ואלה הן הפסקאות ששבו את לבי בספרו של פול קרוגמן אשר תורגם לעברית לאחרונה. האחת, בפרק המבוא: "פיתוי ידוע שלוקים בו לעתים קרובות מי שכותבים  בענייני כלכלה, בפרט בנושא כל כך חמור, הוא הנטייה להיות מכובד באופן מוגזם…אנשים עם מכובדות, נטולי גחמנות ונטייה להשתעשע, כמעט לעולם אינם מניבים תובנות חדשות ורעננות, בכלכלה או בכל תחום אחר." הפסקה השנייה, בפרק הסיום: "כפי שהבינו בוודאי הקוראים, אני מאמין לא רק שאנו חיים בעידן חדש של כלכלת שפל, אלא גם שג'ון מיינרד קיינס – הכלכלן שהצליח להסביר באופן ברור את השפל הגדול – רלוונטי כיום יותר מאשר אי-פעם."
 
בהמשך קרוגמן מכנה בשם 'יצירת מופת'  את ספרו של קיינס התיאוריה הכללית של תעסוקה רבית וכסף. ואכן, זו יצירת מופת גםבמובן שבו קרוגמן פותח את ספרו – יצירה פורצת גדרות, שלא פוחדת להרגיז, ולגמרי-לגמרי לא מתאמצת להפגין מכובדות. קיינס, בתיאוריה הכללית, נתן דרור לרגשותיו ולאינטואיציות שלו. אולי משום כך ספרו, וקולו בכלל, הושתקו ב-30 השנה האחרונות. 30 שנה של מכובדות בנקאית צבועה.
 
סיום ספרו של קרוגמן בקריאה לחזור לקיינס ועוד קיינס כבר מצדיק את כתיבתו ואת תרגומו לעברית. הספר כלכלה בימי משבר יצא לאור בשנת 1999 בעקבות המשבר הפיננסי של 1998-1997. הוא עודכן עכשיו בעקבות חזרת המשבר, ובוודאי גם כמחווה לזכייתו של קרוגמן בפרס נובל בכלכלה. משברי סוף שנות ה-90 והמשבר הנוכחי הם על פניהם משברים פיננסיים: בורסות נופלות, תנועות הון שיוצאות מכלל שליטה, ושערי חליפין משתוללים. אך רוב המשברים לא מתמצים בזה. בשלב כלשהו הם גולשים לייצור ולתעסוקה. התיזה הזו, של השפעה וקשרי גומלין, משתקפת גם בכותרת ספרו של קיינס.
 
קרוגמן תורם לדיון את התיעוד המפורט של משברי שנות ה-90 וניתוחם. הסבריו מעמיקים ואינם טובעים בז'רגון מקצועי מעיק. כל מי שמעוניין בתיאור וניתוח השפל ביפן, המשברים באמריקה הלטינית ומפולת דרום-מזרח אסיה ימצא אצל קרוגמן את מבוקשו.
 
אבל קרוגמן נותן יותר מזה. הוא 'תופש צד' בסוגיית תפקודם של שוקי ההון והמטבע, ומעז לשפוט אותם שיפוט ערכי. את הפרק אדוני היקום קרוגמן פותח בנוסח הזה: "בימים הרעים, הימים שלפני ניצחון הקפיטליזם, דמותו של הספקולנט המרושע – איל הון חורש רעות המהתל בשווקים על חשבון העובדים ההגונים – הייתה אבן פינה בתרבות הפופולארית. אבל יחד עם…תחיית האמונה בשווקים החופשיים, הלך הספקולנט המרושע בדרך שבה הלכו המכשפים והמכשפות: אנשים רציניים לא האמינו יותר שהוא קיים." והנה, עכשיו, לפי קרוגמן, "הספקולנט המרושע זכה לקאמבק".
 
לא קאמבק של פושע זעיר, אלא מסע ניצחון של מי שמנהל את הכלכלה. וזו אחת האמירות החשובות של קרוגמן בספרו – הקביעה כי הספקולציה יכולה להשפיע על ערכו של מטבע ולכן על גורלם של אנשים ומדינות. או בנוסח המקור: "נכון, איש למעט התומכים הקיצוניים ביותר של הכלכלה החופשית לא הכחיש כי אכן קיימים מקרים שבהם אנשים סוחרים על בסיס מידע פנימי, ואולי אף מריצים את המחירים של מניה מסוימת פה, סחורה בסיסית שם. אבל זהו הרי פשע זעיר; האירועים הפיננסיים הגדולים, אלה שחורצים את גורלן של אומות, מתרחשים בשווקים שהם הרבה יותר גדולים מכדי להפוך את תיאוריות הקנוניה לסבירות. שום אדם או קבוצה קטנה לא יכולים להשפיע על ערכו של מטבע. אפילו לא של כלכלה בינונית בלבד. כי, מה, הם כן יכולים? טוב, אולי הם דווקא כן יכולים."
 
מעניין לראות את הקביעה הזו אצל קרוגמן עכשיו, כאשר אפילו בנק ישראל מאותת בהתערבותו בשוק המטבע: כן, הם יכולים. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שהיה סגן נשיא קרן המטבע הבינלאומית בעידן משברי אסיה, שייך לקבוצת ראשי הכלכלה שהמעיטו בכוחם של הספקולנטים הבינלאומיים, ותלו את המשבר בהתנהגות לא-נאותה של המדינות שנפגעו. כלכלני בנק ישראל הזדהו עם עמדה זו במשך תקופה ארוכה. על כך אני יכולה להעיד משיחות שניהלתי איתם בעת כתיבת ספרי, בהן ניסיתי להבין כיצד הבנק ערוך להתמודד עם מתקפה על השקל. תגובת בנק ישראל הייתה בנוסח שקרוגמן מתאר: יש ספקולציה, יש מסחר על בסיס מידע פנימי, קטן עלינו.
 
ובכן, עכשיו כולם מבינים שהספקולציה בשוק המטבע ותנועות ההון הבינלאומיות הן בעיה גדולה. קרוגמן אומר זאת במפורש בספרו: "נצטרך גם לחשוב ברצינות כיצד להתמודד עם הגלובליזציה הפיננסית. לאחר המשבר האסיאתי של שנות ה-90, נשמעו כמה קריאות להטלת הגבלות ארוכות-טווח על זרימת ההון הבינלאומית, לא רק מגבלות זמניות בעת משבר. בדרך כלל הקריאות האלה נדחו לטובת אסטרטגיה של צבירת יתרות מט"ח גדולות, יתרות שהיו אמורות להדוף משברים עתידיים. עכשיו אנחנו רואים שהאסטרטגיה הזו לא פעלה…לא ברור איך בדיוק צריכה להיראות התגובה החדשה, אבל כן ברור בהחלט שהגלובליזציה הפיננסית מסוכנת עוד יותר מכפי ששיערנו."
 
קרוגמן יכול להרשות לעצמו שלא לצאת מגדרו בחיפוש אחר התגובה החדשה. מתקפה ספקולטיבית על הדולר? קשה לדמיין. מנגד, מתקפה על השקל נראית בהחלט אפשרית. מתקפה כזו כבר ארעה בסוף 1998 ובמועדים אחרים. מטבע ששערו נקבע בשלושה חדרי עסקות, מן הסתם קל מאד לטלטל. ומה שקרוגמן אומר בפה מלא הוא כי יתרות ענק לא יועילו פה. זאת, בניגוד לאסטרטגיה של בנק ישראל בתקופה האחרונה. 
 
יוצא מכאן שכלכלני ישראל, בניגוד לקרוגמן ועמיתיו, לא רשאים
להתנער מהחיפוש אחר תשובה לסוגיית המטבע. ומה שברור הוא שחשיבה אמריקאית לא תושיע אותנו כאן. נכון, הדולר אינו חף מבעיות, אך לשקל יש את הסיפור שלו. ומי שמעז לקיים את השקל בעולם גלובלי, חייב גם להעז למצוא את הפתרונות הייחודיים לניהולו. ישראל התגאתה במשך עשרות שנים במודל כלכלי עצמאי משלה – מודל שהפריח את כלכלתה מקום המדינה ועד לשנות ה-70. נראה שגם בסוגיית השקל עכשיו, סוגיית מטבע של משק קטן שאין עוד אחד כמותו, ההשראה לא תבוא מבחוץ. רק אנשים שחיים יום-יום את השקל יכולים לומר מה לעשות עם השקל.

 
שלושה מרכיבים בולטים בדיון התקציב האחרון ובדיוני תקציב רבים אחרים מאז שנות ה-90. האחד, ההתרכזות באישי, ויותר מזה באישי-לוחץ, אישי-מיידי. השני, רידוד חילופי הדעות בעזרתה האדיבה של התקשורת. השלישי, מיצוי כל הדיבור על כלכלה בתקציב עצמו.

עצם הפיכת התקציב למוקד הכלכלה כבר מכתיבה את אופי הדיון, שכולו התכתשות על סעיפי הכנסה והוצאה ממשלתית. המחשה טובה לכך הם הסעיפים שעליהם כו-לם דיברו בתקציב 2010-2009: מהצד האחד, העלאת המע"מ מ-15.5% ל-16.5%, ביטול הפטור ממע"מ על ירקות ופירות, העלאת תקרת דמי הביטוח הלאומי מהכנסה חודשית של 38.5 אלף שקל להכנסה חודשית של כ-77 אלף שקל, וקיצוץ דמי ההבראה במגזר הציבורי. עד כאן, סעיפי ההכנסה וגביית המס מהציבור. מהצד השני, סעיפי ההוצאה, בעיקר הקיצוץ בהוצאות הממשלה לחינוך, בריאות ושירותים אזרחיים אחרים לעומת תגבור סעיף הביטחון.

כל הצעדים שלעיל ראויים לתגובה. ראוי בהחלט לבקר את העלאת המע"מ או את קיצוץ דמי ההבראה, במקומם אפשר להטיל עוד מס על המאון העליון, ויש מה וממי לקחת.  אך איכות חייהם של תושבי המדינה  לא תלויה רק במסים או בהוצאות הממשלה לרווחה. היא תלויה במדיניות הממשלה בנושאים כגון שער החליפין, סחר החוץ של המדינה ועידוד המגזר היצרני.  יותר מזה, אפשרויות התקציב נגזרות ממדיניות זו, כי היא הקובעת את היקף ואת הרכב התוצר.

גם אם בודקים לרגע את סעיפי ההוצאה, ניתן לצפות למשהו רציני יותר מהעליהום השנתי על תקציב הביטחון. נעזוב לרגע את הטחינה המניפולטיבית הנצחית של שכר משרתי הקבע, ונתייחס להוצאה הביטחונית כמכלול אחד, והשאלה היא מדוע השירות "ביטחון" נופל בחשיבותו מכל שירות ממשלתי אחר. האם בגלל היותו דחוף יותר לפריפריה, מעוטת המצביעים בבחירות, מאשר למרכז הארץ? או בגלל שאיננו שמחים בקיומו ואיננו  גאים בו? אבל התעלמות בלתי מנומקת מהאילוץ הביטחוני לטובת צרכים "חברתיים" לא הופכת את המתעלמים ממנו לאנשים טובים יותר. הוא שם, האילוץ הביטחוני, וההוגנות מחייבת לאזן בין צורכי הפריפריה לצורכי מרכז הארץ.

דוגמא עדכנית לאיבוד חושים בחגיגת התקציב ניתנה השנה על ידי ח"כ אורית נוקד. בראיון רדיופוני על מע"מ ירקות ופירות היא ביטאה את חרדתה מפני ההשמנה שתיגרם בעטיו. אנשים – כך אמרה – יעברו מאכילת ירקות ופירות לאכילת בצקים. נוקד, כך נראה, שכחה שאנשים מסוימים אולי ייאלצו לעשות דיאטה בבצקים בגלל אבטלה. אבל אבטלה לא קשורה ל"גזירות" התקציב, ו"גזירות" הן הנושא התקשורתי.

כך גזירת המע"מ מככבת בתקשורת, ומנגד, מס החברות נותר חבוי בפינתו הנידחת. מס החברות בישראל, שעומד עכשיו על 26%, הגיע במרבו ל-61% ב-1984. זהו מס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. הורדתו אמורה לעודד השקעה בהון יצרני. אלא שלא כך קרה בישראל ובכל המדינות בהן הוא הורד בחדות מאז שנות ה-80. רוב הכסף שנותר בידי החברות הופנה לתגמול המנהלים ולשעשועים פיננסיים.

הצטברות העדויות על השלכת הורדתו של מס החברות קוראות למחשבה חדשה. האם תהיה זו מחשבה מקורית, או שגם בפרק זה ישראל תחכה להשראה מבחוץ? כל אחוז של מס חברות יגבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009. העלאת מס החברות באחוזים בודדים תוסיף לתקציב מיליארדי שקלים. כמה מקומות עבודה ניתן ליצור בהוספת מיליארד שקל לעידוד השקעות הון, מו"פ או שיווק, בתעשייה, בחקלאות ובתיירות? כמה משרות ניתן ליצור על ידי סבסוד תעסוקה בסכום הזה? אבל האפשרות הזו כלל לא נידונה בממשלה, בכנסת ובתקשורת.

אזכורן של התמיכות לעידוד השקעות הון ולמו"פ מוביל אל הפרוטות שזרקו לכיוונן: תוספת של 450 מיליון שקל למסלול המענקים של מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת בכל אחת מהשנים 2010-2009, ו-300 מיליון שקל לשנה לתקציב המו"פ. ראוי לומר  כי מטרתו המוצהרת הידועה לכל של האוצר, מאז הרפורמה של 2004, היא מחיקת מענקי ההשקעות ומרכז ההשקעות. ואכן, תקציב מרכז ההשקעות כמעט אופס ב-2008, ורק לאחר לחץ ציבורי נזרק לעברו סכום ארעי קטן. התופעה חוזרת על עצמה ב-2009 ו-2010, ולא ברור איך מצפים שזריקת כסף חד-פעמית כזו תשנה את כוונות המשקיעים. תקציב המדען הראשי נמצא בירידה – מ-1.8 מיליארד שקל בשנת 2000 ל-1.1 מיליארד שקל ב-2008. התוספת החדשה היא רצויה אך אינה מכסה על השחיקה מאז.

ומעל לכל, לא נידונה השאלה החשובה באמת: מהם ענפי התעשייה שישראל רוצה להצמיח? ההיי-טק השגרתי מכזיב לאחרונה, אולי צריך לחפש כיוונים חדשים. ועוד שאלה, מהו היחס הנכון בין הכספים המופנים לעידוד המו"פ ולעידוד השקעות ההון? ניסיון עשרים השנה האחרונות מורה על זליגה ניכרת של ערך ההשקעה במו"פ אל מדינות מחוץ לישראל. הפיתוח נעשה כאן, והייצור (עם התועלת שגלומה בו) מוזז החוצה אם על ידי מכירת החברות בשלמותן לזרים, או על ידי העתקת קווי הייצור למדינות של עבודה זולה.  כלומר, הדיון החשוב הוא לא בפרוטות שזורקים לתעשייה באופן אקראי, אלא בדמותה העתידית של התעשייה, בתרומתה לתעסוקה יציבה בשכר נאות, ובאמצעים שאותם צריך לנקוט כדי להדביק את המפעלים לארץ.

עד כאן, מדגם קטן ממה שלא נדון. ניתן להוסיף עוד פריטים רבים לרשימת הנושאים החשובים שלא נדונים בתקציב, ולכן לא נדונים כלל. המשותף לכולם הוא היותם נושאי תשתית – נושאים שתועלתם לפרט רבה אך אינה ישירה ומיידית. ולמי אכפת מנושאים כאלה  בעידן ה"מגיע לי עכשיו".

מחוץ לתקציב, ולא פחות חשוב

שני נושאים שאינם נדונים כלל על ידי הממשלה, הכנסת והתקשורת הם מדיניות סחר החוץ ומדיניות שער החליפין. אלה הם נושאי יסוד בכלכלה. הם קובעים אם תהיה צמיחה ואם יהיה מאין לגבות מס. ובכל זאת, אין מדברים עליהם בזמן דיון התקציב או בכל זמן אחר.

הפוליטיקאים אינם נלהבים להשקיע בלימוד מקצועי. מה גם שבלוטת הדמעות של צופי הטלוויזיה אינה מופעלת מצפייה בניתוח תנועות ההון לישראל. אמצעי התקשורת מעדיפים שלא לגעת בסוגיות כגון הטלת מגבלות על היבוא לישראל – כמה מהמפרסמים הגדולים שלהם הם יבואנים נכבדים. גם העיסוק בתנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, או בהכוונה ממשלתית מסוימת של שער החליפין אינו חביב על המדיה – העברת הכספים הדו-סטרית והסחר במטבע חוץ תורמים לפרנסתם של הבנקים והמגזר הפיננסי כולו. וכבר אמרנו, למה להרגיז מפרסמים טובים.

חשיבותו של שער החליפין, ברז ראשי במשק שמשפיע על הכל – סחר חוץ, צמיחה, תעסוקה, אינפלציה, מחירים – הוכרה על ידי כל ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד סוף שנות ה-80, שהותירו את ניהולו בידיהן. מאז, אחיזתה של הממשלה בשער החליפין התפוגגה בהדרגה, וקביעת מגמותיו הועברה לכוחות השוק בפיקוחו של בנק ישראל. והנה, כבר יותר משנה שבנק ישראל מתחזה ל"כוח שוק". הוא החל לרכוש מט"ח במארס 2008, ומאז יולי 2008 עלה היקף רכישותיו ל-100 מיליון דולר ביום. התערבותו המוגברת של הבנק המרכזי תרמה לפיחות השקל במשך תקופה ארוכה, אך מסוף אפריל 2009 הוא החל להתקשות במניעת ייסוף השקל כלפי הדולר.

עצם התערבותו של בנק ישראל היא הודאה מצדו בעובדה ששער החליפין של המדינה חשוב מכדי שייעזב לשוק החופשי. כישלון התערבותו, גם אם הוא זמני, מוכיח שסגנון פעולתו – אימוץ עמדה של סוחר בשוק – אינו יעיל. למרות כל אלה, לא נשמעת כל דרישה לדיון על הנושא בממשלה או בכנסת. בנק ישראל הוא גוף מקצועי ללא דופי, אך מקצוענותו לא מקנה לו את הזכות להיות הפוסק הבלעדי בסוגיות פוליטיות. והחלטותיו בשוק המטבע הן פוליטיות מעצם מרכזיותן לכל תחומי הכלכלה.

נושא לא פחות חשוב שנגוז מהדיון הכלכלי בישראל הוא מדיניות סחר החוץ של המדינה. חלקם של היבוא ושל הייצוא בתוצר בישראל הוא מבין הגבוהים בעולם המתועש. מכאן שמדיניות סחר החוץ היא בעלת חשיבות מכרעת בישראל. בימים אלה, של מלחמה עולמית על מקומות עבודה, מדינות גדולות וחזקות מישראל מעודדות את ייצואן ומסננות את יבואן. אין המדובר כאן בסין ויפן, שודדות תעסוקה כרוניות, אלא בכוהנות הגדולות של הסחר החופשי – ארה"ב והאיחוד האירופי. שתי מעצמות החופש הכלכלי מגבילות יבוא בעייתי בחסות ארגון הסחר העולמי. הן מסבסדות בתחכום רב ענפי ייצוא מועדפים שלהן. דיון ציבורי ער מתנהל בנושאים האלה. חברי קונגרס בארה"ב נרתמים בפומבי להגנה על מקומות עבודה במחוזות בחירתם. איפה הדיון הזה בישראל?

שולחן עגול – ומה עם היעדים?  
 
התפתחות ייחודית לתקציב 2010-2009 היא ליוויו בשולחן עגול בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים. השולחן המשותף ממשיך מסורת אירופית רבת שנים, ואף מסורת ישראלית של הידברות בין המעסיקים להסתדרות שהחלה עוד בשנות העשרים של המאה שעברה. את המסורת הזו, נתניהו בשתי כהונותיו הקודמות בממשלה השתדל ואף הצליח לשבור. כעת, פנייתו אל ההסתדרות ואל התעשיינים היא מעין הכרה במגבלות הכוח. מאליו מובן, כי סובלנותו כלפי השולחן העגול עכשיו יונקת מהצלחותיו הקודמות ומתחושת העצמה שהן מקנות לו. ובכל זאת, גם שולחן עגול כזה עדיף על התכתשות אינסופית, במיוחד בימי נסיגה משקית ואבטלה.

עגול הוא יפה. אבל בשולחן הנוכחי חסר הדיבור על יעדים ארוכי טווח. שלושת גורמי המשק הקנו  לעצמם את היכולת לשאת ולתת בעניינים שוטפים. כפועל יוצא, יש האומרים כי ההסתדרות זכתה השנה בתחום יחסי העבודה, ויש האומרים כי הממשלה השיגה את שלה בתחום ההפרטות וחיסול ועדי העובדים הגדולים. אך סגנון ההידברות, השארת קצוות רבים פתוחים, לא מאפשר ניתוח רציני של תוצאותיו. ניתן להתרשם שאף הנושאים והנותנים בעצמם לא ממש בטוחים מה השיגו ומה איבדו.

ניהול השולחן העגול בדרך זו הוא הכלכלה הפוסט-מודרנית בתמציתה. התמקחות ללא ערכים מוצהרים, ללא יעדים ברורים, ללא ניתוח מקצועי מוסכם, בלי עבר ובלי עתיד. כך, בחסות הערפל, מרוויחים עוד קצת זמן, עוד קצת שקט. ומה עם הצמיחה? מה עם התעסוקה? מה עם מרוץ האבטלה שכבר נראה לעין? זה לא הנרטיב של תקציב 2010-2009. דפדפו לסיפור הבא.

*גרסאות קודמות של המאמר פורסמו בכתב העת חברה, באתר עבודה שחורה, ובאתר נ.ר.ג חברה.

 
אחד מאמצעי הניתוח החשובים בכלכלה הוא השוואה בינלאומית. רוצים לדעת אם המשק הישראלי מפותח? משווים את התמ"ג לנפש שלו לזה של ארה"ב ושל מקסיקו. אבל השוואה בינלאומית אינה דבר פשוט. אפשר להשוות ארץ-ארץ, אפשר להתייחס לממוצע של קבוצת מדינות. ואם ממוצע, איזה ממוצע? ישנו ממוצע רגיל – סיכום פשוט של הנתונים המחולק במספר המדינות המשתתפות. ישנו ממוצע משוקלל, שמדביק לכל נתון מדינתי משקל על פי מספר תושבי המדינה או התמ"ג שלה, וכך כאילו אומר: מי שיותר כבד יותר חשוב.

אני, ברוב המקרים, חסידה של ההשוואה הפרטנית. כי מה ניתן ללמוד מהדייסה הזו שקוראים לה ממוצע? יש בה יותר מדי גורמים, חלקם מקריים לגמרי. תרגיל חסר טעם במיוחד בעיני הוא ההשוואה על פי ממוצע משוקלל. בתרגיל כזה ארה"ב או יפן משפיעות חזק אם התמ"ג הוא שמשקלל, וסין והודו הן הדומיננטיות אם משתמשים באוכלוסייה לשקלול. זאת למרות שבנושאים רבים ישראל אינה צריכה לשאוף להיות דומה לארה"ב או ליפן וגם (מובן מאליו) לסין או להודו. ישראל, בממדיה, שמכתיבים את אפיה, וגם בהיסטוריה הפוליטית והמוסדית שלה, דומה יותר למדינות אירופה הקטנות. בכלל, עם כל הכבוד לנתונים, מה שהכי חשוב להשוואה פורייה הוא הכרות מוקדמת עם האובייקט.

ניקח לדוגמא את אחד המדדים הכי נפוצים והכי מקובלים בכלכלה – התמ"ג לנפש. מדי שנה, אני שולחת את תלמידי בקורס כלכלת ישראל ללוח 28.7 בשנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מה, הם אומרים לי, מה זה התמ"ג לנפש הזה של לוקסמבורג? פי שתיים מהתמ"ג של ארה"ב, פי שתיים ויותר מהתמ"ג של שוודיה. מה, לוקסמבורג היא מעצמת היי-טק? מה, גילו שם נפט ולא ידענו? לא, לוקסמבורג היא מדינונת פסטורלית עטורת כרמים, שאוכלוסייתה מונה כ-470 אלף נפש. מזל שביקרתי שם פעם במרכז בנקאות פרטית. בנקאות פרטית, על פי מה שסיפרו לנו מארחינו, היא אותו ענף של בנקאות המיועד לאורחים מרחוק שנוחתים בשדה התעופה ונבלעים ישר ללימוזינה אטומה. מזוודת השטרות בידיהם, הם פוסעים במרץ על שטיחיו הפרסיים של האולם הפרטי, ונחפזים מיד ללימוזינה שמחזירה אותם לשדה התעופה. לוקסמבורג הפכה למרכז בנקאות פרטית בזכותם של חוקי מס והלבנת הון גמישים במיוחד. על כן כדאי לשאול אם תמ"גה לנפש של לוקסמבורג הוא התמ"ג לנפש שאותו אנו בוחרים להעמיד לנגד עינינו.

מפגש עם האובייקט משמש לעתים קרובות כגירוי להמשך העמקה בחומר. מה אני זוכרת מביקור באוסטריה מלפני כ-30 שנה? אני זוכרת חדרי שירותים מבהיקים מניקיון בכל מבנה ציבורי. בכניסה תמיד ישבה דודה קשישה, שקמה לחטא כל תא מיד לאחר השימוש בו. וילון מצויץ היה תלוי מעל החלון שבגבה, גרניום במיכלים מקושטים פרח על אדן החלון. והכי אני זוכרת מבנה שירותים אחד, שבכניסתו ניצב על כירת גז סיר מרק מתבשל וריחני. אל תספרו לי שום דבר על אוסטריה. באתי עם דעות קדומות, יצאתי עם דעות קדומות. אני מאששת אותן בנתונים מעודכנים.

ביקורי המקצועי בשוודיה, בסוף שנות ה-80, הוכתר בהצלחה רבה. משהו בפשטות האיכרית של השוודים שבה את לבי. אני מצאתי מסילות ללבם כשסיפרתי שהוריי היו מראשוני תנועת העבודה בישראל. הכל זרם בנחת, ביליתי ולמדתי המון. אבל גולת הכותרת של הנסיעה הייתה התבוננות בחילופי משמר המלך בשטוקהולם. את חילופי המשמר בארמון בקינגהם אתם מכירים. בשטוקהולם, חיילי המשמר צועדים, אם לזה ייקרא צועדים, איך שבא להם. וכשהקבוצה שעברה על פני הפנתה לי את הגב, הבחנתי בתסרוקת קוקו אצל אחד מחיילי משמר הכבוד. מאז אני פטריוטית שוודית נאמנה, ועוקבת באדיקות אחר הנתונים הכלכליים שלהם.

את מחקריי על האיחוד האירופי ועל משמעות ההצטרפות לאירו, אני מעדכנת לעתים קרובות ככל האפשר ביוון. בכמה משהיותיי בפריפריה, שמתי לב למלצרים ולמלצריות בבית המלון – כולם כפריים נבוכים ומגושמים שנראו לגמרי לא-במקומם. כביש האורך המהיר מאתונה לסלוניקי, ושלטי הנדל"ן בשפה האנגלית בלב הכפרים הכי נידחים הבהירו לי את התמונה. החקלאות ביוון כבר אינה כדאית, כך קראתי באחד העיתונים. ממשלת יוון אינה מוכנה עוד לסבסד את כרמי הזיתים בפיליון (חצי אי יפהפה בצפון-מרכז יוון) והם ייעקרו בקרוב. מה יהיה על אותם מלצרים ומלצריות? מי יבוא לתייר בפיליון אם במקומם של כרמי הזיתים יוקמו וילות רב-מפלסיות על פי טעמם של בעליהן האנגלים והגרמנים? זו השאלה, ולמרבה הפלא איני מוצאת את התשובה לה. לא בהשוואה בין יוון למדינה אחרת, לא במשתנה כלכלי כזה או אחר, לא בשקלול פשוט ולא בשקלול מפואר.

 
פוסט קצר של ד"ר יוסי לוי ב'נסיכת המדעים' מוכתר בכותרת 'סטטיסטיקה זה סקסי'. בפוסט מובאים דבריו של האל וריאן, פרופסור למדעי המידע, עסקים וכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וכלכלנה הראשי של חברת גוגל. אלה  התפרסמו בראיון שנתן וריאן בתחילת השנה לכתב העת של חברת הייעוץ מקינזי.

"אני חוזר ואומר: המשרה הסקסית בעשר השנים הבאות תהיה סטטיסטיקאי". וריאן מפרט בהמשך: "היכולות לקחת נתונים, להבין אותם, לעבד אותם, לתת להם ערך, להציג אותם, לתקשר אותם – יהיו כישורים בעלי חשיבות עצומה בעשורים הקרובים, לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה החינוכית מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. הנתונים זמינים לכולנו באופן חופשי. היתרון נמצא ביכולת להבין את הנתונים ואת ערכם".

לוי מעיד כי דבריו של וריאן אינם מחדשים לו מאומה. בהרצאה שלוי נתן לפני כשנתיים וחצי, ביום העיון של האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה, שם כמוטו את ניסוחו של סופר המדע הבדיוני ה.ג.וולס: "חשיבה סטטיסטית תהיה בעתיד הכרחית לאזרחות יעילה כמו היכולת לקרוא ולכתוב".

המקצוע היבש הזה, סטטיסטיקה, הופך להיות אקטואלי עכשיו בעקבות התחושה המשותפת לרבים, כי בחזית ניתוח שוק ההון והבורסה בשני העשורים האחרונים עמד כ-אילו מידע ולא מידע. אוסף של מודלים מורכבים, שאיש וגם לא מעצביהם לא ירד לגמרי לסוף דעתם. זאת, במקום לוחות פשוטים של מספרים, שלעתים קרובות הם מאירי עיניים. כאן חייבים לסייג ולומר שלא כל לוח פשוט מאיר עיניים. סקרים פוליטיים מסוימים ממחישים את ההיפך מזה. תנאי הכרחי לקבלת לוח מאיר עיניים הוא מידה מסוימת של תום לב באיסוף הנתונים ובעריכתם.

אבל תום לב כמו גם כבוד לסטטיסטיקה פשוטה ולעובדות אינם עניינים נפוצים בשני העשורים האחרונים. היעדרם מתבטא באופן שבו התקשורת מציגה כל עניין, ובוודאי שהוא קשור לשאיפתם הידועה של תאגידים מסוימים ופוליטיקאים מסוימים לרדד כל דיון בכל דרך אפשרית.

דוגמא יפה היא עניין המע"מ שכיכב בתקשורת לקראת אישור תקציב 2010-2009. דיבורים אינסופיים על מס פרוגרסיבי ומס רגרסיבי, על הצדק ואי-הצדק שבהטלת מע"מ כזה או אחר. אך בשום מקום לא נראתה סקירה פשוטה של שיעורי המע"מ בישראל לאורך השנים. בימים אלה, לצורך מאמר שאני מכינה, נברתי קצת בנתונים וגיליתי את העובדות הבאות: המע"מ בישראל, בשיעור של 8%, הושת לראשונה ביולי 76. בנובמבר 77 הועלה שיעורו ל-12%, וביולי 82 הוא הוקפץ ל-15%. מאז ועד היום הוא נע בין 15% ל-18%. מינואר 1993 ועד ליוני 2002 הוא ישב על 17%. העלאתו ביוני ל-18% נועדה לפתור קשיי תקציב זמניים. ממארס 2004 ועד יולי 2006 הוא הורד במדרגות ל-15.5%. ביולי האחרון, הוא שוב הועלה ל-16.5%.

סדרת הנתונים שלעיל נותנת היבט שונה ומורכב יותר לויכוח על המע"מ. ראשית, המע"מ הכללי, שיעורו גם עכשיו  נמוך מזה שהיה בתקופת 2004-1991 – 17% ו-18%. מכאן שההתעקשות על הטלת מע"מ ירקות ופירות לא שיקפה מלכתחילה אילוץ תקציבי. ניתן היה לסתום את חור התקציב בעזרת העלאה מזערית של המע"מ הכללי. כל אחוז של המע"מ על עוסקים ומוסדות כספיים, ששיעורו בשנת 2007 היה כ-15.5%, הניב באותה שנה כ-3.5 מיליארד שקל. כלומר, את הסכום שרצו להשלים בעזרת הטלת מע"מ הירקות והפירות (2-1.5 מיליארד שקל לכל היותר) ניתן היה להשיג בהעלאת מע"מ כללי של מחצית האחוז.
 
ניסיונו של שר האוצר להטיל מע"מ על ירקות ופירות משקף, כך נראה, בחירה עקרונית שלו ולא היעדר אלטרנטיבה. הבחנה זו אינה עונה על השאלה איזה מע"מ היה צריך להעלות, אם בכלל. אך היא וההיסטוריה של המע"מ מקנים לדיון פרספקטיבה של תקופה ושל נסיבות.

 מאיפה היא נפלה עלינו – המילה 'גזירה'? פתחתי את מילון אבן-שושן וההסבר הראשון שמצאתי הוא "פקודה שיש בה איסור או הגבלה או נגישה: 'גזרה המלכות גזירה שלא ישמרו את השבת (מעילה י"ז)." כן, הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל: מלכות זרה, רשעות, שרירות לב.
 
אם כך, מדוע המילה 'גזירה' הפכה להיות מילת מפתח בסיקור צעדיה הכלכליים של הממשלה בישראל? מה, אנחנו תחת שלטון זר? לתחושתי, התשובה לשאלה הזו מהותית להבנת כלכלת ישראל ב-20 השנה האחרונות. מדוע מס שמוטל על ידי שלטון נבחר הוא 'גזירה'? מדוע כמעט ולא מזכירים דברים טובים שממשלה יכולה לעשות, חוץ מאשר להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלה, קרי, לצאת מכל תכנון או רגולציה או כל השפעה אחרת?

על השאלה הזו אני מנסה לענות בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'. מדוע הכל נדון בכזו הקצנה, תוך טשטוש האפשרות הסבירה לפיתרון של אמצע? מה משמעותו של שוק מטבע חופשי במשק קטן? לאן נגוז התכנון הכלכלי? ואיך פתאום כל דיון בכלכלה הפך להיות דיון לא-פוליטי?

לפניכם רשימת פרקי הספר, וציטוט מכל פרק שנותן משהו מטעמו.

פרק 1 – היום שבו כולם הפכו לחברתיים
 
"מעט מאד דיון כלכלי אפור מתנהל בפורומים ציבוריים, אולי משום שדווקא הצגת הדברים היבשה מאיימת על מי שמכתיב את סדר היום. אפשר להתרשם שההתמודדות המטרידה באמת אינה עם אנטי-גלובליזציה או אנטי-שוק חופשי, אלא דווקא עם הידיעה שכל המרחב קיים ונתון לבחירה: שוק חופשי או שוק מבוקר לגמרי, גלובליזציה מלאה או אנטי-גלובליזציה וכל מה שביניהם."

פרק 2 – בחיפוש אחר גלובליזציה שפויה

"בעזיבת הענף לגורלו בוחרים להתעלם מהערך המוסף של החקלאות לאיכות החיים ומתרומתה לנוף ולתיירות. ועוד שוכחים כי האגסים המיובאים, רב הסיכוי שמחירם הזול נשען על סבסוד מסיבי – האיחוד האירופי מזרים לחקלאות עשרות מיליארדי דולרים בשנה….ואם ישאלו את ראשי השלטון שם, הם יודעים להעריך את תרומתן ליציבות של הדודות מגדלות האגסים בנורמנדי, שצועדות כל יום ראשון לכנסיה חמושות בחצאית פליסה חגיגית."

פרק  3 – הכי חופשי, שוק המטבע  
 
"סחר המטבע בישראל רובו ככולו מתנהל בששת חדרי העסקות של הבנקים. שלושת הבנקים הגדולים מחזיקים בידיהם כ-60% מנפח הפעילות. מבחינה זו דמיונו של השקל לדולר או לאירו או לין קלוש ביותר. הם נסחרים באלפי נקודות מכירה על פני תבל…..לא נדרשת כאן קונספירציה מכוונת – שוק כזה מעצם טיבו קל ופשוט יותר למניפולציה."

פרק 4 – שעמום רצוי ולא רצוי
 
"נכון, ניהול מלא של שער החליפין הוכח כבלתי אפשרי…האם המסקנה מכאן שגם ניהול חלקי של שער החליפין בלתי אפשרי? או שגם פה המודל הנקי אינו המודל לחיים. וצריך לחפש את המודל הפרגמאטי יותר שבו יהיה בנק ישראל מעורב בקביעת שער החליפין שתכתיב לו הממשלה בהתחשב ביעדים הכלכליים והחברתיים".

פרק 5 – החייאת הדיון הדמוקרטי
 
"כי בתום עשור של פתיחות רבה מגיעים למסקנה הבנאלית ואולי הצפויה מראש: טווח הפתיחה אינו מצטמצם רק לקטבים של פתיחות מלאה או סגירות מוחלטת – כל מרחב הביניים אפשרי. ואם כן, גם פתיחות לתנועות הון, כדי שתניב את התוצאה המטיבה, חייבת להיתפר בחייטות עילית. ואין כל בושה להתאים את החליפה לגזרתו המשתנה של המשק…או לטעמים (קרי, הערכים) המשתנים)."

פרק 6 – יבוא ללא גבולות
 
"מוחלטות זו היא הבעיה של המדיניות. ובמילים אחרות: המכשול בדרך לסחר חוץ מאוזן ותעסוקה מלאה הוא התפישה שנבירה בפרטים מתנגשת עם המקרו-כלכלה. ולא כן. הפרטים יכולים לאשש חלק מהתיאוריות המכלילות ולעורר שאלות לגבי כמה מהן. ובעיקר, עוד פרטים ועוד עובדות מהשטח יתרמו לדיון את מידת הצניעות והספקנות הראויה."

פרק 7 – חשיפה – פיתרון או בעיה
 
"רוחב היריעה העצום של מדיניות היבוא אינו נפרש בתקשורת כראוי, אולי בגלל מורכבותו, ובוודאי בגלל יחסי הכוחות והכסף המתוארים לעיל. נזק מפורש מבחינת תפישת הקהל נגרם בזמן שאריאל שרון היה שר התעשייה והמסחר, במחצית השנייה של שנות ה-80….היעדר ההנמקה המסודרת באותה תקופה ואי-הסתמכות על קואליציה תומכת תרמו בסופו של דבר למטרה ההפוכה: התנגדות לכל הגנה בפני יבוא ותמיכה רחבה למהלך החשיפה שאינה מבוססת על הכרת הנושא או על הבנה מרובה."

פרק 8 – ניפגש בטווח הארוך
 
"גורמים אינטרסנטיים רבים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות ה-80 ותוכנית ייצוב המשק של 1985 מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. מפריעה לו כל מסגרת קונצפטואלית שמעלה דרישה כספית או תהיות כלפי קיצוציו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן והקח שגלום בה, משגשגת יותר בהעדר יעדים משקיים מוגדרים ובלי בחינה של כל העברה כספית על פיהם."

פרק 9 – כשל שוק וכשל תיקונו
 
"כדאי להבחין בעובדה שהקלת מס החברות אינה כרוכה בשום התניה, ואילו תמיכות המדיניות התעשייתית כן מציגות תנאים למקבליהן. ולכן מצחיק לשמוע את הטענה הנפוצה שעידוד השקעות הון מעשיר את מקבליו. ומה, הקלת המס מרוששת אותם? אבל עידוד המו"פ ובעיקר עידוד ההשקעות לפחות בחלקם יוצרים תעסוקה מקומית ולכן התשואה מהם אינה נופלת רק לידיהם של מעטים."

פרק
10 – למי התמיכה הזאת?
 
"מעורבותה של הממשלה בעצם לא התאדתה, אלא שבעבר היא נעשתה בהבלטת הבחירה הערכית הכרוכה בה: העדפת הייצוא, העדפת אזורי הפיתוח, מחויבות לתעסוקה מלאה. ואילו עכשיו, באצטלת השוק החופשי, היא מופיעה ללא קביעת יעדים ברורה, ומן הסתם כך קשה יותר לבחון את השלכותיה. עם זה, באורח מקרי לגמרי, היא זוחלת בעקביות לעבר השבחת התמורה להון הפיננסי במסלוליו המגוונים, ומשביתה את האמצעים שבאופן מוצהר במשך שנים רבות מנסים ליצור מקומות עבודה בגבולות המדינה, גם אם הצלחתם לא תמיד מוכחת."

פרק 11 – יותר חופש פחות צמיחה

"ובדיעבד מצטיירת תמונה של מעגל מכושף שההיחלצות ממנו הופכת להיות בלתי אפשרית. מזווית אחת כיווץ ההוצאה הממשלתית – ואולי יותר מזה: כיווץ עצמתה הערכית והניהולית של הממשלה – הוא מגורמי ההאטה. מזווית אחרת, כאשר כבר שרויים בהאטה מתכווצות ההכנסות ממס ובעקבותיהן גם ההוצאות. ומעוד זווית, מגבלת ההוצאה מדכאת את הדיון הציבורי וכך מנציחה את השיטה."

פרק 12 – הלם ואדישות

"היערכות כזו בהקצנתה לא הייתה אפשרית בבעלות ממשלתית. הוועדים היו בולמים אותה בהכירם את יכולתם ללחוץ על הדוושה. השרים הממונים ושליחיהם בדירקטוריון היו מהססים לפטר אנשים – לעתים ותיקים, לעתים חולים, פעמים רבות נטולי יכולת להשיג פרנסה אחרת. ואולי אפילו – שומו שמים! היה מופעל שיקול אלקטורלי-פוליטי."

פרק 13 – זה פוליטי, זה פופוליסטי
"ההמחשה שכסף הוא כוח היא המסר הכי פוליטי שיוכל להיות. גם ההבנה איך כסף עובר מקבוצת אוכלוסיה אחת לאחרת בעקבות צעדי מדיניות קטנים רבים וכאילו בלתי מורגשים….וכמסקנה הגיונית לכאורה כל התבטאות על כלכלה בימים אלה, בכנסים או בעיתונות, נפתחת במילים 'זה לא פוליטי'".

פרק 14 – ועכשיו להמלצה האופרטיבית

"יתרה מזו, למהותו של מושג השוק החופשי: אם אנשים רבים כל כך חשים מאוימים ומוחלשים בעקבות השינויים המונחתים עליהם מלמעלה, היכן אותו חופש בחירה שהוא בשורש כלכלת השוק, החופש שאמור להפיק מכל קונה, מוכר, עובד או מעביד את מיטבו?"

 
אין מס כזה. כל מס הוא מס טוב כי הוא תורם למימון שירותי ממשלה נחוצים. כל מס הוא מס רע באופן המיוחד לו.

מע"מ בשיעור שווה על כל המוצרים הוא מס רגרסיבי. שיעורו מההכנסה האישית עולה ככל שהיא נמוכה יותר. זאת, משום שחלק ההוצאה המוקדש לרכישת מוצרים ושירותים קטן יותר אצל מי שהכנסתו גדולה. ולכן, על פי תפישת הצדק המקובלת בכלכלה, מע"מ אינו מס צודק. ניתן לעדן את אופן גבייתו על ידי קביעת שיעור מע"מ שונה לקבוצות מוצרים המסווגות על פי העדפה חברתית. ועדיין, במע"מ תמיד יישאר מרכיב רגרסיבי ניכר.

מס הכנסה על יחידים הוא לכאורה מס צודק. ובפרט שברוב המדינות שיעורו מטפס במדרגות ככל שההכנסה עולה. עיצובו של מס ההכנסה מניח מראש שבדרגות ההשתכרות הנמוכות חייבים להשאיר בידי הנישומים את מרב הכנסתם, ובדרגות הגבוהות ניתן לדרוש מהם להפריש יותר לצרכי הציבור. אלא שלא מעטים חושבים שקביעת שיעור מס שולי גבוה מדי מחבלת ברצון לעבוד וליזום. מהו מס "גבוה מדי"? על כך אין תשובה פשוטה. גם היבט ה"צדק" יותר מורכב ממה שנראה במבט שטחי: מדוע מי שמתאמץ כדי להיטיב עם משפחתו, לא זכאי לקחת את החלק הגדול של פרי עמלו הביתה?

מס אחר שנראה הגיוני על פניו הוא המס על רווחיהן הלא-מחולקים של חברות. מס חברות מוטל על רווח החברות לאחר שכל הוצאותיהן כבר סולקו, ובעלי החברות משכו את חלקם ברווחים. מה שנותר הוא הסכום שמופקד בקופת החברה כדי לענות על הוצאות עתידיות ולממן השקעות. כך, שמצד אחד, הרווחים שלא חולקו הם שארית שאינה חיונית ברגע הפרשתה, ולמה לא להטיל עליהם מס? ומצד שני, רווחים אלה עשויים לשמש להשקעות שתועלתן למדינה (למשל, ביצירת תעסוקה) עולה על זו שבשימושי הכסף הציבוריים.

כל השיקולים שלעיל, שאינם מובילים לתשובה חד-משמעית, מבהירים מדוע בשום מדינה לא מסתמכים על מס אחד ויחיד. לכן השאלה הרלוונטית בדיון אינה מה המס הכי טוב, אלא מהי תערובת המסים הכי טובה. יותר מזה, השאלה האמיתית היא מהי תערובת המסים הכי טובה שניתן לשאוף אליה עכשיו. כי בשום מדינה לא פותחים כל פעם דף מסים חדש. זה בלתי אפשרי בתמונה מורכבת שכוללת חובות מס, פטורי מס ותמיכות ממשלתיות לגופים עסקיים ולפרטים.

יוצא מכאן שהעיסוק ב"במס הטוב" וב"מס הרע" הוא קלישאה ברוח ה"בחור הטוב" ו"הבחור הרע" במערבונים. המרב שאפשר לעשות הוא לכוונן שוב ושוב את תערובת המסים הקיימת.

כך, למשל, שחיקתו המתמשכת של השכר הריאלי בישראל בדרגות הנמוכות, במונחים מוחלטים ויחסיים, מכווצת כל הזמן את פוטנציאל הגבייה במס ההכנסה האישי. הנה, על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, בשנת 2007 כ-46% מהנישומים היו פטורים מתשלום מס הכנסה. ובקצה השני, הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון הגיעה בשנת 2007 לכ-35 אלף שקל לחודש, אך רק כ-2% מהאוכלוסייה הכנסתם עולה על 35 אלף שקל לחודש. כלומר, גם בעשירון העליון רוב ההכנסות אינן מנקרות עיניים ורק קבוצה קטנה מאד בפסגה היא שמושכת את הממוצע כלפי מעלה.

בהינתן עובדות אלה של התפלגות ההכנסות, ובהינתן העובדה שהמס השולי המרבי בשיעור 46% מוטל היום על הכנסה שמעל ל-38 אלף שקל לחודש, נראה כי פוטנציאל תוספת הגבייה בחלקו התחתון של העשירון העליון אינו רב. ניתן להכביד את העול במאון העליון שממוצע הכנסותיו הוא יותר מ-100 אלף שקל לחודש, וחלקו בסך ההכנסה ברוטו בישראל (12%) מצביע על יכולתו לשלם. כמובן שצריך לבדוק במדויק את התפלגות ההכנסות בטווח הזה, אך גם אם יעלו את מס השולי המרבי במאון העליון ל-60% או ל-70% לא יצליחו לגייס שם יותר מכמה מיליארדים בודדים בשנה. כדאי גם לשקול מחדש את תוואי הרפורמה המתוכננת במס ההכנסה, שאמורה להוריד את המס השולי המרבי ל-39% ב-2016, ולצמצם את המס במדרגות הנמוכות יותר. החלת מלוא הרפורמה אמורה להקטין את תקבולי המס השנתיים ב-9 מיליארד שקל בין 2009 ל-2016. מכאן למע"מ שעל פוטנציאל הגבייה הנוספת שלו מיותר להרחיב. המחשה מסוימת של פוטנציאל זה התקבלה רק לאחרונה. שיעור המסים העקיפים בישראל גבוה בהשוואה בינלאומית, וכנראה שבתחום זה מוצו כל האפשרויות.

המע"מ, מס ההכנסה על יחידים ומס ההכנסה על רווחי חברות מהווים כ-75% מסך גביית המסים בישראל. יוצא מכאן שמרחב הפעולה המשמעותי היחיד שנותר הוא במס חברות. שיעור מס החברות שהיה 61% ב-1984 צנח ל-26% כיום. באוצר מדברים על הורדתו עד ל-18% ב-2016. נכון, ישנן מספר מדינות שבהן שיעור מס החברות נמוך יותר מזה שבישראל, אך בשום זמן ובשום מקום לא הוכחה הטענה שמס חברות נמוך מעודד השקעה יצרנית. נהפוך הוא, מבט מלמעלה על 20 השנה האחרונות – עידן מס החברות הנמוך בכל העולם המתועש – מציג תמונה של השקעה דלה בייצור, ושל כסף רב (ואולי רב מדי) שנותר בידי המגזר העסקי. כסף שמופנה לשכר מנהלים מטורף ויוזמות בורסה אקזוטיות.

לא הוכחה גם הטענה שמס חברות נמוך מדביק חברות מקומיות לארצן או מושך אליה משקיעים זרים. גורמים כה רבים כרוכים בהחלטת השקעה, ובוודאי שאחוזים בודדים של מס על רווחים לא-מחולקים (כלומר, רווחים שאינם מגיעים באופן ישיר לידי המשקיעים) אינם עומדים בראש הרשימה. על פי נתוני האוצר, כל אחוז של מס חברות עשוי לגייס לקופת האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009. כאן טמון הכסף הגדול. והדיון על מדיניות ממשלתית מרחיבה ועל גיוס מקורות עבורה – שיתעורר בקרוב ככל שההאטה במשק תחמיר – צריך להתמקד במקום הזה.

כמה מפרטי תקציב 2010-2009 חמקו כמעט לגמרי מתשומת לבו של הציבור. אחד מהם הוא השינוי במס הבריאות שעליו דווח באמצעי התקשורת (ראה דה-מארקר מה-3 ליולי). על פי מה שתוכנן מי שמשתכר עד 2,775 שקל לחודש, ומשלם היום 3.1% משכרו לביטוח הבריאות, היה אמור לשלם מעתה והלאה 90 שקל לחודש. משמע, מי ששכרו מגיע ל-1,000 שקל לחודש ושילם עד כה 31 שקל לחודש, היה נדרש לשלם 90 שקל לחודש. ואם במשק הבית שני עובדים בשכר הזה, תוספת ההוצאה שהייתה מוטלת עליהם היא 118 שקל לחודש.

זו הכבדה ניכרת על תקציב משקי בית כאלה – בעיקר קשישים ובעלי מוגבלויות שונות. היא קשה יותר מתוספת ההוצאה הנובעת מהטלת מע"מ על ירקות ופירות, שעלותה במשקי בית עניים מוערכת בכ-40 עד 50 שקל לחודש. במיוחד, שתשלום מס הבריאות הוא הוצאה לגמרי קשיחה שאי אפשר לחמוק ממנה, ואת תוספת ההוצאה על ירקות ופירות ניתן לצמצם בעזרת אלתורים שונים. למרות זאת הטלת המע"מ על ירקות ופירות מילאה כותרות ענק עד שבוטלה, ואת מס הבריאות בקושי הזכירו. גם לאחר שמס הבריאות הוצא אתמול מחוק ההסדרים על פי דרישת יו"ר וועדת הכספים, משה גפני, העניין דווח בעיתונות באותיות קטנות ובעמודים הפנימיים.

ייתכן שהשתיקה בנושא מס הבריאות נובעת מהסתרתו במסמכי האוצר. אני, לפחות, בזבזתי שעתיים בניסיון כושל למצוא אותו. גם אם מישהו מצליח לאתרו, לא בקלות  ינתח את השלכותיו. לשם כך זקוקים לנתונים מפורטים על התפלגות השכר שמתחת ל-2,775 שקל, וליידע איך לחשב מתוכם את מספר האנשים שבהם התוספת הזו תפגע.

הסיפור הזה ממחיש עד כמה הפרטים הם חשובים, אך איש אינו עוסק בהם. לעתים מתקבל הרושם שכל פרשת מע"מ הירקות והפירות היא סוג של עז שהוכנסה לתקציב כדי למשוך אליה את תשומת הלב, כך שהחלטות חשובות אחרות יחמקו ללא כל התייחסות. ולא שהטלת המע"מ שנגנזה היא צודקת או נכונה מבחינה מקצועית, אך מעשים ומחדלים רבים בתקציב 2010-2009 ומסביבו אינם פחות בעייתיים ממנה.

דוגמא טובה להחלטות לא-פשוטות שעברו כאילו הן מובנות מאליהן מתקבלת מהרפורמה שעוכבה במס ההכנסה על יחידים ובמס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. בעקבות ביטול מע"מ הירקות והפירות דחו באוצר את הפחתת מס החברות מ-26% ל-25% מהימים הקרובים ל-2010. הפחתת שיעור מס ההכנסה המרבי שתוכננה ל-1 בינואר 2010, תצומצם עכשיו באחוז אחד ותוגבל למדרגה שבין 46% ל-45%. ברור לגמרי שההחלטה שהתקבלה לבסוף עדיפה על הקפצת מע"מ ירקות ופירות. אך יש הרבה מה לומר על חלוקת מס ההכנסה האישי המרבי בין דרגות ההכנסה השונות ועל מס החברות בישראל.

מס ההכנסה המרבי בישראל, בשיעור 46%, מוטל היום על הכנסות שמעל ל-38 אלף שקל בחודש. זוהי הכנסתם של שכירי היי-טק ובעלי מקצועות חופשיים אחרים שעובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה. חלקם הגדול הם אנשים צעירים, הורים לילדים קטנים, שהעבדות בה הם שרויים משיתה עליהם הוצאה לא זניחה. ולכן ברמת השכר של כ-50 אלף שקל לחודש ואולי קצת יותר שיעור המס המרבי הנוכחי נראה סביר. אך לא ברור מדוע איש אינו בודק את פוטנציאל הגבייה הנוספת בהכנסות גבוהות יותר.

על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה לשנת 2007, הכנסתו החודשית הממוצעת של המאיון העליון היא יותר מ-100 אלף שקלים לחודש. כלומר, ישנם עובדים רבים בעלי הכנסה חודשית של מאות אלפי שקלים. חלקו של המאיון העליון בסך הכנסת הברוטו במשק הוא כ-12%. יש, אם כן, במאיון העליון פוטנציאל גבייה של כמה מיליארדים, אם מקבלים את ההשקפה שאדם המשתכר מאות אלפי שקל לחודש יכול לשלם 60%, 70% ויותר מס שולי מרבי. וכזכור, בקצה הסקאלה נמצאים אלה ששכרם נספר במיליונים לחודש.

פוטנציאל המאיון העליון עוד מתגמד לעומת המרחב שנפתח במס החברות. על פי הערכת האוצר, כל אחוז של מס חברות צפוי להניב 750 מיליון שקל ב-2009. במרבו, בשנת 1984, הגיע המס על רווחי החברות ל-61%. היום הוא עומד על 26% והתוואי להמשך הורדתו כבר סומן. זאת למרות שאין כל עדות שהפחתה זו והדומות לה בעולם המתועש תרמו לצמיחה, להגברת ההשקעות בהון יצרני, או להרחבת התעסוקה. מאידך, ניתן לתהות על הקשר בין אותה הפחתה, וסכומי העתק שהיא הותירה בידי החברות, להתנפחות הבועות הפיננסיות למיניהן.

על כל אלה לא מדברים – על חלוקה סבירה יותר של מס ההכנסה במאיון העליון, על העלאה מחדש או לפחות אי-הורדה של מס החברות. וכל אלה, משקלם מבחינת גביית המסים והפעילות הממריצה שהיא מאפשרת לממשלה, גדול פי כמה מאשר אותו מע"מ שירקותיו ופירותיו מצטלמים בטלוויזיה בצבעים מרהיבים.

* גרסה קודמת של המאמר פורסמה בעבודה שחורה.