"בעולם נהדר ואכזר", ספרו הנהדר והאכזר של אנדריי פלטונוב, הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין ברפורמיזם חברתי. פלטונוב, מענקי הספרות הרוסית של ראשית המאה ה-20, מתאר בו את שלביה הראשונים של המהפכה הבולשביקית. ביד אמן, הוא מוביל את הקורא מהחזון לטירוף ושפיכות הדמים, ומשם, להתפכחות ואיבוד האמונה. קצת מטעמו של הספר אולי יעבור אליכם מקטעי הסיפור "חופרים יסודות".
וושצ'וב חושב, ומפוטר מהמפעל
"על מה חשבת, חבר וושצ'וב?"
"על תוכנית לחיים"…
"נו, ומה כבר יכולת לעשות?"
"יכולתי להמציא משהו שדומה לאושר, ותחושת המשמעות הייתה מעלה את פיריון הייצור"…
"אם נשקע כולנו במחשבות – מי יפעל בעולם?"
"בלי מחשבה – האנשים פועלים בלי משמעות ופשר!"
ווושצ'וב ומהנדס הבניין מתבוננים במגדל
וושצ'וב רואה את המגדל החדש שמוקם בעיר על ידי פועלי הפרולטריון ותוהה:
"האם לא נגרעת מהם תחושת חייהם שלהם ככל שנוספים נדבכים למבנה?…..אדם בונה בית – ובעצמו נהרס. מי יחיה שם אז?"
לעומתו, המהנדס פרושבסקי, הוגה הבית הכל-פרולטרי, מהרהר לעצמו ככה:
"עוד שנה יקום כל הפרולטריון המקומי וייצא מן העיר הזעיר-רכושנית וייכנס אל בית הענקים לחיות בו. ובעוד עשר או עשרים שנה יבוא מהנדס אחר ויבנה מגדל בטבור העולם, ובעולם הזה יתגוררו פועלי העולם כולו, מאושרים לנצח".
פועלי הבניין מאמצים ילדה
אמה, שהייתה הבת של בעל המפעל לאריחים, קרי, מהמעמד שדינו השמדה, מתה. ספרונוב, הפועל החרוץ מכולם, מכריז בדיון על גורלה: "חברים, אנחנו באמת צריכים פה איזה ילד: בדמותו נוכל לראות את המנהיגות של עולם המחר הפרולטרי!". ואכן, הילדה לא מכזיבה ומוציאה מפיה פנינים כגון: "הכי חשוב – לנין. ואחריו – בודיוני. כשהם לא היו, ובעולם היו רק בורגנים – אז לא נולדתי, כי לא רציתי. אבל ברגע שלנין בא – גם אני באתי."
הפועלים מתגייסים להקמת קולחוז
הלא היא הוצאת הרכוש מידי הקולאקים (האיכרים העשירים) והעברתו לרשות הכלל. אמצעי השכנוע כוללים נהרות דם והקמת "רפסודה לחיסול המעמדות, כדי שהמגזר הקולאקי ישוט מחר בנהר אל הים, ומשם עוד הלאה והלאה…"
הילדה מתה, ומה זאצ'וב הנכה אומר
"אי אפשר, ניקיט, אני כבר לא מאמין בשום דבר… אתה הרי רואה שאני נכה האימפריאליזם, ואילו הקומוניזם הוא עניין לילדים: בגלל זה גם אהבתי את נסטיה…ועכשיו, לפרדה, אני הולך להרוג את החבר פשקין".
המהפכה הרוסית, המתוארת כאן בהומור וזוועה, היא תופעה ששום דבר לא ישווה לה. בישראל מעולם לא התרחש אפילו משהו דומה. אולי משום שכאן ערב המדינה, וגם שנים רבות לאחר הקמתה, הזרם המוביל היה הזרם המרכזי של תנועת העבודה, בעצמו לא ממש ממסד מושרש, ושום ממסד רציני אחר לא עמד נגדו (אלא אם מחשיבים כמה איכרים במושבות הותיקות וכמה בעלי הון קטנים כ"ממסד"). ואולי משום שמקימי המדינה, שרובם גדלו במזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפיכה הרוסית כבר חוו די מהפכות בימי חייהם. אותו דור מייסדים גם גדל על ברכי החשיבה היהודית המזרח-אירופית, שכולה אירוניה וקבלה של המצב האנושי חסר השלמות – לא בדיוק בית גידול למהפכנים מנתצי-כל, מקימי מגדל כל-פרולטרי או כל-ליברלי.
כך, שבאופן פרדוקסלי, בישראל המילה מהפך נשמעה לראשונה דווקא כשמפלגות הימין עלו לשלטון. אז כבר היה ממסד שאותו אפשר להרוס. המילה רפורמה החלה להתנגן לאחר תוכנית ייצוב המשק ובהשראתו של צוות מקצועי ליברלי. והמילה (מ)הפכה חוזרת על עצמה בוריאציות שונות דווקא בראיון ל"ביזנס וויק" שבנימין נתניהו נתן בתחילת כהונתו כראש ממשלה, פברואר 1997.
באותו טקסט, נתניהו מדבר על מהפכה בכלכלת ישראל, שבהמשך זוכה לשם טרנספורמציה (הפכה) וגם טלטלה. בהתייחסו לממסד הישן – הסתדרות, עסקים גדולים ובנקים טרם הפרטתם – נתניהו חולם בקול על "זעזוע עד ליסודות". ממסד זה גם זוכה בכתבה לשם חיבה מפי נתניהו – "נומנקלטורה", כינוי מקובל למקורבי השלטון בבריה"מ.
כך, בהפוך-על הפוך-על הפוך מגיעים לימים אלה. נתניהו משך עד לקצה החד את הרפורמה שהתחילה בתוכנית ייצוב המשק. בעת כהונתו כראש ממשלה יזם עימותים בלתי פוסקים עם ההסתדרות, שכוונתם התקשורתית הברורה: להמחיש כיצד ממסד וותיק יכול להישבר. מכאן, הדרך לרפורמות הייתה סלולה. במקום מהפכה סובייטית, קיבלנו מהפך אמריקאי ניאו-מוסרני: מצילים את החינוך התיכוני, מצילים את האוניברסיטאות. רק שלא ברור, מי מלבד המצילים רוצה כזאת הצלה.
עידן השוק החופשי 