מודעת ענק על פני דף שלם בהרלד טריביון משכה את תשומת לבי בשבוע שעבר. במרכז המודעה, שהופיעה בגרסאות שונות במשך מספר ימים, התנוסס צילום של בחורה יפה שכל-כולה שקועה בתפירת ידית של תיק עור. צבעי התמונה – שחור, לבן, חום – הבעת הטוהר על פני הבחורה והאור הנוגה עליהם, מזכירים תמונה של מדונה – המדונה של מלאכת המחשבת.

מתחת לצילום, שמילא כמעט את כל הדף, נכתבו בכל פעם שורות אחרות. הגרסה שנמצאת בידי מוכתרת בכותרת: "התופרת עם חוט פשתן ושעוות דבורים". בהמשך, כתובים המשפטים הבאים: "מחט, חוט פשתן, שעוות דבורים וסבלנות אינסופית מגנים על כל תפר עליון מלחות ומחלוף הזמן. אפשר לומר שתיק לואי ויטון הוא אוסף של פרטים. אך עם תשומת לב כה רבה המורעפת על כל פרט, האם מן הראוי שנקרא להם רק פרטים?"
 
ובאמת, אלה לא רק פרטים. לואי ויטון מוכר לנו מקצוענות ללא דופי, מסורת עתיקה (חוט פשתן ושעוות דבורים), חומרי גלם טבעיים מובחרים (חוט פשתן ושעוות דבורים), דיוק, הקפדה, ותום וטוהר שנדמה היה כי חלפו מן העולם.  
 
זה אותו לואי ויטון שבסדרת מודעות מהחודשים האחרונים מכר לנו תיקים בעזרתם האדיבה של גורבצ'וב, שון קונרי וידוענים אחרים, שצולמו נוסעים ברכבי יוקרה או נופשים באתרים מפוארים, ועל ידם לגמרי במקרה מונחים תיק נסיעה או מזוודה של לואי ויטון.
 
אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהמעבר מהסתמכות על הילת הסלבריטאות לאור שקורן מפניו של אדם עובד הגאה בעבודתו מסמן משהו. הסלבריטאות הופכת להיות אאוט בימים אלה – סלבריטאות של רדיפת ממון, כבוד וכוח, לא פעם על חשבון אחרים. סלבריטאות שנדחפת באופן ישיר ועקיף על ידי רווחי המגזר הפיננסי והתאגידים. רכישת מותגים (ומוצרי לואי ויטון ממותגים באופן בוטה) נחשבת פתאום להפגנת טעם רע. הנה, תוך כדי כתיבה אני מבחינה שהתיק המצולם בתמונה הוא מעור חלק בצבע טבק, ונעדר ממנו הלוגו המפורסם של לואי ויטון שבשנים האחרונות כיסה בדגם חוזר על עצמו את כל מוצרי הפירמה.     
 
אם יורשה לי להיסחף, אומר גם שהבחירה לצלם דווקא את שלב עבודת היד בתיק (ניתן להאמין שיש בייצורו גם שלבים מתועשים) היא אנטי-תזה לזלזול שהופגן בשנים האחרונות בכל העולם המערבי כלפי כל מלאכה. לא רק כלפי עבודת-יד, אלא גם כלפי מקצועות חופשיים שלא עושים בהם כסף: רופא שסתם מרפא ואינו משחק את הכוכב, מורה, פרופסור או כל מקצוען אחר הגון וצנוע.
 
למי שהגיע לבגרות בישראל לפני סוף שנות ה-60, היחס החם לעבודה – כל עבודה, בעיקר עבודת כפיים, ועוד יותר עבודת כפיים בחקלאות – מוכר היטב. הכבוד לעבודה בניגוד לסלידה מופגנת מ"עסקי אוויר גלותיים" – קרי משחקי בורסה, יזמות פיננסית יצירתית, והשקעה בנדל"ן (שאז נקראה ספקולציה) – היה אחד מעיקרי תנועת העבודה ההיסטורית. נוסח מוקצן של תפישה זו קיבל את ביטויו ב"דת העבודה" של איש העלייה השנייה א.ד. גורדון.
 
יש שיאמרו שדת העבודה של א.ד. גורדון הייתה זיוף והעמדת פנים מלכתחילה, יכול להיות. אבל אין להטיל ספק בחשיבותה, ובמשמעות שהיא העניקה לחייהם של צעירים שנטשו בתים יהודיים-מסורתיים במזרח-אירופה, וביקשו למלא את החלל שנפער בלבם. כמה מוזר, בחלוף 90 שנה, בעקבות משבר אמון שמכרסם ביסודותיו של עידן צריכה ורדיפת מותגים, לפגוש שוב את היסוד הדתי של א.ד. גורדון. תיק לואי ויטון בברכת התופרת-המדונה. 
 
 

 
שני נתונים שפורסמו לאחרונה תומכים לכאורה בטענה על התחדשות הצמיחה במשק. נתון ראשון: רצף של גידול בתמ"ג – 1.0% ברבע השני של 2009 ו-2.2% ברבע השלישי (שני הנתונים מובאים בחישוב שנתי) לאחר שני רבעים של התכווצות. נתון שני: ירידה קלה באבטלה מ-8.0% ברבע השני של 2009 ל-7.8% ברבע השלישי. זו שוב שבירה של רצף עליות שנמשך על פני ארבעה רבעים. 
 
סטטיסטיקה
 
הנתונים מובאים בערכים שנתיים. משמע, גידול  ה-1% בתמ"ג ברבע השני הוא שינוי בפועל של 0.2% באותו רבע, וגידול ה-2.2% ברבע השלישי הוא שינוי בפועל של 0.5% מהרבע השני לשלישי. כל השאר, משאלת לב האומרת: אם קצב הגידול באותו רבע יימשך על פני שנה שלמה, אזי הוא יהיה קצב הצמיחה השנתי. הצגת הנתונים במונחים שנתיים היא נוהג מקובל בסטטיסטיקה הבינלאומית בשנים האחרונות. אבל צריך לזכור כי התמ"ג מאד תנודתי ומתיחת הקו מרבע אחד לשנה שלמה קצת מטשטשת את העובדה הזו. מה היה לנו באמת עד כה? גידול מזערי בתמ"ג בשני רבעי שנה.
 
שיפור מצב התעסוקה אינו מתבטא בענפים היצרניים – חקלאות, תעשייה, חשמל ומים ובינוי. בארבעת ענפים אלה דווקא נמשכת הירידה התלולה במספר העובדים בשיעור שנתי שנע בין 5% ל-7% ברבע השלישי של 2009. העלייה כולה מתרכזת בענפי השירותים, ביניהם השירותים הפיננסיים ושירותי תיווך הדירות שפורחים לאחרונה – ואיש אינו יודע עד מתי – בגלל הורדת הרבית התלולה החל מנובמבר 2008. גידול ניכר במיוחד במספר העובדים נרשם ברבע השלישי בענף השירותים הקהילתיים – מן הסתם גיוס מדריכים לקייטנות ופעילויות קיץ אחרות שאינו מנוכה באופן מלא על ידי ניכוי העונתיות. קליטת עובדים בשירותים מורידה את האבטלה ומגדילה את התוצר, אך אינה מספקת אישור משכנע לבריאותו המתמשכת של המשק.
 
אקטואליה
 
שני שיקויי מרץ ממטבחו של בנק ישראל ניתנו למשק ברבעים השני והשלישי של 2009 ובחודשים שלפניהם.
 
שיקוי אחד הוא הורדת רבית תלולה החל מנובמבר 2008. בין אפריל לאוגוסט 2009, עמדה הרבית על שיעורה הנמוך ביותר – 05%, ומאז הועלתה במנות קטנות כבר פעמיים עד ל-1% מראשית דצמבר. ההעלאה בינתיים אינה מאד משמעותית, אך היא נתפשת כרמז לבאות.
 
שיקוי שני הוא הרצת שער החליפין של השקל. במארס 2008, החל בנק ישראל לרכוש מט"ח. ביולי 2008, הוא הגדיל את היקף רכישותיו ל-100 מיליון דולר ביום. התערבותו בשוק סייעה לשמור על שער חליפין גבוה במיוחד של השקל מראשית 2009 ועד לאוגוסט אותה שנה, מה שגרם לפריחת הייצוא ברבעים השני והשלישי של 2009, לאחר ארבעת רבעי דעיכה. הדחף בייצוא תרם משמעותית לגידול הניכר של התוצר באותם שני רבעים. שער החליפין של השקל נסוג מאז אוגוסט בעקבות יציאתו המוצהרת של בנק ישראל משוק המט"ח. קרוב לוודאי שהתפתחות זו תשתקף במהלך הייצוא מהרבע הרביעי של 2009 והלאה.
 
משקאות האנרגיה עשו את שלהם, אך לא שינו את עובדות היסוד של המשק הישראלי ושל המשק הגלובלי. האם המשבר העולמי נגמר? ספק רב לנוכח האירועים האחרונים בדובאי. ובאירועים כאלה היקף חובותיה של דובאי אינו העיקר, אלא הדינמיקה שנחשפת שוב של הימור עסקי בעזרת אשראי נדיב, והידיעה שישנם עוד "דובאים" כאלה ברחבי העולם וגם אצלנו. כל דובאי כזה הוא איום מתגלגל על העולם הפתוח שמסביבו.
 
מהות
 
בפברואר 2008 מינה ניקולה סרקוזי וועדה חשובה לבחינת משמעויותיה של הגדרת התמ"ג המקובלת היום, והיא, בדו"ח המסכם שלה, אמרה את הדברים הבאים: "לא החשבונאות הפרטית ולא החשבונאות הלאומית יכלו לספק התראה מוקדמת, ולא הזהירו אותנו שמה שנראה כמפגן צמיחה מזהיר של הכלכלה  העולמית בין 2004 ל-2007 יתכן שהושג על חשבון הצמיחה העתידית. ברור גם שחלק מהביצועים היה חזון תעתועים, רווחים שהתבססו על מחירים שנופחו על ידי בועה."
 
ובתרגום לשפה מדוברת, מחברי הדו"ח, כלכלנים בכירים וביניהם חתני פרס נובל ג'וזף סטיגליץ ואמרטיה סן, אומרים כי בעיית הבעיות של מדידת הצמיחה היום היא הבועתיות של התמ"ג. כל ניפוח מניות, הקניית ערכים דמיוניים לאג"ח חברות, תמחור לא ריאלי של מחירי נכסים – זורם כרווח למחזיקי הנכסים וכהכנסות למתווכים השונים בעסקות. הרווחים וההכנסות נכללים בתמ"ג, דהיינו, גידולם מגדיל את ה"צמיחה".  
 
מכאן שהשאלה החשובה כעת היא אם הבועה נוקבה לגמרי והתשובה היא: לא. ברגעים אלה תופחת לה בועה חדשה, פרי האמצעים שננקטו לעצירת המשבר. הורדת רבית? היא כוונה להקל על הלווים הגדולים שמתקשים בפירעון חובותיהם, אבל היא גם מזרימה אוויר חדש לבורסה. מחילת חובות לקונצרנים שכשלו? העברת סיוע ממשלתי אליהם? הכל כדי שלא יפלו ולא יפילו רבים אחריהם, אך הכל גם ללא החמרת הרגולציה וללא שינוי מבני מהותי. ובנוסף, הסיוע שכרוך בהזרמת כספי עתק ציבוריים כבר בשלבו הראשון של המשבר גרר את הממשלות לצבירת חובות שתגביל את יכולתן להתערב בהמשך. אז, היכן הכלכלה העולמית נמצאת עכשיו ? תודה ששאלתם, בתוך אותה בועה שבה היא הייתה. היחלצות של ממש מהמשבר? צמיחה לטווח ארוך? אשרי המאמין.  

 
יום א'
 
קורס כלכלת ישראל במכללה. הנושא: מידת הפתיחות של המשק הישראלי. אני מדגישה שפנחס ספיר הוא אבי הפתיחות של המשק הישראלי – פתיחות לסחר חוץ, פתיחות לתנועות כספים בינלאומיות, פתיחות להשקעות זרות. כבר ב-1959 ספיר כתב במסמך של משרד המסחר והתעשייה: "על יסוד כל מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ". מי שמע על פנחס ספיר? – אני שואלת את הסטודנטים. אין תזוזה. פנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה ושר האוצר האגדי של שנות ה-50 וה-60, אני מרעננת את זיכרונם. לא, אף אחד לא שמע. 
 
יום ב'
 
טלפון מע', פעילה צעירה בארגון חברתי. היא רוצה לפגוש אותי לשיחה, אני מזמינה אותה אליי הביתה.
– אני יכולה להגיע רק מאוחר.
– טוב, ניפגש מאוחר.
– אבל זה באמת מאוחר.
– בסדר, אין בעיה.
– זה ממש-ממש מאוחר.
כאן כבר התחלתי לצחוק.
– את בהיי-טק? בואי נדבר שיחה ארוכה בטלפון. אני אתקשר אלייך.
– כן, בהיי-טק. לא, אני לא יכולה שיחה ארוכה בזמן העבודה. טוב, אני אגיע אלייך ביום א' הבא ב-8 בערב. אני בדיוק מסיימת פגישה קרוב אלייך.
 
יום ד'
 
אני נכנסת לבלוג של אודי מנור ורואה את הכותרת  "כלכלה לאומית – כי הציונות בקושי החלה." בהמשך תיאור קצר של הבלוג במילים האלה:
 
"לא סוציאליזם (כי יש לו אלף פירושים, האחרונים שבהם ממש מגוחכים), ובטח לא קפיטליזם (כי הוא לא היה ולא הווה ולא יכול להיות, כלומר הוא עוד סוג של ספין). ומה נשאר? או ניהיליזם, או מציאותיזם. ומכיוון שמציאות היא הבחירה המועדפת שלי, והמציאות בנויה בין השאר (ליתר דיוק: בעיקר) מקבוצות אנושיות המאורגנות באופן כזה או אחר (ויש חשיבות לאופן ה'כזה' או ה'אחר') במדינות לאום, ולמרות הדימוי השלילי של הלאומיות, ואולי דווקא בשל הדימוי השלילי הזה המטופח אצל הביקורסיבים למיניהם, הנה אני מתייצב חד-משמעית ובאופן ברור סוף-סוף, כיהודי-לאומי. ולאומיות היא לא 'רק' מורשת תרבותית, ולא 'רק' סיבה להגינות חברתית קודם כל כלפי המיעוט הלאומי החי לצידי, אלא,  קודם כל – ואולי בעיקר – החיים ומה שמאפשר אותם: הכלכלה והפוליטיקה של הכלכלה. וכאן, לבסוף, לא כהתחלה, אבל בהחלט כהתחלה של כל דיון ומחשבה, הפוליטיקה שלי היא סוציאל-דמוקרטית. אבל, לאומית, כלומר טפו-טפו חמסה-חמסה: ציונית."
 
 
יום ד', חלף שבוע  
 
דבריו של אודי מתקשרים למחשבה שמעסיקה אותי הרבה בחודשים האחרונים. פתאום שמתי לב שכל מה שאני כותבת בכלכלה מסתובב סביב החיפוש אחר כלכלה ישראלית. לא סתם כלכלת ישראל – הכלכלה של מדינת ישראל – אלא כלכלה שמהותה ישראלית. כלומר, כלכלה בעלת ערכים ישראליים ויעדים ישראליים.
 
ועכשיו, תגידו לי מה הקשר. מה הקשר בין החיפוש שלי אחר כלכלה ישראלית, למוטו של אודי מנור, ל"ממש-ממש מאוחר" של עובדת ההיי-טק  הצעירה, ולאדריכל המשק הישראלי, פנחס ספיר? מה הקשר? גם אתם מרגישים שיש קשר?
 

 
"שר האוצר, יובל שטייניץ, מעריך כי הפרטת מניות המדינה בבנקים לאומי, דיסקונט ופיתוח התעשייה תכניס לקופת המדינה כ-5 מיליארד שקל בחודשים הקרובים…הכספים שהמדינה תקבל ממכירת מניותיה בשלושת הבנקים יועברו, כחוק, להקטנת החוב הלאומי. זאת במטרה להפחית את יחס החוב-תוצר הגבוה של ישראל (כ-82%)."
 
דברים אלה שהובאו בדהמארקר מה-10 לנובמבר 2009, ממחישים עוד פן של ההפרטה שלא זכה לתשומת לב מספקת. תקבולי ההפרטה משמשים לסגירת החוב הציבורי, ומקדמים אותו לעבר הקו העליון המוכתב על ידי הגופים הפיננסיים הבינלאומיים – 60% מהתמ"ג.
 
הפרטה אינה הדרך היחידה לסגירת החוב. עקרונית, ניתן לכווצו בהדרגה על ידי גביית מסים נוספים. וכאן אולי המקום להסבר: החוב הציבורי הוא החוב שאותו צוברת הממשלה כדי לגשר על גירעונותיה התקציביים. הוצאות הממשלה בישראל בדרך כלל גבוהות מהכנסותיה, והיא מאזנת את תזרים המזומנים שלה בעזרת הלוואות מגופים עסקיים וממשקי בית.
 
אבל, כידוע, הלוואות צריך להחזיר, וממשלת ישראל בוחרת להחזירן על ידי מכירת הנכסים שעוד נותרו בידיה. האלטרנטיבה, העלאת מסים, אינה נשקלת ברצינות בתקופה האחרונה. מאז שנות ה-80, ממשלות ישראל נוטות להפחית מסים, בעיקר את מס החברות ואת מס ההכנסה ברמות השכר הגבוהות.
 
מכירת נכסי הממשלה אמנם מעבירה לידיה הכנסות, אך לא תמיד מניבה את התוצאות המקוות. ההפרטה, מעצם מהותה ולא רק בישראל, דוחפת ללוליינות פיננסית בגלל הצורך לשים על השולחן סכומי עתק כמה שיותר מהר. צורך שנענה על ידי הלוואות מהבנקים וגיוס הון מהציבור. ואכן, כמה מרוכשי החברות המופרטות מתקשים עכשיו בהחזר החובות שלהם. חלקם אולי יפנו לסיוע ממשלתי, ובכך יעמיסו על התקציב ועל החוב שאותם לכאורה הצילו לפני שנים מספר. רובם לא יגיעו למצב הזה, אלא יתמקחו עם נושיהם – הבנקים, קרנות הפנסיה, קופות הגמל ואחרים – וישיגו הקלות בתנאי החזר החוב.
 
חובותיהם האבודים של הבנקים נגבים ישירות מהלקוחות דרך העלאת תעריפי העמלות, ייקור האשראי והנמכת הרבית על הפיקדונות. חובות הבנקים האבודים גם מתגלמים במחיר מניותיהם המשמשות כנכס להבטחת חסכונות העמיתים בקרנות הפנסיה וקופות הגמל. מניות ואגרות חוב של חברות ממשלתיות אחרות שהופרטו ונקלעו לקשיים מאבדות גם הן מערכן, ומחבלות ברווחי הגופים המושקעים בהן, ביניהם אותן קרנות פנסיה וקופות גמל. שום הפסד כזה לא מכוסה יש מאין, הוא משולם ממקורותיו של הציבור בהעלאת מחירי המוצרים והשירותים שהוא רוכש, בהורדת איכותם, ובשחיקת חסכונותיו לעת פרישה.
 
איזה פלא, שוב השכירים והעצמאים הקטנים הם שסותמים את חוב הממשלה (ובעצם, מכסים את הגירעון המצטבר שלה) אך במסלול הרבה יותר נפתל ממסלול גביית המסים. כי גביית המס לפחות תיאורטית מושתתת על  פרוגרסיביות –  שיעור מס גבוה יותר להכנסות גבוהות יותר. ואם לא פרוגרסיביות, גביית המס למראית עין מושתתת על עיקרון כלשהו, על מטרה שקופה במידת-מה, על חשיפה ציבורית המאפשרת ניתוח של הסכומים הנגבים.
 
הגבייה העקיפה מהציבור בשיטת ההפרטה לא עומדת אף לא באחד מהקריטריונים שלעיל. היא אינה דמוקרטית, המגזר העסקי מבשל אותה במסדרונותיו. אין לה מטרה פומבית שקופה, והציבור לעולם, אבל ממש לעולם, לא יידע כמה מס הפרטה הוא משלם.