כל תקופת עבודתי בשירות המדינה עסקתי בתחום המכונה מחקר ותכנון כלכלי. וכמו כל מי ששקוע עד מעל לראשו בנתונים, הייתי בטוחה שהנבירה שלי היא הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות. עד שהגעתי לתפקיד ניהולי, ונאלצתי לפעמים להתמודד עם ענייני תקנים, כספים, וכל השאר.
יום אחר יום חזר הסווטשרט אל המרקע. הסווטשרט שמתחתיו נחבא טכנאי הגז האומלל. על פי דיווחי התקשורת, רק מזלו הרע הביא אותו לסרט הזה. מספר טכנאים ביקרו באתר דליפת הגז לפניו, וגם הם לא מצאו את מקור התקלה.
משמעותו המלאה של הביטוי "מקלט מס" התבררה לי לראשונה ב-1998. דלתו של עולם הפיננסים המתוחכם נפתחה לי על ידי מנהל בנק השקעות חד-לשון. זה היה בסיור עיתונאים לכמה מקלטי מס באירופה.
צירוף מקרים נדיר הסמיך את ההודעה על השלב הבא בקריירה של סטנלי פישר, לפטירתו של אריאל שרון. צירוף מקרים, ואולי יותר מזה, חיבר בין שני האישים כשאריאל שרון, אז ראש הממשלה, מינה את פישר לתפקיד נגיד בנק ישראל. ועכשיו, ביום ו', הוכרז על החלטת אובמה למנות את פישר לתפקיד סגן יו"ר הבנק הפדרלי של ארה"ב, ובשבת, אריאל שרון נפטר.
מעברו של פישר מתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בישראל לתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בארה"ב אינו מן האירועים השגרתיים. מעבר כזה לא היה עולה על הדעת בעולם שלפני שנות ה-80 של המאה שעברה. מעבר כזה לכאורה מצהיר על השתחררותו המוחלטת של הבנק המרכזי מאינטרסים לאומיים, או על היעדר מוחלט של ניגודי אינטרסים בין המדינות השונות השואפות כולן רק ליעד אחד – יציבות פיננסית עולמית.
הם שינו את הכללים. תקציב 2015 יגדל ב-2.6% לעומת קודמו במקום בקצת פחות מ-4%, כפי שהיה נראה קודם. חייבים לומר, ויסות התקציב הוא זכותה וחובתה של כל ממשלה. באופן אידיאלי הוא אמור להיעשות בתיאום הדוק עם הדרג המקצועי ובשקיפות לציבור.
קראו בשמה של הצרה הכלכלית התורנית, ואזמר לכם את מנטרת התיקון שלה. זה לא קשה,זה תמיד אותו דבר: ממשלה-מונופולים-ריכוזיות-שוק-לא-חופשי-וועדים-גדולים. אפשר לשיר גם מהסוף להתחלה.
תודו שזו כותרת גאונית. אבל אני מעכתי את הדף שעליו היא נכתבה. מעכתי, כי לא זכרתי את ההמשך. ואז, בזמן תליית גרביים על החבל – עיסוק מדידטיבי מומלץ תמיד – נדדו מחשבותיי למייל הראשון של הבוקר, מייל מחברים שביקרו אצלנו במוצאי שבת. הם דיווחו כי שלומם טוב, למרות שנתקעו שעות בתאונה בדרכם חזרה למרכז הארץ.
גם עכשיו, אחרי שזה קורה כבר בפעם השנייה, ניתן להתרשם שלפיד ונתניהו לא ממש קולטים מאיפה זה נחת עליהם. נתניהו שותק, לפיד מגיב בבדיחה תפלה. כאילו שבחירת נגיד היא רק סיפור אישי. כאילו שכל דבר אפשר לפתור בעזרת שימוע. עד לרגע זה לא הובהר בדיוק במה פרנקל וליידרמן מואשמים. והם לא הבכירים היחידים שחטפו בשבועות האחרונים, מנכ"לית הבורסה והיו"ר שלה גם הם נדחפו להתפטרות משפילה.
מה שכנראה אומר שלכל הסיפור הזה יש רקע כלכלי ענייני: מאבק על המדיניות המוניטרית, ועל אופי הבורסה בישראל. ובמאבק, כמו במאבק, מנסים לדחוף מועמדים שיקדמו אינטרסים מסוימים, ולבלום מועמדים המפריעים לקידום אותם אינטרסים. ואגב, הערכת מדיניותם הצפויה של מתמודדים על תפקיד אינה בהכרח תחזית מדעית. היא מתבססת על מעשיהם ועל התבטאויותיהם בעבר. אך, לעתים קרובות, העבר אינו מכתיב את העתיד. והמועמדים, עצמם, אינם יכולים לצפות מראש איך יגיבו על אירועים שלא התנסו בהם.
כבר כשהתקרבתי לשולחן ארוחת הבוקר ראיתי שבחרנו טוב. מפה מגוהצת בתכלת בהיר, מפית נייר צהובה עם כיתוב כחול מקופלת ככובע חרוטי משמאל למזלג, שני וורדים צהובים-וורודים באגרטל. שווייץ לעולם לא מכזיבה. שקט לעיניים, שקט לאזניים, שקט למחשבות.
האוטובוס הבינעירוני התייצב בתחנה בדקה הרשומה בלוח התלוי במקומו. הרכבת המצוחצחת נעה בזמן המוקצב לה. האניה ששטה על אגם ז'נבה לא ביישה את המסורת.
שווייץ היא מדינת שלוש אומות ושלוש שפות רשמיות: גרמנית, צרפתית ואיטלקית. היינו בחופשה בחלק הצרפתי שלה. במסעדות מצאנו תפריטים בשלוש שפות ועוד אנגלית, האנשים שפגשנו דיברו או גמגמו בשלוש השפות. ברחובות ראינו המון ילדים אפריקאים ואסיאתיים משולבים בטבעיות בחבורות הילדים המקומיים שחזרו הבייתה בצהריים עם ילקוט על הגב. ראינו גם המון זוגות מעורבים – מעורבים בברכת המשפחה, כך נראה – הולכים לבלות יחד עם הסבא והסבתא ועם ילדים בכל גוון אפשרי של קפה בחלב.
הם לא פראיירים, חשבתי לעצמי, כשקראתי בעיתון את הדיווח על התכנסות פורום ערי הפריפריה לתמיכה בנוחי דנקנר. הם לא פראיירים, הם עומדים בקו החזית של המגזר הציבורי בישראל. הם לא טירוני תקשורת, הזכרתי לעצמי. הם לא טירונים, ובכל זאת הם חושפים את עצמם למתקפה הכל-כך צפויה לכל מי שמעז לומר: רגע, הההתיחסות השיפוטית לנוחי דנקנר אינה העיקר כרגע.
יתכן שראשי הפריפריה מפחיתים מחומרת מעשיו של דנקנר מעבר לראוי. אולי הם מעדיפים להתעלם מהנזקים שהוא הסב. אבל זה לא העניין הדחוף ביותר עכשיו. העניין הבוער הוא ניהול מיטבי של המשבר. ובניהול כזה, אין מי שמבין יותר מממנהיגי הפריפריה. הם מבינים, משום שהם חיים ממשבר למשבר. הם מבינים משום שהם הראשונים לקלוט כל איתות של מצוקה.
עידן השוק החופשי 