יצאנו, ששה חברים, מסרטו המדובר של וודי אלן. שניים (גברים, כמובן) אמרו שמאז ומעולם הם לא סובלים את היהודי-הנוירוטי-הגלותי. שלוש נשים ועוד גבר אחד די נהנו אך לא התפעלו. רצנו לסרט כי הוא זכה לביקורות מעולות. אחרי הצפייה בו, נדמה לי שהוא גורף את השבחים הודות לאחיזתו בערכים ה"נכונים" לעכשיו.
שוב חוזר אלינו ניגון ה"שחיתות". הפעם, בהקשר הבחירות המקומיות. סקר הארץ-דיאלוג, בפיקוחו של הפרופ' קמיל פוקס, מצא כי 63% מאזרחי ישראל סבורים שקיימת שחיתות ברשות המקומית שבה הם מתגוררים (הארץ, 17.10.2013).
ובמעין הסקת מסקנה, מובלט לצד הידיעה עוד ממצא של הסקר: רק 57% מבעלי זכות הבחירה שנסקרו מתכוונים להצביע. בפועל, הצביעו רק 50% מבעלי זכות הבחירה. אז מה, השחיתות מונעת את ההתייצבות בקלפיות? שחיתות מתבטאת בפעולה אישית, אז מדוע לא כו-לם רצים להצביע ולהחליף את הראשים המושחתים? יותר מזה, אם השחיתות היא הבעיה, איך זה ששלושה ראשי ערים בולטים, שנגדם תלויים כתבי אישום, דווקא נבחרו מחדש?
תודו שזו כותרת גאונית. אבל אני מעכתי את הדף שעליו היא נכתבה. מעכתי, כי לא זכרתי את ההמשך. ואז, בזמן תליית גרביים על החבל – עיסוק מדידטיבי מומלץ תמיד – נדדו מחשבותיי למייל הראשון של הבוקר, מייל מחברים שביקרו אצלנו במוצאי שבת. הם דיווחו כי שלומם טוב, למרות שנתקעו שעות בתאונה בדרכם חזרה למרכז הארץ.
שמתי לב לתופעה הזו רק לאחרונה. כולנו מדברים ניאו-ליברלית במקום לדבר כלכלה. אצלי התחדדה ההבחנה, כשהדרכתי תלמידות מתנועת השומר הצעיר בעבודה על שוק הספרים בישראל. פתאום קפץ לי לאוזן השימוש התדיר במונח 'כשל שוק' אצל כל הדוברים שהן ציטטו.
מה, זה לא ברור שכל שיטה, אם היא שיטה, היא לא יכולה להתחיל מהסוף?
ניקח, לדוגמא, עניין אקטואלי אחד – רווחי הפקת הגז בישראל. הגיוני לחשוב, שהשאלה "למה לנו גז מכאן" נשאלה עוד בטרם התחילו חיפושי הגז במים הטריטוריאליים של ישראל. הרי החיפושים נעשו בברכת ממשלת ישראל, ובהסכם חתום עמה. הרי הם נעשו בקרקע השייכת למדינה. הגדרה של יעד נראית מובנת מאליה במצב כזה. הגדרת היעד היא צעד ראשון לכל תכנון כלכלי. אבל לא, אין תכנון כלכלי בישראל. ההחלטה על הפקת הגז התחילה ישר במכרז לבחירת החברות שיחפשו.
אמר את זה כלכלן חשוב אחד, במכתב שכתב לכלכלן בולט אחר. וזה מה שכתב ג'והן מיינארד קיינס לאביר השוק החופשי פרידריך פון האייק:
"עליי לומר כי איננו רוצים אי-תכנון, או אפילו פחות תכנון, למען האמת עליי לומר כמעט בוודאות כי אנו רוצים יותר. אך התכנון חייב להתרחש בקהילה שבה אנשים רבים ככל האפשר, מנהיגים ומונהגים גם יחד, שותפים לעמדתך המוסרית. תכנון מתון יהיה בטוח דיו רק אם אלה המבצעים אותו יידעו להקדיש את כל לבם וכל מעייניהם לסוגיה המוסרית. למעשה, זה כבר נכון לגבי חלק מהם. אך הצרה היא שיש גם חלק חשוב באוכלוסיה אשר אפשר לומר כי הוא רוצה תכנון לא כדי ליהנות מפירותיו, אלא משום שמבחינה מוסרית רעיונותיו מנוגדים בדיוק לרעיונותיך, והוא אינו מבקש לשרת את אלוהים אלא את השטן" (מתוך רוברט היילברונר, הפילוסופים הארציים, הוצאת שלם 2012, עמ' 295-294).
כשם שאין אהבות שמחות. לא חשוב אם זו תשובה מימין, או תשובה משמאל. תשובה כלכלית חייבת להכיל בתוכו מנה גדושה של פיכחון. ופיכחון הוא משבית שמחות (אהבות) ידוע.
בחודשים האחרונים מתנהל בתקשורת העולמית ובתקשורת המקומית דיון שרוב הציבור (וגם לא מעטים מהמתדיינים בו) אינם ערים לכל דקויותיו. נקרא לו בשמו: מדיניות תקציבית לעומת מדיניות מוניטרית בעת שפל. זה שהמתדיינים לא תמיד יודעים על מה הם מדברים, לא אומר שאין להם דעה. זה גם לא אומר שתרומתם לדיון אינה משרתת אינטרסים סמויים. העובדה היא שעל רקע המחלוקת – מדיניות פיסקלית לעומת מדיניות מוניטרית – ניטש עכשיו קרב עז על כל תפקיד בכיר שמתפנה בתחום הרגולציה הפיננסית בעולם ובישראל. די להזכיר את המאבק סביב מינוי מחליפו של ברננקי בארה"ב.
בסוף שנות ה-80 נפל עליי אחד מאותם רגעי הארה, שנוחתים עלינו לפעמים כשאנו נתקלים באמירה שהגיונה לא-ברור. זה היה כששמעתי את ההתייחסות הבאה לחוק לעידוד השקעות הון: די להשקיע בברזלים, מעכשיו נשקיע באנשים.
מזוויתי האישית, ומה מעניין יותר מהזווית האישית, הסיפור מתחיל בתגובות על הפוסטים שכתבתי על תוכנית ייצוב המשק. לא התכוונתי לעסוק בהיבט המוניטרי של התוכנית. התרכזתי בנושאים שאני מכירה מקרוב. אבל הכסף, כהרגלו, איכשהו התגנב, גם בגלל הדרישה להדפסת כסף הנשמעת בשבועות האחרונים. הגבתי חלקית בשבוע שעבר, אבל נדמה לי שנדרשת הבהרה נוספת.
סיכום כהונתו של בן ברננקי, בהרלד טריביון מה-25-24 לאוגוסט, מביא את הסיפור הבא. ברננקי הביישן זכה בתפקידו בעקבות פגישה עם ג'ורג' בוש, שבה ענה על שאלות הנשיא באופן הזה: "אנחנו לא באמת יודעים, אבל, הנה, באופן זה אני חושב על הסוגייה". שמונה שנים מאוחר יותר נגידותו של ברננקי מסוכמת בכותרת הבאה: "נגיד 'פד' נועז, מחושל על ידי המשבר".
ברננקי, העומד לפרוש בראשית השנה הבאה, ללא-ספק מילא את תפקידו בכבוד. הפרופסור לכלכלה, שטיפח באקדמיה מודלים מקצועיים חד-משמעיים, לא היסס לשנות את תפישותיו במהלך המשבר. תגובתו הנבונה והפרגמטית סייעה לארה"ב לרדת משיעור אבטלה של 10% בסוף 2009 לשיעור אבטלה של כ-7.5% בחודשים האחרונים.
עידן השוק החופשי 