טוב, איך את תביני בלי שלמדת לתואר שני? הנה משפט המפתח לכל תעמולה, וגם לסיפורי הבדיון בכלכלה. בעוד שכל  מי שאי-פעם לימד חש בעצמותיו – מה שאתה מבין, אתה יכול להסביר. או, איך אומרים בפולנית בסיסית: זה לא קשה, אפילו את תביני.

חייבים לשמור על תקציב ממשלה מאוזן!
 
ממש על פי אותו שכל ישר של ניהול משק בית. טוב יותר בלי אוברדרפט, טוב יותר בלי חוב. עם זאת, משק בית לעתים לוקח משכנתא, ולעתים לווה למימון לימודי בני המשפחה, או לשיפור בריאותם. ובאותה מידה, גם לממשלה לפעמים כדאי ליצור גירעון בתקציבה, ולצבור חוב, על מנת להקדים הוצאות נחוצות. במיוחד שהוצאות מסוימות, כגון שיפור השכלת הציבור או בריאותו עשויות לתרום לצמיחת התוצר ולהגדלת גביית המסים בעתיד.

כמו במשק בית, תקציב הממשלה בנוי מהכנסות והוצאות. במשק בית ההכנסות הן משכר, קצבאות ורווחים על רכוש. בממשלה ההכנסות הן בעיקר ממסים, וגם מרווחים על רכוש שנמצא בידיה (כגון חברות ממשלתיות).

האם משק בית וממשלה זהים לגמרי בהתמודדותם התקציבית? כמובן שלא. יכולתם לגייס אשראי היא שונה, וגם העונש שיוטל על חטאי מימון נלוז אינו דומה בשני המקרים. הגדלת גירעון הממשלה עלולה להיות כרוכה בליבוי אינפלציה. תסריט דומה לא קיים בניהול משק בית. ובכל זאת, ההיגיון הבסיסי של תקציב מאוזן משותף לשני המוסדות.

והגירעון – שלא יעלה על 3% מהתמ"ג!

3% בדיוק? למה? כך נקבע בהסכם מסטריכט, הסכם היסוד של מטבע האירו. שום קו אמיתי לא נחצה בשיעור הזה. רק רצו לנקוב באיזשהו מספר מוסכם, לא גדול מדי ולא קטן מדי.

הכרת יחסיותו של עיקרון ה-3% אינה אומרת שמותר לזלזל בו. כי כמו כל מוסכמה, גם זו נתמכת על ידי הגדולים והחזקים. נותני האשראי, ראשי העסקים הבינלאומיים, הם שעומדים מאחוריה. ובכל זאת, חשוב לדעת שקו ה-3% נפרץ לא פעם על ידי מנהיגות הסדר העולמי. ארה"ב וגרמניה פרצו אותו בשנים 2005-2002. ארה"ב, על פי ההערכות המקובלות, תפרוץ אותו בגדול ב-2008.

אם כך, ברור שאסור להגדיל את ההוצאה!
 
זה הרגע לנפנף לשלום להקבלה בין ממשלה למשק בית. הכנסותיו של משק בית די צפידות: מישהו מבני המשפחה אולי יכול לעבוד עוד כמה שעות בחודש. הכנסותיה של הממשלה גמישות בהרבה, כי הן מתבססות על מסים שאפשר להגדיל. מאז שנות ה-80, בישראל ובכל העולם המתועש הוחלו רפורמות מס רדיקליות. רק החזרת מס החברות בישראל משיעורו המרבי ב-2008 (27%) לשיעורו המרבי בשנת 1986 (61%), תניב לאוצר תוספת הכנסות שנתית שנאמדת ביותר מ-30 מיליארד שקל. פוטנציאל גבייה נוסף טמון גם במס ההכנסה על המאיון העליון ובמסים אחרים. כשההכנסות גדלות, אפשר להגדיל את ההוצאות ללא יצירת גירעון.

אבל ממשלה גדולה מזיקה לכלכלה!

המרכיב הזה הוחדר לדיון ב-30 השנה האחרונות. הוא בא כריאקציה להדגשת תפקידן של הממשלות בשיקום ההרס שלאחר מלחמת העולם השנייה. החתירה לממשלה קטנה מתבטאת במעקב מדוקדק אחר שיעור ההוצאה הציבורית בתמ"ג במדינות שונות. בישראל, למשל, היה שיעור הוצאת הממשלה הרחבה מהתמ"ג ב-2007 46.3%, בדיוק כמו ממוצע האיחוד האירופי, וטיפה יותר מממוצע המדינות המתועשות (43.9%). זאת, על פי נתוני דו"ח בנק ישראל ל-2007. נתוני הדו"ח ל-2006 מעמידים את ישראל (46.5%) מתחת להולנד, פורטוגל, פינלנד, בלגיה, אוסטריה, איטליה, צרפת, דנמרק ושוודיה שבראש (55.9%).

עוד מילה אחת על הגדרת "הממשלה הרחבה". על פי דו"ח בנק ישראל 2007, היא כוללת את הממשלה, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות, המוסדות ללא כוונת רווח שעיקר הכנסתם מהמגזר הציבורי (קופות החולים, האוניברסיטאות, הישיבות ועוד), ואת המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית וקק"ל). הגדרות כאלה רחבות ומורכבות הן בעייתיות בהשוואה בינלאומית. מן הראוי היה, שבמקביל, תיערך השוואה של שיעור הוצאות הממשלה בלבד. אולי היא תעמיד את ישראל במקום אחר במסדר הבינלאומי.

במיוחד כשאתה צעיר, בריא, ושונא תחבורה ציבורית!

הבחירה ב"ממשלה קטנה", או בהוצאה ציבורית קטנה, היא בעיקרה בחירה במודל ניהול המדינה האמריקני. שיעור ההוצאה הציבורית בתוצר בארה"ב הגיע  ב-2006 ל-36.5%, בעוד שבצרפת הוא עמד על 53.8%, באיטליה – 49.6%, ובשוודיה, כבר אמרנו, 55.9%.

לא סתם השתמשנו במונח "בחירה", כי ליתרונה של הממשלה הקטנה על פני הממשלה הגדולה אין שום הוכחה, וגם לא יכולה להיות. מחקרים מסוימים מראים שלא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית לגבי הקשר בין שיעור הצמיחה ורמת החיים לגודל הממשלה. דהיינו, בשני הקצוות יש מדינות צומחות ולא- צומחות, בעלות רמת חיים גבוהה ורמת חיים נמוכה.

אבל ההשוואות הכלכליות הכמותיות דלות מטיבן. כי מה אם בתקופה מסוימת התמ"ג צומח יותר, או גבוה יותר במדינה כלשהי? התמ"ג, על פי הגדרתו, מיועד לכסות תחום חיים מוגבל. כך גם כל המשתנים הכלכליים המדידים האחרים. טונה של מידע רלוונטי נוסף מפריד בין אורח החיים בצרפת לאורח החיים בארה"ב, כפי שיודע כל מי שאי-פעם אכל במסעדה בשתי הארצות, או נכנס לחנות בגדים ולמספרה בשתיהן. מי ששהה שם תקופה ארוכה או שוחח עם המקומיים מכיר את שאר ההבדלים – מאיכות התחבורה הציבורית ועד לערבות המדינה לקשישים, חולים ומובטלים.

וגם חובב מענה קולי!
 
חשוב לדעת שההתניה על גודל הממשלה אינה נמצאת בכללי מסטריכט, שבאים לבצר את יציבותו הפיננ�
�ית של האירו, ולכן נתפשים כקודקס יציבות בינלאומי. שם, מגבילים את שיעור גירעון התקציב בתוצר (3%) ואת שיעור החוב הציבורי בתוצר (60%), אך לא את גודל הממשלה. ובעצם, גם בדיוני התקציב הפומביים בישראל פחות עוסקים בממשלה קטנה – ממשלה גדולה, רק שעל ידי הצגה לא-בהירה ומוטה של הדברים, גורמים לציבור להבין כאילו הגדלת ההוצאה היא בהכרח הגדלת הגירעון והגדלת החוב.

מאחורי ההצגה המגמתית מסתתרים, כתמיד, כסף וכוח. הקטנת הממשלה, פירושה, העברת עוד ועוד פעילויות לידיים פרטיות. כי כשהממשלה גובה פחות מסים ומוציאה פחות, היא יכולה לממן פחות כבישים, פחות חינוך, פחות בריאות ופחות רווחה. כך ניתנת לגיטימציה לזכיינות פרטית בכל תחום: מסלילת כבישים והפעלתם ועד להקמת מכללות פרטיות.

הפרטת השירותים כרוכה לא רק בדה-לגיטימציה של ההוצאה הציבורית בכללה, אלא גם בשתילת מידע כוזב על איכות השירות שהוענק על ידי המגזר הציבורי בישראל במשך עשרות שנים. את הנקודה הזו כל אחד יכול להבהיר לעצמו כבר עכשיו, מספר שנים לאחר שכמה מהשירותים הציבוריים העיקריים בישראל הופרטו. כמה שילמת קודם? כמה אתה משלם עכשיו? ובעיקר, מה אתה מחבב יותר: את המענה הקולי של המוקדנית בחברה המופרטת שאין-לה-מושג-מה-אתה-רוצה, ולא, היא-לא-יודעת-איך-מגיעים-לממונה-עליה; או את ההמתנה לפקיד שותה-התה בממשלה, שכן ידע על מה אתה מדבר, וכן העביר אותך לממונה גם אם בקצב שלו.

 
במבט ראשון, נראה כאילו מפלגת העבודה לא יכלה להמציא תרגיל פוליטי מבריק יותר מדרישתה להגדיל את הוצאת התקציב ב-0.5% מעבר לתוכנית האוצר. תוואי האוצר ל-2009, המוכתב על ידי מדיניות רב-שנתית, נוקב בהגדלת הוצאה של 1.7% לשנה. העבודה דרשה הגדלה של 2.2% לשנה הקרובה. הפרש מחצית האחוז מסתכם בפחות ממיליארד שקל בתקציב כפי שהוא מוגדר לצורך חישוב הגירעון (וב-1.6 מיליארד שקל בתקציב בהגדרתו הרחבה ביותר). משמע, זו תוספת זניחה לגמרי (בסביבות ה-0.1%) לשיעור הגירעון בתמ"ג, וכולם היו אמורים לצאת מרוצים.

מרוצים, כל-אחד מסיבתו

העבודה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא מופיעה בציבור כמי שבצו השקפתה הסוציאל-דמוקרטית דורשת ומשיגה תוספת הוצאה. הממשלה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא נחלצת מהמשבר הקואליציוני. והאוצר היה יוצא מרוצה כי גירעון התקציב לא משתנה באפן משמעותי, והוצאת התקציב –אלוהים גדול! כפי שתיכף נבין מדוע.

חצי אחוז – פחות מהשגיאה בתחזית

בניגוד לתרחיש עד ל-2007, אינפלציית 2008 ואילך מצטיירת כבלתי-יציבה ולכן גם קשה לחיזוי מראש. כי זאת יש לדעת: תחשיבי האוצר מוצגים לציבור ב"מחירים קבועים", דהיינו, ללא התחשבות בהשפעתה של האינפלציה הצפויה. בתקציב נשמרת רזרבה לצורך הפעלתו במחירים שוטפים, או, במילים אחרות, התאמתו לשיעור עליית המחירים במעבר מ-2008 ל-2009.  טווח האי-וודאות לגבי היקף הרזרבה שיש לשמור לשנה הבאה עולה בהרבה על הפרש ה-0.5% בהוצאה או ה-1.6-1.0 מיליארד שקל.

כי איך בונים תקציב?

אחד, גירעון – שהינו ההפרש בין ההוצאה להכנסה – לא גדול מדי (לא יותר מ-3% מהתמ"ג על פי המוסכמה הבינלאומית הרווחת). זאת, משום שגירעון מוביל לצבירת חוב לאומי (נטל על הדורות הבאים), וגירעון גדול מדי עלול ללבות אינפלציה.

שניים, צפי הכנסות התקציב מוכתב על ידי צפי הצמיחה. עיקר הכנסות התקציב בא ממסים, וגביית המסים מתייחסת יחס ישר להיקף הפעילות במשק, כפי שהוא נמדד על ידי התמ"ג. מכאן, שאם האוצר בהנחותיו ל-2009 מסתמך על שיעור צמיחה של 3.5% – דהיינו, שיעור גידול של כ-3.5% בהכנסות התקציב – הסתפקותו בהגדלת הוצאה של 1.7% מצביעה על כך שהוא חותר חזק למזעור חובה של הממשלה כחלק מהתמ"ג, או שהוא חושש שהאינפלציה תנפח את הוצאותיו ואת גירעונו מעבר לניפוח התמ"ג. ייתכן גם שהאוצר לא מאמין בכל לבו בהנחת הצמיחה של 3.5% לשנת 2009.

כך או כך או כך (וייתכן בהחלט שכל שלוש ההשערות נכונות) מתקבל הרושם שהאוצר שם לעצמו חבילת רזרבה סודית בצד – קואליציה מעורערת כמו נישואים מעורערים.
 
ולמי לא סיפרו? – ל"עבודה"  

חבילה זו שימשה את האוצר בדיון הממשלה להגדלת הוצאות התקציב במשרדים השונים, מבלי שמסגרת העל של התקציב נפרצה. דהיינו, הגדלת ההוצאה של 1.7% כלפי השנה שעברה נותרה כפי שהייתה. התסריט הזה הפתיע את מפלגת העבודה בגלל היעדר הכנה מקצועית מספקת בשורותיה. לא די לדון בעקרונות, חייבים להכיר גם את כל רזי תפעול התקציב. שמירת רזרבה גדולה סבירה בהחלט בתנאים הנוכחיים.  האי-ודאות לגבי 2009 חורגת מכל מה שמוכר לנו זה עשרות שנים. מי יכול לערוב לאינפלציה שאינה גבוהה מ-3% ב-2009, גם אם בנק ישראל עושה את מיטבו. ומי יכול להתחייב על תוואי צמיחה מוגדר, כשהחדשות מיפן ומאזור האירו מורות על התכווצות התוצר ברבע השני של 2008, והסיכויים בארה"ב לא נראים טובים יותר. אפשר לבוא בטענות אל האוצר רק בעניין אחד: מדוע שמץ משיטותיו המתוחכמות לא מובא לידיעת הקהל הרחב, ואפילו לא לידיעת ועדת הכספים בכנסת, או לידיעתו של כל פורום מקצועי בכיר אחר.  לא ברור אם אפשר לבוא בטענות אל ראש הממשלה, שבוודאי הובא בסוד העניין, אך מחמת רחשי אהבתו לראש מפלגת העבודה מילא את פיו מים. כך יצא שתרגיל הכוח של מפלגת העבודה הפך אותה לעוד יותר מוחלשת ונלעגת בעיני הציבור.

והיא דווקא יכלה לצאת גדולה
 
במשק לא-צומח, הגדלה משמעותית (תוספת 1.5% ויותר ולא 0.5%) של ההוצאה הממשלתית היא רצויה ועשויה להחזיר את המשק לחיים. הגדלה כזו כרוכה ביצירת גירעון ניכר בתקציב, שאינה רצויה, או, לחליפין, העלאת מסים כדי להרחיב את ההכנסות. ניתן, לדוגמא, להעלות את מס החברות המרבי שירד מ-61% בשנת 1986 ל-27% ב-2008. כל אחוז נוסף של מס חברות יוסיף עוד כמיליארד שקל להכנסות האוצר. כמובן שגם העלאת מס ההכנסה האישי על המאיון העליון היא אפשרית, ועשויה להניב את המיליארדים שלה. כדאי רק לחדד נקודה אחת: לא כל העלאת מסים תועיל, ולא כל הוצאה תניע את המשק, צריך למצוא את השילוב הנכון ביניהן. ואגב, מצעו הכלכלי המתגבש של אובמה בארה"ב מכביד את נטל המס על המאיון העליון, ועוד יותר על האלפיון העליון, על מנת להרחיב תחומי הוצאה ממשלתית נחוצים.

אבל מפלגת העבודה לא דנה באפשרויות האלה. היא חוששת להרגיז כמה בעלי-מאה (ואגב, לא כולם יתרגזו) שלא אוהבים לשלם מס. חבל, כי זה היה עשוי להיות צעדה הראשון במסע הארוך להיות (שוב?) גדולה בעיני הציבור.
 

לחבריי בעבודה שחורה

מה יוצא ממלחמת קודש נגד ההון? מלחמת קודש נגד ההון היא כמו כל מלחמה 'נגד' (או 'בעד'). כי להיות נגד 'ההון' זה כמו להיות נגד 'החשמל', נגד 'הכבישים' נגד 'הרכבות' ונגד טחנות הרוח.

אין סיכוי שנמיר כאן את דתו של מי שמתנגד לתיעוש בכל מאודו, אך הרוב הגדול של הקוראים  בוודאי מכירים בתרומתו של המזגן לאיכות החיים באוגוסט. לרוב הזה מכוונים דבריו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, שניסח לפני יותר מ-200 שנה את יסודות המשק המודרני: "במצבה הפרימיטיבי של החברה, שבו אין חלוקת עבודה, והחליפין אינם נעשים אלא לעתים נדירות, וכל אדם מספק בעצמו את כל צרכיו, אין צורך לצבור מראש מלאי הון כלשהו ולא לאגור אותו מראש כדי לנהל את עסקי החברה. כל אדם משתדל לספק בעבודתו שלו את צרכיו המתעוררים מפעם לפעם. כשהוא רעב הוא יוצא ליעד לצוד; כשמתבלה מעילו הוא מתעטף בעורה של החיה הגדולה הראשונה שהרג….

"ואולם משהונהגה חלוקת העבודה במלואה, תוצר עבודתו של אדם יכול לספק רק חלק זעום מצרכיו המתעוררים מפעם לפעם. את רוב רובם של הצרכים הללו הוא מספק בתוצר עבודתם של אחרים, שהוא קונה תמורת תוצר עבודתו שלו." (אדם סמית, עושר העמים, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, תרגום: יריב עיטם ושמשון ענבל, עמ' 281).

עד כאן, עיקרון היסוד החשוב ביותר של הכלכלה המודרנית – חלוקת עבודה והתמחות. ומכאן, נדבך נוסף, הקושר בין חלוקת עבודה והתמחות ליעילות המושגת בעזרת ציוד הון, ולהעלאת רמת החיים: "כמות החומרים שמספר שווה של בני אדם יכולים לעבד עולה בשיעור גדול ככל שהעבודה נחלקת עוד ועוד; וככל שפעולותיו של כל עובד הולכות ונעשות פשוטות, כן מומצא מגוון של מכונות חדשות להקל ולקצר את הפעולות האלה." (שם, עמ' 281).

אין להסיק מכאן כי ההון הוא רק תחליף לעבודה. העלאת רמת החיים מרחיבה את הביקושים וכולם – העובדים, בעלי ההון ושאר תושבי המדינה – יוצאים נשכרים, כפי שמתואר במשפט הבא: "ולכן, לא זו בלבד שכמות העבודה גדלה בכל ארץ עם הגידול במלאי ההון המעסיק אותה, אלא שבזכות הגידול הזה, כמות שווה של עבודה מייצרת תוצר גדול הרבה יותר." (שם, עמ' 282).

הדברים מובאים פה במכוון בלשונו הציורית של אדם סמית, שכתיבתו – בניגוד לכתיבה התמציתית עמוסת הז'רגון המקצועי של ימינו אלה – מקרבת את הניתוח אל הקוראים. ואולי עוד המחשה אחת שתעזור לשכנע ש"ההון" הוא לא האויב. סמית מבהיר שכאשר הוא משתמש במונח הון, הוא מתכוון למחטיו של החייט, ולכלי עבודתו של הסנדלר. אילו כתב היום, היה מן הסתם מוסיף לרשימה את מעבד התמלילים או את הטלפון של מי שעובד מהבית.

סמית מזהה ארבעה סוגים של 'הון קבוע' – ההון ששותף לעבודה בתהליך הייצור: מכונות וכלי עבודה, בניינים נושאי רווח, קרקע, ואחרון חביב – ההון האנושי. אבי מקצוע הכלכלה אמנם לא משתמש בביטוי 'הון אנושי', אלא מתאר אותו: 'מן הכשרים הנקנים והמועילים של כל תושבי הארץ ובני החברה, קניית כשרים אלה על ידי קיום הקונה אותם בעת הכשרתו, לימודיו או חניכותו מצריכה תמיד הוצאה ריאלית שהיא הון קבוע ומגולם, כביכול, באדם עצמו….מיומנותו המשופרת של העובד כמוה כמכונות וכלי עבודה…" (שם, עמ' 206).

משמע, השכלתו והכשרתו המקצועית של כל אחד מאתנו הופכות אותו לבעל הון לכל דבר. האם עולה על דעתו של מישהו להלאים את ההון הזה? ומדוע תרומתו של ההון האנושי להעלאת רמת חייו של אדם נתפשת כלגיטימית, ותרומתו של הון כספי שנצבר בעבודה קשה, או תרומתו של ציוד שנקנה בהון הזה, לתעשייה, לחקלאות או לתיירות, אינה לגיטימית? איפה עובר הגבול? ומתי מאבדת צבירת ההון את תו הכשרות שלה?

סביר להאמין שכל אחד מאיתנו ישרטט את קו הגבול במקום אחר. יש שיצביעו על ריכוזיות ההון – צבירת הון רב בידי מעטים. אחרים, יתמקדו בשימוש לא-נאות בכוח שההון מקנה. עוד משיבים ידברו על קהות החושים של ההון הפיננסי-הגלובלי שנע ממקום למקום ובמקרים רבים זורע הרס בדרכו.

הכל נכון, ולמה זה חשוב? כי הגלובליזציה – עם ההון הגדול, הדורסני וחסר הסנטימנטים שלה – מעוררת אצל כמה מהאנשים התנגדות נעדרת הבחנה להון. התנגדות זו פוסלת כל שיתוף פעולה בין העובדים לבעלי ההון. זאת, למרות שרבים מבעלי ההון הלא-גדול-מאד נרמסים היום תחת הכוחות הגלובליים לא פחות מעובדים פשוטים בקו הייצור.

זה אומר, שבתקופה כזו ההידברות וההקשבה ההדדית בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים הופכת להיות חשובה מאי-פעם, גם אם ההסתדרות אינה נציגתם הנקייה מכל רבב של העובדים החלשים ביותר, וגם אם התאחדות התעשיינים משמשת לפעמים לפה לבעלי מפעלים מנצלי עובדים, מזהמי סביבה וציניים. ובכל זאת, ההידברות בין שני הגופים הכי משפיעים על יחסי העבודה בישראל תוחמת אינטרס משותף. אינטרס, כשלעצמו, אינו דבר רע, וקיום מפעלים בישראל ומניעת פיטורי עובדים היא אינטרס שמדיר שינה מעיניהם גם של מעסיקים רבים.

זה אומר גם ששיתופי פעולה אחרים, כגון מימון הפעלת עיתון או אתר אינטרנט, בין בעלי ערכים (בעלי הון ערכי) לבעלי הון כספי הם לגיטימיים ובלבד שיימצא האינטרס המחבר. מיותר לומר, שערכים אינם דבר משוריין, והם משתנים ככל שעוד רובד של מציאות מתגלה. מה שמשוריין הוא החיפוש אחר ערכים: יש שמחפשים ויש שלא מחפשים. ומי שרוצה להגן על חירות החיפוש, שהיא לב  הדמוקרטיה, צריך להיות
ער להגדרתו החוקית של כלי התקשורת שבו הוא כותב, לפיזור נכון של בעליו, של המפרסמים בו ושל התורמים להחזקתו. ייתכן מאד שבין אותם מממני העיתון יימצאו כאלה שערכיהם אינם חופפים את ערכי הכותבים בו. ומה, ערכי הכותבים בו עשויים כולם מקשה אחת? מי רוצה לקרוא עיתון כזה.

 
ציטוטים נוסטלגיים שהבאתי לפני שבועיים מספרו של פול סמואלסון "תורת הכלכלה" התפתחו בטוקבק להשוואת הגרסה הניאו-קלאסית לגרסה הניאו-ליברלית. דיון חשוב, אלא שלא אליו התכוונתי מלכתחילה.

אין לי שום יומרה לשפוט בין שתי הגרסאות המונומנטליות, כשם שאין לי שום יומרה להיות מליצת יושר של איזשהו מודל כלכלי אחר. עשרות שנות עבודתי ככלכלנית חידדו אצלי הכרה אחת: כל המודלים הכלכליים מגרדים את קצה-קצה של התופעה האנושית המרתקת הנקראת כלכלה.

ניקח לדוגמא את המודל הקיינסיאני שאני "מואשמת" בהטיה כלפיו. שם ספרו של קיינס, שיצא לאור ב-1936, הוא 'התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף'. קיינס כתב את ספרו כשהיה בן 53, ונחשב לאחד מהכלכלנים המשפיעים בתקופתו. מכאן אולי גם השאפתנות הבלתי- מוסווית בכותרת.

אך מי שקורא את ספרו של קיינס לא נתקל בתיאוריה כללית במובנה המקובל. אין שם מודל מקיף שמאחד את הסוגיות הכלכליות. מה שיש הוא ניתוחים מיקטעיים נפרדים שלא תמיד מתחברים זה לזה. וישנה גם מסקנה ראשית אחת: הנחת היסוד של הכלכלה הקלאסית, האומרת כי כוחות השוק תמיד דוחפים לתעסוקה מלאה, היא מוטעית או לא-רלוונטית בטווח שאינו ארוך מאד. בטווח חיי אנוש, אבטלה ממושכת היא אפשרית, ובכוחה של הממשלה לטפל בה.

נניח עכשיו לויכוח הבלתי-נדלה אם מסקנה זו מוכחת או לא. יותר חשוב לראות שמלבדה כל דיונו התיאורטי של קיינס נתון לפרשנות אינסופית. משמע, זה אינו בדיוק מודל. זו כתיבה תנכית-נבואית, ספרותית, מסאית-גאונית, פואטית – מה שתרצו. ובגלל כל אלה, דווקא בגלל כל אלה, הקריאה בספרו של קיינס היא תענוג צרוף גם שבעים שנה לאחר כתיבתו.

כי במרחק השנים מתברר, שלא בטוח מה חשוב יותר ב"תיאוריה הכללית" – הטיעונים או המוסיקה שלהם.

מוסיקה של פולמוס שמתנגנת כבר בפרק המבוא: "אני חייב לבקש סליחה אם במרדף אחר הבחנות חדות כתיבתי הפולמוסית כשלעצמה הינה חריפה מדי". מוסיקה של כבוד עצום לעובדות ולפרטים – קיינס היה כלכלן עתיר ניסיון בממשל, בעסקים, בבורסה, ובכמה מההסדרים הבינלאומיים ההיסטוריים של תקופתו (הסכם ורסאי, ברטון-וודס), והנאמנות לעובדות קודמת אצלו לתיאוריה. מוסיקה של שפה עשירה ויפה שתמיד הולכת יד ביד עם עושר מחשבתי.

ההכרה בחשיבותו של הפולמוס והעיסוק הכמעט כפייתי בפרטים מעידים כי קיינס, במהותו, לא היה איש של מודל קשיח. הוא השתמש במודל כי ידע שזו הדרך המובילה למוחם של עמיתיו למקצוע כפי שהוא מעיד כבר במשפט הראשון של ספרו: "ספר זה ממוען במיוחד לחברי הכלכלנים". אך בלהט הפולמוס קיינס מתפתל סביב עצמו לא-פעם וסותר את עצמו לא-פעם.

סתירותיו הפנימיות של קיינס אכן משמשות כעילה לביקורת עליו. אבל, לטעמי, השארתן במקומן רק מעידה על גדולתו. שנות בגרותו של קיינס – שנות מלחמת העולם הראשונה והשנייה – היו סוערות.
ושעת סערה היא שעת סתירות בלתי מתיישבות בתפישת המציאות.

דוגמא יפה מתקבלת בימים אלה כשהאינפלציה מרימה ראש בשווקים העולמיים ובישראל. להעלות רבית? אנחנו לא אשמים, זו עליית מחירים מיובאת. אבל האינפלציה עולה, והעלאת רבית עשויה לסייע לבלימתה. כן, ומצד שני, העלאת רבית מדכאת את ההשקעות, לוחצת את שער החליפין כלפי מטה ושוחקת את רווחיות הייצור, פוגעת בלווים גדולים ועלולה למוטט כמה מהם, ובקצרה, מדרדרת את המשק לתחתית. נכון, אבל אם התאמתה ההדרגתית של הרבית תעוכב, מה שעכשיו הוא עליית מחירים קלה עלול להפוך לספיראלה אינפלציונית שתחייב בהמשך מהלומת רבית ואמצעים חמורים אחרים.

ובכן, להעלות רבית או לא? להיות החברה הכי טובה של בן זוגך/ילדייך/ אחותך/שכנתך מהדלת ממול, או לא? תשובה א' הבלעדית מדוקלמת כל יום בתוכנית הפסיכולוגיה בטלוויזיה. תשובות ב', ג', ד', ה'…. הלא הן כתובות בספרות היפה.

 
ראיון מעניין ב-TheMarker נפתח בציטוט מפי חתן פרס נובל לכלכלה, רוברט לוקאס (על הצמיחה אי אפשר  להשפיע – אז עדיף לטפל באינפלציה, 4.7.2008). לוקאס ושותפיו לשיחה, קנת ארו ואריק מסקין, אנשי אקדמיה אמריקאים עטורי פרס נובל, שהו באותו שבוע בכנס שאורגן על ידי המכון ללימודים מתקדמים והחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.

וכך אומר לוקאס בפתיח של דבריו: "באינפלציה אפשר לשלוט אך בצמיחה אי אפשר. הצמיחה מושפעת מיותר מדי גורמים". ובהמשך, הוא מוסיף: "המדיניות הכלכלית אינה סימטרית ביכולת שלה לטפל בשני הגורמים האלה – ולכן צריך לטפל רק במה שאנחנו יכולים לטפל – באינפלציה – ולעזוב את הצמיחה".

התבטאות זו של לוקאס תמוהה משום שהיא מערבת יחד עובדות שאינן ניתנות להכחשה עם שיפוט מקצועי-אישי. עירוב שאין מצפים למצוא בדבריו של איש אקדמיה בשיעור קומתו.

הצמיחה מושפעת מיותר מדי גורמים? גם האינפלציה מושפעת מאינספור גורמים, והנה כמה מהם: הגדלת הוצאות הממשלה בגלל מלחמה, בגלל קליטת עולים, בגלל רצון לספק תעסוקה, או בגלל כל מניע פוליטי אחר; התייקרות חומרי הגלם בשווקים העולמיים;  פיחות ערכו של המטבע הלאומי (השקל, למשל) לעומת המטבעות האחרים, ועליית המחירים הנקובים במטבע מקומי בעקבותיו; לחצי שכר שמתפשטים במשק; בצורת או כל אסון טבע אחר; שנת שמיטה. כל אירוע כזה טומן בחובו גרעין אינפלציוני, שנביטתו תלויה בנסיבות ובתגובת הממשלה.

בהינתן כל אלה, לא בטוח שאפשר לקבוע כי הצמיחה מושפעת מגורמים רבים יותר מאשר האינפלציה – שתיהן משקפות הכ-ל: כלכלה, חברה, פוליטיקה, תרבות, אווירה. מה שבכל זאת מבדיל ביניהן הוא יכולתה של הממשלה להשיג שליטה עליהן. באינפלציה, השליטה יכולה להיות קלה ומהירה. בצמיחה, המונח הכוונה מתאים יותר. עם זאת, מי שמכיר את תולדות יעד האינפלציה בישראל יודע שהיו לא מעט החמצות בהשגתו, ולא מחמת חוסר תשומת לב או אי-השתדלות של בנק ישראל.

אכן, האינפלציה מגיבה מהר לאמצעים קשים. ניתן תמיד לחנוק אותה באחת על ידי רבית גבוהה וקיצוץ בתקציב הממשלה. אבל בחנק כמו בחנק, פעילותו של המשק ותעסוקתו נפגעות קשה. או במילים יותר פשוטות: הניתוח עבר נפלא, מה חבל שהפציינט הלך לעולמו. זו הסיבה שידיהם של סטנלי פישר, בן ברננקי ועמיתיהם רועדות בתקופה האחרונה.

האי-סימטריה בין אינפלציה לצמיחה שלוקאס מזכיר, מתמצית אם כן בהיעדרו של משתנה מפתח כגון הרבית בטיפול בצמיחה. ברם אם לא מחפשים שליטה מלאה אלא רק הכוונה (ומי אמר שחייבים תמיד להשיג שליטה מלאה? צמיחה אינה אירוע דרמטי כמו אינפלציה) אפשר לכוון את הצמיחה על פי היעדים הלאומיים. ניסיונה של ישראל בשנות ה-50 וה-90, מוכיח שכאשר הממשלה רואה את עצמה מחויבת לצמיחה ולתעסוקה היא, בפעולותיה, מצליחה להשפיע עליהן.

מנגנון ההשפעה בצמיחה יותר מורכב מאשר באינפלציה. בצמיחה, הורדת רבית או הרחבה תקציבית, כשלעצמן, לא בהכרח יועילו. ללא אמצעי לוואי הן עלולות להתבזבז ואף ללבות אינפלציה. אבל בצירוף מדיניות מיקרו-כלכלית משלימה – ליווי ההרחבה הכספית בתוכנית ממשלתית להשקעה בתשתיות, במו"פ, או ביצירת תעסוקה – ההרחבה הממשלתית הוכיחה פעמים רבות שהיא עשויה להועיל. גם שינוי תפישתה של הממשלה בנושאי סחר חוץ ומדיניות שער החליפין יכול לתרום. את כל אלה, שפירושם תשומת לב ממשלתית לפרטים ויומרה של הדרג המקצועי בממשלה להבין מעט כלכלה, לוקאס דוחה באופן סמוי בגלל אמונותיו המקצועיות.

לוקאס הוא איש אוניברסיטת שיקאגו הידועה באסכולה הייחודית שלה. יש גם תפישות אחרות. לפני כשבועיים פנה אלי קורא וביקש המלצה לספר כלכלה ידידותי. נזכרתי בתנ"ך של לומדי הכלכלה בשנות ה-50 עד שנות ה-70. ספרו שובה הלב של חתן פרס נובל לכלכלה, פול א. סמואלסון, יצא לאור לראשונה בשנת 1948 ותורגם לעברית בשנת 1962.

וכדי שתשתכנעו שהזמן אמנם חלף אבל הכלכלה אותה כלכלה, הנה ציטוט מפתח-דבר של הספר: "מלבד עדכון העובדות הכנסתי בה פרקים וסעיפים חדשים על הבעיות שיעמדו לפנינו בעשור הבא:…שינוי מעמדה הבינלאומי של ארה"ב על כל משמעויותיו לגבי מאזן התשלומים…, וכן הברירה הקשה הכרוכה באפשרות של אינפלציה מסוג חדש, שמקורה בעליית הוצאות הייצור" (פול א. סמואלסון, תורת הכלכלה, סטימצקי בע"מ, 1962, עמ' ה').

סמואלסון ממשיך ואומר: "במקומות שונים בספרי העליתי את מה שאני מכנה 'המזיגה הניאו-קלאסית הגדולה': זוהי מזיגה בין שיטת העיון החדשה לקביעת ההכנסה הלאומית לבין עקרונות הכלכלה הקלאסית'" (שם, עמ' ו').

שיטת העיון החדשה הריהי התיאוריה הקיינסיאנית, שהחלה לחלחל למדינות המערב בשנות ה-30 והגיעה למלוא פריחתה כשגויסה למאמץ השיקום לאחר מלחמת העולם השנייה, עידן כתיבת הספר. או, בניסוחו של סמואלסון: "לפי השקפה זו (הניאו-קלאסית), שומה על מדע הכלכלה בימינו להורות לחברות הדמוקרטיות איך להתגבר על האבטלה ועל האינפלציה" (שם, עמ' 12). כלומר, אליבא  דסמואלסון,  ישנה סימטריה מלאה בהצבת הצמיחה והאינפלציה כיעד לאומי. מה נשתנה מאז? הכלכלה הקלאסית נותרה אותה כלכלה קלאסית, רק שבשנות ה-70 גרסתה המרכזית הפכה מניאו-קלאסית לניאו-ליברלית.

עשרות שנות שובע ורגיעה במערב הקהו את התובנה העמוקה שהנחתה את סמואלסון  בהצגת דבריו. תובנה שמשתקפת בפרק א' של ספרו: "אבל, לא פחות מכך חשובה
העובדה, שקיום דמוקרטיה בריאה קשור קשר הדוק בקיום תנאים המבטיחים תעסוקה רבה ויציבה וסיכויים טובים למחיה. עדות לכך הם המאורעות ההיסטוריים במאה העשרים.
לא נגזים אם נאמר כי הסיבה לצמיחת משטרי רודנות ולמלחמת העולם השנייה, שבאה בשל כך, הייתה נעוצה במידה מרובה באוזלת ידה של האנושות לפתור בעיה כלכלית זו, ועדיין מוסיף עולמנו לעמוד במבחן זה" (שם, עמ' 3).

הכלכלה, אם כן, אותה כלכלה, והסוגיות צמיחה-תעסוקה-אבטלה-אינפלציה הן אותן סוגיות. סמואלסון, כדרכו מנסח אותן בכנות ובאנושיות: "לפיכך, יש לזכור כי בכל מצב כלכלי מסוים קיימת רק מציאות שרירה אחת אף אם לעתים קשה להכירה ולייחדה. אין בכלכלה תורה אחת למפלגת הדמוקרטים ותורה שנייה לרפובליקנים…ורוב הכלכלנים תמימי דעים פחות או יותר לגבי העקרונות הכלכליים המעצבים את המחירים ואת התעסוקה.
ברם, אין זאת אומרת, כי אותם כלכלנים הם תמיד בדעה אחת גם בכל הנודע למדיניות הכלכלית. יתכן שכלכלן פלוני הוא בעד תעסוקה בכל מחיר, ואילו כלכלן אלמוני סבור כי תעסוקה מלאה אינה הדבר החשוב ביותר" (שם, עמ' 6).

נדמה לי שהפסקה שלעיל היא ההמחשה הטובה ביותר לפער המתגלה בין סמואלסון ושותפיו ללוקאס ועמיתיו. ואולי, הבחנתו הבאה של סמואלסון תבהיר את הפער עוד יותר : "אין איש מצפה שנגיע לדיוק מתמטי. אדרבא, אם רק נצליח למצוא את הכיוון הכללי של ההתפתחות ולברר את הסיבה והמסובב במשק, ייחשב הדבר לצעד גדול קדימה" (שם, עמ' 5). לוקאס, אגב, בנאום פרס הנובל שלו מזכיר את סמואלסון כדמות המעצבת הראשונה שלו בלימודי הכלכלה. הדמות המקצועית המשפיעה המוזכרת שנייה בקורות חייו היא מילטון פרידמן. אכן מופלאות הן הסתירות האנושיות.

 
"תכירו את הבנקאים שהעבירו את המידע שקשור למחירי העמלות וטיפחו את יחסי הקרבה בין המתחרים". זה אחד ממשפטי המפתח בתחקיר ענק של מוסף ידיעות אחרונות, 7 ימים, מה-27.6.2008.

באותה פסקה נמנים שמותיהם של ארבעת עובדי הבנקים הגדולים ששוחחו לפעמים ביניהם על עמלות. ועוד נאמר בה בטון חגיגי: "סליחה אם שכחנו מישהו, אבל אל דאגה. בהמשך נשלים את התמונה ונציין שמות נוספים, בהם המנהלים הבכירים שהיו מעודכנים בפרטים".

ואכן, חמשת עמודי הכתבה מכילים שמות, ציטוטי עדויות שהושמעו בועדת חקירה של הכנסת ב-2007, ואפילו צילומי מסמכים. אלא שלאחר רוב מהומה, מתברר שרוב העובדות שמובאות בכתבה ידועות כבר שנים. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים בשנת 2004. אך כתב אישום לא הוגש, ולא הוטלה שום הגבלה אחרת על העבריינים לכאורה.

האין-פעולה אינו נובע מהיעדר סעיף מתאים בחוק. על פי הנאמר בכתבה "במדינות המערב ובישראל כבר נקבע מה נדרש כדי להוכיח שחברות שאמורות להתחרות ביניהן מקיימות קשר שאינו חוקי. בשוק שבו פועלות רק קומץ חברות, כמו הבנקים אצלנו, איןצורך לתפוס הסכם חתום שמפרט הסכמות שנעשובחשאי. די להוכיח שקיים מה שבית המשפט העליון הגדיר 'רמה מינימלית כלשהי של הבנה משותפת, הסכמה אושיתוף פעולה בין הצדדים'".
 
אבל כפי שנאמר בסיפא של הפסקה שלעיל "וגם את זה לא הייתה כל דרך להוכיח". הגיוני לגמרי, ואני מוכנה לערוב שעולם לא תהיה דרך כזו. כשם שלא תהיה דרך להוכיח שהבנקים מתאמים ביניהם את ריביות הזכות וריביות החובה. וכשם שלא תהיה דרך להוכיח שאליקו מדוכן העגבניות הראשון משמאל ברחוב מחנה יהודה תיאם מחירים עם כפיר מהדוכן השלישי מצד ימין.

כן, אליקו וכפיר דיברו על הקרה ועל מה שהיא עושה ליבולים ביום ב' בבוקר, והעלו את מחיר העגבניות בשקל לקילו ביום ג' בבוקר, אז מדוע אף אחד לא חוקר אותם על העלאת מחירים מתואמת? רגע, מה קרה? אליקו וכפיר מחליפים מידע, ומידע זמין לכל הוא תנאי הכרחי לקיומה של תחרות משוכללת. ובנוסף, זה באמת משנה אם אליקו וכפיר יתחילו לצעוק באותה שנייה "קילו בשבע שקל", או אליקו יצעק את זה ב-9.40 וכפיר ב-9.45?.

ומה אם גליה מאור מלאומי תכריז מעל הבמה בכנס נכבד, לאוזניו של צבי זיו מהפועלים שאולי גם יגיב, שבנק לאומי לא יוכל להסתפק בריבית המשכנתא הנוכחית? מה זה – תיאום רביות מתוחכם? ניתוח אקדמי מעמיק? שחרור קיטור? התבטאות אסרטיבית של אישה בעולם גברי עוין?  מחקו את המיותר.

מכל אלה צריך כבר להיות ברור, אין דרך למנוע חילופי מידע בין מתחרים. חילופים כאלה שנתפשים כטבעיים והכרחיים בשוק של קונים ומוכרים רבים (עגבניות במחנה יהודה) נתפשים כנפשעים כשהמוכרים מעטים. אך במדינה קטנה כישראל לעולם יהיו מוכרים מעטים בבנקאות, ביטוח, חשמל, גז, תחבורה ציבורית ובריאות – ומה, הם לא ידברו?

עובדת החיים הזו הובילה את הכלכלה הישנה לפתרון פרגמטי: קביעת מחירים מסוימים על ידי הממשלה או לפחות פיקוח עליהם. איני מכירה מספיק את ההיסטוריה של הפיקוח על הבנקים בישראל, אך נקודה אחת לגביו מאד ברורה: היום, במוצהר, הוא רואה את ייעודו העיקרי בשמירת היציבות הפיננסית ומתעניין פחות בשמירת זכויות הצרכן. לצדו, גופי ההגנה על הצרכן שהיו במשרד התעשייה והמסחר ובהסתדרות למעשה התאדו.

במקום גופי הפיקוח של העבר הוקמה הרשות להגבלים עסקיים, סוג של כיסוי מתוחכם לדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח – שמתרחשת בישראל מאז סוף שנות ה-80. דהינו, גם כאן, כמו בהרבה תחומי חיים אחרים, ההכרעה שצריכה להיות פוליטית וערכית הועברה למשפטיזציה מתוחכמת, מתוחכמת כל כך שכמעט אף פעם אינה מגיעה להכרעה.

כי בשום מצב בכלכלה לא ניתן להצביע על הרביות והעמלות הנכונות והצודקות. כשהבנקים מאד מרובים, יש לשער שהתחרות תלחץ אותם ללכת לקראת הציבור. כשהצניעות עומדת בראש הערכים הלאומיים, יש לשער שבעלי הבנקים ומנהליהם לא ידחפו לעמלות מטורפות.

ואם המציאות היא כפי שהיא בישראל היום, הדרך היחידה להתמודד עם כשל השוק היא על ידי מסירת הסמכות לאישור גובה העמלות והרביות לרשות ממשלתית. ואז, כמובן, תתקבל התוצאה השערורייתית שכמוה עוד לא נראתה: ריביות ועמלות זהות או כמעט זהות בכל הבנקים. אך הודות למעורבותו של מנגנון ציבורי – חסר יידע, פוליטי ומושחת מתוקף היותו ציבורי ולא פרטי –  יש סיכוי שמקצת מנימוקי החברות לבקשת עדכון המחירים, ושיקוליה לכאן ולכאן של הועדה ידלפו לפעמים לציבור ויעוררו תגובה הולמת. למרבה הצער, זה המרב שניתן לעשות בעניין המורכב של חברות גדולות השולטות במשק קטן.

 
ניסיונו הטרי של האוצר להעביר כספים מציבור הביניים לאתם-כבר-יודעים-מי לגיטימי כמו כל צעד כלכלי אחר. מי אמר שצריך לדאוג דווקא לרווחת המעמד הבינוני? פעם פלורנס כהן מאשדוד, ופעם יבגני טרחוב מקיסריה. הבעיה מתחילה כשמנסים לפטם אותנו בסיפורי אגדה. תשמעו, הם מסבירים, לא סתם אנחנו פוגעים בקרנות ההשתלמות, זה למען הצמיחה.

על פי הודעת האוצר לעיתונות, מיום 11.6.08, צמצום הטבת המס לקרנות ההשתלמות יוסיף להכנסות האוצר 2.2 מיליארד שקל לשנה.  לא נחלוק על האומדן הזה. אך קצת מוזר לראות בתחשיב האוצר, כי הסכום של 2.2 מיליארד שקל נשאר קבוע בכל אחת מהשנים 2015-2009. איך יתכן שבמשק צומח, שבו היקף תשלומי השכר עולה, אומדן ההפרשה לקרנות ההשתלמות והטבת המס הנגזרת ממנה קופא על מקומו במשך שבע שנים?

אבל נעזוב לרגע את ההסתייגויות הקטנוניות, ונעבור לכסף הגדול. ביטול הפטור ממס על הפרשת המעביד לקרנות ההשתלמות נועד לממן חלקית הורדה במס חברות ובמס הכנסה על יחידים. היקף גביית מס החברות ב-2006 הסתכם בכ-32 מיליארד שקל. שיעור מס החברות  המרבי באותה שנה היה 31%  (על חלק מהחברות, למשל מפעלי תעשייה מאושרים, חל מס מופחת). כלומר, כל אחוז של מס חברות משמעו מיליארד שקל ויותר לשנה.

שיעורו המרבי של מס החברות אמור לרדת עכשיו עד ל-20% ב-2015. הוא יורד ככה בהתמדה מאז שנת 1986, בה עמד על – לא ייאמן – 61%. איבוד הגבייה השנתי בעקבות הפחתתו העקבית של מס החברות מסתכם אם כן ב-35 מיליארד שקל ב-2008 (שיעור מס של 27%).  כמה כבישים, כמה בתי-ספר, ואיזה העלאה בקצבאות הזקנה והנכות היה אפשר לממן בסכום הזה?

כדאי לדעת עוד שמסך ה-32 מיליארד שקל שנגבו במס חברות ב-2006, כרבע (8 מיליארד) נגבו במגזר הפיננסי. ונשאלת השאלה כיצד הויתור על מס מועיל לצמיחת מגזר זה? וכיצד צמיחתו – שיש המכנים אותה "התנפחותו" –  מועילה לצמיחת המשק. לא, אני לא אנטי-בנקים ואנטי-פיננסים, אני מכירה בנחיצותם. אני רק תוהה מה היה קורה אילו פחות כסף נותר בידי אותו מגזר – האם ייתכן שראשיו היו מתמתנים מעט בדרישות השכר שלהם? או שמא מנהליו היו נזהרים טיפה יותר במתן אשראי למשקיעי נדל"ן רבי השראה בקזחסטן?

אל אלה מצטרפת זווית ההסתכלות על מס ההכנסה. נניח, כעמדת האוצר, שהורדת המס בכל מדרגותיו רצויה ותתרום לצמיחה. מדוע היא חייבת להיעשות על חשבון ההטבה לקרנות ההשתלמות שמוגבלת בתקרת הכנסה (כ-16 אלף שקל לחודש לשכיר, וכ-18 אלף שקל לחודש לעצמאי), ולכן מטיבה בעיקר עם המעמד הבינוני. האוצר טוען ש-87.5% מהפטור לקרנות ההשתלמות מרוכז בשלושת העשירונים העליונים? טענה יפה, לאור העובדה ש-94% מגביית מס  ההכנסה מרוכזת שם. כך, שמן הסתם, ההטבה הגלומה ברפורמת מס ההכנסה תופנה עוד יותר לעשירונים אלה מאשר פטור קרנות ההשתלמות. כדאי גם לראות, שיותר מ-20% מגביית מס ההכנסה מקורה במאון העליון. הוא ייצא נשכר מאד מרפורמת המס, בעוד שהטבת קרנות ההשתלמות מדגדגת את תקציב הפיצוחים שלו.

ואם מאון עליון, חשוב לדעת שדרגת המס השולי הגבוהה ביותר  בישראל נעצרת בהכנסה חודשית של 37 אלף שקל. הכנסה כזו היא בערך ממוצע העשירון העליון בישראל. מעליה נפרש זנב ארוך של הכנסות עתק. על פי תחשיב ראשוני שערכתי, כל אחוז אחד של תוספת מס למאון העליון (שהכנסתו הממוצעת נאמדת בכ-90 אלף שקל לחודש ב-2006) יניב יותר מ-200 מיליון שקל לשנה לאוצר. האם באמת מוצדק להוריד את שיעור המס של המאון הזה ל-42% ב-2015? או שאולי, לאור השתוללות ההכנסות שם, כדאי דווקא להגדיר דרגת מס, נגיד 50%, להכנסות העולות על 100 אלף לחודש?

חכמי האוצר יפתחו כאן בסיפור האגדה: השארת יותר הכנסה נקייה בידי בעלי המשכורות הגבוהות, או הותרת רווחים בלתי מחולקים בדי החברות – אין תמריץ טוב ממנה לצמיחה. אלא שלאגדה הזו, כמו לכל סיפורי הנסיכים, אין כל סימוכין. העדויות בכלכלה, כמו בכל עלילות החיים הנפתלות,  הן תמיד אך ורק נסיבתיות.

בבדיקה הכי בסיסית של המשק הישראלי רואים ירידה במס חברות מ-61% ב-1986 ל-29% ב-2007 – מתנה שהיקפה השנתי נאמד ב-33 מיליארד שקל, והיקפה המצטבר כל אותן שנים מגיע למאות מיליארדי שקלים. מה קרה לצמיחת המשק בתקופה זו? שיעור גידולו השנתי הממוצע של התמ"ג לנפש צנח מ-3.8% בתקופת 1950-1986 ל-1.8% בתקופת 1986-2007.

נכון, נפילת הצמיחה איננה הוכחה חד-משמעית, כל כך הרבה דברים השתנו במשק בתקופת זו. אך גם המחשותיו של הקשר ההפוך – דהיינו, עדויות על האצת הצמיחה במדינות שעברו רפורמת מס – אינן טובות ממנה. אין כל הוכחה לכך שהורדת מס החברות תורמת לצמיחה. אין אפילו סימן לכך שויתור המס על ההכנסות הכי גבוהות דוחף את המוטבים להקמת מפעלים בערי הפיתוח. ואם כן, למה דחוף כל כך לרוני בר-און לגשת דווקא לקרנות ההשתלמות? שאלה טובה.

 
כשסיפרתי לאבי שהחלטתי ללמוד כלכלה, הוא אמר: יופי, תסחבי את התיק של השררר.  אבי היה פרא אדם שונא שררה מאין-כמוהו. הוא לא ידע הרבה על מקצוע הכלכלה, אבל הכיר מספיק את החיים הציבוריים כדי לקלוט שכלכלן הוא תמיד נושא כלים של מישהו.

אבי, שלא למד מימיו כלכלה, לא חווה את הקסם שבמודלים הכלכליים: ההיגיון הבהיר, הניסוחים החדים, הטיעונים המושחזים, והעיקר, השלטת הסדר במציאות כאוטית. אני, שכן למדתי, זרחתי מאושר כשהייתי בטוחה שאני מבינה מדוע פורצת אינפלציה, ואיך משיגים תעסוקה מלאה. כן, כמו כולם, בסיום ה"מבוא לכלכלה" כבר יכולתי לפתור את בעיותיה הכי קשות של האנושות.

ביטחוני הבלתי מעורער ספג מכה קשה כשהתחלתי לעבוד ככלכלנית יישומית. פתאום נאלצתי לראות את העובדות, שלא תמיד רוצות להתגהץ לתוך המודל. למרות זאת, שנותיי הראשונות ככלכלנית במשרד ממשלתי הקנו לי תחושת ערך עצמי. יש משהו טוב בלהיות שוליה. איסוף החומר, עריכת החישובים, ניתוחם וסיכומם בכתב – אם הם נעשים ביושר – מקנים למבצעם סיפוק וגאווה של סנדלר הגון.

אלא, שלרוע המזל, תקופת הסנדלרות חייבת מתי שהוא להסתיים. זו, למצער, מסקנתם של רוב האנשים השואפים להכרה מקצועית והכנסה סבירה. בימי בשרות הממשלתי, הדרבון להתקדמות מוכחת נבע ממניעים בסיסיים כמו: חדר שאינו קיטון, כיסא עם ריפוד, ושולחן נקי מחריטות.

רגע היציאה לעולם הגדול הוא הרגע שבו הובהר לי מהי סחיבת תיק. לא חשוב מה הייתה המשימה – ייצוג המשרד באחת מוועדות הכנסת, או ראיון עיתונאי – ההבנה נחתה עלי באחת: אה, בשביל זה אני כאן, חבריי הטובים חיפשו עם מי לחלוק את העונג הצרוף של המפגשים האלה. אודה, לבושתי, לא הגעתי לשלב התקשורתי האולטימטיבי, אותו ניסח פעם פוליטיקאי ציני וכריזמטי ידוע במדינת ישראל: הם (חברי הכנסת והעיתונאים) שואלים אותי דבר אחד, ואני עונה להם דבר אחר.

המיומנות להגיד את הדבר האחר היא שהופכת את פקידי הממשלה הבכירים לכה מבוקשים במגזר הפרטי. ניסיונם התקשורתי, הכרויותיהם המקצועיות, ובמיוחד יכולתם המוכחת לפענח קודים ארגוניים, נחוצים בעסקים לא פחות מאשר במגזר הציבורי. ובמילים אחרות, מנהל המחלקה הכלכלית בבנק גדול, או איש הדירקטוריון של חברה מכובדת, חייבים לדעת לסחוב את התיק. לא, חלילה, של השר הפוליטיקאי המושחת, אלא של בנה המוכשר של אשת העסקים הרוחנית, חובבת המדיטציה הטיבטית.

וכאן, במאמר מוסגר, חבויה שאלת השאלות, שכמה מחבריי הטובים שואלים את עצמם עד היום הזה: מה עדיף על מה – לעבוד בשירותו של פוליטיקאי שחייב לגייס כספים לפריימריס או של איש עסקים שחייב להנפיק אג"ח על הנדל"ן שלו בקזחסטן? איפה החופש האמיתי – בניהול מחלקה כלכלית ממשלתית, שלכאורה חייבת לציית ל"כללים", או בכתיבה עיתונאית לכאורה חופשית, שמחייבת לנחש בלי מילים את כוונתם של המפרסמים ואת צרכיו העסקיים המגוונים של בעלי העיתון.

הדילמה הזו הופכת להיות עוד קשה יותר, כשתופשים שאי אפשר להבין באמת כלכלה אם לא מתחבטים די פעמים במילוי חובות כאלה. כי הבנת הסתירות האנושיות נרכשת רק הודות ללחצים, כעסים ותסכולים.

אני, ככלכלנית צעירה, למדתי הרבה מהנבירה שנכפתה עלי בנתוני כל תת של תת- ענף בתעשייה. כי הקפיצה בתת-ענף היא לעתים קרובות המפתח להבנת תהליך. החכמתי מאד מעריכת חישובים מייגעים בשתי סדרות נתונים מקבילות המתייחסות לאותו משתנה, כי ההבדל – הלפעמים ממש תהומי – בתוצאות המחיש לי את גבולות מהימנותם של נתונים סטטיסטיים. אני לא מזלזלת בסטטיסטיקה בעקבות זה, אני רק יודעת שהסקת מסקנות אמפירית רצינית דורשת טונות של עבודה שחורה.

אך הכי הרבה החכמתי מחנופתם ואיומיהם, שמתחלפים באחת, של פוליטיקאים, בכירים במגזר העסקי, מנהלים בתקשורת, וממלאי תפקידים אחרים. חילופי הדברים האלה – שמטיבם אף פעם לא מונצחים בכתובים – מבהירים בשיטת הכאב עד כמה כל עניין שעל הפרק חשוב לבעליו. באותם רגעים, צצה אצלי לא פעם אמפתיה לפוליטיקאי או לאיש עסקים שמלכתחילה הצטייר לי כצבוע. צבוע הוא נשאר, אבל חוויתי אתו לרגע את אימת הקורים שבתוכם הוא לכוד.

המפגש עם הקורים מאפשר לי היום הסתכלות מפוכחת על הכלכלה. כן, אני מכירה את התיאוריה הכלכלית, אבל אני גם יודעת מי לחץ לפתיחה מוחלטת של היבוא בישראל, איך ולמה. שמעתי במו אזני את הפחד בקולו של ממלא תפקיד בכיר במגזר העסקי שניסה לגייס את בוחריו לומר מילה של הסתייגות (כן, רק מילת הסתייגות לא יותר מזה) על טירוף שכר המנהלים. הכרתי מקרוב את הלחצים לקיצוץ תקציב הממשלה, ומי במגזר העסקי חשב שזה יעזור לתשלומי הרבית שלו. אחרי כל אלה, אני חשה בעצמותיי – וזה הרבה מעבר להבנה – עד כמה כל אסכולה כלכלית היא תלוית חששות, תקוות, ומיותר לומר, אינטרסים.