רק בריאות. כלכלה מוסדית

לא נבדקה, 15 שנה – נכתב בגדול בראש אחת ההפניות שלי לבדיקה רפואית. הגזמתי, אני מודה, אבל במזל, הכל טוב בינתיים. חסכתי לעצמי מאות רגעים מעצבנים. הרווחתי, בחזרתי לבדיקות, מבט רענן על מערכת הבריאות.

המון זמן מאז שכף רגלי דרכה במרפאה, והרושם שלי הוא מצויין, תודה. המרפאה ביישוב שלי חדשה לגמרי, יפה, נקייה מאורגנת להפליא. קביעת התור נעשית מהבית, מתקבלים בזמן פחות או יותר. הכל ממוחשב ועונה היטב על הצרכים. יותר מזה, בזמן הקצר שאני שם חוויתי מחוות של הקשבה ונדיבות לא מובנת מאליה.

בשנים האחרונות, יצא לי מספר פעמים ללוות אדם קרוב לחדרי מיון ולבדיקות בבתי חולים. החוויה שם שונה לגמרי: המתנה ארוכה, מסדרונות לא-נקיים, תחושת זלזול במטופל ובמלוויו לא-פעם. הפער בין שני המקומות דחף אותי לחשוב על ההבדל בין רפואת המרפאה לרפואת בתי החולים.

המרפאה שבה אני חברה שייכת לקופת החולים הכללית. קופה זו הוקמה והוחזקה על ידי ההסתדרות במשך עשרות שנים, הועברה לממשלה על ידי חיים רמון ב-1993, ורק לאחרונה התנתקה ממקורה לגמרי (אין יותר דירקטורים בהנהלתה מטעם ההסתדרות). איני מכירה מרפאות של קופות חולים אחרות. אני מניחה שבכל אחת מהן עוד נמצאים שרידים מהאידיאולוגיה של פעם. זאת, משום שגם עובדי הקופה, לפחות בחלקם, בוחרים את מקום עבודתם על פי אמונתם הפוליטית ומסורת המשפחה.

ההשוואה בין המרפאות לבין בתי החולים הובילה אותי לבדיקת הבעלות על בתי החולים בישראל. חייבים לומר כי תשעה בתי חולים, מהם כמה – בילינסון, מאיר, סורוקה –   מהטובים במדינה שייכים לקופת חולים הכללית. אחד-עשר בתי חולים שייכים לממשלה, והשאר, לארגונים ציבוריים שונים וגורמים פרטיים. אופי הבעלות, ללא ספק משפיע על אופי המוסד, אם-כי המילה 'פרטי', למשל, לא מספיקה כדי לומר אם זה מוסד יוקרה או חור נידח.

חשבתי על שיקולי קופת החולים בהקצאת כספים וכוח אדם בין המרפאות לבתי החולים. הגעתי למסקנה כי לארגון יש אינטרס להעדפת המרפאות – שהן הקשר היומיומי בינו לבין הרוב המכריע של האוכלוסיה – על פני בתי החולים. במיוחד היום, החברות בקופות החולים היא על פי בחירה, ואנשים בוודאי משווים את טיב השירות היומיומי שהם מקבלים.

שאלתי את עצמי מה זה אומר מבחינת מדיניות הממשלה. משום מה, נזכרתי מיד בכלכלה המוסדית, תחום כלכלי שהוזנח בעשרות השנים האחרונות. הכלכלה המוסדית היא כלכלה שלא מתמקדת בשווקים, בניגוד למודל הניאו-ליברלי שכולנו מכירים. היא יוצאת מהמוסדות הפועלים בהם (פרטים, חברות, מדינה, נורמות וערכים). כלכלה זו נולדה בהבחנותיו של הסוציולוג הכלכלי תורסטיין ובלן, וקיבלה את שמה ב-1919 (האם במקרה, בצמוד לסיום מלחמת העולם הראשונה?) בעקבות מאמרו של Walton H. Hamilton ב-American Economic Review.

אפשר לקבוע כי מערכת הבריאות בישראל דומה לזו שבארה"ב, ברוסיה, או בגרמניה? אפשר לקבוע שכל אחת מהן דומה לחברתה? תחום הבריאות במיוחד ממחיש היטב את הדברים, כי הוא תמיד סב סביב רגש, ערכים וסיפור של מדינה. ומי שמתלבט אם יש משמעות לכלכלה מוסדית – אולי עדיף לו שיתחיל פה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

קבלו נתונים. יופי, מה עכשיו

 שיעור האבטלה בגרמניה בדצמבר האחרון הגיע ל-3.3%. האינפלציה עומדת על  1.7% לשנה, והשכר עולה. האח-הידד, נתוני יסוד חלומיים, ואם הכל כל-כך טוב, על מה יש לנו לדבר.

להמשיך לקרוא

ברטון וודס? מציאות מרה

הוא באמת אוטופיסט, האיש הזה, שאני מחבבת אך תוהה על מניעיו ועל טיב ראייתו. יאניס וארופאקיס, איש אקדמיה ושר אוצר קצר מועד של יוון, מושך קדימה את רעיונותיו. במאמרו המשותף עם דוד אדלר, שפורסם בגרדיאן והובא במגזין פיגומים להגות סוציאליסטית, הם קוראים לדחוף חזון רדיקלי חדש.

להמשיך לקרוא

סוד סחר החוץ הנעלם

לא נוהגת להגיב על כותרות, אך הפעם נקרעו עיניי. כותרת ענק במאמר של מירב ארלוזורוב בדהמרקר מה-15.1: "אומת הסטרט-אפ? ישראל היא מדינה בינונית, יקרה – וסגורה בפני העולם".

להמשיך לקרוא

ברקזיט, איחוד מכסים. התבלבלת קורבין?

לא נגד קורבין, ובטח לא נגד הלייבור בריטי. אל תבקשו חיים קלים, נסו להבין מסר קצת מורכב. בראשית 2018, לא מתחייבת על התאריך, בא קורבין בהצעה לאיחוד מכסים בברקזיט. אני בטוחה של-90% ויותר מהקוראים כאן, אין מושג מה האיש הזה רוצה.

להמשיך לקרוא

גרביים. תמ"ג אחרי המשבר

איך שזה נגמר במספרה, גלשתי ברחוב בן-יהודה אל המשביר בכיכר ציון. כבר חודש, שאני מפנטזת את הרגע הזה. חורף, אני פחות מגיעה לעיר, חולמת על קיר הגרביים. הגעתי למשביר, עליתי לקומת הנשים, שלחו אותי למטה, למרתף. עמדתי מול הקיר ואיזו אכזבה.

להמשיך לקרוא

עולם מתנודד, וטראמפ, מה?

לא אומר שזה מנהגי להציץ באקונומיסט כל תחילת שנה, אבל, הפעם, מאד הסתקרנתי לקרוא מה הם חושבים. התחלתי במאמר העורך, ואשתף אתכם בהבחנתו החשובה: בכניסה ל-2019, העולם נראה מתנודד. עברתי משם למאמר העורכת משנה, זני מינטון בדוס הכותבת על טראמפ.

להמשיך לקרוא