם? אמירות כאלה התאימו עד לאחרונה לפוליטיקאים "בורים" ו"אינטרסנטיים". סאנדרס, בארה"ב, ולהבדיל ממנו, טראמפ, מיי בבריטניה, ועוד ראשי מפלגות לאומניות הצצות באירופה מדי יום.
עד לאחרונה, כל מי שהעז לומר מילת ביקורת, סבל מנחת זרועו של הזרם המרכזי. על כן חשוב מאד לחדד את הטענה המתגרה כביכול: ביקורת הגלובליזציה הרצינית מעולם לא זעקה "אנטי-גלובליזציה". ביקורת הגלובליזציה הרצינית אמרה בשקט: לא גלובליזציה בכל מחיר. לא גלובליזציה ללא בחינת התוצאות.
המחלוקת העזה ביותר ניטשה סביב חופש הסחר הבין-לאומי. הגבלת חופש ההשקעות או חופש תנועות הכספים התקבלו בהבנה לעתים. אבל הגבלת מעבר הסחורות? חילול הקודש, רק בודדים העזו לחשוב אחרת. הבולט מביניהם הוא דני רודריק מהרווארד, שכבר ב-1997 פרסם ספרון דק, ובו שאל "האם הגלובליזציה הלכה רחוק מדי?" חבריו הוכיחו אותו על חוצפתו. הבולט מביניהם הוא חתן פרס נובל, פול קרוגמן, שבארבע עיניים הזהיר את רודריק כי עבודתו "תיתן נשק לברברים".
את כוחו לעמוד בפני הגינוי הכללי שאב רודריק מבית הוריו, יהודים תורכים שמימנו את לימודי הכלכלה שלו בהרווארד. אביו של רודריק היה בעלים של חברה לייצור עטים כדוריים, שנהנתה בתורכיה מהגנת מכס. סיפורו האישי הוא שהוביל את רודריק להטיל ספק בקדושת היבוא ללא-גבולות. אם לא היה שם מכס, הוא לא היה לומד בהרווארד, מאות עובדים היו נותרים מובטלים.
הזכרתי את עמדותיו של רודריק בספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי שיצא לאור בסוף 2008. בספר, העוסק במעבר של ישראל לגלובליזציה ושוק חופשי, הקדשתי שלושה פרקים למדיניות היבוא של ישראל. כמו כל מי שהעז לקרוא ליבוא מבוקר, גם אני חטפתי תגובות מופרכות ובורות על דבריי, והשמצה מופרכת ובורה בהעתקה נאיבית של רודריק. זה-גם-זה אינו נכון, כפי שכבר ציינתי בעבר, אולי יותר מדי בקצרה.
יצאתי נגד מדיניות הפתיחה המופרזת ליבוא, עוד כשכתבתי ב"גלובס" בתחילת מהלך החשיפה של שנות התשעים. העמדה שביטאתי הייתה עמדתו המסורתית של משרד התעשייה והמסחר. ביטאתי אותה גם כאן, בבלוג הזה, מימיו הראשונים. למאמר בגרדיאן, המצוטט פה עכשיו, הופניתי בציוץ בטוויטר של Dena Shunra אחת מקוראותיו הנאמנות של הבלוג, שצירפה להפניה: "נראה לי שמתיישב היטב עם דברים שאת אומרת".
הנה, גם אצלי זה מתחיל מסיפור אישי, גירסת הכלכלה שעליה צמחתי. היא הולידה את התנגדותי למדיניות היבוא של האוצר. אל כתביו של רודריק הופניתי מאוחר יותר, על ידי פרופ' אסף רזין מאוניברסיטת תל-אביב. שמחתי למצוא איש אקדמיה ידוע מארה”ב החושב כמוני. והנה, עכשיו, כשהעולם המקצועי בכלכלה סב על צירו 180 מעלות בפעם המי-יודע-כמה, אני מרשה לעצמי לומר: כלכלה, מה? הכי מדעי, יידע אישי.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
