חוזרים לאסטרטגיה, כמה ברור

אני קוראת על הדיונים המתקיימים עכשיו. אני פוגשת שוב ושוב מילה עתיקה שנעלמה – אסטרטגיה. "אין אסטרטגיה", אומרים בעיתונים. אסטרטגיה היא תוכנית פעולה כוללת. המונח נגזר מהמילה היוונית סטרטגוס, שמשמעותה גנרל או מצביא. אז גנרל או מצביא דורש תוכנית כוללת. זה לא מה שאנחנו רואים בממשלתנו בימים אלה.

נתחיל בייצור תחמושת. אין ייצור תחמושת בישראל. ארה"ב הבהירה כי לא תשלח לנו תחמושת אם ניכנס לרפיח. נתניהו מבין את זה היטב עכשיו. האידיוטים שמסביבו מסרבים לדעת. מדוע הוא לא הבין את זה קודם? זה היה ברור, וזה נאמר במקומות שונים. כתבתי כאן על שיחה שהייתה לי עם סמנכ"ל תעש כשהסיפור הזה התחיל, לפני יותר מ-25 שנה. הוא בכה בדמעות על פיטורי העובדים הוותיקים והטובים של המפעל. אחרי שפרסמתי בגלובס את הכתבה, התקשר אליי דובר תעש ואיים. הוא העיר אותי מנמנום צהריים על הכורסה בסלון. האמת, נבהלתי. עובדה שאני זוכרת את כל הפרטים.

אך כל זה לא שינה את המצב. מפעלי ייצור התחמושת של תעש נסגרו. היידע שהיה שם התאדה. עכשיו, ברור שצריכים להתחיל את הכל מחדש. ברור שישראל חייבת לייצר תחמושת בעצמה. כמה? איך? איפה? תעש כבר אינה חברה ממשלתית. אך זו בדיוק אסטרטגיה – לדבר על כל הדברים האלה.

עוד דיון אסטרטגי שחייבים לקיים עכשיו הוא על יחסי סחר החוץ עם תורכיה, שהרגע נחסמים. ואני לא מתכוונת לצנצנות הפלפלים האדומים המוחמצים שאנחנו אוהבים. אני מניחה שאפשר להשיג כאלה גם ביוון, בולגריה או יוגוסלביה. אני מתכוונת למוצרים כבדים יותר, כגון מלט. ישראל מייבאת מתורכייה שיעור ניכר מהמלט הנדרש לבנייה שלה. מדוע? זה יותר זול מייצור בארץ. כך סגרו חלק מייצור המלט כאן, וכמובן שדנו את העובדים לאבטלה. ומה יעשו עכשיו? לא היה כדאי לשמר את המפעל? מפעל מלט הוא מפעל כבד. לא מקימים אותו מהיום למחר. גם לא יהיה קל למצוא מלט זול וטוב כמו מתורכיה. אין לי תשובה, אבל ברור שחייבים לקיים על זה דיון אסטרטגי עכשיו.

ובסוף, לדיון האסטרטגי הכי חשוב. כמה שנים אמור ראש ממשלה למשול? במיוחד, כשהוא לא ראש ממשלה טוב. במיוחד, כשהוא יושב במקומו על סמך טריקים ושטיקים. לא הגיע הזמן שנדבר על זה? וכן, גם אתם החרדים, התרומות למוסדותיכם הן לא הכל. יש כאן מדינה, אתם לא רואים שהיא נחרבת? אתם לא מפחדים? אולי, בכל זאת, הגיע הזמן שתתחילו לדאוג אולי תחשבו רגע על חיי החטופים. לא, ה-הוא לא חושב, אבל אתם אנשים דתיים. למנוע את שחרורם עכשיו זה לא פחות מרצח.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירהביקורות על הספרפרקים מתוך הספר****

טבריה, 52 אלף, אשכול 4

טבריה היא עיר די גדולה, 52 אלף איש. לא גדולה כמו רעננה, או כפר סבא, ואפילו לא כמו הוד השרון שבה גדלתי, אבל בכל זאת גדולה למדיי. את זה רואים רק כשיוצאים ממנה, ועוברים מסלול מייגע במעלה ההר. למטה, בתחתית, היכן שהכינרת נמצאת, וכל המלונות היותר יוקרתיים, מרגישים כמו בעיירה נידחת. זאת, אם מעזים ויוצאים מהמלון לשאוף אוויר, ולטייל לאורך הכינרת.

להמשיך לקרוא

במעלה רחוב יוסף בן מתתיהו, ובמורדו

בשנתנו השנייה בירושלים, הסקנו את המסקנות. עברנו מקריית משה הזעיר-בורגנית למרכז העיר. גרנו ברחוב רש"י, בשכונת מקור ברוך בירושלים. עולם שונה לגמרי מכפר סבא ורמתיים. היום זה אזור חרדי לגמרי, אז זה היה אזור מזרחי-ירושלמי. שם, במכולת, למדתי לראשונה שיש גבינת קצ'קבל. היום, עם בעלי הבולגרי-ספרדי, זו הגבינה האהובה בבית. אצלנו, ברמתיים, היינו קונים 'גבינה צהובה'. מי ידע להבחין בין גבינה א' לגבינה ב'.

להמשיך לקרוא

מחשבות מדיניות של זקנה (חצי סנילית)

אפתח בציון כמה עובדות עלי ועל משפחתי. נכדתי האהובה השתחררה לאחרונה מארבעה חודשי מילואים, כקצינת מבצעים של גדוד בגולני. היא עברה ישר (ובאיחור) לתחילת לימודי רפואה בבאר שבע. שני נכדים בנים שלי משרתים (אחד בקרוב) ביחידות קרביות במיוחד. יש לי, אם כן, סיבה לדאוג, ואני דואגת. אני לא סומכת על ראש הממשלה. על כן, אני חושבת שחייבים למצוא פיתרון מדיני כבר עכשיו, גם אם זה כרוך במספר ויתורים.

להמשיך לקרוא

שהילד לא יאכל שום וחריפים

כשהגענו לירושלים, לא היה לנו מושג מה זה חדר שכור. היינו שתי חברות מתיכון כפר סבא, רותי ואני, גדלנו בבתים מסודרים בשרון. על כן, החדר הראשון ששכרנו היה באזור שאז היה קצת דתי, היום הוא חרדי לגמרי, בכניסה לירושלים, על יד מוסד הרב קוק. בעלת הביית הייתה אישה פרסייה, גרושה, אמא לבן.בחדר השני גרו שתי חברות מרחובות. עבר זמן עד שהבנו שהרטיבות הנצחית בחדר השירותים היא שתן של הילד. לקח זמן עד שקלטנו שהילד הוא לגמרי מופרע. יום אחד, רותי יצאה למרפסת, הוא שהיה בחדר של אימו, נעל אותה שם בחוץ, שכב על המיטה הגדולה, טלטל ידיים ורגליים, והתפוצץ מצחוק.

להמשיך לקרוא

תרגיל השריון המפואר ומשתתפיו

בפוסט העצוב של השבוע שעבר, סיפרתי לכם איך נהפכתי לפקידתו של קצין האלחוט. פקידה, פקידה, אבל הוחלט שדווקא בתרגילים אנחנו האלחוטניות שהודחו נחזור לתפקידנו המקורי. השתתפתי במספר תרגילים כאלה, אחד אני זוכרת במיוחד. זה היה כששימשתי כאלחוטניתו של מפקד הגייס, דדו.

להמשיך לקרוא

מה, כשאני חושבת על הגייס

ככה אני כותבת בדרך כלל. חושבת על עניין כלשהו, ופותחת במשפט הראשון שקופץ לי. עכשיו כשאני חושבת על הגייס, מייד עולה אצלי: יאללה-יאללה פחות רוח, יאללה-יאללה פחות זבל". זו באמת הייתה תקופה קצרה, התקופה בה שירתי בדואר, או איך שקראו לזה, תחת פיקודה של שושנה התורכייה. וזה מה שהיא הייתה אומרת למחזריה – הנהגים והטבחים. יצאתי משם, אז בואו נדלג להתחלה.

להמשיך לקרוא

נסעתי לצבא עם פנחס ספיר

צפירה, בתו, שלמדה אתי בבית הספר התיכון, שמעה שאני מתגייסת ביום שלה, והציעה לי לבוא איתם. היום זה אולי מצחיק, אבל אז להגיע מרמתיים לתל השומר בתחבורה ציבורית, ועוד מוקדם בבוקר, היה בהחלט סיפור. על כן שמחתי והודיתי להם כשעצרו לי. ספיר נענע בראשו, ומיהר לשוב לערימת ניירותיו. כל הדרך לא שמעתי ממנו מילה. בכל זאת שמחתי.

להמשיך לקרוא

איך התמודדתי עם השעמום בשיעורים

בתיכון על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי זורקת את הקלמר שלי על הרצפה, ואז אוספת את כל העפרונות, המחדדים והמחקים. יופי, עברו עשר דקות. עשר מתוך חמישים, גם זה משהו.

להמשיך לקרוא

שנהיה בריאים, עד 120 לפחות

קרוב לשמונים שנה מאז שהגעתי לשכונה. זמן לעשות סיכום של החיים שלנו. והשאלה הראשונה היא, כמובן, מי חי ומי מת. אז נתחיל באלה שכבר לא איתנו.

להמשיך לקרוא