עיצובו עמד במרכז כנס בין-לאומי של בנק ישראל בשיתוף הבנק המרכזי השווייצרי, שנערך כאן בדצמבר. כנס, שכותרתו אומרת כמעט הכל: "האם התערבות בשוק מטבע החוץ היא מדיניות קונבנציונלית". רוצה לומר, קונ-בנ-ציונלית, לא רק מדיניות למעשה.
הטקסט המובא בהמשך נכתב בימים אחרים ובמצב-רוח אחר. הוא בכל-זאת מתקשר לעכשיו, דרך מה שמגדיר את המונח "חיים ביחד". ומה שמגדיר – מההיבט הטכני הוא אסטרטגיה לאומית, מההיבט המהותי הוא ערכים משותפים. ללא ערכים משותפים, אפשר אוליי לעשות, אבל אי-אפשר לדבר.
בראשית השבוע שעבר, מלאו ארבעה-עשר חודשים מיום הודעת בנק ישראל על חידוש רכישת המטבע החוץ הסדירה שלו. הבנק כבר התערב בשוק המט"ח בעבר, אבל באוגוסט 2009 הוא הכריז על עצירת רכישותיו הקבועות. במאי שעבר הוא חזר לאותה שיטה, לכאורה כדי לקזז את השפעת מכירת הגז על שער החליפין של השקל – ייסוף השקל עקב כניסה מורחבת פנימה של מטבע זר.
מטחי רקטות על מרכז הארץ, הוא לא זז. הוא מאמין בכיפת ברזל, שיימשך ככה. אומרים עליו שהוא מגיב למצב הכלכלה. אם לא המצב העכשווי, הוא מגיב לתחזיות. התחזיות הרשמיות עוד לא חודשו, אבל ברור לכל שרקטות-פה-רקטות-שם לא יתרמו לשגשוג כלכלי.
ספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי עלה למכירה באתר אינדיבוק (30 שקל כולל דמי משלוח). כל פרטי הספר (פרק לדוגמא, ביקורות) נמצאים באינדיבוק וגם בטור צד של אתר זה. הנה כמה מהסוגיות הבוערות של כלכלת ישראל, שהתרעתי עליהן בספר (שנת 2008) עוד לפני שהן החלו לבעור.
משמעותו המלאה של הביטוי "מקלט מס" התבררה לי לראשונה ב-1998. דלתו של עולם הפיננסים המתוחכם נפתחה לי על ידי מנהל בנק השקעות חד-לשון. זה היה בסיור עיתונאים לכמה מקלטי מס באירופה.
מה הקשר, תגידו לי מה הקשר. הקשר בכלכלה, הקשר במדעי החברה, הקשר בחיים בכלל. סוג של תשובה לשאלה הנצחית הזו ניתן בסדרת הודעות לעיתונות של בנק ישראל מה-13.5.2013.
שלוש ההודעות הקצרות מסבירות מדוע הופחתה הרבית ב-0.25 נקודות האחוז באותו יום, ולא במועדה הרגיל בסוף החודש. שלוש ההודעות הקצרות קושרות את הפחתת הרבית הלא-שגרתית לתחילת הפקת הגז ממאגר תמר.
שימו לב למילה "הכוונה". אין מדברים פה על שליטה בשער החליפין של השקל. השליטה בשער השקל אבדה בהדרגה מאז פתיחת המשק הישראלי לתנועות הון, והעברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי. מהלך זה, שרוכז בעיקר בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, הפך את השקל לסחורה כמו עגבניות או זיתים במחנה יהודה.
לשוק השקל מוזרמים היצעים ממי שנזקק למטבע זר, וביקושים ממי שצריך שקלים. מטרותיו של המוכר או הקונה יכולות להיות מגוונות: רכישת ספר באמזון, נסיעה לחו"ל, המרת תקבולי עסקת ייצוא כדי לשלם שכר עבודה כאן, וגם משחקים בשקל למען עשיית רווח ספקולטיבי זריז.
תערובת מניעים זו היא שמקשה על ניווט ממשלתי של השקל בעידן הגלובליזציה. כי אם תשאלו נראה שרוב הציבור היום יצביע בעד המשך החופש שניתן לו להזמין מלון באנטליה ללא דיווחים וללא טפסים, ורוב התעשיינים יתמכו בהמשך תמרון גמיש בין המטבעות הנדרשים להם לצורך עסקותיהם. ובכל זאת, נשיא התעשיינים, שרגא ברוש, ויו"ר מכון הייצוא, דוד ארצי, הם שמנהיגים את התביעה לשער חליפין מנוהל במידת-מה – אותה מידה שתנטרל תנודות מוגזמות של השקל, תשפיע על מגמתו, ותאפשר תכנון סביר של הייצוא ושל היבוא.
מס טובין
האמצעי הידוע ביותר להכוונת שער החליפין ולמיתון תנודותיו הוא מס טובין, הקרוי על שם מנסחו פרופ' ג'יימס טובין. זהו מס בשיעור נמוך המוטל על כל המרת מטבע. המס הוצע לראשונה בשנות ה-70, עם סיום הסדר ברטון-וודס שקיבע את שערי המטבע הבינלאומיים. במהלך כמעט ארבעים השנה שמאז, נשקלה הטלתו שוב ושוב, אך בוצעה רק במקרים מעטים.
גרסתו העדכנית של מס טובין בישראל, המנוסחת כהצעת חוק של ח"כ חיים כץ, מתמקדת במיסוי הפרשי ההמרה הנובעים מעסקות מט"ח לטווח קצר. כלומר, היא ערוכה למנוע המרות מט"ח שכל מטרתן היא ספקולציה – קנייה ומכירה של מטבעות על מנת להרוויח מהפרשי שער החליפין בין שתי הפעולות. קניות ומכירות כאלה נוטות לעורר עניין בשוק המטבע ולמשוך אליו מהמרים. בהצעת ח"כ כץ מדובר גם על פטור לעסקות קצרות טווח שיוכח כי מטרתן אינה ספקולטיבית.
יישום החוק של כץ ידרוש רישום דקדקני של פרטי העסקות. בעוד, שלמעשה, גם מס שמוטל על כל קוני ומוכרי המטבע מטריד יותר את אלה שנכנסים לשוק בתכיפות, ואלה מן הסתם הם הספקולנטים. כלומר, ניתן להכביד במיוחד על מהמרי המטבע גם על ידי הטלת מס אחיד על כל ההמרות. המהמרים יסבלו יותר ממס כזה מעצם התכיפות בעסקותיהם.
השאלה המעניינת היא מהו שיעור המס שיכביד מספיק על כל מי שמטרתו להמר על השקל, ולא יפריע למי שקונה או מוכר שקלים למטרות הנתפשות כלגיטימיות בעיני עם ישראל ונציגיו בממשלה.
סינון תנועות ההון
כמו כל שוק גם שוק המטבע בישראל ניזון מסחורה המוזרמת אליו בכל רגע. חלק מהמטבע הזר, המשמש למסחר בו, נמצא בתוך גבולות ישראל. אך כשמתחוללת מהומת מטבע, והשקל הופך להיות "מעניין", המלאי המקומי מתוגבר על ידי כניסת כסף מבחוץ.
את התנועות האלה ניתן למיין על פי ייעודן ועל פי טווח הזמן שבו שוהה הכסף בארץ. האם זה כסף המיועד להשקעה בתעשייה או בתיירות, או כסף המופנה לשוק המטבע? ושוב, גם כאן ניתן להטיל מס על זרמי הון שיוגדרו כלא-רצויים, או למנוע את כניסתם ואת יציאתם כליל.
איסורים מוסדיים
רוב הימורי המטבע אינם מתבצעים בכסף שמובא מהבית. המהמרים הגדולים – וישנם כאלה המגייסים מיליארדים לצורך הימור בודד – זוכים לא פעם לאשראי בנקאי נדיב. המהמרים הקטנים פועלים לעתים קרובות דרך חברות הימורי מט"ח המספקות להם את האשראי הנדרש למשחקיהם.
כלומר, ויסות שוק המטבע יכול להיעשות גם על ידי שליטה במקורות המימון שלו. איסור על מתן אשראי בנקאי להימורים, והגבלת פעולתן של חברות ההימורים עשויים להיות יעילים לא פחות ממס טובין, ואולי אף יותר ממנו.
ללמוד את שוק המטבע
מס טובין נוסח בראשית שנות ה-70 על ידי איש אקדמיה, תיאורטיקן דגול. בחירתו של טובין במס אינה מקרית, ומשקפת העדפה של האקדמיה בכלכלה לכלי מדיניות "נקיים" שאינם כרוכים בהתערבות רבה מדי של המנגנון הממשלתי. אבל השימוש במס בלבד אינו בהכרח האמצעי היעיל ביותר להכוונת שער המטבע. ובמיוחד, אין לדעת מראש אם הוא האמצעי היעיל ביותר לשוק המטבע בישראל. ב-40 השנה שחלפו מאז הצעתו המקורית של טובין, הצטבר ניסיון רב בסחר המטבע בעולם ובישראל. ועל כן, לפני שמטילים מס טובין בישראל, כדאי ללמוד את פרטי פעולתו של שוק המטבע הייחודי בישראל. לימוד מדוקדק של הכוחות הפועלים בשוק ודרכי פעולתם יעזור לגבש את הפיתרון הנכון ביותר להכוונת שער השקל.
רוח של חזרה בשאלה שורה על הכלכלנים בימים אלה. אמונתם הדתית במדעיותה של הכלכלה הולכת ומתפוגגת. להטלת הספק במודל המאד מובנה השולט בכלכלה מזה שלושים שנה תורמים כותבים ודוברים רבים. אחד מהם הוא רן רביב, שהגיש לאחרונה את עבודת הגמר שלו לתואר מוסמך במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב. העבודה בהנחיית פרופ' דניאל גוטוויין מאוניברסיטת חיפה, נושאת את הכותרת: "האתגר הניאו-ליברלי תיאוריה ומדיניות כלכלית: אספקטים של כלכלה פוליטית ותיאוריה בישראל 1981-1968".
עניינו המרכזי של רביב בעבודה זו הוא המהפך המחשבתי והפוליטי שהתחולל בעולם ובישראל בשנות ה-70: מקיינסיאניות לניאו-ליברליזם. בתוכו תופש מקום נכבד המעבר משער חליפין נשלט על ידי הממשלה לשער חליפין נייד וחופשי. בניגוד לעמדת הזרם המרכזי של הכלכלנים, רביב קובע כי "עיצוב המדיניות בשאלה זו היה מהלך פוליטי; משמע, כלכלנים בישראל כמו בעולם לא הובילו את המהלך אלא היו בין המובלים. רק לאחר מעשה גיבו אותו רוב הכלכלנים המרכזיים בישראל כמו בעולם בפה מלא. קריאה מדוקדקת בתיאוריה הכלכלית חושפת רובד נוסף בהצדקת המהלכים הפוליטיים לפירוק מערכת תיאום שער המטבע, רובד ששאף לתאר את השינוי כהכרחי וטבעי".
בהמשך, רביב מרחיב על תרומתו הניכרת של מילטון פרידמן לעיצוב התיאוריה הנלווית לפירוק מערכת שערי המטבע הקבועים והנשלטים על ידי ממשלות (מה שהיה הסדר ברטון-וודס). תיאוריה זו שיבצה את הקביעה החופשית של שער המטבע בתוך 'סדר טבעי' – מעין כוח משיכה שאליו נשאבים זרמי המטבע מעצם ברייתם.
מעקב מדוקדק אחר התנהלותו של פרידמן בממשל האמריקני ובארגונים הבינלאומיים חושף בעיקר סוג מסוים של כוחות טבעיים כגון קרבתו של פרידמן למנהיגי המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, ומעורבותן של קבוצות עסקיות מנוגדות אינטרסים בויכוח הכאילו לשם שמיים. חשיפת החוטים הפוליטיים והעסקיים תשכנע לפחות כמה מהקוראים כי הדיון על אופן ניהול שער המטבע – הובלה ממשלתית או גחמות השוק – הוא במידה רבה דיון אידיאולוגי ואינטרסנטי. אך לא כך מוצגים הדברים ברוב ספרי הכלכלה של שלושים השנים האחרונות, בכנסים המרכזיים ובתקשורת הממסדית.
רביב בדבריו מביא טיעונים משכנעים לקביעה כי גם המהפך הכלכלי בישראל היה ביסודו "מהפך פוליטי, או ביטויו הקונקרטי של המהפך הפוליטי שהתרחש בבחירות הקודמות (בחירות 1977), וביטא מהפכה ביחסי כוח בקרב האליטות בישראל". כמי שהייתה כלכלנית צעירה באותה עת, אני יכולה להעיד שרק לאחר שנים רבות ראיתי את מלוא הקשרן הפוליטי של הליברליזציה בשוק המטבע וכל החבילה שאיתה (גלובליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה).
כיום, ברור לי לגמרי שהמהלך המשולב של שחרור תנועות ההון בישראל יחד עם קביעת שער החליפין בשוק החופשי (תנועת מספריים שחייבת להתבצע בו-זמנית) הוא מהלך שיועד מראשיתו להיטיב עם המגזר הפיננסי. משמעותו מבחינת חלוקת ההכנסות היא הגשת קופון לקבוצה קטנה של מהמרי מטבע הנהנים מתנודות השקל היומיומיות, והענקת שי צנוע במתכונת עמלות על הסחר במט"ח לחדרי העסקות של הבנקים. דורון נוסף מועבר למנהלי קרנות הנאמנות ומכשירי הבורסה המתמחים במטבע זר. את מחיר ההטבה למגזר הפיננסי משלמים בעלי ועובדי המגזר היצרני שפרנסתם נפגעת לא פעם מאיבוד השליטה בשער החליפין. החוסכים הקטנים מגלים גם הם רוח התנדבות בספיגת נזקי האינפלציה-דפלציה שנדנדת שער החליפין מביאה.
הבנת תפקודו של שוק המטבע בישראל לפרטיו הייתה לי רגע של הארה, ואחד מהאירועים המעצבים בחיי המקצועיים. לזכרו של רגע זה, ולכבודם של עוד רגעי פקיחת עיניים לנוכח קיר אטום, הנה שירו היפה של המשורר הפולני צ'סלב מילוש על חירות המחשבה ועל קדושת התיאוריה המדעית. הנה המדענים מתוך הקובץ זה בתרגומו של דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן 2008. חג חירות שמח לכולנו.
המדענים
יפי הטבע הנו חשוד.
נו כן, תפארת הפרחים.
המדע דואג בל נשלה את עצמנו.
אפילו לא ברור בשל מה זה כל כך חשוב לו.
קרבות הגנים, התכונות שמבטיחות הצלחה,
הרווח וההפסד.
באיזה לשון, אלוהים אדירים, מדברים האנשים האלה
בחלוקים הלבנים? צ'רלס דארוין
לפחות הרגיש נקיפות מצפון
כשפרסם את התיאוריה שלו, השטנית לפי דבריו.
והם מה? הרי הם הגו את הרעיון:
לבודד עכברים בכלובים נפרדים,
לבודד אנשים, לנכות מהמניין זנים אחדים
כאבדה גנטית ולהרעיל.
"גאוות הטווס היא תהילת האלוהים" – כתב ויליאם בלייק.
פעם שמח את עינינו
יופי שאין עמו טובת הנאה, מעצם השיפעה.
ולנו מה הותירו? רק את חשבון הכדאיות
של עסק קפיטליסטי.
זה חוסר אחריות של בנקי משכנתאות פושעים, שהלוו בלי הכרה לאנשים שהיה ברור שיתקשו להחזיר. אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל בדברים כאלה. הסיוט לא יגיע לכאן.
זה בועת הנדל"ן, כן, בטח שזה בועת הנדל"ן. בועות נדל"ן היו ויהיו, הן תמיד מתנפחות בגלל תאוות בצע. אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל בדברים… (כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).
זה הנגזרות, כן, בטח שזה הנגזרות. מאז ימי המצאת הבורסה, נמצאו בתוכה ניירות ערך שאף אחד לא הבין מה הם עושים שמה. זוכרים את חברת הים הדרומי במאה ה-18, את מסילות הרכבת במאה ה-19? אבל, עכשיו, כל החובות הרעים נמחקו. אמריקה יודעת לטפל…(כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).
זה הצריכה הפרטית, כן, בטח שזה הצריכה הפרטית. אנשים תמיד מקצצים בקניות שלהם כשהם רואים שנתח משמעותי מחסכונותיהם נמחק. אבל, עכשיו, כמה נפלא, זה כבר נמחק. אמריקה יודעת… (כולם ביחד, כפיים, פזמון חוזר).
זה הרבית, כן, בטח, שזה הרבית. קודם היא הייתה נמוכה מדי, עכשיו היא גבוהה מדי. אבל, עכשיו, בן ברננקי הפעיל את מגע הקסם שלו. סטנלי פישר הולך בעקבותיו. אמרנו לכם, אמריקה….
אין מה לומר, זה הסאבפריים, וזה בועת הנדל"ן, וזה גם הנגזרות, והצריכה הפרטית – למה לא, ובל נשכח את הרבית. כולם שלבים בתהליך ההידרדרות של כלכלת ארה"ב והעולם כולו. אם תרצו, אלה הגורמים. אם תרצו, אלה הסימפטומים. כי כשנמצאים בתהליך כל סימפטום הופך להיות גם הגורם של השלב הבא. אז מה זה אומר, שהוא מקור הבעיות?
ואם אלה פני הדברים, צריך הרבה אופטימיות או משרת יועץ בכיר בשוק ההון כדי לחזות את הבאות. כי מה הם מאפייני התהליך, ובעצם, מאפייני הגלובליזציה?
כסף שרץ חופשי בכל העולם – ללא איסורים מנהליים, ללא מסים על המרה – בחיפוש אחר הרווח הרגעי המרבי. מהירותו של הכסף, תאוות הבצע שמניעה אותו, והבוז לערכים שהפך לערך עליון אצל שולחיו – כולם מבטיחים שיהיה פה קרב נואש בין הממשלות למהמרי המטבע. ובקרבות נואשים אין מנצחים.
כסף שמרוכז בידיים של מעטים. ככל שהגלובליזציה מתקדמת, כך התחלקות העושר בישראל ובעולם הופכת להיות פחות שוויונית. העניים והמעמד הבינוני מחזיקים בידיהם פחות ממה שהיה להם קודם, הממשלות, עקב ההפרטה, אוחזות בפחות נכסים. קבוצה קטנה של ארכי-עשירים שולטת על ההון העולמי. וזה אומר, שכל טעות של אחד מהם תעלה לכלכלה העולמית הרבה יותר ביוקר מאשר אי-פעם.
כסף, שלעתים קרובות מוחזק על ידי מתעשרים חדשים – בעיקר מתעשרי הפרטה ובורסה. זה לא כסף שנצבר במאמץ משפחתי ומשמעת של דורות. זה לא כסף שנושא אתו התקשרות רגשית לתעשייה, חקלאות, או כל עיסוק יצרני אחר. זה כסף שבא בקלות, וילך בקלות ובחוסר איפוק עם כל תפנית בעלילה.
אפשר להמשיך את הפזמון עד אינסוף, כי כשם שהממשלות שמטו מידיהן הרבה כסף, הן גם שמטו מידיהן אחריות ושליטה.
כי מה זה יבוא חופשי מסין, בלי מעקב ממשלתי צמוד וניתוח של ההשלכות על התעסוקה? מה זה סחר מטבע חופשי, בלי קביעת יעד לשער החליפין? מה זה עזיבת הבורסה לתנועות הון בינלאומיות, בלי לחקור ולדרוש מי מביא ומי מוציא את הכסף? מה זה העברת כל קופות הגמל מניהול הבנקים לניהול גופים עלומים, ללא פיקוח ציבורי הדוק?
אין המחשה טובה יותר לשמיטת האחריות, מהימנעותה של ממשלת ישראל מכל יזמה להגן על תושבי עוטף עזה ואפילו אשקלון ואשדוד. ואין עוסקים כאן בשאלה אם היזמה צריכה להיות פעולה צבאית, מיגון הבתים או הידברות עם החמאס. אלא, בהבחנה שהממשלה אינה מסוגלת ליזום דבר כדי להגן על אזרחיה, ובתהייה על הקשר הדו-סטרי בין איבוד העצמאות המחשבתית בכלכלה לאיבוד העצמאות הביטחונית והמדינית.
פעם בשנה, היא נוסעת לכריסמס סייל. פיג'מה עם תחרה, סוודר לבעל (100% צמר טלאים), ג'ינס לבת בטופ שופ ומחזמר. זכותה של גב' כהן, להילולה השנתית שלה, תעמוד למבחן בחודשים הקרובים.
נכון, גב' כהן דווקא מוציאה מטבע זר – מה שמעלה את שער החליפין של השקל, בניגוד למגמת ירידתו לאחרונה. אבל עיסוק בשאלת שער החליפין הוא תמיד דו-כיווני, והתערבות בנק ישראל בסחר המטבע, בשבוע שעבר, אומרת כי מדיניות שער החליפין משנה את פניה.
מחזור הייסוף הנוכחי של השקל נמשך בעקביות מאז אמצע פברואר 2006. ייסופו, לעומת הדולר, מסתכם באותה תקופה בכ-26%; ולעומת האירו, בכ-4% בלבד. מזווית אחרת, באותו פרק זמן, יוסף האירו מול הדולר בכ-24%. כלומר, רוב ייסוף השקל לעומת הדולר בשנתיים האחרונות, הוא חלק ממגמה כללית של ייסוף המטבעות העולמיים לעומת המטבע האמריקאי.
לכאורה, ועל פי הפרשנות השגורה, אם השקל הולך יחד עם האירו והמטבעות האחרים, הכל בסדר. אבל, כקביעת התיאוריה המצדיקה את חופש המטבע, שער החליפין הוא השתקפות כוחות היסוד במשק – אלה שאחראים לצמיחה, ובעיקר היבוא והייצוא. סחר החוץ של ישראל נערך, בחלקו המכריע, במונחי דולרים. כלומר, שער החליפין של השקל לעומת הדולר הוא המדד הרלוונטי, והתחזקותו עומדת בניגוד למה שאמור לקרות כתוצאה מעודף היבוא השורר בישראל מאז סוף 2006, ראשית 2007.
אי-התאמה זו של שער החליפין למגמות היסוד המשקיות היא אחת ההוכחות לטענה הנשמעת לאחרונה מפי התעשיינים ושאר הגורמים העוסקים בכלכלה יצרנית, בניגוד לכלכלת כספים, לאמור: שער החליפין של השקל נקבע בשוק משלו, ועל סמך גורמים שלעתים קרובות מנותקים מגורמי היסוד המשקיים במשך תקופה ארוכה.
שער החליפין של השקל נקבע בכמה חדרי עסקות בישראל, אליהם מוזרמים ביקושים והיצעים – לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אלא, שבניגוד לעגבניות שהן מוצר מתכלה, הדולרים או השקלים ניתנים לאגירה בבנקים, בחברות השקעה, ומתחת לבלטה. היכולת הזו לשליפת המטבע בעיתוי הנבחר היא שמקנה לו את אפיו הספקולטיבי. (ואגב, גם בעגבניות ניתן לנהל מעין ספקולציה על ידי ויסות שטחי גידולם, אבל זו אופרה אחרת).
גורמים שיש בידם כספים, או שמסוגלים ללוות סכומים ניכרים בבנקים, יכולים לגרום לייסוף השקל על ידי מכירת מט"ח ורכישת שקלים. משהם נוכחים שמספיק תמימים הלכו אחריהם, ושער השקל ירד דיו, אותם גורמים מוכרים את השקלים שברשותם, וגורפים לידם יותר דולרים משהוציאו בהתחלה.
ספקולציה, משמעה, ששער המטבע מנוהל על ידי גורמים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, וטובת הכלל לא תמיד עומדת לנגד עיניהם. את הטענה הזו, מן הסתם, לא כולם יאמצו. אבל, עובדה, בנק ישראל טרח בשבוע שעבר לקנות דולרים, בניגוד להימנעותו המוצהרת בגאווה מכל התערבות, מאז 1997.
תגובתו הנחרצת של הבנק המרכזי מעלה לדיון את הנסיבות שבהן מותר לו, ואולי הוא אף חייב, להתערב. היא קוראת להגדרת דרכי ההתערבות הרצויות – מדיניות רבית, כניסה לסחר המטבע, ואולי חזרה להשגחה מסוימת על מרכיבי הביקוש וההיצע, והטלת מגבלות או איסורים על חלקם. לשם כך, חייבים לעורר מחדש את השאלות שהורדמו מאז סוף שנות ה-80 – בעשרים שנות ההתפעמות מהשוק החופשי.
הגיע הזמן שהציבור ישאל, מי מזרים את הביקושים וההיצעים הגדולים לשוק המטבע, בתקופות רגועות ובימים סוערים. הרבה אגדות נשמעו בחודשים האחרונים על משקיעים זרים שבאים לעשות סיבוב על השקל, ועל ישראלים שאוהבים לשחק במטבעות. לא נשמע קול מוסמך שאומר: הנה, אלה נכנסו לשוק ביום ב', ואלה ביום ג'. תחקיר עקבי שייעשה, יאתר את השחקנים הגדולים, למרות נטייתם להסתוות.
שוק המטבע הוא הזירה שבה מתבצע המסחר. הוא ניזון ממלאי הכסף במדינה באותו רגע: שקלים מתוך העוף בפריזר, שדחוף להם להפוך לדולרים, או דולרים שמשתוקקים להתהפך. אבל, לאורך זמן, אספקת הכסף לשוק המטבע תלויה בזרימת הכספים אל המדינה, והחוצה ממנה. ולכן, דיון רציני בהסדרת שוק המטבע, צריך להיות מלווה גם במיון תנועות ההון: כמה מהכסף שנכנס למדינה הוא של זרים שבאים לסיבוב מהיר, כמה של ישראלים, שעשו את הסיבוב שלהם בחוץ ומתגעגעים לחומוס-טחינה, וכמה של יצואנים שמביאים תקבולים, או אזרחים שחזרו מחו"ל ולא רוצים להחביא יואנים סיניים במגירה.
גב' כהן במסלול מרקס אנד ספנסר? הוצאתה השנתית, יחד עם הוצאתם של כל חבריה בישראל על בילויים בחו"ל, עומדת כבר תקופה ארוכה על כ-3 מיליארד דולר בשנה. מה זה, לעומת היקף הסחר היומי בשוק המט"ח (כ-2.5 מיליארד דולר), או לעומת המיליארדים שמהמר מטבע בכיר משחיל לשוק ביום טוב? מיותר להרחיב, אין טעם לחבל בגאוותה של גב' כהן על היותה אזרחית של מדינה מתקדמת וחופשית.
מפעל היי-טק מקים בסיס שיווק ושירות בקליפורניה? ברכותינו, יש להקל עליו ככל האפשר. אם כי, כדאי לעתים לערוך ביקורת על ההתאמה בין דיווחיו על יבואו, ייצואו והשקעותיו, להעברות הכספים המקבילות.
אוליגרך תימני רוכש את מכבי פתח-תקוה? יתכן שזו דרכו המתוחכמת והיעילה להזרמת כספים דו-כיוונית. תועלתה של הרכישה לכלכלת ישראל עוד לא הוכחה, ובעת משבר פיננסי עולמי, אולי כדאי לחשוב על הנוסח האדיב שבו יובהר לאוליגרך שמעורבותו מאד רצויה, אך לא בבית ספרנו.
בעל הון ישראלי בונה קניון באבו-דאבי? יופי, השלום יפרח, והירי על שד
רות יופסק עם הנחת אבן הפינה. טוב, נסחפנו, לא כל הימור נדל"ן של יזם ישראלי, שמנפיק את חברתו המצליחה לקופת הגמל בבעלות גיסו, צריך להתקבל בהתלהבות. גם לא כל מתן אשראי, על ידי הבנקים, למימון העסקות רבות המעוף האלה. כאן, בסוגיות האלה, כל מי שאיכות החיים בישראל חשובה לו, חייב להתעקש על זכות השאלה.
עידן השוק החופשי 