אם תשאלו אותי, וכבר שאלו, מהו השינוי שאליו אני מייחלת בכלכלה, אומר זאת כך: מכלכלת ישראל לכלכלה ישראלית. ובמילים ברורות יותר, מכלכלה שמקום מושבה בישראל לכלכלה שהיא ישראלית במהותה.

האם ההבחנה הזו אומרת משהו? מדע הכלכלה הוא לכאורה מדע אוניברסלי. הוא אמור להקיף כל התנהגות אנושית. וזו בעצם בעיתו של המודל: הכללותיו נשענות על הנחות יסוד מרחיקות לכת. לכן הוא לעולם לא יכיל במדויק כל מקרה פרטי. כי במציאות כל מקרה לגופו, כל מקרה והייחוד שלו.

כבודו של המודל במקומו מונח. הוא משמש כאמת מידה חד-משמעית שאתה מתעמתים: יש מודל-סרגל, ויש עובדות בשטח שלא תמיד מתיישרות אתו. יש ערכים שלעתים קרובות מתנגשים אתו. העימותים וההתנגשויות מחזקים את ההכרה בחשיבותו של המודל כמכשיר לבדיקה עצמית, אך מאידך מחדדים את המודעות למגבלותיו.

מודל היסוד של הכלכלה הוא מודל התחרות המשוכללת – מודל שעיקרו תחרות בין מוכרים רבים ובין קונים רבים. למודל עוד הנחות חשובות אחרות, וכולן, בתמצית, באות להקנות לשוק נופך של מוסד דמוקרטי, מוסד שבו גופים שווים זה לזה בכוחם מתחרים זה עם זה בתנאים שווים. במציאות כפי שכולנו יודעים אין זה כך: גופים גדולים שולטים בתחומי פעילות חשובים ברוב המשקים, ומדינות חזקות מכתיבות את התנאים למדינות חלשות.

ובכל זאת, תבניתו היישומית של מודל התחרות המשוכללת, שהיא המודל הניאו-ליברלי, הפכה לפרקטיקה הדומיננטית של 30 השנה האחרונות. סיסמתה בשטח היא הדה-רגולציה: צמצום מעורבותה של הממשלה בכלכלה. הדה-רגולציה כלפי פנים מתבטאת בכמה שפחות הכוונה ובקרה ממשלתית על מבנה המשק, על כוחם של הגופים הגדולים בו, ועל מניפולציה בשוקיו השונים. הדה-רגולציה כלפי חוץ היא הגלובליזציה.

שתי פניה של הדה-רגולציה, כלפי פנים וכלפי חוץ, והשלכותיהן, זוכות עכשיו לתשומת לב מיוחדת בעקבות המשבר הכלכלי. ומה שמתחדד במיוחד הוא האי-מוחלטות ביישום המודל גם בשיא פריחתו. וול-סטריט לא תפקדה ללא-רגולציה, אלא בנוכחות רגולציה מעלימת-עין. עסקות מכירה חשובות של נכסים אסטרטגיים באירופה, ואפילו בארה"ב, מעולם לא התבצעו בחופש מוחלט, אלא תחת עינן הפקוחה של הממשלות שדאגו להבטיח את האינטרסים הלאומיים. היבוא לארה"ב ולאיחוד האירופי אף פעם לא היה חופשי לגמרי, וכעת הוא הופך להיות יותר ויותר מוגבל באישור ארגון הסחר הבינלאומי או הודות לשתיקתו. קביעת שערי המטבעות הבינלאומיים אמנם נעשית בשוק, אך תוך תשומת לב מרובה של הממשלות, הכוונתן והתערבותן.

בחישתן הלא-מעטה של רוב הממשלות בכלכלתן מעוררת שאלות לגבי תפקידה של הממשלה בישראל. כי הנה מה שקרה בישראל מאז שנות ה-70, ובמיוחד מאז תוכנית ייצוב המשק, הוא בדיוק ההיפך מזה. בישראל חותרים בשקידה רבה ליישום המודל הניאו-ליברלי כפי שהוא מוצע בפטרונות למדינות המתפתחות על ידי הארגונים הבינלאומיים, אך לא מיושם בשום מדינה שמכבדת את עצמה. ועכשיו, כששאלות היסוד של המודל עומדות למבחן בכל מקום, האם לא הגיע הזמן לתהות על היישום האדוק הזה אצלנו?

כי הפרקטיקה הכלכלית של המדינות המנהיגות, בניגוד לרטוריקה היפה שלהן, אומרת: אכן, יש מודל חשוב ויש הסכמים בינלאומיים מחייבים, אך הם רק מסגרת לבחינה עצמית ולדיונים בין מדינות. כשפפסי-קולה רצתה לרכוש את מפעל דנונה בצרפת, ממשלת צרפת חסמה אותה מאחרי הקלעים. מה, יוגורט הוא רכיב בתעשיית הגרעין הצרפתית? לא ידענו. אבל משיקולים כאלה ואחרים ממשלת צרפת חפצה ביקרו. ממשלת ארה"ב הדפה ניסיונות זרים להשתלטות על נמלים במדינתה. ארה"ב והאיחוד האירופי לחצו על ארגון הסחר הבינלאומי, שהתיר להן הטלת מכסות יבוא בטקסטיל ב-2005. ארה"ב והאיחוד האירופי מתגוששים ביניהם מדי יום על חופש היבוא, ועל סבסוד סותר הסכמים בינלאומיים במפעלי הייצוא שלהם. שני הגושים ביחד לא מרפים מסחר החוץ הסיני וממדיניותה של סין ביחס ליואן.

יישומו הייחודי של המודל הכלכלי המרכזי בכל מקום אינו נובע משרירות לב. הוא מייצג שיקולים ערכיים, פוליטיים ואסטרטגיים. ברוב המדינות המפותחות מיחסים היום חשיבות לתעסוקה מלאה, אולי לא כמו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בכל זאת. לכן הדרישה למכסות יבוא בענף הטקסטיל מצד האיחוד האירופי, והמכסים שהוא מטיל על יבוא נעליים ממדינות המזרח הרחוק. מנימוק דומה ואולי גם במטרה לקדם את ההיי-טק, או משיקול אסטרטגי-בטחוני, תומכים האיחוד האירופי וארה"ב כל אחד בתעשיית המטוסים שלו, ומתכתשים ביניהם על התמיכה שאינה מותרת על פי ההסכמים הבינלאומיים. בתחום שערי המטבע, המדינות הגדולות בעלות המטבעות החזקים דואגות לויסות תנודותיהם למען הבטחת עודף ייצוא, תעסוקה מלאה, ויציבות מחירים.

ועוד לא דיברנו על מדיניות הפנים. קריסת המגזר הפיננסי בארה"ב ובמדינות אחרות חייבה את הממשלות להזרים אליו הון עתק. מה שגרר גירעונות תקציביים חריגים בניגוד לכללי המשחק הניאו-ליברליים. אי הסדרים הכספיים שהתגלו בעקבות המשבר מקימים עכשיו מחדש את הרגולציה במדינות המתועשות. במצב הדחיפות הקיים כבר ניתן לראות איך התיקונים בכלכלה מיושמים בכל מדינה באופן אחר, ואיך נסדקת התבנית הניאו-ליברלית האחידה.

ההיערכות העולמית החדשה היא הזדמנות לבחינה מחדש של הכלכלה בישראל. זו ההזדמנות לניסוחה של "כלכלה ישראלית".

כלכלה ישראלית צריכה לדון בערכי היסוד של המדינה: תעסוקה מלאה? מאז שנות ה-70 לא התקיים דיון על שיעור האבטלה שהציבור בישראל מוכן לסבול.

כלכלה ישראלית צריכה ללמוד היטב את העובדות והפרטים הייחודיים לכאן. מהו משק קטן? איזה אילוצים משיתים התנאים המדיניים והביטחוניים? מהי השפעתה של קליטת העלייה על הכלכלה והחברה בישראל? עצוב לומר, אבל קורס "כלכלת ישראל" הוא קורס בחירה נידח בלימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ובמכללות. יותר מזה, רוב המחלקות הכלכליות במשרדי הממשלה חוסלו ומתחסלות בהדרגה מאז שנות ה-80. אולי משום כך לא מדברים בישראל על קליטת עלייה, כאילו שגל העלייה של שנות ה-90 נבלע מבלי להותיר את רישומו.

כלכלה ישראלית, פירושה, עימות בין הערכים והעובדות שיימצאו בישראל לערכים האוניברסאליים. מתוך כך יקום מודל ישראלי דומה למודלים המתגבשים עכשיו בכל מדינה ומדינה, אך בעל תכונות מובחנות משלו.        

 
אחד מאמצעי הניתוח החשובים בכלכלה הוא השוואה בינלאומית. רוצים לדעת אם המשק הישראלי מפותח? משווים את התמ"ג לנפש שלו לזה של ארה"ב ושל מקסיקו. אבל השוואה בינלאומית אינה דבר פשוט. אפשר להשוות ארץ-ארץ, אפשר להתייחס לממוצע של קבוצת מדינות. ואם ממוצע, איזה ממוצע? ישנו ממוצע רגיל – סיכום פשוט של הנתונים המחולק במספר המדינות המשתתפות. ישנו ממוצע משוקלל, שמדביק לכל נתון מדינתי משקל על פי מספר תושבי המדינה או התמ"ג שלה, וכך כאילו אומר: מי שיותר כבד יותר חשוב.

אני, ברוב המקרים, חסידה של ההשוואה הפרטנית. כי מה ניתן ללמוד מהדייסה הזו שקוראים לה ממוצע? יש בה יותר מדי גורמים, חלקם מקריים לגמרי. תרגיל חסר טעם במיוחד בעיני הוא ההשוואה על פי ממוצע משוקלל. בתרגיל כזה ארה"ב או יפן משפיעות חזק אם התמ"ג הוא שמשקלל, וסין והודו הן הדומיננטיות אם משתמשים באוכלוסייה לשקלול. זאת למרות שבנושאים רבים ישראל אינה צריכה לשאוף להיות דומה לארה"ב או ליפן וגם (מובן מאליו) לסין או להודו. ישראל, בממדיה, שמכתיבים את אפיה, וגם בהיסטוריה הפוליטית והמוסדית שלה, דומה יותר למדינות אירופה הקטנות. בכלל, עם כל הכבוד לנתונים, מה שהכי חשוב להשוואה פורייה הוא הכרות מוקדמת עם האובייקט.

ניקח לדוגמא את אחד המדדים הכי נפוצים והכי מקובלים בכלכלה – התמ"ג לנפש. מדי שנה, אני שולחת את תלמידי בקורס כלכלת ישראל ללוח 28.7 בשנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מה, הם אומרים לי, מה זה התמ"ג לנפש הזה של לוקסמבורג? פי שתיים מהתמ"ג של ארה"ב, פי שתיים ויותר מהתמ"ג של שוודיה. מה, לוקסמבורג היא מעצמת היי-טק? מה, גילו שם נפט ולא ידענו? לא, לוקסמבורג היא מדינונת פסטורלית עטורת כרמים, שאוכלוסייתה מונה כ-470 אלף נפש. מזל שביקרתי שם פעם במרכז בנקאות פרטית. בנקאות פרטית, על פי מה שסיפרו לנו מארחינו, היא אותו ענף של בנקאות המיועד לאורחים מרחוק שנוחתים בשדה התעופה ונבלעים ישר ללימוזינה אטומה. מזוודת השטרות בידיהם, הם פוסעים במרץ על שטיחיו הפרסיים של האולם הפרטי, ונחפזים מיד ללימוזינה שמחזירה אותם לשדה התעופה. לוקסמבורג הפכה למרכז בנקאות פרטית בזכותם של חוקי מס והלבנת הון גמישים במיוחד. על כן כדאי לשאול אם תמ"גה לנפש של לוקסמבורג הוא התמ"ג לנפש שאותו אנו בוחרים להעמיד לנגד עינינו.

מפגש עם האובייקט משמש לעתים קרובות כגירוי להמשך העמקה בחומר. מה אני זוכרת מביקור באוסטריה מלפני כ-30 שנה? אני זוכרת חדרי שירותים מבהיקים מניקיון בכל מבנה ציבורי. בכניסה תמיד ישבה דודה קשישה, שקמה לחטא כל תא מיד לאחר השימוש בו. וילון מצויץ היה תלוי מעל החלון שבגבה, גרניום במיכלים מקושטים פרח על אדן החלון. והכי אני זוכרת מבנה שירותים אחד, שבכניסתו ניצב על כירת גז סיר מרק מתבשל וריחני. אל תספרו לי שום דבר על אוסטריה. באתי עם דעות קדומות, יצאתי עם דעות קדומות. אני מאששת אותן בנתונים מעודכנים.

ביקורי המקצועי בשוודיה, בסוף שנות ה-80, הוכתר בהצלחה רבה. משהו בפשטות האיכרית של השוודים שבה את לבי. אני מצאתי מסילות ללבם כשסיפרתי שהוריי היו מראשוני תנועת העבודה בישראל. הכל זרם בנחת, ביליתי ולמדתי המון. אבל גולת הכותרת של הנסיעה הייתה התבוננות בחילופי משמר המלך בשטוקהולם. את חילופי המשמר בארמון בקינגהם אתם מכירים. בשטוקהולם, חיילי המשמר צועדים, אם לזה ייקרא צועדים, איך שבא להם. וכשהקבוצה שעברה על פני הפנתה לי את הגב, הבחנתי בתסרוקת קוקו אצל אחד מחיילי משמר הכבוד. מאז אני פטריוטית שוודית נאמנה, ועוקבת באדיקות אחר הנתונים הכלכליים שלהם.

את מחקריי על האיחוד האירופי ועל משמעות ההצטרפות לאירו, אני מעדכנת לעתים קרובות ככל האפשר ביוון. בכמה משהיותיי בפריפריה, שמתי לב למלצרים ולמלצריות בבית המלון – כולם כפריים נבוכים ומגושמים שנראו לגמרי לא-במקומם. כביש האורך המהיר מאתונה לסלוניקי, ושלטי הנדל"ן בשפה האנגלית בלב הכפרים הכי נידחים הבהירו לי את התמונה. החקלאות ביוון כבר אינה כדאית, כך קראתי באחד העיתונים. ממשלת יוון אינה מוכנה עוד לסבסד את כרמי הזיתים בפיליון (חצי אי יפהפה בצפון-מרכז יוון) והם ייעקרו בקרוב. מה יהיה על אותם מלצרים ומלצריות? מי יבוא לתייר בפיליון אם במקומם של כרמי הזיתים יוקמו וילות רב-מפלסיות על פי טעמם של בעליהן האנגלים והגרמנים? זו השאלה, ולמרבה הפלא איני מוצאת את התשובה לה. לא בהשוואה בין יוון למדינה אחרת, לא במשתנה כלכלי כזה או אחר, לא בשקלול פשוט ולא בשקלול מפואר.

 
פוסט קצר של ד"ר יוסי לוי ב'נסיכת המדעים' מוכתר בכותרת 'סטטיסטיקה זה סקסי'. בפוסט מובאים דבריו של האל וריאן, פרופסור למדעי המידע, עסקים וכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וכלכלנה הראשי של חברת גוגל. אלה  התפרסמו בראיון שנתן וריאן בתחילת השנה לכתב העת של חברת הייעוץ מקינזי.

"אני חוזר ואומר: המשרה הסקסית בעשר השנים הבאות תהיה סטטיסטיקאי". וריאן מפרט בהמשך: "היכולות לקחת נתונים, להבין אותם, לעבד אותם, לתת להם ערך, להציג אותם, לתקשר אותם – יהיו כישורים בעלי חשיבות עצומה בעשורים הקרובים, לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה החינוכית מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. הנתונים זמינים לכולנו באופן חופשי. היתרון נמצא ביכולת להבין את הנתונים ואת ערכם".

לוי מעיד כי דבריו של וריאן אינם מחדשים לו מאומה. בהרצאה שלוי נתן לפני כשנתיים וחצי, ביום העיון של האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה, שם כמוטו את ניסוחו של סופר המדע הבדיוני ה.ג.וולס: "חשיבה סטטיסטית תהיה בעתיד הכרחית לאזרחות יעילה כמו היכולת לקרוא ולכתוב".

המקצוע היבש הזה, סטטיסטיקה, הופך להיות אקטואלי עכשיו בעקבות התחושה המשותפת לרבים, כי בחזית ניתוח שוק ההון והבורסה בשני העשורים האחרונים עמד כ-אילו מידע ולא מידע. אוסף של מודלים מורכבים, שאיש וגם לא מעצביהם לא ירד לגמרי לסוף דעתם. זאת, במקום לוחות פשוטים של מספרים, שלעתים קרובות הם מאירי עיניים. כאן חייבים לסייג ולומר שלא כל לוח פשוט מאיר עיניים. סקרים פוליטיים מסוימים ממחישים את ההיפך מזה. תנאי הכרחי לקבלת לוח מאיר עיניים הוא מידה מסוימת של תום לב באיסוף הנתונים ובעריכתם.

אבל תום לב כמו גם כבוד לסטטיסטיקה פשוטה ולעובדות אינם עניינים נפוצים בשני העשורים האחרונים. היעדרם מתבטא באופן שבו התקשורת מציגה כל עניין, ובוודאי שהוא קשור לשאיפתם הידועה של תאגידים מסוימים ופוליטיקאים מסוימים לרדד כל דיון בכל דרך אפשרית.

דוגמא יפה היא עניין המע"מ שכיכב בתקשורת לקראת אישור תקציב 2010-2009. דיבורים אינסופיים על מס פרוגרסיבי ומס רגרסיבי, על הצדק ואי-הצדק שבהטלת מע"מ כזה או אחר. אך בשום מקום לא נראתה סקירה פשוטה של שיעורי המע"מ בישראל לאורך השנים. בימים אלה, לצורך מאמר שאני מכינה, נברתי קצת בנתונים וגיליתי את העובדות הבאות: המע"מ בישראל, בשיעור של 8%, הושת לראשונה ביולי 76. בנובמבר 77 הועלה שיעורו ל-12%, וביולי 82 הוא הוקפץ ל-15%. מאז ועד היום הוא נע בין 15% ל-18%. מינואר 1993 ועד ליוני 2002 הוא ישב על 17%. העלאתו ביוני ל-18% נועדה לפתור קשיי תקציב זמניים. ממארס 2004 ועד יולי 2006 הוא הורד במדרגות ל-15.5%. ביולי האחרון, הוא שוב הועלה ל-16.5%.

סדרת הנתונים שלעיל נותנת היבט שונה ומורכב יותר לויכוח על המע"מ. ראשית, המע"מ הכללי, שיעורו גם עכשיו  נמוך מזה שהיה בתקופת 2004-1991 – 17% ו-18%. מכאן שההתעקשות על הטלת מע"מ ירקות ופירות לא שיקפה מלכתחילה אילוץ תקציבי. ניתן היה לסתום את חור התקציב בעזרת העלאה מזערית של המע"מ הכללי. כל אחוז של המע"מ על עוסקים ומוסדות כספיים, ששיעורו בשנת 2007 היה כ-15.5%, הניב באותה שנה כ-3.5 מיליארד שקל. כלומר, את הסכום שרצו להשלים בעזרת הטלת מע"מ הירקות והפירות (2-1.5 מיליארד שקל לכל היותר) ניתן היה להשיג בהעלאת מע"מ כללי של מחצית האחוז.
 
ניסיונו של שר האוצר להטיל מע"מ על ירקות ופירות משקף, כך נראה, בחירה עקרונית שלו ולא היעדר אלטרנטיבה. הבחנה זו אינה עונה על השאלה איזה מע"מ היה צריך להעלות, אם בכלל. אך היא וההיסטוריה של המע"מ מקנים לדיון פרספקטיבה של תקופה ושל נסיבות.

על ההתפתחות ב-2009 ישנה הסכמה מלאה. לכולם ברור שהתוצר בישראל יירד ושיעור האבטלה יעלה כמו במדינות המתועשות האחרות. אבל התחזיות להמשך עדיין חיוביות. לשאלה מה יהיה עונים: ב-2010 נראה את תחילת ההתאוששות.

האם התשובה הזו נכונה? מי יודע. תחושתי העמוקה היא שגם אם יחול שינוי מגמה מתי שהוא בקרוב, זו תהיה רק הפוגה קלה בתוך משבר מתמשך ומעמיק.  אבל ההתפלמסות הזו אינה לב הדברים. העיקר הוא להבין שתחזיות כלכליות תמיד מוטות מעצם הגדרתן.

נסתכל, למשל, על שני חזאים עיקריים – האוצר ובנק ישראל. האם שני גופים מייצגים כאלה של ממשלת ישראל יכולים לצאת עכשיו בבשורה פסימית לקראת 2010? אם המציאות בסוף 2009 תגיד את דברה באופן ברור הם יתאימו אליה את התחזית. אבל למה להם לקשקש כבר עכשיו? משרד האוצר מתכנן גיוס הון בחו"ל ב-2009, תחזית פסימית ל-2010 רק תקשה על הגיוס ותקפיץ את מחירו. בפנים הבית, כל תחזית שלילית תוגשם ישר בבלימת הצריכה הפרטית, בדיכוי הרצון להשקיע, ובכיווץ הצמיחה.

מכאן אנו למדים שממשלות אינן הראשונות לומר את האמת בניתוחיהן הכלכליים. ומה עם המחלקות הכלכליות במגזר העסקי? הן ברובן יושבות בבנקים ובגופים הפיננסיים. מעניין לשאול כלכלן ראשי בגוף כזה מתי לאחרונה אמר את מה שהוא חושב, בידעו שכל אמירה שלו ישר מיתרגמת למחיר האג"ח, לתנודה במניות, ולתזוזת שער החליפין של השקל. ולא, הוא לא חייב להיות כלכלן דגול כדי לישר את השוק על פי הסמן שלו. מספיק שחבריו בבורסה חושבים שהוא מתבטא מטעם, ושאחרים חושבים כמותם.

כלכלני הארגונים הכלכליים הגדולים – ההסתדרות, התאחדות התעשיינים, ארגון לשכות המסחר, ואחרים – גם הם אנשי ממסד. תחזיותיהם בנויות מראש כדי לייצג אינטרס או עמדה. אין לצפות לבשורה שונה מהתקשורת הכלכלית. היא יודעת היטב מי הם נותני לחמה: המפרסמים מהמגזר העסקי ובמיוחד מהמגזר הפיננסי. אם כך, נלך לאקדמיה – מעוז החופש האינטלקטואלי. אבל מימון האוניברסיטאות בא מממשלה שרק מחפשת איפה להתעצבן כדי לקצץ, ומאילי הון שמעריצים מחשבה חופשית אבל למה עכשיו לפני ההנפקה בנאסד"ק.

מה לעשות, אלה עובדות החיים ב-2009. האם הן הכרחיות? בואו נראה מה היה פה עד לפני 25 שנה. בממשלה פעלו מחלקות כלכליות עצמאיות בכל אחד מהמשרדים הגדולים – תעשייה ומסחר, עבודה, שיכון, חינוך ועוד. כל אחת מהן שיקפה אינטרס מגזרי משלה. כך, התמונה ששודרה לציבור הייתה הרבה יותר עשירה ומורכבת מזו המשודרת היום. משרד העבודה, למשל, אילו פעל היום במתכונת של שנות ה-80 המוקדמות, היה מנצל את מצב המשק הנוכחי כדי לקדם את ההכשרה המקצועית שלו. לצורך זה, הוא היה מציג תחזית צמיחה ותעסוקה פסימית יותר מזו של האוצר. למה הוא לא נוהג כך עכשיו? כי מאז תוכנית ייצוב המשק של 1985 הוא כפוף לאגף התקציבים של האוצר כמו שאר משרדי הממשלה.
לא
לפני 25 שנה, התאחדות התעשיינים שעוד לא נחלשה ולא התפצלה בגלל הגלובליזציה הייתה אומרת את דברה בקול ברור. ההסתדרות הייתה מרשה לעצמה לעמוד על ביצוע הסכמי שכר שכבר נחתמו תוך הצגת משנה סדורה משלה על הקשר בין שכר לצריכה ולצמיחה. עיתוני מפלגות האופוזיציה – ולא חשוב אם מימין או משמאל – היו כותבים מאמרי מערכת חוצבי להבות על אדישות הממשלה לסבלם של המובטלים. בכירי האקדמיה, במיוחד מהחוג לכלכלה, היו מתגייסים להכנת תוכנית חירום כלכלית שתעזור לממשלה להציל את עצמה מעצמה.

כל זה לא קורה עכשיו, ולא יקרה מחר, אבל נדמה לי שזו תהיה תוצאתה החשובה ביותר של המצוקה ההולכת ומצטברת. לאחר 25 שנה של השתקת הדיון הכלכלי בישראל, והפיכתו לדקלום מונוליתי חסר-משמעות, יישמעו בעתיד הלא-רחוק עוד ועוד קולות חדשים. פקידי ממשלה בוטים ושרים עם פה גדול ימאסו בגרסה הקולקטיבית, שהופכת אותם לנושאים אוטומטיים באחריות-ללא-סמכות, וינסו להשמיע קול משלהם. העיתונות הפוליטית המושמצת והנלעגת תהפוך למושא של געגוע. פרופסורים פרועים ובלתי-תקינים פוליטית יזרחו בשמי האקדמיה והתקשורת. הרדיו והטלוויזיה הציבוריים ייחלצו מהדיכוי.

האם מישהו מכל אלה יהיה נושא ה-אמת בכלכלה? לא, כי אין אמת מוחלטת כזו. אבל הדיון הער וחילוקי הדעות יתנו לפחות משהו מטעמו של חיפוש כן, בתחום שבו אין תשובה אחת ויחידה לשום שאלה.

מאמר נלהב של שלי יחימוביץ' בדהמארקר מה-3 לנובמבר קובע בכותרתו "בני אדם אינם חזירים". זאת כהמשך להתבטאות של אהוד ברק בישיבת סיעת העבודה "הגיע הזמן להחליף את הקפיטליזם החזירי מבית מדרשו של הימין" (הארץ, 28.10.08).  כיוון שהחזירות הפכה להבחנה חשובה במסע הבחירות של העבודה ראוי לשאול מהו קפיטליזם חזירי. להתרשמותי, זהו הקפיטליזם שלא נמצא בחצר שלי ושל החברים שלי.

נבדוק לרגע את חצרו של אחד מגדולי המחשבה הכלכלית הסוציאל-דמוקרטית במאה ה-20 – ג'והן מיינרד קיינס. קיינס עשה לביתו בתפקידי ניהול בכירים במגזר העסקי ובמשחקי בורסה. וכמי שאולי חטא בקפיטליזם חזירי, קיינס לא התכחש לו בכתביו. וכך הוא אומר בפרק האחרון של ספרו התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף:"ישנן פעילויות אנושיות רבות-ערך הנזקקות למניע של עשיית-כסף ולסביבה של בעלות פרטית על רכוש להבשלתן המלאה. יותר מזה, נטיות לב אנושיות מסוכנות יכולות להיות מתועלות לערוצים מזיקים פחות הודות לקיומן של הזדמנויות לעשיית כסף וצבירת רכוש פרטי, שאם הן לא יסופקו בדרך זו הן ימצאו את פורקנן באכזריות, במרדף נמהר אחר כוח אישי וסמכות, ובצורות אחרות של האדרה עצמית." קיינס מבהיר בהמשך שאין בכוונתו להטיף לחופש בלתי מרוסן, או בניסוחו האלגנטי תמיד: "אין לבלבל בין משימת שינוי הטבע האנושי למשימת ניהולו של הטבע האנושי".

קיינס אכן הקדיש את משאביו האינטלקטואליים למציאת דרכים לניהול הטבע האנושי ולעידון הקפיטליזם. מפעלו הידוע ביותר הוא גיבוש התיאוריה הקוראת להתערבות ממשלה בעת שפל כלכלי: תכנון מפעלים ציבוריים, והזרמת כספי תקציב הממשלה להקמתם. קיינס זכור לטוב גם כמי שעם חתימת הסכם ורסאי בסיום מלחמת העולם הראשונה התריע בספרו השלכות כלכליות של השלום בפני הכבדת הקנסות שהוטלו על גרמניה כעונש על תוקפנותה כלפי שכנותיה באירופה. קיינס טען אז (וצדק) שתשלום הקנסות ידרדר את גרמניה למשבר כלכלי ויוביל אותה לתוקפנות הבאה.

קיינס הוא ממעצביו החשובים של הסדר ברטון-וודס, הסדר תיאום שערי המטבע הבינלאומיים שנחתם לאחר מלחמת העולם השנייה ושרד עד ראשית שנות ה-70. שלילת הספקולציה בשוקי המטבע שהיא נקודת המוצא להסדר זה משקפת אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית, והכרה כי תנודות שערי החליפין מעשירות מהמרים מעטים ואת הבנקים או מוסדות תיווך פיננסיים אחרים, ומערערות את תעסוקתם,  הכנסתם וחסכונותיהם של מרבית הציבור.

מחויבותו הסוציאל-דמוקרטית העמוקה של קיינס בוטאה במעשים ובמאמץ אדיר של כתיבה המחפשת את המילה הנכונה לתיאור התופעות הכלכליות היומיומיות. קיינס מעולם לא נסחף לשום התבטאות "חברתית" בכתביו. הוא לא תיאר את מצבם העגום של ה"מסכנים" ולא ביטא "חמלה" על גורלם. במקום זאת, השקיע את עצמו בפרטי-פרטים של ניתוח יבש שנועד לעדן את השוק החופשי מבלי לפגוע בתפקודו.

כמו קיינס גם מנהיגיה ההיסטוריים של מפלגת העבודה ברחו כמו מאש מדיבורים נבובים על קפיטליזם לעומת סוציאליזם. פנחס ספיר, אדריכלו הדגול של המשק הישראלי שר המסחר והתעשייה ושר האוצר מאמצע שנות ה-50 עד לראשית שנות ה-70, מימש את דחפיו הפואטיים בכתיבת טורי מספרים על מפעלי תעשייה ועובדים. לוי אשכול, שר האוצר בשנים 1963-1952 גילה את האכפתיות שלו בדבקות ביעד של תעסוקה לכל דורש. יצחק רבין, איש ביישן וחסכן במילים, הפגין את מחויבותו העצומה לקליטת העלייה בשנות ה-90 בריטונים על ה"פוגלים" באוצר שלא הזדרזו מספיק לטעמו בשחרור כספי התקציב לתוכניות עידוד תעסוקה.

משהו השתבש מאז במפלגת העבודה. הנה בימים הקשים האלה אין לעבודה מילה מחייבת אחת – מילת דרישה לממשלה – על פרישת רשת ביטחון לחוסכים הקטנים, על הבטחת תעסוקה למפוטרים, על מדיניות תעשייתית משקמת בעת משבר. תחת זאת מפלגת העבודה מטביעה את עצמה במלל על קפיטליזם חזירי. קהל הבוחרים אולי לא טורח לנסח לעצמו למה הוא לא מתפעל מהמסר הזה. את תחושת הבטן שלו הוא מפגין בעשרת המנדטים שהוא מקצה לעבודה בסקרי הבחירות.

לחבריי בעבודה שחורה

מה יוצא ממלחמת קודש נגד ההון? מלחמת קודש נגד ההון היא כמו כל מלחמה 'נגד' (או 'בעד'). כי להיות נגד 'ההון' זה כמו להיות נגד 'החשמל', נגד 'הכבישים' נגד 'הרכבות' ונגד טחנות הרוח.

אין סיכוי שנמיר כאן את דתו של מי שמתנגד לתיעוש בכל מאודו, אך הרוב הגדול של הקוראים  בוודאי מכירים בתרומתו של המזגן לאיכות החיים באוגוסט. לרוב הזה מכוונים דבריו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, שניסח לפני יותר מ-200 שנה את יסודות המשק המודרני: "במצבה הפרימיטיבי של החברה, שבו אין חלוקת עבודה, והחליפין אינם נעשים אלא לעתים נדירות, וכל אדם מספק בעצמו את כל צרכיו, אין צורך לצבור מראש מלאי הון כלשהו ולא לאגור אותו מראש כדי לנהל את עסקי החברה. כל אדם משתדל לספק בעבודתו שלו את צרכיו המתעוררים מפעם לפעם. כשהוא רעב הוא יוצא ליעד לצוד; כשמתבלה מעילו הוא מתעטף בעורה של החיה הגדולה הראשונה שהרג….

"ואולם משהונהגה חלוקת העבודה במלואה, תוצר עבודתו של אדם יכול לספק רק חלק זעום מצרכיו המתעוררים מפעם לפעם. את רוב רובם של הצרכים הללו הוא מספק בתוצר עבודתם של אחרים, שהוא קונה תמורת תוצר עבודתו שלו." (אדם סמית, עושר העמים, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, תרגום: יריב עיטם ושמשון ענבל, עמ' 281).

עד כאן, עיקרון היסוד החשוב ביותר של הכלכלה המודרנית – חלוקת עבודה והתמחות. ומכאן, נדבך נוסף, הקושר בין חלוקת עבודה והתמחות ליעילות המושגת בעזרת ציוד הון, ולהעלאת רמת החיים: "כמות החומרים שמספר שווה של בני אדם יכולים לעבד עולה בשיעור גדול ככל שהעבודה נחלקת עוד ועוד; וככל שפעולותיו של כל עובד הולכות ונעשות פשוטות, כן מומצא מגוון של מכונות חדשות להקל ולקצר את הפעולות האלה." (שם, עמ' 281).

אין להסיק מכאן כי ההון הוא רק תחליף לעבודה. העלאת רמת החיים מרחיבה את הביקושים וכולם – העובדים, בעלי ההון ושאר תושבי המדינה – יוצאים נשכרים, כפי שמתואר במשפט הבא: "ולכן, לא זו בלבד שכמות העבודה גדלה בכל ארץ עם הגידול במלאי ההון המעסיק אותה, אלא שבזכות הגידול הזה, כמות שווה של עבודה מייצרת תוצר גדול הרבה יותר." (שם, עמ' 282).

הדברים מובאים פה במכוון בלשונו הציורית של אדם סמית, שכתיבתו – בניגוד לכתיבה התמציתית עמוסת הז'רגון המקצועי של ימינו אלה – מקרבת את הניתוח אל הקוראים. ואולי עוד המחשה אחת שתעזור לשכנע ש"ההון" הוא לא האויב. סמית מבהיר שכאשר הוא משתמש במונח הון, הוא מתכוון למחטיו של החייט, ולכלי עבודתו של הסנדלר. אילו כתב היום, היה מן הסתם מוסיף לרשימה את מעבד התמלילים או את הטלפון של מי שעובד מהבית.

סמית מזהה ארבעה סוגים של 'הון קבוע' – ההון ששותף לעבודה בתהליך הייצור: מכונות וכלי עבודה, בניינים נושאי רווח, קרקע, ואחרון חביב – ההון האנושי. אבי מקצוע הכלכלה אמנם לא משתמש בביטוי 'הון אנושי', אלא מתאר אותו: 'מן הכשרים הנקנים והמועילים של כל תושבי הארץ ובני החברה, קניית כשרים אלה על ידי קיום הקונה אותם בעת הכשרתו, לימודיו או חניכותו מצריכה תמיד הוצאה ריאלית שהיא הון קבוע ומגולם, כביכול, באדם עצמו….מיומנותו המשופרת של העובד כמוה כמכונות וכלי עבודה…" (שם, עמ' 206).

משמע, השכלתו והכשרתו המקצועית של כל אחד מאתנו הופכות אותו לבעל הון לכל דבר. האם עולה על דעתו של מישהו להלאים את ההון הזה? ומדוע תרומתו של ההון האנושי להעלאת רמת חייו של אדם נתפשת כלגיטימית, ותרומתו של הון כספי שנצבר בעבודה קשה, או תרומתו של ציוד שנקנה בהון הזה, לתעשייה, לחקלאות או לתיירות, אינה לגיטימית? איפה עובר הגבול? ומתי מאבדת צבירת ההון את תו הכשרות שלה?

סביר להאמין שכל אחד מאיתנו ישרטט את קו הגבול במקום אחר. יש שיצביעו על ריכוזיות ההון – צבירת הון רב בידי מעטים. אחרים, יתמקדו בשימוש לא-נאות בכוח שההון מקנה. עוד משיבים ידברו על קהות החושים של ההון הפיננסי-הגלובלי שנע ממקום למקום ובמקרים רבים זורע הרס בדרכו.

הכל נכון, ולמה זה חשוב? כי הגלובליזציה – עם ההון הגדול, הדורסני וחסר הסנטימנטים שלה – מעוררת אצל כמה מהאנשים התנגדות נעדרת הבחנה להון. התנגדות זו פוסלת כל שיתוף פעולה בין העובדים לבעלי ההון. זאת, למרות שרבים מבעלי ההון הלא-גדול-מאד נרמסים היום תחת הכוחות הגלובליים לא פחות מעובדים פשוטים בקו הייצור.

זה אומר, שבתקופה כזו ההידברות וההקשבה ההדדית בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים הופכת להיות חשובה מאי-פעם, גם אם ההסתדרות אינה נציגתם הנקייה מכל רבב של העובדים החלשים ביותר, וגם אם התאחדות התעשיינים משמשת לפעמים לפה לבעלי מפעלים מנצלי עובדים, מזהמי סביבה וציניים. ובכל זאת, ההידברות בין שני הגופים הכי משפיעים על יחסי העבודה בישראל תוחמת אינטרס משותף. אינטרס, כשלעצמו, אינו דבר רע, וקיום מפעלים בישראל ומניעת פיטורי עובדים היא אינטרס שמדיר שינה מעיניהם גם של מעסיקים רבים.

זה אומר גם ששיתופי פעולה אחרים, כגון מימון הפעלת עיתון או אתר אינטרנט, בין בעלי ערכים (בעלי הון ערכי) לבעלי הון כספי הם לגיטימיים ובלבד שיימצא האינטרס המחבר. מיותר לומר, שערכים אינם דבר משוריין, והם משתנים ככל שעוד רובד של מציאות מתגלה. מה שמשוריין הוא החיפוש אחר ערכים: יש שמחפשים ויש שלא מחפשים. ומי שרוצה להגן על חירות החיפוש, שהיא לב  הדמוקרטיה, צריך להיות
ער להגדרתו החוקית של כלי התקשורת שבו הוא כותב, לפיזור נכון של בעליו, של המפרסמים בו ושל התורמים להחזקתו. ייתכן מאד שבין אותם מממני העיתון יימצאו כאלה שערכיהם אינם חופפים את ערכי הכותבים בו. ומה, ערכי הכותבים בו עשויים כולם מקשה אחת? מי רוצה לקרוא עיתון כזה.