זה המשפט היחיד שנתניהו אומר בעברית. שמונה ימי מלחמה, והוא עוד לא כינס מסיבת עיתונאים, ולא התראיין לתקשורת הישראלית. טראמפ, לעומתו, מכריז בלי סוף. הוא דורש מהאיראנים 'כניעה' לא עסקה. ויש חוצפנים ששואלים אותו מהי כניעה. אני לא יודעת, הם לא יודעים, הוא לא יודע.

האיראנים בכל מקרה אומרים שהם לא ייכנעו. והם לא ייכנעו, זה בטוח. נדמה לי שבבית הספר של טראמפ לא למדו היסטוריה, או שלמדו והוא לא קלט דבר. איראן היא אימפריה של 93 מיליון איש. ובניגוד לארה"ב (348.5 מיליון איש) הם כבר אלפי שנים חיים באותו מקום. ולא חשוב אם הם איראנים או כורדים או בלוצ'יסטאנים. ככל שהם מותקפים יותר, הם גם נהיים מאוחדים יותר. הם גם קולטים שהאמריקאים והישראלים לא ממש בעדם, הם רק נגד השליטים הנוכחיים.

ומה שעצוב, ב-2015 נחתם הסכם בין איראן לבין חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת). הסכם זה הגביל בהרבה את תהליך פיתוח הנשק הגרעיני של המדינה. ומעניין, ההסכם יושם במלואו על ידי האיראנים. גם את זה טראמפ לא מבין. הם סוחרים כבר אלפי שנים. סוחרים מקיימים הסכמים. אחרת, לא יהיה מסחר.

ההסכם הופר במאי 2018. על ידי מי? על ידי דונלד טראמפ, כשהרוח החיה לצדו הוא כמובן נתניהו. מזכיר לכם משהו? האם יתכן שנתניהו וטראמפ הם סוחרים לא הגונים ולא ישרים? על כן הם לא מסוגלים להאמין בהסכמים? זו הסיבה שאנחנו שוב במלחמה עכשיו. ושוב, נתניהו  הוא גורם משמעותי ברקע. הייתי שמחה אם הוא היה מתייצב בפני הציבור ומסביר את מדיניותו. את זה הוא לא עושה משום מה. אני בטוחה שהוא יודע מדוע.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

 קמנו בבוקר, אחרי לילה עם שינה לא רעה בממ"ד. שינה טובה, עם דלת ממ"ד פתוחה. מדוע דלת פתוחה? אנחנו לא מסוגלים לסגור ולפתוח. קמנו בבוקר עם המחשבה על בתי ושלושת נכדיי שנמצאים בחו"ל. לפחות בתי ונכד אחד חייבים לחזור עכשיו. איך? מתיי? מי יודע.

קמנו בבוקר, והתבשרנו שחמינאי נהרג בטוח. נהדר? נפלא? נראה מה יהיה עכשיו. אם זה יסדר עוד מנדט אחד לראש ממשלתנו הגאון, אני לא אשמח. נראה כמה זמן תימשך המלחמה הזו. רזיתי בקילוגרם אחד מרוב עלייה וירידה במדרגות. בקיצור, הכל לא ברור, זו שיטתו של מנהיגנו המוכשר. זה לא שהוא ידע מראש כיצד זה יתפתח עכשיו. הוא מהמר, ושימותו האידיוטים, ובמיוחד האידיוטיות כמוני. ויותר מכולם, אלה שלא אוהבים את השם 'שאגת הארי'.

יש לנו אוכל. גם לנכד שלנו שנשאר בארץ לבד, יש אוכל בשפע. אני בכל זאת עייפה. אני זוכרת פרטים אפילו ממלחמת השחרור. גם אז לא הייתי מאושרת מכל מה שקורה. עובדה, עד היום אני זוכרת את הנשים הערביות שברחו. בדרכן החוצה, ברחוב שבו גרתי, הן עצרו אצלנו בחצר לשתות מים. הן נראו בדיוק כמו נשים ערביות: בהריון, עם תינוק על הידיים, ועם עוד כמה ילדים-גמדים צמודים. אני זוכרת שאמי ניסתה לגרש אותן, ולא ממש אפשרה להן לשתות מים. פה ושם מישהי מהן הצליחה. כל הסיפור מציק לי עד היום.

לא שתיתי מים מהברז ההוא שנים אחר כך. זה מה שמלחמה אומרת לי. מים, יהיו לי מים? מים, אני אתן לאויבים שלנו לשתות? אל תכעסו עליי, אני באמת עייפה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

   בשבת, לקראת 12 בצהריים, הגענו לסטף. לא האמנו למראה עינינו, הדרך המובילה מהכביש הראשי פנימה הייתה כולה מלאה במכוניות חונות משני הצדדים. אנחנו מבקרים בסטף לא מעט, מעולם לא נתקלנו בתופעה כזאת. אישי כמובן התעקש בכל זאת להיכנס פנימה. המסלול הצר היה עמוס כל כך, לקח לנו חצי שעה להיכנס פנימה, ועוד כרבע שעה לצאת החוצה. לא חנינו ליד הכניסה למסלול ההליכה הרגיל. חנינו למעלה, בסוף העולם.

מאז, כבר יום שלם, זה טורד את מחשבותיי. נכון, היה יום ראשית אביב יפה. השקדיות פורחות, מלא רקפות וכלניות בכל פינה. ובכל זאת, זו הפעם הראשונה שאני רואה מראה כזה. הגעתי למסקנה שאנשים החליטו לצאת שבת אחרונה לפני המלחמה הארורה המחכה לנו.

ישר בדקתי מה קרה בכל מלחמות הגבורה של האמריקאים במזרחיים 'המפגרים'. עיראק, אפגניסטן, ווייטנאם. בכולן, אחרי שנים של לחימה, המוני הרוגים ונפגעים אחרים, האמריקאים עזבו ובעצם לא השיגו דבר. כן, הם הרסו את המדינה הלוחמת. חיילים שלהם נהרגו, וכל מי שהיה בסביבה נפגע. אבל הטליבן חזר באפגניסטן, וגם העיראקים והווייטנאמים חזרו לשלטון שהם רצו.

הפעם, אנחנו הם אלה שבסביבה. ראש ממשלתנו המוכשר גם משדר לאמריקאים שאנחנו נגד האיראנים. ומעניין לקרוא מהן תוצאות המשא ומתן עם האיראנים. וויטקוף מעיד: "אני לא אשתמש במילה 'מתוסכל'. אבל הנשיא סקרן לדעת מדוע הם לא נכנעו…קשה להביא אותם למקום הזה". טראמפ, כנראה, לא היה תלמיד מצטיין בהיסטוריה, כמו גם בכל השאר. אז אני אגיד לך מדוע הם לא נכנעים. הם אלפי שנים אימפריה, צריך לנהל איתם משא ומתן בחוכמה, אסור לפגוע בכבודם.

הקשבתי אתמול לתוכנית של איילה חסון בערוץ 11. דיברו שם החכמולוגים הרגילים, שכמוה עובדים בשביל נתניהו. אבל הופיע גם אדם נבון אחד: ראש אגף לשעבר במוסד. הוא נשמע מאד פסימי. הוא הזהיר בפני נשק לא קונבנציונלי של האיראנים. וכן, במאמר מוסגר, אני חייבת להוסיף מה ששמעתי ברדיו ממנכ"ל רפא"ל: האיראנים הם מתוחכמים. ומי יספוג את הכל? לא ארה"ב הרחוקה. רק הישראלים האידיוטים.

וכן, אני יודעת שהאיראנים לא נחמדים. אני יודעת שהם ארגנו טבעת של מדינות מקיפות נגדנו. אבל, עובדה, הם לא תקפו אותנו ישירות. הם השאירו את העבודה השחורה לטיפשים שמסביב. וזה מוביל אותי לשאלה הבאה: האם אנחנו יודעים לדבר עם האיראנים? האם ראש ממשלתנו הגאון ניסה לדבר איתם ולא נענה? לא נראה לי. הוא מעדיף להסית את האמריקאים, כאשר לו ולרעייתו יש מקלט אטומי נוח של חבר מיליארדר, ובניהם לא כאן ולא מגויסים.

מי יגן עלינו, כאשר האיראנים המתוחכמים, למרבה הפלא, יפעילו את כלי הנשק המתוחכמים שלהם. נראה לי שכל אלה שביקרו אתמול בסטף קולטים את זה. ולא משנה אם הם בעד מלחמה או שלום. מה שמשנה שהם קולטים שלא יהיה קל בכלל.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

    בראשית שנות השלושים של המאה שעברה הוריי ואחותי הבכורה חיו בתל אביב. אבי עבד כמורה בבית החינוך לילדי עובדים, ובזמנו הפנוי כתב מאמרים בעיתון 'דבר'. באותה תקופה, בן גוריון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, יזם את מה שהתפתח לחברת  העובדים. דהיינו, ארגון כלכלי גדול של ההסתדרות. עורך דבר ברל כצנלסון ואבי התנגדו. הם טענו שההסתדרות צריכה להישאר ארגון עובדים וגוף אידיאולוגי-חינוכי. הם כמובן צדקו, כפי שאנחנו יודעים עכשיו.

אבי כתב ב'דבר' מאמר או מאמרים נגד רעיונו של בן גוריון. בן גוריון כעס והזמין את אבי לפגישה. זו הייתה כנראה פגישה טראומטית שנחקקה בזיכרון. עשרות שנים אחרי, אבי היה עומד באמצע החדר, אצבעו זקורה קדימה וצועק: "אני אוציא אותך מההסתדרות". וזה עוד כלום, כמזכ"ל ההסתדרות, בן גוריון הורה להפסיק לשלם לאבי את משכורתו. אבי, כמובן, המשיך לבוא כל יום לבית הספר, אבל הוא לא קיבל תמורה במשך חודשים.

הוריי היו אז זוג צעיר, ללא קרובי משפחה או מישהו אחר שיכול לעזור בארץ. אמי נאלצה ללכת לחנויות המכולת, ולהתחנן שימכרו לה בהקפה. מישהו, אולי ברל, מצא פתרון לבסוף. אבי נשלח לגרמניה, לסייע בהכשרתם החקלאית של הצעירים היהודיים שהתכוונו לעלות לארץ.

הוריי, עם אחותי, הגיעו לגרמניה בסוף 1934. הם נשארו עד סוף 1936. זו כבר לא הייתה תקופה קלה. היטלר עלה לשלטון בראשית 1933. האנטישמיות הייתה נוכחת בכל מקום. אבי קיבל שם משכורת דלה. אמי לימדה שיעורים פרטיים בעברית, כדי לסייע להתקיים. הם חיו בשכונת פועלים ליד גן החיות, בחדר אחד בדירה. המטבח והשירותים היו משותפים למספר משפחות. אבל אבי לא אמר מילה. חניכי הפנימיות שהוא היה מבקר היו רעבים, ושרדו בעזרת אכילת כרוב.

והאנטישמיות, כאמור, כבר הייתה בכל מקום. הערות על תלתליה הכהים והיפים של אחותי, ואירועי אלימות של נאצים צעירים. אבי למד באותה תקופה ביולוגיה באוניברסיטה. הוא מאד התיידד עם אחד הפרופסורים, וגם האחרים ברובם היו אנטי-נאצים. הם היו מבריחים אותו דרך מסדרונות צדדיים בכל פעם שהפגנה נאצית התרחשה. אותם פרופסורים, אגב, חוסלו על ידי הנאצים בהטבעה במרתף באוניברסיטה מאוחר יותר. מעניין שאבי דיבר על פרופ. הרינג כל ימיו. גם בחודשים שלפני מותו.

בסוף 1936, הוריי החליטו שחייבים לחזור לארץ. הם הגיעו לכאן וכצפוי דילגו על תל אביב. אבי נשלח לנהל את בית הספר לילדי העובדים בגבעת המורה ליד עפולה. לא גבעת המורה שאתם מכירים. בית הספר היה משותף למושבים בלפוריה ומרחביה. מלבדו, היה שם בית חולים קטן ובסיס של חיילי 'ההגנה'. הוריי היו מאד אהובים בעמק. הם לא חלמו אפילו על תל אביב. נדמה לי שהם הבינו אז היטב שלא כדאי להסתכסך עם בן גוריון.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

להמשיך לקרוא ←

ארבעה גופים בינלאומיים מתעניינים באפשרות להקים בנק רזה בישראל. דהיינו, בנק מופחת רגולציה. כך נכתב בכותרת מאמר בדה-מרקר. אם הם מתעניינים, אז זה ממש ר-ציני. יזמתם של בצלאל סמוטריץ' ואמיר ירון מתקבלת באהדה. הם מתעניינים עקב הרווחיות העצומה של הבנקים בישראל בשנים האחרונות. הם מתעניינים כי, להתרשמותם, היעדר רגולציה תרם לרווחיות הענק הזו.

להמשיך לקרוא ←

  דמות משמעותית בשכונה שלנו היה השויחט, ממש במרכז הרחובות. והייתה תקופה שכל ילדי השכונה התייצבו אצלו לראות אך הוא שוחט עופות. זה הרי ממש מרתק לראות את העופות חתוכי הגרון רצים מדממים על הקרקע ואז נופלים מתים. אני, כמו כולם, עמדתי שם, עד שלא יכולתי. בשלב מסוים, הרגשתי שזה לא בשבילי.

אבל אז, עוד לא נהייתי צמחונית. מעניין שאני זוכרת ממש את הרגע. זו הייתה תקופת הצנע, שנות החמישים. מסביבנו ברחוב צצו באותה תקופה כמה משקי עופות. משק אחד כזה היה ממש צמוד אלינו. יום אחד עמדתי שם עם החבר שלי. פתאום, אמא שלו יצאה מאיזה שהיא פינה עם שני עופות וסכין נוטפת דם. "איך אני השויחטקה" היא אמרה בחיוך לסוחר שעמד וחיכה.

וכאן אולי קצת רקע. זו הייתה תקופת העלייה ההמונית. היה מחסור נורא בכל דבר. על כן הופעלה מדיניות צנע. כל המצרכים התקבלו רק עבור נקודות מהממשלה. ובמקביל, כמובן, התפתח 'שוק שחור'. את הסוחר הזה עם תיק העור המהוה אני זוכרת עד היום. הוא היה מגיע מתל אביב כמובן באוטובוס. הוא היה ניצול שואה, כמובן. בתיקו המלוכלך הוא הביא לפעמים גם בונבוניירות  למכירה לאלה שמכרו לו עופות. את העופות היו חייבים לשחוט כמובן, ולא אצל השויחט, כדי הפקחים לא יתפשו.

אני כמעט התעלפתי באותו רגע. ברחתי הבייתה והודעתי שאני הופכת לצמחונית. אמא שלי לא ממש התלהבה. הייתי ילדה רזה, 'ירוקה' על פי הגדרתה. הצמחונות שלי גם אילצה אותה לבשל קציצות ירק כל יום. זה לא היה לה קל. עד שיום אחד, אבא שלי לקח אותי לשיחה. "את מי את אוהבת יותר?" הוא אמר, "את אמא שלך, או את העופות". "את אמא שלי" אמרתי. הייתי ילדה טובה, לא בטוחה שזה היה באמת נכון. הוא גם סיפר לי שהיטלר היה צמחוני, והפנה אותי לכל מיני ספרים שלא קראתי.

באותה תקופה היה לנו לול קטן. קראו לזה 'משק עזר'. היו גם כמה ברווזים סודניים שהסתובבו בחצר. הודעתי שאת הבשר של אלה אני לא אוכלת. הם חברים שלי, אני משחקת איתם. אני ממש לא משוכנעת שאמא שלי לא רימתה. בכל מקרה, אכלנו בעיקר ירקות, וגם היום כשאני אוכלת בשר, אני אוכלת מעט.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה טיגנתי כבד עוף. טיגנתי ובכיתי, ככה הייתי אומללה. היום כבר פחות אכפת לי, אני מבשלת בשר. אבל לא כל בשר, והוא חייב להיות סטרילי. וכן, אני מכירה את התיאוריה. אבא שלי שכנע אותי מבחינה מדעית. אבל גם הוא היה צמחוני בצעירותו. רוצחים גדולים אנחנו כנראה לא.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

כל בוקר, אני פותחת עם אכילת שן שום קצוצה ביוגורט . שן שום, אחרי זה תה פטרוזיליה, לא נשאר ריח. בדקתי באינטרנט מה כתוב על שום. בויקיפדיה כתוב שהכל אגדות, לא מוכח שום דבר. במכבי שירותי בריאות חושבים לגמרי אחרת, וכותבים: חיזוק המערכת החיסונית, שיפור זרימת הדם, הפחתת רמת הכולסטרול והשומנים בבטן, מניעת מחלות לב וכלי דם. מניסיוני, נדמה לי שמכבי צודקים. טפו, טפו, אבל אני לא זוכרת מתיי הייתי מצוננת או חולה בכלל.

השום שאני קונה הוא שום ישראלי. כך נאמר לי, ואני מאמינה לירקן שלי. האם המיובא זול יותר? כן, בהחלט. אבל יש בו הרבה פחות (אומרים שפי 4.5 עד 5) אליצין, שהוא החומר הפעיל בשום.

נאחזתי בשום, משום שאיש אינו בודק את כל האגדות על יבוא. דוגמה נוספת היא החמאה. כל החמאות המיובאות יקרות יותר מחמאת תנובה. הן, לטעמי, גם פחות טעימות משום שהן שמנות יותר. מדוע הן יקרות יותר? מקובל לטעון שזה בגלל ריכוזיות היבוא. האם הריכוזיות הזו ניתנת לשינוי? לא, ממש לא, משום שהתארגנות ליבוא היא יקרה. היא דורשת אחסון בקירור והסעה על כל הארץ. על כן, דורשת חברה גדולה ומבוססת. אנחנו מדינה קטנה, ישנן רק חברות מעטות כאלה.

מדוע אני כותבת את כל זה? משום שצמחתי במשרד  התעשייה והמסחר שהכיר את כל העובדות האלה. אמרנו אותן כשהתחילו באגדות היבוא. זה נכון גם לגבי יבוא שאינו אוכל. סוודרים, למשל. היבוא חיסל את מפעלי הסריג הישראליים שהיו מעולים, חלקם מפעלי יוקרה  מייצאים לחו"ל. היום קשה מאד להשיג סוודר צמר טוב בארץ. ואם משיגים, הוא עולה המון כסף. זה נכון גם לגבי נעליים. נסו היום להשיג נעליים ישראליות יפות. נסו להשיג נעליים יפות וטובות בכלל. במיוחד אם אתן מעל לגיל 50. גם היבוא, מסתבר, לא עובד לפי הספר.

כל הדברים נאמרו, אבל לא הקשיבו לנו. נשבו על ידי התיאוריה שבנק ישראל והאוצר הפיצו. אבל צריכה פרטית מאד רחוקה מהתיאוריה. על כן היה צריך לשמוע ממי שמכיר את המציאות. זו בכלל עובדת יסוד בכלכלה: התיאוריה נותנת מעט מאד. על מנת להבין כלכלה, חייבים לחיות בשטח. ממשלות הימין, בניגוד לפנחס ספיר החכם, לא מבינות עובדה זו.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****