זה לא זיכרון שמח, אני מצטערת. זה זיכרון של מסיבה, בגיל מאד מוקדם כנראה. אחרת, הייתי זוכרת יותר. עמדנו, ילדי הגן והגננת, בתוך הגן. ההורים ושאר המוזמנים עמדו בחלונות מסביב. הגן שלנו היה צריף קטן, לא היה מקום לכולם בפנים.היינו אמורים לדקלם לפי הסדר. כל אחד אמר משהו, ואז בא זה שאחריו. הגיע תורי, נאלמתי דום, לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. אמא שלי, שעמדה בחלון, הביטה בי במבט תשעה באב. זה מה שאני זוכרת. שום דיבור, שום חיבוק אחרי.
שמענו את נאומיך היפים. התרגשנו. אירחנו כאן שורת בכירים אמריקאים, ושורת מנהיגי 'העולם החופשי' ועם כל זה אנחנו שואלים עכשיו: זה בשבילנו, כל הסיפור הזה עם נושאות המטוסים? או זה בשבילך.
נתחיל בזה שהמייל שלי לא עובד כבר מיום חמישי בערב. אני לא מקבלת מיילים. מדינה נורמלית? לא נראה לי. בכל זאת, זה לא מטופל. נמשיך באיך שהכרתי את נתניהו. בעידן אריק שרון, הוא היה מגיע למשרד התעשייה והמסחר ברחוב אגרון. המדרגות הראשיות לבניין פלס המפואר היו מדרגות של ארמון. לראות אותו מטפס במדרגות האלה באותה תקופה, בהחלט היה מרשים.
גם זה אחד מהרעיונות הגאוניים. מונופולים, ריכוזיות – אין משהו גדול מזה. הם לעולם לא נגמרים. הם תמיד כאן, מוכנים לקריאה. ברור גם שהם מעוררים רגשות – מונופולים הם דבר נורא. ריכוזיות – אין גרוע מזה. רק שלמרות כל הדיבורים, שום דבר לא קורה עם המונופולים או עם הריכוזיות. הם כאן, נאמנים לתפקיד שהם ממלאים.
אני לא שמחה על זה, אך נדמה לי שפיתחתי שיטה. אני קופצת לסופר, או שולחת את אישי עם פתק, ובודקת מה הוא מביא כשהוא חוזר. כך, למשל, חמאת תנובה, כבר שבועיים שהוא לא מביא. תנובה, תתחשבו, אני בסוף החבילה האחרונה שלי. אותו דבר, משום מה, עם שורת מוצרי נייר יומיומיים: מפיות שולחן, מגבוני פנים, מגבות נייר. אם הוא מביא מפיות בצבע מוזר, אני יודעת: יש בעיה. כנ"ל מגבוני פנים: יש אריזת קרטון או רק מילוי בעטיפת פלסטיק. מגבות נייר – חבילה סטנדרטית, או חבילת ענק מוזרה.
היסטריה במדינה. מדד המחירים לצרכן לא ירד, כצפוי, באפריל, ובמקום לעמוד על 4.7% לעומת מקבילו אשתקד, הוא עמד על 5% כמו במארס. ולא רק זאת, מחירי המזון אמורים לעלות בחודש, חודשיים הקרובים. אך בסך בכל, כשמביטים על תמונת המדד (כל חודש לעומת מקבילו אשתקד) היא בירידה מאז ינואר השנה. שיא של 5.4% בדצמבר שעבר, ומאז המדד יורד. עכשיו הוא עומד על 5.0% כמו במארס.
אני כותבת, ושואלת את עצמי אם אכן זה ככה. האם זה סוף עידן העיתונות הכתובה והבלוגים. אני, עצמי, עדיין מנויה על שני עיתונים, הארץ וידיעות אחרונות בסוף השבוע. אני מתה על ידיעות אחרונות בסוף השבוע. קוראת את כל השטויות לפי הסדר, ומרגישה שאני נחה. אבל הדור הצעיר במשפחה ממש לא. בקושי קוראים עיתונים.
כשהמצב נורא, אני לא צוחקת, אני מחייכת. והשבוע חייכתי כשראיתי את כותרות הענק, נגד מכירת חברת הביטוח הפניקס לחברת השקעות מרכזית באבו דאבי. אתייחס כאן לכותרות ב-The Marker, וב-Marker Week. כן, הכותרות מעיתון הכלכלה והעסקים של ישראל. העיתון הגלובלי, ההוא שחייב ששמו ייכתב באותיות לועזיות.
בפינת החדר, מעל למחשב שלי, חבוי סיפור חיי. לא חשבתי על זה, עד שאתמול הסתכלתי וראיתי. הכי בצד שמאל, תלוי דג קרמיקה קטן צבעוני – כחול, כתום, צהוב – קניתי אותו בעיר חוף יפה ביוון, שכבר איני זוכרת את שמה. והפינה הבאה, גם היא מתחילה בדג. דג קרמיקה ענק – כחול, כתום – שהגיע לארץ ממקסיקו. דג הוא סמל לפריון ושפע ביהדות ובדתות אחרות. לא ידעתי את זה בזמנו, אבל אני זוכרת את שרשרות הדג היפהפיות מזהב, שהיו בחנות התכשיטים של הצורף מחלב בפינת מחנה יהודה. התוודעתי אליהן כשגרתי בסביבה. הייתי עומדת שעות בסביבה ולוטשת עיניים. התברר לי אחר כך שגם רות דיין אימצה אותו במשכית.
כבר זמן רב שאני מאיימת באינפלציה. אני גם מבינה את אלה שכועסים עליי. אך אני יודעת שקל יותר, הרבה יותר, לטפל באינפלציה עכשיו, כשהיא נמוכה יחסית, מאשר כשהיא תעלה לרמה דו-ספרתית. וזה יקרה, אם היא לא תטופל.
עידן השוק החופשי 