כתבה מעניינת על כלכלה, שהופיעה לאחרונה בניו יורק טיימס, עוסקת בדמותה ובמשנתה של פרופ. מריאנה מצוקאטו מהמכללה האוניברסיטאית בלונדון. מצוקאטו לא רואה בממשלה גוף כלכלי לא יעיל, נפרד לגמרי מהשוק הפרטי, כפי שרבים רואים. היא מדגישה את חלקה הנכבד של הממשלה, גם בכסף, בכל אחד מפיתוחי התקופה: אינטרנט, אייפון, אנרגיה נקייה. על כן היא מעזה לומר: "באופן אישי, אני חושבת שהשמאל מסביב לעולם מפסיד, משום שהוא מתמקד יותר מדי בחלוקה מחדש של העושר ולא מספיק ביצירתו".
מצוקאטו, ילידת איטליה שגדלה בארה"ב עקב עבודתו של אביה הפיסיקאי בפרינסטון, חיה היום בבריטניה. יש להניח, שנדידתה בעולם תרמה להסתכלותה הפתוחה. בימים אלה, היא חברה בצוותים בינלאומיים רבים, מחברת של מספר ספרי כלכלה. תפישתה של מצוקאטו מאומצת על ידי המפלגה הדמוקרטית האמריקאית. אליזבט וורן קוראת בהשראתה להשתמש במו"פ הממשלתי ליצירת משרות ולעידוד השקעה, תוך גביית תגמול מסויים על הוצאת הממשלה.
דבריה של וורן עוררה אצלי זכרונות ישנים ממשרד התעשייה והמסחר בשנות השבעים והשמונים. המשרד כאן עשה בדיוק את מה שהיא מציעה: תמך במו"פ תעשייתי, וגבה חזרה תמלוגים מוסכמים מראש. יותר מזה, המדען הראשי היה חבר הנהלת המשרד, שיתף אותה בהחלטותיו על כיווני הפיתוח בתחומו, ועל ההסדרים הכספיים הנוגעים להם. כל זה היה חלק מתוכנית מקיפה לפיתוח התעשייה. היום, המדען הראשי די מנותק מהמשרד. הוא נקרא רשות החדשנות, יושב בתל אביב, ומנהל את הפיתוח שלו כראות עיניו.
קירובו העכשווי של המדען הראשי למגזר הפרטי בתל אביב, הזכיר לי עוד משהו שנגוז מאז: התכנון הכלכלי בממשלה, תכנון שהציב יעדים וגזר אמצעים למימושם. חשיבותו של התכנון היא בהנחת הכלכלה והחברה בשלמותן במקום אחד. כך הוא מאפשר לדרג חשיבויות, ולהעריך מה ניתן לבצע באמצעים הקיימים.
מצוקאטו קרובה ברוחה לתכנון בהסתכלותה על תפקיד המדינה. מבחינתה, המדינה היא מי ש'יוצר' ו'משקיע', ולא מי ש'מתקן' או 'מוציא כסף'. או, בניסוח שלה "אם נמשיך לתאר את המדינה רק כמממשת ומנהלת, ונאמר לה להפסיק לחלום, בסוף, זה מה שנקבל". מצוקאטו עוזרת למדינות רבות להגשים את חלומותיהן, ומעידה כי "בזה שאני מלכלכלת את ידיי, אני לומדת ומחזירה זאת לתיאוריה".
אמירותיה של מצוקאטו מעוררת התנגדות רבה בקרב כלכלנים שמרנים. אצלי, הן בעיקר מציתות נוסטלגיה. אני משייכת את מצוקאטו לכלכלנים החדשים, יוצאי אירופה: תומאס פיקטי, גביראל זוקמן, עימנואל סייז ואחרים, שעוררו לאחרונה התעניינות מחודשת בהתחלקות ההכנסות, מסים ומקלטי מס. אלה המזכירים לנו, כי ב-1952 עמד מס ההכנסה השולי בארה"ב על 92%, ולא היה רע.
למעשה, כולם, מצוקאטו והאחרים, חוזרים לכלכלה שהייתה פה עד שנות השבעים-שמונים. החזרה לאותו מקום, בתום סיבוב שלם, מעלה את השאלה, אם משהו חדש עוד יכול לקרות במקצוע הכלכלה. הניאו-ליברליזם לסוגיו החל מתישהו בשנות השבעים, ועומד להסתיים עכשיו. חמישים שנה, שני דורות, וחוזרים לכלכלה מוטת התיאום והיציבות מהעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. הסיבוב שלפניה ארך רק קצת יותר מדור אחד – משנות הארבעים לשנות השבעים. "יש סוג של סימביוזה מוזרה" אומרת מצוקאטו "בין החשיבה הכלכלית של הזרם המרכזי למדיניות מטופשת".
מטופשת, אולי, בהסתכלות על טובת הכלל, אך מי אומר שטובת הכלל היא שמובילה. יש סימביוזה מוזרה בין פוליטיקה ויחסי כוח למה שמכנים 'מדע הכלכלה'. בתקופות מסויימות דואגים לכל האזרחים, בתקופות אחרות, ארוכות יותר בדרך כלל, מעשירים שכבה צרה. ומוזר לראות, כמה כל הכלכלה משתנה בעקבות שינוי המוטו שלה – ההסתכלות על ממשלה, ועל מה שהיא יכולה וצריכה לעשות.
***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***
