אפתח בהתנצלות על שאני כותבת בתוך הקושי והכאב. אבל כתיבה מסייעת להבנת התהליכים ולחיפוש דרך  בעיצומה של המהומה.

לצורך זה אפנה את תשומת לבכם למקומה של עזה בגלובליזציה ובמשבר הכלכלי העולמי. כן, עזה הענייה שלא נספרת על ידי שום גורם פיננסי עולמי, נמצאת עכשיו בחזית הגלובליזציה. זה ההסבר ליחסו החיובי של האיחוד האירופי לפעולה הצבאית של ישראל. לא אהדתה המסורתית של צ'כיה, הממלאת היום את תפקיד הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, אלא האינטרס של האיחוד בשבירת האסלאם  הקיצוני.

האיחוד האירופי פעמים רבות ביקורתי כלפי פעולותיה הצבאיות של ישראל ומעשיה בשטחים. הוא חוסם ייצוא ישראלי מיהודה ושומרון לשוקיו. איגודים מקצועיים במדינות האיחוד ובמיוחד בסקנדינביה קראו לא-פעם להחרמת תוצרת ישראלית בזמן פעולות ישראליות בלבנון ובחזיתות אחרות. אבל, עכשיו, האיחוד האירופי עושה יד אחת עם ארה"ב, מדינות המפרץ, מצרים וירדן לתת לישראל את כל התמיכה הנדרשת. רק איראן מופיעה כתומכת בלתי מתפשרת  של החמאס. אפילו סוריה שתמיד הצטיירה כקיצונית לא מרבה להתבטא במלחמה הנוכחית.

כל זה, משום שהמשבר הכלכלי הגלובלי מחדד אצל רוב המדינות את ההבנה שהן יושבות באותה סירה על פני הגלים הסוערים. מי נמצא במצב עדיף עכשיו – ארה"ב שחייבת מאות ביליונים למדינות המפרץ ולא יודעת איך ומתי תהיה מסוגלת להחזירם? או מדינות המפרץ ששמו מאות ביליונים באג"ח מדינה ובנכסים אמריקנים, ולא יודעות אם ומתי הן יראו אותם בחזרה. כך או כך, ארה"ב ומדינות המפרץ מבינות שהן מחוברות ביניהן בחבל הטבור של ההזנה הפיננסית ההדדית. יש להן אינטרס משותף בשקט ובשגשוג.

החיבור הזה, שלאחר שכבר נעשה לא קל להתירו, מתקיים גם בין גוש האירו לגוש הדולר. תנודות שערי המטבע מפריעות ליצרנים בשני הצדדים, והתנודות גוברות עם כל משבר פוליטי וצבאי.  החיבור הבינלאומי מתקיים בכל המדינות המתירות תנועת כספים חופשית לתוכן ומהן החוצה, ואינן עוצרות את היבוא והייצוא בגבולן. כולן מייחלות רק לרגיעה שהיא התנאי ההכרחי ליציבות שערי החליפין ולסחר בינלאומי בלתי מאיים. זאת כדי שיוכלו להבטיח את תעסוקתם ואת מחייתם של אזרחיהן.

איראן ומדינות האסלאם הקיצוני עומדות מחוץ לברית של העולם המתועש. הן מאיימות עליו באירועי טרור נוסח ה-11 בספטמבר. אירוע ששיתק את מרכז הפיננסים העולמי בניו-יורק ובלם את תנופת העסקים הבינלאומית למספר חודשים. איראן והגוש האסלאמי מנופפים מול פני העולם המתועש באגרוף הנפט והכסף הנובע ממנו. את הנפט אפשר לייקר; את הכסף הגדול אפשר להפנות לטרור פיננסי – הכנסת או הוצאת כספים משוקי ההון והמטבע הבינלאומיים בזמן שהם הכי פגיעים.

כמו איראן, כן עזה עם האסלאם הקיצוני שלה, נתפשת היום על ידי המדינות המתועשות כאחת מחזיתות הגלובליזציה. כך יוצא שהאינטרס הישראלי לשמירת שלומם ואיכות חייהם של תושבי הדרום מתלכד עם האינטרס האסטרטגי של העולם המתועש. זהו רגע נדיר שבו ישראל יכולה להישען על תמיכת כל המדינות המתועשות לביסוס הסכם משביע רצון בעזה. תמיכה שעשויה לקצר את המלחמה.

ובינתיים, צריך רק לקוות שישראל תנווט נכונה את דרכה בתוך הסבך הזה. אני, כמוכם הקוראים, מתפללת לחיים ולשלום.

 
הנה כמה מהשאלות קלות הערך שעומדות בפניהם של מקבלי ההחלטות הכלכליות בממשלה בימים אלה.

הכנסות הממשלה יקטנו – מי יודע כמה
 
תקציב המדינה ל-2009 מניח גידול ריאלי של 4.4% בהכנסות ממסים לעומת 2008. זאת על סמך תחזית צמיחה של 3.5% לאותה שנה. עכשיו ברור לגמרי שהצמיחה שנחזתה לא תתממש, אך לא ברור מה תהיה נסיגת התוצר. עוד פחות ברור שיעור ההתכווצות בגביית המסים. ידוע כי אחוז אחד של נסיגת תוצר גורר אחריו ירידה בשיעור של יותר מאחוז בגביית המס. זאת, בגלל רגישותם הגבוהה של מס רווחי החברות ומס רווחי ההון לתנודות כלכליות. אבל כל תסריט ועלילותיו. איש לא יודע כ-מ-ה.

להגדיל את הוצאות הממשלה – תגידו כמה

קצב גידולה של הוצאת התקציב מוגבל בשנים האחרונות ל-1.7% לשנה. דהיינו, קצב זהה לקצב גידול האוכלוסייה, המותיר את הוצאת הממשלה לנפש ברמה פחות או יותר קבועה. ב-2009, נוספה לתקציב עוד הוצאה שהאוצר מגדיר כחד-פעמית. אחריה, הגיע המשבר ונדרשת הזרמה ממשלתית מוגברת. העיקרון הקיינסיאני שנזנח בשלושים השנה האחרונות שוב זוכה לעדנה בכל העולם המתועש, אף בארה"ב של אובמה. אם כן, בכמה להגדיל  את ההוצאה עכשיו? כבר בתוואי התקציב הבסיסי, עוד לפני שצפו משבר כלכלי כה חמור, תוכנן שיעור גירעון של 1% מהתמ"ג. וכדאי לזכור, בקיץ האחרון דשו במשך שבועות בהצעת מפלגת העבודה להגדיל את ההוצאה בחצי אחוז מעבר לתכנון המקורי. אז, עכשיו, כשהמשבר הוכרז, להגדיל עוד? לאיזה גירעון נגיע? תגידו כמה.

סלילת כבישים, חינוך בריאות, תמיכה במו"פ – על מה וכמה?

הגדלת ההוצאה על תשתיות כגון כבישים, רכבות ותקשורת חביבה על בכירי האוצר כיוון שניתן לעצור אותה בסיום המשבר. העבודה בתחומים אלה מתבצעת בעיקר על ידי חברות פרטיות, המנגנון הממשלתי לא מורחב, ולא נוצרת מחויבות של הממשלה למקבלי הכספים. הגדלת ההוצאה על חינוך, בריאות, סבסוד שוטף של התחבורה או אפילו תמיכה במו"פ שונה מההזרמה לתשתיות. היא כרוכה בשכירת אנשים חדשים, ויוצרת הרגלים אצל צרכני השירות. אז, השקעה בתשתיות עדיפה? היא מוסיפה מעט לתעסוקה בישראל. רוב הכסף מועבר לרכישת ציוד וחומרי גלם חיצוניים. העובדים פעמים רבות הם זרים. ובכלל, תחום התשתיות הוא עתיר הון ודורש מעט ידיים עובדות. אם כך, על מה להוציא וכמה?

רשת ביטחון – כמה ולמה?
 
התפתחותו של המשבר הנוכחי מעוררת חשש לתגובת שרשרת שאיש אינו יודע היכן תיעצר. היחלשות המוסדות הפיננסיים, מחיקת חובותיהם של כמה מהלווים הגדולים, זהירות היתר המופגנת במתן אשראי לעסקים קטנים ובינוניים, התרוששותם של בעלי הרכוש, ופחדיהם של החוסכים הקטנים שלא יודעים עוד כמה מכספם יתמוסס – כל אלה מובילים לשיתוק הפעילות הכלכלית.

תהליכים כלכליים נוטים להעצים את עצמם, וככל שהתהליך דרמטי יותר כך השמחה סביבו יותר רבה. אם כן, כמה רשת ביטחון – במתכונת הזרמה ממשלתית – רצוי לפרוש? והמהדרין במצוות השוק החופשי יאמרו: רשת ביטחון? למה? סוף-סוף השוק מתקן את עצמו.

רשת ביטחון לחוסכים, ליצרנים, למועסקים, למובטלים – למי ולמה?
 
למי, בעצם, צריך לפרוש רשת ביטחון? לחוסכים בחיסכון הפנסיוני? לחוסכים בבנקים? לחברות שלוו ואין ביכולתן להחזיר את החוב? למעסיקים שאם לא יקבלו סיוע יפטרו עובדים? לתמיכה בהשקעות הון, מו"פ, שיווק לייצוא או לסבסוד שכר? לאלה שיפוטרו אם משרתם לא תסובסד או לאלה שכבר פוטרו וזוכים לדמי אבטלה עלובים?

כלכלה-מדע, כלכלה-אמנות
 
בעשרים השנה האחרונות לימדונו שגירעון תקציב הממשלה אסור לו לעלות על 3% מהתמ"ג. לימדונו שנתח הוצאות הממשלה בתמ"ג מוטב שיהיה קטן ככל האפשר. לימדונו עוד כללים מועילים כאלה. והנה הגיע המשבר, ולכלכלה אין תשובה על השאלות הבסיסיות ביותר – כמה, למה, למי, על מה.

רגע האמת של הכלכלה קורא לכישורים לגמרי אחרים מאלה שטופחו אצל כלכלני הממשלה בעידן האופוריה והמשרות הממתינות במגזר הפרטי – רק שיבואו. הוא קורא לחוש עיתוי. הוא קורא לרגישות למצבי רוח אנושיים. הוא קורא לכנות וליכולת לערוך חשבון נפש. כל אלה נעדרים מהכלכלה המדעית שמשלה בכיפה בשלושים השנה האחרונות. הנה חוזרת אמנות הכלכלה. אמנות כשם נרדף לחיפוש אחר אמת.

700 מיליארד דולר פה. 300 מיליארד דולר שם. כך נראים מבצעי החילוץ ההרואיים של הממשלות. מיליארדים למי? טוב, ברור, לבנקים ולתאגידים הגדולים. מיליארדים ממי? ברור לגמרי – מהציבור. מיליארדים למה? אהה, טרם נתנו את הדעת.

כי בשום תוכנית חילוץ שפורסמה עד כה לא הוגדרה מטרתה המדויקת של העברת הכספים. לעצור את המפולת? על זה אין מתווכחים. אבל איך ישפיע כל דולר שמועבר על הכלכלה.

בואו נראה לרגע את משמעות נפילתו של בנק גדול. ראשית, כספי המפקידים – אזרחים נאמנים של המדינה, רובם אנשי המעמד הבינוני שעבדו וחסכו כל חייהם – נמוגים ברגע. האם מדינה יכולה להרשות לעצמה התרחשות כזו? לא, כל עוד שעומד לנגד עיניה חזון של חברה דמוקרטית, מתוקנת ויציבה.

אבל התחייבויות הבנקים לא מכילות רק את פקדונות הציבור. הם מכילות גם את נכסי הבעלים. מה ערכם של נכסים אלה (דהינו, ההון העצמי של הבנק) בעת בהלה המונית? מה ערכו של הבנק בזמן כזה? ובתמצית, הממשלה שנכנסת לבנק בעת צרה – לכמה בעלות היא זכאית תמורת הכסף שהזרימה? זו אינה שאלה טריוויאלית, הציבור שיממן את המשבר מכספו זכאי לדרוש שגם בעלי השליטה והמנהלים לא ייצאו ממנו ללא פגע. כי אין ספק שההתרחשויות השוטפות והבאות משקפות וישקפו את חיבתם של השולטים בבנק ומנהליו הבכירים למתן אשראי למשקיעים רבי השראה, ולרכישת מכשירי בורסה מאתגרים. חוק שכר מקסימום למנהלים, שאינו מנוסח בינתיים ברצינות בשום מקום, אינו התשובה הראויה למשוגות האלה.

שאלה נוספת שבוודאי תיבחן בתורה היא נפח הבנקאות ההכרחית למדינה בזמן משבר. כן, אנו יודעים, הבנקים הם החמצן של המדינה. אבל עודף חמצן לא תמיד תורם לבריאות.

אחד מהאיומים העיקריים על יציבותם של הבנקים והגופים הפיננסיים הגדולים האחרים (קרנות הפנסיה, קופות הגמל,וחברות הביטוח) הם חובות כמה מהתאגידים בישראל שעל פי העיתונות מסתכמים במאות מיליארדי שקלים. חלקם באשראי שהתקבל ישירות מהבנקים, חלקם באגרות חוב שהונפקו לציבור, ונרכשו על ידי המגזר הפיננסי. קריאה שחוזרת ונשנית לאחרונה לממשלה היא להזרים כספים לבורסה, על מנת לתמוך במחירי אגרות החוב התאגידיות הצונחים.

ושוב, בנימוקים כבדי המשקל שמושמעים אין לזלזל. ברור לגמרי שבחברה שמתיימרת להיות דמוקרטית, מתוקנת ויציבה אסור לשבור את האמון בחיסכון הפנסיוני. חייבים להבטיח את הפנסיה לפחות לחוסכים שכבר פרשו או עומדים לפרוש בקרוב. ברור גם שחייבים להגן על עובדי אותם תאגידים שנקלעו לקשיים ועלולים לסגור או לנוון את עסקיהם בישראל – מפעלי תעשייה, חברות בנייה, רשתות שיווק ועוד.

ולכן, סיוע ממשלתי ייתכן שיהיה בלתי נמנע, אך גם כאן צריך למקד היטב את יעדיו. תמיכה ממשלתית לאגרות החוב של התאגידים בבורסה, אם לא תותנה בהעברת השליטה עליהם לממשלה, תזרים אליהם כסף שהשימושים בו אינם מוגדרים. וכך, באופן הגיוני לגמרי, בעלי השליטה יזרימו את ההון לעסקים שעל פי הערכתם יניבו את התשואה המרבית והמהירה.

אם לשפוט על פי שיקול דעתם עד כה, ניתן לצפות להצפה של בישקק בכסף. כי מה עוד יותר רב-פוטנציאל מהזרמת כספים להקמת קניון בבישקק, בירת קירגיזסטן. שימו לב לנתוני היסוד: אוכלוסייה של 650 אלף נפש, תמ"ג לנפש -2,600 דולר לשנה, והמטבע רב העוצמה – סום קירגיזי. ובמחשבה שנייה, היות ובישקקים כאלה כבר נמצאים בתיקי ההשקעות של כמה מהתאגידים, אולי כדאי לממשלה גם לוותר על הכבוד המפוקפק של בעלות שעלולה לסבך אותה בהתחייבויות ונוהגים שייראו מוזרים למי שלא צמח שני סנטימטר מקזחסטן.

או אם לסכם את הדברים בנימה חיובית, מוטב שהממשלה תחלץ ישירות את חברות הבת של התאגידים הפועלות בישראל – אלה שייקלעו לקשיים ותעסוקת עובדיהן תיפגע. עדיף גם שתזרים את הכסף ישירות לקרנות הפנסיה וקופות הגמל אם וכאשר הן לא יוכלו לעמוד בתשלומים לחוסכים בגלל הפסדי אגרות החוב התאגידיות שבהן השקיעו. אין שום עילה לממשלה לתרום ולו אף פרוטה אחת למימון עסקותיהם רבות המעוף של מנהלי התאגידים, אם אינן תורמות ישירות לרווחתם של אזרחי ישראל.

 
לפני עשר שנים, או קצת יותר, הפסקתי לקרוא את הספרות  האישית-וידויית, ועברתי לספרות עם קונטקסט. ליתר דיוק, אני קוראת ספרות יפה, אך כזו שמכילה רקע היסטורי, פוליטי וכלכלי.

וכשאני מביטה על כוננית הספרים בחדר העבודה שלי, אני רואה את דוריט הקטנה וניקולאס ניקלבי של דיקנס – עדות מתקופת המהפיכה התעשייתית, קדחת ההשקעות ומשחקי הבורסה של בריטניה במאה ה-19. לידו, מארי אנטואנט וז'וזף פושה של סטפן צווייג – תיעוד אימי המהפיכה הצרפתית. בשכנות להם, גן-עדן לאישה של אמיל זולה, ובל אמי של גי דה-מופאסאן – סיפור תקופת השחיתות בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בראשון, תיאור השתלטות ההון הגדול על פאריז ורמיסת המעמד הנמוך והבינוני. בשני, סיפור הסתאבותה של העיתונות, ומעורבותם של עיתונאי, מו"ל ושר במזימה לחרחור מלחמה וספסור באגרות החוב הממשלתיות שמזנקות עם פריצתה. בהמשך המדף, כרך הסיפורים של איסאק באבל ובעולם נהדר ואכזר של אנדריי פלטונוב. שניהם, תזכורת למהפכה הרוסית שמתחרה במהפכה הצרפתית בסכלותה, צביעותה ואכזריותה.

אין לי מושג למה מדף הספרות היפה מתמלא, ולמה הוא מתארך מעבר למדף ספרי הכלכלה המקצועיים. קצת בגלל הגיל – קשישים אוהבים היסטוריה. אבל נדמה לי שגם בגלל התחושה שמחלחלת אצלי כבר יותר מעשר שנים, כי העולם ההומני של אחרי מלחמת העולם השנייה הולך ונגמר.

מה יש בספרות ההיסטורית שאין בספרים האקדמיים בכלכלה? דיווח מפורט על תקופה: הבגדים שהאנשים לבשו, קצב החיים, אופן הדיבור, הטקסים האופייניים לדלת העם, לבורגנות ולאצולה. מכל אלה, אפשר לקלוט את רוח התקופה ואת השתקפותה בכלכלה יותר מאשר ממודל כלכלי יבש.

נכון, המודלים היבשים באים לעשות סדר. טוב שהם קיימים כי הם בולמים היסחפות לשיגיונות אי-רציונאליים. ייתכן אפילו שלא במקרה הם פורחים כל כך בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה – עידן שבראשיתו הגעגוע לסדר ולרגיעה קדם לכל צורך אחר. כמיהה זו לסדר כנראה הנחתה את קברניטי החשיבה האקדמית בכלכלה בניווטם אל מחוץ לרעש היומיומי.

אבל הנהייה אל הניתוח המובנה בכלכלה הלכה רחוק מדי. כי מהו מודל תיאורטי? אוסף של הנחות יסוד שעליו מקימים בניין שאמור לדמות את המציאות. אך לעתים בחפירה עד ליסודות, מאבדים בדרך את  הניואנסים. כך, באופן פרדוקסלי נסחפים לאיבוד הקשר הבריא עם המציאות.

זה כנראה מה שקרה בהתייחסותם של הכלכלנים למכשירי הבורסה החדשניים, להסרת הפיקוח הפיננסי שהלכה רחוק מדי, ולזרימת הכספים הבינלאומית הבלתי מבוקרת. אנשי הפיננסים קידמו את ההתפתחויות משיקוליהם, ובעיקר מחמת המחשבה: היום אני כאן גוזר קופון, מחר אני במקום אחר. אישורם של הכלכלנים למה שהפך לטירוף מערכות ינק מתוך אותו נתק ערכי ורגשי שמאפיין את מקצוע הכלכלה בשלושים השנה אחרונות.

ההבנה הזו הופכת פתאום לאקטואלית בגלל הפגיעה הכספית הקשה שכל אחד מאיתנו יספוג עכשיו, אבל לא רק בגללה. התמוטטותה של כלכלת איסלנד ממחישה כיצד כל תסריט כלכלי הופך להיות גם מדיני-בטחוני. רוסיה ונורווגיה -שתי שכנותיה של איסלנד – קמו מיד להציע לה סיוע כספי. קשה, בעקבות זה, שלא להיזכר בהשקעות העתק של סין, רוסיה ונסיכויות המפרץ באגרות חוב ובנכסים אמריקניים אחרים. אי אפשר גם שלא לחשוב על השלכותיהן האסטרטגיות הכלל-עולמיות.

ימי ההחלטות המהירות והחדות כבר הגיעו. צריך להתפלל שהן לא יהיו מהירות מדי וחדות מדי. כי החלטה אחת חדה מדי עלולה לזעזע את חייהם של מיליוני אנשים. צריך לקוות, אבל החשש מחלחל. מנהלי העולם – אנשי הכספים, הפוליטיקאים והמתקנים-ההוזים כבר יצאו לשליחותם. אין להם זמן. הם לא קוראים ספרות היסטורית יפה.

לו הייתי שר האוצר, נגיד בנק ישראל וראש הממשלה – ואתם יודעים שיש לי את כל הכישורים הדרושים – לא הייתי אומרת לנתיניי שהכל בסדר בכלכלה. כי האמת היא שהימים קשים. ובימים קשים מוטב לומר את האמת.

זה לא רק שלא נשאר כל כך הרבה בסדר. אלא שלאיש אין מושג מה בסדר ומה לא, ואיך הסדר של הלא בסדר יסתדר. כלכלנים מלומדים מדקלמים את המנטרה התורנית: אנחנו יודעים לטפל במשבר, הפנמנו את לקחי שנות ה-30. אבל המשבר הזה אינו העתק של משבר שנות ה-30, כפי שגל צונאמי אחד אינו זהה למשנהו.

הבדל מהותי אחד בין ההתרסקות הגדולה של 1929 למשבר הנוכחי הוא מהירותה ועצמתה של התקשורת. הטלפוניה, הפקס, ובעיקר האינטרנט, פרושים היום בכל פינה נידחת, ומשכפלים אלפי מונים כל אירוע שולי. מספיק שהטריוויה תגיע לחדשות, היא תעשה את עבודתה גם אם המניע להבלטתה הוא שתדלנותו של מי שמעוניין להריץ נייר ערך או מטבע. את המניעים האלה הציבור לא מכיר. הוא מגיב לגירוי ולתגובה לגירוי. כך נוצר קשר חדש בין הכלכלה האמיתית לכלכלת שוקי ההון והמטבע. או אם לדייק, כך פתאום הופכים שוקי ההון והמטבע – שאמורים  על פי התיאוריה הכלכלית במלוא אלגנטיותה להיות תמונת ראי של  הייצור והמסחר – למעצבי הייצור והמסחר והחיים.

ומה רבה האימה כשאותם ענקי פיננסים – אלה שרק אתמול הטילו את חתיתם על עסקים וממשלות – מתרסקים פתאום ואיש אינו מבין מדוע. אה, מיותר לומר, אותם כלכלנים שלימדונו קודם איזה פלא הם מכשירי הבורסה, כבר מוכנים עכשיו עם ההסבר העדכני מדוע הם כשלו. אבל, פרט קטן, מדוע זה קורה דווקא עכשיו? ואיפה כל המומחים היו כשהגל החדש של פלאי הבורסה התרומם?

ברגעים כאלה אי-אפשר שלא להיזכר בשירה הנפלא של זלדה על הלווייתנים שבגלל סיבה נסתרת נוהרים אל מותם בחופי האוקיאנוס:

מה הפחיד כל כך את הלויתנים
שנמלטו מן הים
למות קבוצות קבוצות
תחת כפת השמיים –
שברחו בבהלה
ממעמקי אוקינוס
לגווע על פני שממת החול.
לשוא מדענים האירו בפנס
את שגעון פחדם,
הסוד שגר בהרי החשך
מקשיב לדבריהם ומחייך לנפשו.

ומי שכמו זלדה יודע להתבונן בלווייתנים בהשתאות, הוא יידע כמותה לומר לעצמו בימים הבאים עלינו:

אם נשמתך חסרת פניות
כציץ העמקים
תגיע אל לב הדברים
בקפיצת הדרך
תגיע אל לב הדברים.
…….
אם נשמתך חסרת פניות
כציץ העמקים
לא תטבע בחשך
עד השרש,
לא תטבע בעכשיו
עד הנקדה הפנימית.

שנה טובה.