אמר את זה כלכלן חשוב אחד, במכתב שכתב לכלכלן בולט אחר. וזה מה שכתב ג'והן מיינארד קיינס לאביר השוק החופשי פרידריך פון האייק:

"עליי לומר כי איננו רוצים אי-תכנון, או אפילו פחות תכנון, למען האמת עליי לומר כמעט בוודאות כי אנו רוצים יותר. אך התכנון חייב להתרחש בקהילה שבה אנשים רבים ככל האפשר, מנהיגים ומונהגים גם יחד, שותפים לעמדתך המוסרית. תכנון מתון יהיה בטוח דיו רק אם אלה המבצעים אותו יידעו להקדיש את כל לבם וכל מעייניהם לסוגיה המוסרית. למעשה, זה כבר נכון לגבי חלק מהם. אך הצרה היא שיש גם חלק חשוב באוכלוסיה אשר אפשר לומר כי הוא רוצה תכנון לא כדי ליהנות מפירותיו, אלא משום שמבחינה מוסרית רעיונותיו מנוגדים בדיוק לרעיונותיך, והוא אינו מבקש לשרת את אלוהים אלא את השטן" (מתוך רוברט היילברונר, הפילוסופים הארציים, הוצאת שלם 2012, עמ' 295-294).

ניתן רק לנחש מיהו אלוהים ומיהו השטן בטקסט הזה. באופן נקודתי, נראה כי השטן לדידו של קיינס הוא המשטר הקומוניסטי בבריה"מ באותה תקופה. ובהיבט רחב יותר, נראה כי אותו-שטן-בלי-כתובת הוא כל משטר טוטאליטרי המנצל את התכנון לתגבור שלטונו ולא לתועלת הציבור.

נניח כאן לדיון הבלשני במילים שלעיל. קיינס, אילו חי עכשיו, היה בוודאי מנסח את דבריו אחרת. נתפשתי, בכל זאת, לאותה פיסקה בגלל הדגשתה את העמדה המוסרית. לא ניכנס כאן לשאלה מהו אותו מוסר שקיינס אינו יכול בלעדיו. העניין הוא עצם העמדת "הסוגיה המוסרית" כתנאי הכרחי להפעלת תכנון מועיל.

ומהצד השני, אפשר לומר באופן דומה כי הכחשת המוסר, ושבירת הערכים בימינו הן אלה שנושאות באחריות לדעיכת התכנון. בעולם פוסט-מודרני, מה מביך יותר מלחשוב על ערכים (אלו ערכים?). בעולם כזה, איזה יעדים לאומיים מוסכמים אפשר להציב (ומה זה לאום). וללא יעדים, מהי המשמעות של תכנון כלכלי או כל תכנון אחר.

תחושתי העמוקה היא כי הבריחה מערכים מגיעה לסוף דרכה עכשיו. הוכחה לכך מתקבלת מהמחאה החברתית במדינות רבות. בניגוד לכמה מחבריי, איני חושבת שהמחאה החברתית היא רק תלונה חולפת של ילדים מפונקים מדי. סיסמת המחאה "העם דורש צדק חברתי" מבטאת בעיניי דחף פעיל לשינוי המציאות. מהו צדק? איש אינו מתיימר להגדיר. אבל אפשר לומר כי תכנון כלכלי הוא שיטתו  הפרגמטית של מקצוע הכלכלה לחיפוש צדק. זאת משום שתכנון כלכלי, במיטבו, מתבסס על הידברות בין-מגזרית. זאת משום שהוא חותר לנקודה שבה רוב הציבור פחות-או-יותר-מרוצה.

ויתכן מאד שדווקא מהסיבות הללו הפך התכנון הכלכלי למוקצה בסדר הניאו-ליברלי. כי הסדר הניאו-ליברלי בורח מכל אחריות חוץ מהאחריות למה שהוא מכנה "חופש אישי".

בשבוע שעבר, השתתפתי בכנס מצפה רמון לקואופרציה שארגנה תנועת דרור-ישראל. חברי התנועה, החיים במצפה-רמון מנהלים בה צרכניה שיתופית יחד עם תושבי המקום. זוהי, בעיניי, ההמחשה הכי טובה לדרך שעברנו מאז המחאה.

בעיירה דרומית נידחת, פועל רק סופרמרקט אחד. תושבים רבים אינם מרוצים משירותיו. התשובה למצב כגון זה בעידן הקודם הייתה: אני צעיר, אני בריא, אני יכול – מה עוד אני עושה בחור הזה? תשובתם של לא-מעטים עכשיו, לאחר המחאה, היא: אני-ואתה-נשנה-את-מצפה-רמון.

יתכן, בהחלט, שהתשובה הזו משקפת היוואשות של צעירים רבים מהגשמת החלום הבורגני: פרנסה יציבה, דירה נוחה, חופשה משפחתית מדי קיץ בחו"ל. אך אם היוואשות זו מובילה אותם לשאול מהו צדק חברתי, אם היא מובילה אותם לשאת באחריות, זוהי תחילתו של שינוי. זוהי תחילת ההכרה המחודשת בעובדה כי אי-אפשר לנהל כלכלה ללא עמדה מוסרית. ועמדה מוסרית אינה מושגת רק מתוך קריאה ודיון. עמדה מוסרית צצה פתאום בעת מעשה.