אחד מאמצעי הניתוח החשובים בכלכלה הוא השוואה בינלאומית. רוצים לדעת אם המשק הישראלי מפותח? משווים את התמ"ג לנפש שלו לזה של ארה"ב ושל מקסיקו. אבל השוואה בינלאומית אינה דבר פשוט. אפשר להשוות ארץ-ארץ, אפשר להתייחס לממוצע של קבוצת מדינות. ואם ממוצע, איזה ממוצע? ישנו ממוצע רגיל – סיכום פשוט של הנתונים המחולק במספר המדינות המשתתפות. ישנו ממוצע משוקלל, שמדביק לכל נתון מדינתי משקל על פי מספר תושבי המדינה או התמ"ג שלה, וכך כאילו אומר: מי שיותר כבד יותר חשוב.

אני, ברוב המקרים, חסידה של ההשוואה הפרטנית. כי מה ניתן ללמוד מהדייסה הזו שקוראים לה ממוצע? יש בה יותר מדי גורמים, חלקם מקריים לגמרי. תרגיל חסר טעם במיוחד בעיני הוא ההשוואה על פי ממוצע משוקלל. בתרגיל כזה ארה"ב או יפן משפיעות חזק אם התמ"ג הוא שמשקלל, וסין והודו הן הדומיננטיות אם משתמשים באוכלוסייה לשקלול. זאת למרות שבנושאים רבים ישראל אינה צריכה לשאוף להיות דומה לארה"ב או ליפן וגם (מובן מאליו) לסין או להודו. ישראל, בממדיה, שמכתיבים את אפיה, וגם בהיסטוריה הפוליטית והמוסדית שלה, דומה יותר למדינות אירופה הקטנות. בכלל, עם כל הכבוד לנתונים, מה שהכי חשוב להשוואה פורייה הוא הכרות מוקדמת עם האובייקט.

ניקח לדוגמא את אחד המדדים הכי נפוצים והכי מקובלים בכלכלה – התמ"ג לנפש. מדי שנה, אני שולחת את תלמידי בקורס כלכלת ישראל ללוח 28.7 בשנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מה, הם אומרים לי, מה זה התמ"ג לנפש הזה של לוקסמבורג? פי שתיים מהתמ"ג של ארה"ב, פי שתיים ויותר מהתמ"ג של שוודיה. מה, לוקסמבורג היא מעצמת היי-טק? מה, גילו שם נפט ולא ידענו? לא, לוקסמבורג היא מדינונת פסטורלית עטורת כרמים, שאוכלוסייתה מונה כ-470 אלף נפש. מזל שביקרתי שם פעם במרכז בנקאות פרטית. בנקאות פרטית, על פי מה שסיפרו לנו מארחינו, היא אותו ענף של בנקאות המיועד לאורחים מרחוק שנוחתים בשדה התעופה ונבלעים ישר ללימוזינה אטומה. מזוודת השטרות בידיהם, הם פוסעים במרץ על שטיחיו הפרסיים של האולם הפרטי, ונחפזים מיד ללימוזינה שמחזירה אותם לשדה התעופה. לוקסמבורג הפכה למרכז בנקאות פרטית בזכותם של חוקי מס והלבנת הון גמישים במיוחד. על כן כדאי לשאול אם תמ"גה לנפש של לוקסמבורג הוא התמ"ג לנפש שאותו אנו בוחרים להעמיד לנגד עינינו.

מפגש עם האובייקט משמש לעתים קרובות כגירוי להמשך העמקה בחומר. מה אני זוכרת מביקור באוסטריה מלפני כ-30 שנה? אני זוכרת חדרי שירותים מבהיקים מניקיון בכל מבנה ציבורי. בכניסה תמיד ישבה דודה קשישה, שקמה לחטא כל תא מיד לאחר השימוש בו. וילון מצויץ היה תלוי מעל החלון שבגבה, גרניום במיכלים מקושטים פרח על אדן החלון. והכי אני זוכרת מבנה שירותים אחד, שבכניסתו ניצב על כירת גז סיר מרק מתבשל וריחני. אל תספרו לי שום דבר על אוסטריה. באתי עם דעות קדומות, יצאתי עם דעות קדומות. אני מאששת אותן בנתונים מעודכנים.

ביקורי המקצועי בשוודיה, בסוף שנות ה-80, הוכתר בהצלחה רבה. משהו בפשטות האיכרית של השוודים שבה את לבי. אני מצאתי מסילות ללבם כשסיפרתי שהוריי היו מראשוני תנועת העבודה בישראל. הכל זרם בנחת, ביליתי ולמדתי המון. אבל גולת הכותרת של הנסיעה הייתה התבוננות בחילופי משמר המלך בשטוקהולם. את חילופי המשמר בארמון בקינגהם אתם מכירים. בשטוקהולם, חיילי המשמר צועדים, אם לזה ייקרא צועדים, איך שבא להם. וכשהקבוצה שעברה על פני הפנתה לי את הגב, הבחנתי בתסרוקת קוקו אצל אחד מחיילי משמר הכבוד. מאז אני פטריוטית שוודית נאמנה, ועוקבת באדיקות אחר הנתונים הכלכליים שלהם.

את מחקריי על האיחוד האירופי ועל משמעות ההצטרפות לאירו, אני מעדכנת לעתים קרובות ככל האפשר ביוון. בכמה משהיותיי בפריפריה, שמתי לב למלצרים ולמלצריות בבית המלון – כולם כפריים נבוכים ומגושמים שנראו לגמרי לא-במקומם. כביש האורך המהיר מאתונה לסלוניקי, ושלטי הנדל"ן בשפה האנגלית בלב הכפרים הכי נידחים הבהירו לי את התמונה. החקלאות ביוון כבר אינה כדאית, כך קראתי באחד העיתונים. ממשלת יוון אינה מוכנה עוד לסבסד את כרמי הזיתים בפיליון (חצי אי יפהפה בצפון-מרכז יוון) והם ייעקרו בקרוב. מה יהיה על אותם מלצרים ומלצריות? מי יבוא לתייר בפיליון אם במקומם של כרמי הזיתים יוקמו וילות רב-מפלסיות על פי טעמם של בעליהן האנגלים והגרמנים? זו השאלה, ולמרבה הפלא איני מוצאת את התשובה לה. לא בהשוואה בין יוון למדינה אחרת, לא במשתנה כלכלי כזה או אחר, לא בשקלול פשוט ולא בשקלול מפואר.