קו 400 לבני ברק עצר במחלף הראל. שמתי רגל על המדרגה, ושאלתי את הנהג אם הוא עוצר בסיבוב תל-השומר. אני עוצר? הוא שאל את זו מהספסל השני מימין. כן, היא אישרה. טוב, תגידו לי מה התחנות הבאות, הוא אמר לנוסעים.
 
ירדנו בכביש המהיר ירושלים-תל-אביב. בדרך, הנהג שלף סלולארי וניסה לברר את מסלול הנסיעה עם אחד משולחיו. לאחר שהתייאש מההנחיות, שוב הסתובב ליועצת מצד ימין שעדכנה שהוא עוצר בצומת מסובים, אחר כך תל-השומר, ומשם והלאה, שיחפש מישהו אחר כי היא יורדת. אוי, מה אני עושה ברחובות הקטנים של בני-ברק, הייתה התגובה, והאוטובוס עבר בטעות לנתיב החזרה לירושלים. ירדתי במסוף שאליו התברברנו לא בכוונה, ואין לי מושג איך הסיפור נגמר. 
 
כמה שעות מאוחר יותר, יצאתי בקו 480 מתל-אביב. בעלייה משער הגיא, האוטובוס גמגם ועצר בצד. רק לאחר כיבוי מזגן, הוא הצליח להמשיך הלאה. יומיים אחרי, שוב בקו 480 לירושלים, עצרנו בתחנת שואבה לאסוף נוסעים מקו 400 שעמד בשולי הכביש. בדיון שהתפתח בין הנוסעים הותיקים לחדשים, המסקנה הייתה שזו שוב העלייה המפורסמת לירושלים, החמסין והמזגן.
 
הסיפור הזה לגמרי אמיתי. אני נוסעת די הרבה בקו ירושלים-תל-אביב, ותקלות כאלה ראיתי בעבר לעתים נדירות. מה קורה פה? אגד היא חברה בהתייעלות שלא מרצון. פעם, היא הייתה מונופול, ויכלה לקזז הפסדי קו אחד ברווחי קו אחר.  היום, האוצר מכניס חברות מתחרות לתחבורה הציבורית, ולוחץ את מחירי הנסיעות כלפי מטה. יותר מזה, הוא אף מחריף את התחרות על הזיכיונות להפעלת קוים: קריטריון הבחירה בין החברות שהיה בהתחלה מחיר הנסיעה ואיכותה, הוחלף בשנים האחרונות לגובה התמלוגים המועבר למדינה על ידי המפעיל. מאליו מובן, שמי שחותר להעביר סכום מרבי לממשלה, ישאיר לרווחת הנוסעים כמה שפחות. האוצר גם מקטין כל הזמן את הסבסוד שפעם היה מרכיב מאזן בתחבורה הציבורית. אפילו בנק ישראל, אבי החשיבה הליברלית בישראל, מתקומם על השיטה (בנק ישראל, דו"ח 2006, עמ' 82). כי ברור לגמרי מה תהיה התוצאה: חיסכון בתחזוקה, דהינו, יכולת האוטובוסים לסחוב בעלייה בזמן חמסין. או קיצוץ מאגר הנהגים, והקפצת חירום של מחליפים אקראיים, שלא הוכנו כראוי מקו לקו.
 
זו רק דוגמא קטנה לפילוסופיית ההתייעלות השולטת מאז סוף שנות ה-80 בכלכלת ישראל. היא מתבטאת בכל תחומי החיים: חינוך, בריאות, משטרה ועוד. פעם, כל החלטה בממשלה התקבלה על סמך דיון פרטני במשרד האחראי לתחום (תחבורה, במקרה הזה). אבל, בתהליך של 20 שנה, המשרדים המתמחים כמעט נמחקו, וההחלטות מתקבלות באוצר על סמך שיקולים כלליים. או, בעצם, שיקול כללי אחד, כמה שפחות הוצאה, כמה שפחות מסים.
 
בהשתקה הזו של המשרדים המתמחים, שתמיד יותר מעורים בשטח מהאוצר, יש לא מעט הסתרת מידע וסתימת פה. ואם מישהו ישאל אותי, כשליחת הציבור הנדכא, אני מעדיפה לשלם כמה שקלים יותר בכל נסיעה, או להעביר לממשלה קצת יותר מס עבור תמיכה בתחבורה הציבורית. כי אחרת, אני צריכה להיות נתונה לחסדי המזל הטוב, עם נהג שמנהל שיחת ועידה בין הנוסעים לסלולארי במסלול עקיפה בכביש המהיר.