אין לי מושג מדוע נזכרתי בזה פתאום עכשיו. אני כמובן יודעת שאבי, אליעזר שמאלי, עלה לארץ ב-1920. אני יודעת גם שאנחנו במשפחה לא טובים בתאריכים. סבתי, גיטל, למשל, הייתה עונה יפה למי ששאל אותה מתיי אבי נולד: "כשהעץ הגדול נפל" היא הייתה אומרת. יתכן שהתאריך נרשם איפשהו, מתישהו. אבל עיירתם רוז'ישץ', בפלך ווהלין שבאוקראינה, נשרפה בפוגרום בראשית המאה העשרים. לא נותר דבר. מעניין, בכל זאת, שבכל מיני מקומות, אני רואה את התאריך 15 לאוגוסט. אבי כנראה, כשנהיה אדם ידוע, הרגיש שבכל זאת צריכים תאריך.
אותה מסורת נשמרת גם בעניין עלייתו של אבי לארץ. מתישהו, ב-1920, אבי הגיע לכאן. התחכמתי, ובדקתי בספרו 'זהב בירושלים' (זמורה, ביתן, מודן 1980). הוא מספר שם על ימיו הראשונים בעיר. במקרה לגמרי, הוא פוגש ברחוב את ד"ר יוסף קלויזנר שהכיר מאודסה. "כן, שמעתי וקראתי שעלה לפני כחצי שנה מאודסה לארץ ישראל באונייה הרוסית רוסלאן" הוא מספר. רוסלאן עגנה בנמל יפו ב-19 לדצמבר 1919.
מתישהו ב-1920, אם כן, עלה אבי לירושלים ללמוד בסמינר. תעודה מסודרת מלימודיו בתיכון באודסה כמובן שלא הייתה לו. אבל קלויזנר המליץ, ואבי למד בסמינר מסוף 1920 עד סוף 1923. על פי המסורת המשפחתית, גם על זה אני יכולה להעיד מתמונה שראיתי. ערב אחד, נכנסתי לשיעור צ'י קונג בסמינר על שם דוד ילין, בבית הכרם, בירושלים. אולם הכניסה אירח תערוכת תמונות כלשהי. סרקתי במהירות, ופתאום עיני התעכבה על תמונת סיום הסמינר, 1923. קיץ, מורי הסמינר בחליפות בהירות חגיגיות. כמה מהתלמידים, ממשפחות ירושלמיות ותיקות, בלבוש דומה. אבי וחבריו החלוצים ברובשקות רוסיות עם חבל על המתניים, ומכנסיים שגוהצו מתחת למזרון בלילה הקודם.
שנות ירושלים היו לאבי שנות רעב מתמיד. כמה דמויות בכל זאת עזרו לו, והוא הזכיר אותן באהבה כל ימיו. זוג התימנים, שהשכירו לו את המרתף שבו גר, ושמם משתנה מסיפור לסיפור, הזמינו אותו לארוחות ערב שבת מפעם לפעם. מוריו בסמינר, ויהושע אביזהר בראשם, דאגו לו לעבודות סטודנטיאליות. אביזהר גם היה מקדם את פניו בבקרים מסויימים: "היי בחור, אני רואה בפרצוף שלך שלא אכלת ארוחת בוקר. קח כמה פרוטות וקנה לך לחמנייה".
מהרעב בירושלים, עבר אבי לרעב בכפר גלעדי, שם שימש מורה עם סיום לימודיו. סוכר לא היה, את התה שתו בצירוף דבלה. ארוחת הצהריים כללה אורז עם שעועית או אורז עם עדשים. אך שם גם נוצרה חברותו המופלאה של אבי עם אלכסנדר זייד, שהפך לדמות המפתח בספרו 'אנשי בראשית'. שם גם צמחו ידידויות רבות שנים עם דמויות מרשימות כרחל ינאית ומניה שוחט.
לא אלאה אתכם בכל תחנות חייו של אבי מכפר גלעדי והלאה. בסוף שנות העשרים הוא נשא לאישה את אמי שושנה, ב-1930 נולדה אחותי שולמית, וב-1943, הגחתי אני לעולם. בתקופה זו, הוא עבר מנשר לכפר יחזקאל, תל אביב, ברלין, כפר ילדים ליד עפולה, רמתיים ושוב תל אביב. באותו פרק זמן, הוא זכה בפרס ביאליק על 'אנשי בראשית' (1936) ובפרס ישראל לספרות ילדים (1957). משהו באורח חייו הסגפני כנראה בכל זאת היה נכון לו.
בשנים האחרונות, אני חושבת המון על הוריי. זה כנראה אחד מתסמיני הגיל. אני משחזרת שוב ושוב את הילדות שלי ברמתיים. כשהייתי בת 4, הם עברו לבית הראשון שהיה בבעלותם. הוא ניצב ברחוב מקביל לכביש הראשי, דרך רמתיים. הרחוב המקביל לו במערב היה רחוב של עשירים. אנחנו גרנו במזרח עם עגלונים ושכירים עניים. בימי קייץ, כמו זה היום, הייתי יושבת בדרך החול, כביש לא היה, עם עזרי חברי הטוב. שנינו בגופיות וכובע טמבל. גרפנו את החול בין האצבעות, ולכדנו בורזלים, ארי נמל בעברית תקנית.
אני מדברת בליבי עם הוריי כל אביב, כשאני עולה למבשרת בכביש האחורי. מצד ימין, הר עמוס בשקדיות פורחות, ואני אומרת להורים שלי: תראו איזה חיים טובים יש לי. אני נוהגת, יש לי רכב משלי, אני חיה בתוך השקדיות האלה. הוריי בוודאי יודעים שהשקדיות ניטעו על ידי תושבי קולוניה. אבל, באמונתם, לא אנחנו התחלנו במלחמת השחרור. נלחמנו בגבורה, ניצחנו והשקדיות הן שלנו עכשיו. התמודדנו בגבורה כל המאה שנה האלה. לכן, גם אם קשה (כמעט סיוט) עכשיו, הוריי לוחשים באוזני שיהיה טוב. אין לך מקום אחר, הם אומרים לי, רק הארץ האהובה הזאת.
***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***
