ברור לכם שזה לא שר האוצר, שר הכלכלה או שר העל הכלכלי של מדינת ישראל. הדובר הוא ארנו מונטבורג, שר הכלכלה של צרפת. הוא מתייחס לפרשה שזכתה לכותרת הבאה בניו-יורק טיימס הבינלאומי: צרפת נהפכת לסוכנת בורסה במאבק על אלסטום.

להמשיך לקרוא ←

הסיסמא משק קטן-משק פתוח היא סיסמא מוכרת לקוראי הבלוג הזה. היא משמשת כמוטו לאחת הקטגוריות בבלוג ולאחד הפוסטים האחרונים בו. יתרונה של סיסמא – כמעט כל סיסמא – טמון במידה כלשהי של אמת שנמצאת בה. יתרונה של סיסמא – כמעט כל סיסמא – טמון גם בקליטותה. אלא שיתרון הקליטות נקנה במחיר של העלמת עין מהפרטים.

להמשיך לקרוא ←

הפרק הבא מתוך הספר "ברוכים הבאים לשוק החופשי" הוא האחרון מתוך שלושה פרקים העוסקים במדיניות היבוא של ישראל. גירסתו המוקדמת התפרסמה כאן בטור צד. הגירסה הנוכחית עודכנה לקראת פרסומה בספר. הפרק הראשון סוקר את מדיניות היבוא מז קום המדינה. הפרק השני מתמקד בחשיפה ליבוא של שנות ה-90. הפרק השלישי מתאר ומנתח את השלכותיה של מדיניות יבוא ליברלית (מדי) על היציבות הכלכלית הוחברתית בישראל.

יעדה המפורש של הפתיחה ליבוא הוא ארגון המשק במתכונת יעילה יותר. או, בנוסח אחר, שחרור אמצעי הייצור מהמקום שבו אינם ממצים את כישוריהם כדי שיעברו למקום שבו הם מסוגלים לתרום את מרבם. המונח "יעילות" מצלצל יפה, אך חשוב להבין כי התייעלות אין פירושה בהכרח תעסוקה מלאה. ייתכנו מצבים שבהם חלק מגורמי הייצור שקודם לכן הועסקו יהיו בטלים, ועדיין תפוקת המשק תגדל הודות להתארגנות מחדש. ולכן היעילות לעולם אינה השיקול הבלעדי, וממשלות בדרך כלל מחויבות לאספקת משרות לכל מי שחפץ. גם בישראל, כשנדונה תכנית החשיפה ליבוא, היא כוונה במוצהר לשמור על היקף התעסוקה ההתחלתי ואף להרחיבו לפי גידול האוכלוסייה. אך כשבודקים לאחור מוצאים כי שיעור האבטלה עולה ברציפות מ-6.7% ב-1996 עד לשיא של 10.7% ב-2003, ו-10.4% ב-2004. שיעורים קרובים לאלה נמדדו רק פעמים בודדות מאז הצגת הסטטיסטיקה המסודרת באמצע שנות החמישים. פעם אחת במיתון של 1967 (10.4%), ופעם שנייה בתחילת קליטת גל העלייה מחבר העמים (10.6% ב-1991, ו-11.2% ב-1992). שיעור האבטלה ירד בתלילות לאחר מכן, אך היה עדיין גבוה ב-2005 ו-2006 (9.0% ו-8.4%). בראשית 2008, הגיע לכ-6%, שיעור שהיום נחשב לסביר ובעבר נחשב לאבטלה שיש לטפל בה.

חייבים להדגיש כי ירידת האבטלה הושגה בעזרת החמרה ניכרת בתנאי הזכאות לדמי אבטלה והבטחת הכנסה, ושימוש באמצעים כגון תוכנית ויסקונסין  שכופים על המועסקים תעסוקות שאינן מושכות בעיניהם. ובכל מקרה, מפוטרי התעשייה לא חזרו אליה לתפקידים חלופיים. רובם הופנו לפרנסות זמניות ופחות משתלמות בשירותים (ניקיון, שמירה, מלצרות, זבנות ועוד).

השינוי לרעה בדפוסי התעסוקה מעורר תהיות לגבי הצלחתה של היערכות המשק על פי עקרונות החשיפה. נכון, יש עוד גורמים שיכולים להיחשד כמעורבים. למשל הריבית  הגבוהה, ייסוף המטבע, הריסון התקציבי והרקע המדיני-ביטחוני. אך זיהוי גורמים אלו, אף שהוא מספק הסבר חלקי, אינו עונה על השאלה מדוע הקיפאון ואף ההתכווצות בתעסוקה מתרכזים בענפים מסוימים. ובוודאי אינו מבהיר מדוע הלכו לחשיפה אם הרקע היה כזה שאינו מבטיח פיצוי מהיר למשרות שנמחקו. ומכל מקום, יותר מעשור מאז תחילת החשיפה ועוד שנים של דיבורים מקדימים – ואין שום עדות לכך שהחשיפה אכן דרבנה להקמת מקומות עבודה חדשים במקומם של אלה שנגוזו.

אפשר להצביע בוודאות רק על הגשמת צד אחד של המשוואה: אותם ענפים, כושלים לכאורה, אכן דוכאו ואפילו חוסלו. מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה צנח מכ-52 אלף איש ב-1996, לכ-18 אלף איש ב-2007, והוא ממשיך בנטייתו למטה. שאר ענפי התעשייה המסורתיים (מזון, עור, עץ ורהיטים, נייר, דפוס) גם הם התכווצו או שמרו כל אחד פחות או יותר על ממדיו המקוריים. כקבוצה הם הקטינו את היקפם בכ-8,000 איש ב-11 שנים – תקופה שבה נוספו לאוכלוסיית ישראל כמעט 1.5 מיליון נפש וכוח העבודה תפח ביותר מ-700 אלף איש. במילים אחרות, התעשייה המסורתית בישראל סיימה בשנות התשעים את תפקידה כמעסיקה לאומית.  מצבם של הענפים בדרגת הביניים הטכנולוגית לא טוב יותר. ברובם, נרשמה ירידה בתעסוקה, וכקבוצה הם איבדו 5,000 איש בתקופה הנסקרת. קצת גידול נרשם בענף הכימיה – כ-7,000 איש בתוך יותר מעשור. ובעצם פרח רק מגזר אחד מצומצם מאוד – אלקטרוניקה. היקף התעסוקה בו טיפס מכ-48 אלף איש ב-1996 לכ-70 אלף איש ב-2007.

מעניין לראות את מעמדו הייחודי של ענף המזון. מספר המועסקים בו גדל ב-4,000 איש מ-1996 ל-2007. מזון וטקסטיל-הלבשה היו המעסיקים החשובים בתעשייה בשנת 1996 – 56 אלף עובדים בראשון, ו-42 אלף עובדים בשני. לעומת הטקסטיל שהולך ונגוז, המזון שומר על היקפו מאז ראשית החשיפה. השוני בהתפתחות שני הענפים משקף את מידת חשיפתם השונה ליבוא. קבוצת הטקסטיל חשופה לגמרי, ענף המזון (בעיקר נגזרות ישירות של תוצרת חקלאית מקומית כגון מוצרי חלב) עדיין מוגן על ידי הממשלה במידה רבה. אך הגנתו העיקרית של המזון היא "הגנה טבעית" – עלות הובלה גבוהה בגלל נטיית המוצרים להתקלקל, דרישת הכשרות שחוסמת כניסת מוצרים לארץ, והעדפה לטעם מקומי.

ובניגוד למזון, חשוב להבחין בקריסתו של ספק תעסוקה ראשי נוסף. ענף מוצרי המתכת איבד 9,000 עובדים בין 1996 ל-2007. זהו בעיקר סיפורה של התעשייה הביטחונית, שהפכה לשק חבטות מאז הפניית הרכש הביטחוני לארה"ב בעקבות הסיוע האמריקאי.

תוצאת התהליך של שנות התשעים היא הקצנת מבנה התעשייה בישראל. השוואה בין-לאומית שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [הודעה לעיתונות 9.5.05] מעמידה את ישראל בראש מסדר ייצוא הטכנולוגיה של 29 המדינות המתועשות ביותר (OECD). ההשוואה בודקת את שיעור ייצוא הטכנולוגיה העילית (אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות) מסך היצוא התעשייתי ב-2001. בישראל ובאירלנד שיעור זה מגיע לכ-58%. המדינה אחריהן, במרחק רב  במסדר, היא בריטניה עם כ-40%. כל שאר המדינות נמצאות מאחור, ובהן מעצמות תעשייתיות למופת כגון ארה"ב (38%), יפן (31%), גרמניה (21%). ממוצע המדינות המתועשות הוא כ-27% וממוצע האיחוד האירופי הוא כ-24%. לכאורה כאן צריכות להישמע מחיאות הכפיים, אך המציאות בישראל מוכיחה שאין להיסחף. כלל מספר אחת בשוק ההון אומר: "פזר, אל תשים את כל הביצים בסל אחד", ושוק ההון מטיבו חובב סיכונים. אפשר לאמץ בקלות את ההשקפה שאופיו של תכנון תעסוקתי צריך להיות שמרני יותר.

כתוצאה מכל המתואר לעיל, גדל מספר העובדים בתעשייה רק בכ-39 אלף איש בתוך 17 שנה – מ-317 אלף איש ב-1990, ל-356 אלף איש ב-2007. בשיא, בשנת 1996, לפני שגלש המשק לשפל ולפני שנחשפו הענפים הרגישים ביותר,  עבדו בתעשייה כ-378 אלף איש. כך או כך, שיעור העובדים בתעשייה מכלל העובדים הישראלים במשק צונח בהתמדה מ-22% ב-1990 ל-20% ב-1996 ול-16% ב-2007. מה שאומר כי התעשייה ממלאה פחות ופחות את תפקידה כמקור תעסוקה ראשי. יהיו כאלה שיראו בהתפתחות זו את הכניסה המבורכת לעידן הפוסט-תעשייתי. אבל היכן מתחבא ה'פוסט' כשהאבטלה כל הזמן רק עולה.

החור התעסוקתי שנפער הוא עדות לקושי ביישום המודל. אמנם אפשר לטעון כי ההתאמה תושלם בטווח הארוך, אך כלכלן אחד, ג'והן מיינרד קיינס, אולי הכלכלן הפוליטי החכם ביותר שנשמע אי פעם, כבר הביע את דעתו על הסתכלות כזאת: "בטווח הארוך כולנו נהיה מתים." ובנוסח מקאברי פחות, עניינה של הכלכלה אינו רק בהשוואה סטטית בין שתי נקודות שפער של עשרות שנים ביניהן. הכלכלה חייבת לתת את דעתה גם על התהליך, מפני שהוא בורא מציאות משל עצמו. ייתכן, באמת, שבזמן כלשהו יתכנס המשק לאופטימום המיוחל. אך במשך אותן שנות מעבר משפחות מתפרקות, קם דור שלא הכיר מימיו הורים שקמים בבוקר לעבודה, ונזרקות לשוליים קבוצות אוכלוסיה שלמות – בעיקר בפריפריה, ובייחוד בכפרים הערביים והדרוזים. אירועים כאלה צובעים את המפה הפוליטית מחדש, ולכן הם בלתי הפיכים. ואם הזמן הוא גורם קריטי בתהליך, הסוגיה החשובה היא מדוע הפזל התעסוקתי אינו נסגר בטווח הנראה לעין. התשובה לכך היא דו-ראשית.

מצד הביקוש, מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב שבו גורמי הייצור שברשותן מנוצלים במלואם. אך אם כמה משותפות הסחר שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני ורק יגדילו את תפוקתן כדי למכור לצד שמנגד. זה בוודאי התיאור האמתי יותר של המציאות במדינות המתועשות החדשות, וסין היא הדוגמה הטובה לו. עם הצטרפותה לכלכלת השוק היא צריכה לדאוג למיליוני נפלטים מהתעסוקה המסורתית בחקלאות. תגובתה של סין והדומות לה להתפתחות זו פותחת מעגל אבטלה בכל המדינות המתועשות שנהנות מתוצרתה והופכת אף אותן למדינות שמעוניינות לייצא אך אינן נלהבות במיוחד לעוד ייבוא.

מצד ההיצע, מה שבמודל הוא גורם ייצור סטנדרטי המתאים לכל מטרה אינו כך למעשה. מכונות לענף הטקסטיל אינן מועברות ישר לאלקטרוניקה, המו"פ בוודאי מותאם לתחום צר, ואפילו מבני תעשייה לעתים קרובות הם מבנים ייעודיים, ונדרשת השקעה לשם הסבתם למשהו אחר. מיותר לומר ש"גורם הייצור – עבודה" אינו מוקפץ מיד מביתור עופות במשחטה להרכבה באלקטרוניקה, ובוודאי שלא לתפקידים מקצועיים יותר. קשיחות זו אינה מתייחסת רק לפועלים הפשוטים אלא גם למנהלים וליזמים.
ומעל לכול, כשילוב של ביקוש והיצע, יש בעיית זיהוי של יתרון יחסי או בעיית איסוף מידע וניתוחו. המודל נראה פשוט וקל כשהוא מתאר את חלוקת הייצור בין שתי מדינות המייצרות מספר מוגבל של מוצרים. אבל לגמרי לא ברור איך הפזל נסגר בקלחת בין-לאומית שבה בוחשות מאות ארצות ומחליפות ביניהן מגוון עצום של מוצרים. ובמיוחד כאשר היתרון היחסי אינו מצב סטטי. מה קורה, למשל, כשהודו זורקת לשוק מיליוני מתכנתים? האם מדינה כישראל צריכה להתארגן מחדש? התארגנות כזאת אינה תמיד חד-משמעית ומהירה, כי כמעט כל צעד מדיניות שנוי היום במחלוקת. ניקח לדוגמה דילמת מדיניות נפוצה: איך מתמודדים עם יתרון טכנולוגי של מתחרים שנבנה על סבסוד ממשלתי החורג מהכללים הבין-לאומיים? להתעקש על משחק הוגן או לחפש פתרון מתוחכם? על נושאים כאלה ניטשים לעתים קרובות ויכוחים של שנים שאינם מגיעים להכרעה.
ועל כן אפילו מה שנראה פשוט לגמרי– הסטת ייצור משוק מקומי לייצוא – מתרחש באטיות רבה ובקושי. לכאורה, אפשר לטעון שאת מוצרי ההלבשה שנדחו מהשוק המקומי אפשר להפנות לשווקים שצורכים סחורה איכותית ויקרה יותר. אך על פי הערכות אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, לא הייתה הסטה בולטת כזאת – אולי מעט בשוליים. נתונים משנים רבות מורים כי הייצוא הוא התמחות בפני עצמה. בדיקה שנערכה על סמך סקרי התעשייה העלתה כי בשנת 1983 נבעו כ-95% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים בישראל מ-80 מפעלים גדולים. בסוף שנות השמונים נמצאו כ-100 מפעלים ששימשו מקור לכ-80% מאותו ייצוא. 80 מהם הפנו לייצוא יותר ממחצית תוצרתם.[1]  שרשרת העיבודים הזאת לא נמשכת בדיוק באותה מתכונת. אך עיבוד לשנת 2005 שנעשה במנהל לתכנון וכלכלה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה מצביע על 100 המפעלים הגדולים כמקור ל-68% מהייצוא התעשייתי בלי יהלומים [משרד התמ"ת, המנהל לתכנון וכלכלה, 100 היצואנים המובילים בתעשייה הישראלית, 2007]. משמע, עוד פרופיל של התמחות וריכוזיות בסקטור הייצוא המעיד כי המעבר לייצוא  – המתבקש מכך שאת השוק המקומי כבשה תוצרת זרה – אינו אוטומטי אפילו באותו ענף, ובוודאי אינו תרחיש מובן מאליו כשצריך לזוז לענפים חדשים.

לשבחם של התעשיינים ייאמר שהם יודעים את עובדות החיים. היו בהם שהשלו את עצמם בהתחלה שהממשלה לא תלך לצעד נועז כל כך. אך כשהחשיפה בכל זאת יצאה לדרך ניסו למשוך את יישומה ככל האפשר ולעדן כמה מהמלצותיה. מהר מאוד הבינו התעשיינים שסיכוייהם קלושים, וכל אחד מהם פנה להציל מה שאפשר. מפעלים שהייבוא איים עליהם הפכו בעצמם ליבואנים לצד הייצור, וכך השאירו את השליטה בשוק בידיהם. דוגמה כזאת אפשר לראות בתחום הנייר. המפעל המוביל בענף בישראל השתדך לחברה אוסטרית וחולק אתה את השוק המקומי. לעצמו השאיר כמה נישות קטנות, ואת הייצור ההמוני העביר לידי האוסטרים. האוסטרים גם הוזמנו להיות שותפי המפעל הישראלי, סייעו לשדרג את קווי הייצור שלו, ופתחו לו ערוצי שיווק לחו"ל. דוגמה בולטת אחרת היא בתחום ההלבשה. חברות ייצור שבבעלותן רשת חנויות מקומית ממשיכות לשווק בה מעט מתוצרתן, והרבה סחורה מיובאת. זה מה שקורה בדלתא, שמייבאת ממפעליה בחו"ל וממפעלים אחרים; וגם בכיתן, שממשיכה לייצר לייצוא טקסטיל יוקרתי לבית, כגון סדיני סאטן, ובחנויותיה בישראל מקדמת היום מכירת טקסטיל מיובא עממי יותר ואביזרים נלווים מהמזרח הרחוק.

אחרים, הסיטו חלק ניכר מייצורם למדינות שבהן שכר העבודה זול בהרבה. תגובה זו אינה מצטמצמת רק ליצרנים לשוק המקומי. אימצו אותה גם יצואנים שהעתיקו חלק מהעבודה אל מחוץ לגבולות ישראל. וכולם, יצרנים לשוק המקומי ויצואנים, נשענים על האפשרות הקלה להזיז סחורות בכל שלבי הגימור ובכל הכיוונים כתוצאת החשיפה ליבוא והסכמי הסחר. ביניהם ההסכמים עם ארה"ב והאיחוד האירופי, המחילים את הפטור ממכס שניתן למוצר שמקורו ישראלי מלא על רכיבים מירדן וממצרים המשתלבים במוצר הישראלי המוגמר. הסטת הייצור מסתייעת גם בליברליזציה בשוק ההון שמאפשרת העברת כספים קלה פנימה והחוצה, ומובן שעילתה העיקרית היא הפרשי השכר הבלתי נתפשים כמעט בין מדינות.

על פי נתוני אגף הטקסטיל והאופנה בהתאחדות התעשיינים, עלות העבודה לפועל בענף בסין בקיץ 2008 היא 120 דולר לחודש. במצרים התעריף הוא 60 עד 70דולר לחודש; בירדן כ-100 דולר לחודש; בטורקיה כ-300 דולר לחודש, ובמזרח אירופה כ-400 דולר לחודש. אך במעצמה אחת ושמה ישראל עלות העבודה היא כ-1,400 דולר לחודש. מה שהופך את הייצור הפשוט כאן לבלתי סביר בתנאי שוק סחורות ומטבע חופשי. ולכן חברה כדלתא, המתמחה בהלבשה תחתונה ובגרביים בעיקר לייצוא, החזיקה ב-2008 בישראל רק כ-2,000 מסך כ-10,000 עובדיה ברחבי העולם. בישראל היא מותירה את העיצוב, התכנון והלוגיסטיקה וקצת מייצור הבדים והצביעה. מודל שונה במקצת הוא זה של חברת קסטרו להלבשה עליונה, שיש לה רשת חנויות קמעוניות בישראל. לקסטרו אין כמעט פעילות ייצור בארץ, אלא בעיקר עיצוב ותפקידי מטה. הייצור נעשה ברובו בסין, וחלק קטן ממנו ברשות הפלסטינית.

נהוג לגנות את השילובים של ייצור מקומי עם יבוא חלקי או עם קבלנות משנה במפעלים מחוץ לישראל. אך אלה הם הפתרונות הכי ציוניים בתנאים הקיימים. מה אפשר לצפות ממנהל מפעל שחייב לתמרן בין שער חליפין שאינו מובטח לבין מחירי תחרות כמעט דמיוניים בנמיכותם בשוק המקומי ובייצוא. אלה שמתפשרים הם אותם שרוצים בכל מאודם לשמור על נוכחות כלשהי בישראל. לעתים מתוך שיקול של כדאיות – שמירת בסיס ייצור מקומי מאפשרת תגובה מהירה יותר ושליטה מוגברת במקום שנחוץ – אך במקרים לא מעטים מתוך זיקה למפעל שהוא מפעל חיים של בעליו הנוכחיים או של אביהם או של סבם. ועד כמה שלא ייאמן, גם מתוך מחויבות לעובדים ותיקים ולמדינה. חבריהם בענף הטקסטיל וההלבשה סגרו יותר מ-1,400 מפעלים בשנים 2007-1990 (בכללם מתפרות קטנות. מפעל מוגדר כמי שמעסיק שכיר אחד ויותר). אפשר להאמין שהסוגרים אינם עומדים עכשיו בתור להבטחת הכנסה. בתמורה שקיבלו בעד הנדל"ן ושאר הנכסים הם בנו תיק השקעות מגוון ולעתים קרובות נטול קשר לישראל.

הסקת המסקנות הרציונאלית כל כך שלעיל אינה מצטלמת יפה. בנוסח ציני פחות, היא מאיימת על שלמותה של המדינה. והכי גרוע, התמונה הזאת עמדה לנגד עיני כל מי שמצוי בתעשייה, במיוחד בקבוצת הטקסטיל. ועדה ציבורית לעתיד ענף הטקסטיל והאפנה שמינה שר התעשייה והמסחר נתן שרנסקי פרסמה את הדו"ח המסכם שלה במאי 1997.[2]  בתפקיד יו"ר הצוות שימש פרופ' אמוץ ויינברג, נשיא מכללת שנקר. החברים היו נציגי משרדי הממשלה, נציג ההסתדרות, נציג העדה הדרוזית, ותעשיינים בכירים מהענף – בהחלט הרכב שיש לו מה להגיד. בתום הדיונים גובשו תשע המלצות הנוגעות לכל תחומי ההיערכות החשובים: העברת קבלנות משנה לירדן ולמצרים; עידוד השיווק, המו"פ, השקעות הון ותשתיות אחרות; יישום מציאותי של חוקי היבוא; והתייחסות מיוחדת למגזר הדרוזי.

הסעיף הדרוזי המיוחד הדגיש את תלותה של העדה בטקסטיל כמקור פרנסה עיקרי לנשים לצד שירות הקבע לגברים. ולכן הציע עאמר עאדל, ראש מועצת ג'וליס, להמיר חלק מחבות דמי האבטלה לתמיכה במפעלים שבכפרים וכך לאפשר להם לשרוד עד ליצירת תעסוקה חלופית. נציגי הממשלה דחו הצעה זו.  אביא, בהקשר הזה, שני משפטים ממכתבו של עאדל ליו"ר הוועדה: "יחד עם זאת חובה על הממשלה להתחיל ומיד בהכוונת תעסוקה חלופית (היי-טק) לכפרנו על מנת למנוע שואה כלכלית. מיותר לציין בפני כבודו את תרומתה של העדה הדרוזית למדינת ישראל". אין מה להוסיף, רק לשים לב למילה 'שואה'.

התגלמותה על פני אדמות היא מחיקת המתפרות בכפרי הערבים והדרוזים בגליל. בראשית שנות התשעים הועסקו בהן – בעיקר בקבלנות משנה למפעלים גדולים – כ-15 עד 20 אלף עובדים, מרביתן נשים. ב-2008 אותן מתפרות מחזיקות כ-1,500 איש. הדת והמסורת אינן מתירות לנשים אלו יציאה מן הכפר. וכך הן יושבות מובטלות לצד הגברים שפוטרו בעקבות הכנסת עובדים זרים לענף הבנייה. שיעור האבטלה שמדד שירות התעסוקה בכמה מכפרים אלו בגליל ב-2004 היה כ-20%: תמרה, עין-מאהל, דיר-חנא, כפר כאנה, סכנין. בעוד כפרים לא מעטים הוא היה כ-15%. שיעורי האבטלה ירדו אחר כך, מן הסתם הודות לתוכנית ויסקונסין, וגם בגלל הפסקת התייצבותם בלשכות (ובסטטיסטיקת שירות התעסוקה) של המתייאשים שאינם מקווים עוד לזכות באישורים לדמי אבטלה או הבטחת הכנסה.

הטקסטיל בכפרי הדרוזים והערבים אינו כל סיפור החשיפה בישראל. אבל גלגוליו ממחישים את המנגנון שהביא את המשק עד הלום. לא ברור ולא נכתב במפורש בשום מקום מדוע נדחתה הצעת הדרוזים. אולי בגלל דוחק תקציבי, ואולי מחמת החשש מתקדים לשימוש בדמי האבטלה שלא על פי הדפוס הרגיל. עצוב לראות את עאדל נוקב בהיי-טק כשם נרדף לתעשייה חלופית. להיי-טק יש דרישות משלו – כמו למשל התרכזות באשכולות סמוך למוסדות מחקר ואקדמיה – שאולי מפריעות לו להתיישב בכפר נידח. ומאידך ישנן אפשרויות תעסוקה מתוחכמות אחרות. אך הדיון הכלכלי בישראל כבר מזמן לא עוסק בקטנות כאלה. ולכן כשראשי מועצה באים לדרוש פתרון אין להם מה להציע מלבד מנטרה תורנית כלשהי.

פרשת הטקסטיל הדרוזי היא הקצנת המבוכה והיעדר הכיוון. אבל הטקסטיל או הדרוזים הם רק משל לתעשייה כולה ולשאר ענפי הייצור בישראל. כדי להמחיש את החיפוש הנואש אחר פתרון, הנה כמה הצעות לשיקום מגזר הטקסטיל שנידונו בשנים האחרונות. מצד התעשיינים, הוצע להעלות את המכס על מוצרי הלבשה מוגמרים, אם כי לנוכח מחירי המתחרים רק העלאה של מאות אחוזים תהיה אפקטיבית. היו תעשיינים שאף קראו לקצץ שליש משכר המינימום בענף הטקסטיל, וזאת על סמך נכונות עכשווית של נציגי הכפרים בגליל. אולם אין כל ערובה כי נכונות זו תמנע טענות קיפוח בעתיד. רעיון אחר שנזרק הוא השלמת שכר ממשלתית זמנית. טיוטת החוק המתאים הופיעה בהצעת התקציב לקראת 2002 ולאחר מכן נגוזה. היו גם התארגנויות של מעצבים צעירים, שבחסות התאחדות התעשיינים פנו לממשלה בבקשה לתמיכה.

סלט הרעיונות הזה מובא כאן במתכוון במתכונתו הגולמית. אין דבר שנזכר פה ואינו מיושם במדינות אחרות בעולם או לא יושם בישראל בעבר. אין כאן גם שום הבטחה לחילוץ דרמטי, אלא רק בלימת המשבר והצלת כמה אלפי עובדים. נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת יקראו להוצאה הכרוכה בהגנה על המשרות "בזבוז". אך נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת אינם חדלים מלקבול על סכומי העתק שמופנים לדמי אבטלה ולהבטחת הכנסה. לפחות חלק מאותם סכומים היה נחסך על ידי החזקת תעסוקה "מלאכותית". מתנגדי ההתערבות הממשלתית גם שוכחים להביא בחשבון את עלות הפשיעה, ההתקוממות החבלנית, או אפילו סתם אדישות אזרחית ביישובים שנזנחו. בדיקת כדאיות אמתית צריכה לכלול את מגוון הגורמים על סמך היכרות פרטנית עם השטח.

אבל הזלזול בידיעת הפרטים הוא אחד ממאפייני עידן "היד הנעלמה". כשהחלו במאמץ התיעוש בשנות החמישים,  הוא לווה בספרים עבי כרס של משרד התעשייה והמסחר שתיעדו כל פרט וניסו להשליך ממנו הלאה. ספר כזה לדוגמה הוא 'התעשייה, עבר ועתיד'.[3]. באורח אופייני הספר נפתח בפתח דבר קצר של חיים צדוק, שר המסחר והתעשייה, ובהקדמה ארוכה של שר האוצר, פנחס ספיר. לספיר, שר המסחר והתעשייה שנים רבות, הייתה אהבה מיוחדת לענף. ואף שאנו יודעים כי נסחף ברגשותיו, מעניין לראות עד כמה שר אוצר משקיע מזמנו ללימוד הנושא ועד כמה אבחנותיו שומרות על חיותן עד היום: "בשנים האחרונות לאחר שהתעשייה טופחה והתעצמה, התחלנו בחשיפתה לתחרות לתוצרת חוץ, כדי להעמידה במבחן השוק העולמי וכדי לדרבנה ליתר ייעול, לשיפור נוסף באיכות ולהוזלת מחירים. תהליך זה נמצא בשלבי השלמתו, ולאחר מכן תעמיק החשיפה ותלך."[4] ובהמשך – עד כמה טרגי-קומי ומעמיד בפרופורציה כל הבחנה יומרנית על שינויים מבניים: "דוגמה לתהליך של יתר העמקה, הגדלת ההתמחות ושיפור האיכות הוא ענף הטקסטיל, העובר מייצור חוטים ובדים למוצרי איכות ודיגום מעולים, ההולכים ורוכשים שם בשוקי העולם."[5]

הספר מ-1965 מכיל מעקב אחר תכנית הפיתוח לשנים 1970-1965, שיצאה לאור בתחילת 1964. במבט לאחור, יהיו כלכלנים שיגחכו לנוכח ההשתדלות למצוא הסבר לכל דבר. המשק לא צמח בדיוק כפי ששיערו? התשובה האמתית היא "ככה". ובכל זאת, המאמץ לאפיין את התעשייה מכל זווית אפשרית מניב פירות משלו. כמו למשל ניתוח מפורט של כוח האדם לפי התפלגותו המקצועית והתפרשותו באזורי הפיתוח, ומחשבות על ישראל לקראת המיליון הרביעי של אוכלוסייתה. קשה להיזכר מתי בחמש-עשרה השנה האחרונות בדק מישהו נתונים דומים, למרות ואולי בגלל שהכרת הנתונים מונעת זריקת קלישאות.

בעבר, היו תרגילים כאלה מובנים מאליהם. הם נעשו במשרד התעשייה והמסחר ובמשרדים אחרים במשך עשרות שנים ודעכו בהדרגה עד להיעלמותם הסופית בשנות התשעים. גורמים אינטרסנטיים רבים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות השמונים ותכנית ייצוב המשק של  1985 מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. כל מסגרת קונצפטואלית, שמעלה דרישות כספיות או תהיות כלפי קיצוציו, מפריעה לו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן וקח שגלום בה, משגשגת יותר בהיעדר יעדים משקיים מוגדרים, ובלי בחינה של כל העברה כספית על פיהם.

לכוחות המתוארים לעיל מצטרפת דעת הקהל, משמע דימוי תקשורתי נבער של התכנון. מאז נפילת ברה"מ הפך התכנון – המזוהה כאמצעי סוציאליסטי – לסמל של כישלון. זאת מבלי שרוב הכותבים עליו יבינו למה בעצם הוא נועד, או מבלי שיכירו את המגוון העצום של דגמי תכנון שיכולים להתאים לכל מבנה פוליטי ולכל מטרה. קטילתו הכאילו מוחלטת של התכנון מביאה דוגמאות לאי-מסוגלותו לחזות את העתיד. אך תכנון אינטליגנטי אינו מתיימר לנבא, אלא לבחון את הקשרים בין משתני הפעולה, ועל בסיס זה להציג חלופות למדיניות. השאלה עד כמה תכנון נראה אקטואלי גם מנקודת ראותו של המגזר העסקי עלתה בוועידה השנתית של המרכז הישראלי לניהול בספטמבר 2003. תכנון היה נושא המושב הראשי, וכל הדוברים קבלו על היעדר חשיבה אסטרטגית בישראל. בהם גם לסטר תורו, פרופסור ידוע מ-MIT בארה"ב שאינו חשוד בפזילה שמאלה, וכן יו"ר 'טבע' אלי הורוביץ, שייחס את הצלחתה המטאורית של 'טבע' להסתכלות ארוכת טווח קדימה וטחינה עד דוק של מה הולך ומה לא הולך.

אם נחזור לחשיפה ליבוא בהקשר זה, הרי כמעט כל תופעות הלוואי ההרסניות שלה היו ידועות מראש. רק היה צריך להתכופף ולאסוף אותן מהרצפה. היה ידוע כי המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מידת פתיחותו – שיעור יבוא של כ-45% מהתמ"ג – משתווה לזו של כמה משקים קטנים, בעיקר באירופה, אך עולה בהרבה על המקובל בארה"ב וביפן למשל, ששם שיעור היבוא מהתמ"ג נע סביב 15%-10%. במשקים קטנים הפתיחות היא תנאי הכרחי להשגת רמת חיים גבוהה. זאת משום שפיזור יתר בייצור אינו יעיל. עדיפה התמחות במעט פריטים והחלפתם במוצרים מתמחים ממדינות אחרות. מכאן ברור שייבוא נרחב גורר ייצוא נרחב לשם איזון זרמי מטבע החוץ למדינה וממנה.

המסקנה היא אפוא פתיחות, אך לא בהכרח פתיחות מרבית. כי ככל שהמשק פתוח יותר כך קשה לשמור על יציבותו. הן מבחינת גירעון המאזן המסחרי והחוב החיצוני הנגזר ממנו, הן מבחינת רמת המחירים המקומית המושפעת מהתנודות בחוץ, אך בעיקר מבחינת שיקולי התעסוקה כפי שמומחש בישראל מראשית שנות התשעים. ענפי שוק מקומי הם ענפים שקל לצפות את התפתחותם. כך למשל ענף המזון בישראל מוגן למדיי באופן טבעי מתוך הכורח לשמור על טריות, על הרגלי אכילה, על טעמים, ועל דרישות הכשרות. הוא עדיין סגור ליבוא גם בעזרת אמצעים שהממשלה נוקטת. ולכן במזון, שלא כבטקסטיל, אפשר לראות גידול מסוים בתעסוקה בשנים 2007-1996 בשיעור ממוצע של כ-0.7% לשנה.

דילמת חלוקת הייצור והביקושים בין שוק מקומי לסחר חוץ היא דילמה תכנונית מובהקת. כך גם הניסיון לחזות את קצב התפתחותם של ענפי התעשייה ושל ענפי המשק האחרים, ולהסיק מכך מסקנות בדבר יכולת הקליטה של עובדים שנפלטו ממגזר אחד במגזר אחר. תכנון מראש אף מחדד את החשיבה בדבר מבנה ענפי ריכוזי: האם סביר למקד את כל המאמץ באלקטרוניקה? ומה אם ייקלע הענף למשבר? מחזוריות קיימת כמעט בכל תחום כלכלי, בייחוד במוצרים שאינם חיוניים למחיה שוטפת. עימות אחר שתכנון בדרך כלל עושה הוא בין הרכבו ההשכלתי, הגילי והגיאוגרפי של כוח האדם הקיים לדרישות ענפי המשק. כך מאתרים אוכלוסיות שאינן יכולות ליהנות מפיתוח ההיי-טק, אם מחמת ריחוקן ממרכזיו ואם מחמת היעדר כישורים הולמים בקרבן.

לפחות כמה מהבדיקות הנזכרות כאן נעשו במשרד התעשייה והמסחר.[6] אשר לסוגיה הכבדה ביותר בתכנון הכלכלי של ישראל נאמר שם: "כבר עכשיו המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מבנה התפוקה בו דומה לזה שבמדינות אירופה המתועשות. בגלל הפתיחות הרבה והריכוזיות הענפית אנו מושפעים חזק מכל תנודה בשוקי הסחורות ובשערי המטבעות. כדי למנוע זעזועים ולייצב את המשק, יש לפעול לחיזוקו של הסקטור המייצר לשוק המקומי במקביל לסקטור המייצא; ולגוון ככל האפשר את המבנה הענפי."[7]

היום, לאחר התרוקנות האוויר מבועת ההיי-טק של שנת 2000, אפשר לחתום על כל מילה שנאמרה שם. ולמרות זאת ההסתכלות התכנונית נתפשה אז ונתפשת גם היום כאנטי-תזה לשוק חופשי. על פי מעצבי החשיפה באותה תקופה, במיוחד משרד האוצר, הייתה היד הנעלמה אמורה לעשות את שלה ולהוביל את המשק לצמיחה מאוזנת ולתעסוקה מלאה. השקפה זו לוותה בהסתייגות מכל מה שהדרג המקצועי בממשלה מסוגל לעשות, חוץ מהפרטה או צמצום של כל בקרה שהיא. קשה לנתק את ההשקפה הזאת מהתוצאה הרשומה היום בסטטיסטיקה המקרו-כלכלית של ישראל. לא רק אבטלה, אלא גם צמיחה מתונה: קצב גידול תמ"ג ממוצע של פחות מ-4% לשנה בשנים  2007-1996, 1.5% גידול שנתי בתמ"ג לנפש.

בהקשר הזה מעניין להבחין בגישתה של סין, שסיפור יציאתה מהמשטר הקומוניסטי נתפש היום כהצלחה, שלא כסיפור של רוסיה. מי שמדגיש את ההבדל בין שתי המעצמות הוא סטיגליץ, בספרו על הגלובליזציה.[8] רוסיה, מחד, עם שיטת הריפוי בהלם מבית מדרשה של קרן המטבע, נקלעה לאיבוד תמ"ג ממוצע של 5.6% לשנה בשנות התשעים. סין, לצדה, צמחה באותה העת בקצב שנתי ממוצע של יותר מ-10%. סטיגליץ, מיותר לומר, אינו אובייקטיבי בסוגיה זו. הוא וחתן פרס נובל אחר, קנת ארו, יעצו לסין איך להיכנס לשוק. סטיגליץ וארו הם ממניחי היסודות להבנה היכן כלכלת שוק אינה עובדת, ועל פי  המלצתם התארגנו הסינים יותר באטיות. או, בניסוחו של סטיגליץ: "סין זיהתה שאם היא מעוניינת בשמירת היציבות החברתית, עליה להימנע מאבטלה ניכרת. יצירת משרות צריכה ללכת יחד עם השינוי המבני. רבים מצעדי המדיניות שלה יכולים להתפרש לפי זה. אף שסין הנהיגה ליברליזציה, היא עשתה זאת בהדרגה, ובדרכים שהבטיחו כי מקורות שהוזזו ממקומם הוצבו מחדש לשימושים יעילים יותר ולא נעזבו לאבטלה חסרת תכלית."[9] חיזוק לדבריו של סטיגליץ מתקבל מנאומו של סגן דיקן אוניברסיטת פקין בוועידת דאבוס בינואר 2004. וכך הוא מסכם את השילוב המנצח בארצו: "סין, עכשיו, יש לה מנהלים כלכליים מתוחכמים מאוד שמבינים את תפקיד השוק כנגד תפקיד הממשלה" [הרלד טריביון, 24-25.1.04].

כדאי לשים לב לשימוש במילה 'כנגד' (versus) בתיאור היחסים בין השוק לממשלה. השוק והממשלה אינם תאומי סיאם בלתי נפרדים. אבל הם שם – כל אחד במקומו. הבנה כזאת נעדרת היום בישראל. יישום מודל השוק החופשי מתפרש כהיעלמות ממשלתית, או אולי נכון יותר לומר – היאל
מות. זה לא שהממשלה אינה עושה. היא דווקא מרבה לנקוט צעדים: מחיקת התקציב הזה, פמפום התקציב ההוא, הפרטות, דה-רגולציה והכול בעקבות המלצות אופרטיביות של כלכלנים. אך איש אינו יכול לומר מה הם יעדיה, מה מחיר כל צעד במונחים פוליטיים–כלכליים-חברתיים, ומהן החלופות לו. כך מיטשטשים לגמרי הוויכוחים הטכניים והבדלי ההשקפות. ביגה שוחט, סילבן שלום ובנימין נתניהו באים כאילו מאותו מקום נטול ערכים, ואת הצדקת פועלם שואבים רק ממקצוענות נקייה – מקצוענותם של כלכלני האוצר.

אין ספק שגישה זו נוחה לכמה טכנוקרטים. היא אף מקלה במובן הטקטי על שרי אוצר ועל ראשי ממשלה. כי אם השיקול לקבלת החלטה הוא לכאורה אך ורק מקצועי, אפשר להדוף כל דרישה מגזרית בתואנה של אינטרסנטיות, ובז'רגון המקובל היום אין פסילה חמורה יותר. זאת למרות שיכולת הביטוי המגזרית היא עילת קיומה של הדמוקרטיה, וממשלות ופרלמנטים נוסדו כדי לתת לה חיים. נכון, אי אפשר להתכחש לעובדה שלחצים אינטרסנטיים יכולים להיות מטרידים. אך עדיין כל החלטה כלכלית עונה על אינטרס כלשהו, מה שמחייב לאפשר ביטוי לאינטרס הנגדי. בדיוק מסיבה זו נבנו בזמנו פונקציות התכנון, כדי לנסות ולפשר בין האינטרסים טרם הדקה התשעים. שיא פריחתן ברחבי העולם היה לאחר מלחמת העולם השנייה כחלק מהמאמץ לשיקום המדינות הנפגעות. בישראל צץ התכנון מיד עם הקמת המדינה.

דיון תכנוני מאפשר לבודד את המניעים שמאחרי המחלוקות הכלכליות ולהתוות בחדות את הקו שבין המקצועי לבין הערכי והפוליטי. יתרה מזו, דרישתו של התכנון להצגת מסגרת מספרית מפרידה בין מיתוסים מקצועיים לבין מה שאפשר לכמת. תכנון כלכלי מעצם טיבו מתייחס לטווח הארוך, אך הוא עוקב גם אחר שלבי הביניים. בנוכחותם של גופי תכנון קשה יותר לזרוק לאוויר כי גורמי הייצור ש"ישוחררו" מהטקסטיל יתרמו למשק בענפים המתוחכמים – צריך להמחיש את הדברים על הנייר. וכשהספקות מתעוררים בעקבות התרגילים שנעשו, ניתנת לגיטימציה לפתרונות חדים פחות במדיניות ואף לסיוע ממשלתי בתקופת המעבר. עצם ההכרה בקיומה של תקופת מעבר הוא הכרזה על תפישה עצמית צנועה יותר של מקצוע הכלכלה, מעין הודאה של הכלכלנים בהבנתם המוגבלת המצריכה בחינה מתמדת של צעדיהם.

יוצא מכאן שאחת המסקנות החשובות ביותר מהחשיפה החפוזה והאבטלה על כל גורמיה היא הצורך בהקמת מכון מחקר ותכנון כלכלי-חברתי לאומי. המחלקות הכלכליות בכל משרדי הממשלה הידלדלו לגמרי מסוף שנות השבעים. המחשה למעמדן אצל מקבלי ההחלטות מתקבלת מקורותיהם של מנהל התכנון והכלכלה במשרד התעשייה והמסחר והרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה. שני גופים אלו תרמו בעבר לא מעט להבנת מגמות הצמיחה והתעסוקה, ומוזגו ליחידה מצומקת אחת לאחר הקמת משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. הצוות שנותר אמנם מצליח לשמור על רמה מקצועית גבוהה ועל נוכחות תקשורתית, אך שרוי בגלות בגן הוורדים שליד הכנסת – מרחק רבע שעה הליכה מהמשרד הראשי בקצה האחר של קריית הממשלה. כמובן, זה לא מקרי. פונקצית הייעוץ הכלכלי באוצר כמעט אינה נשמעת. ומכל מקום תפקידה לתמוך בעילת קיומו של המשרד: שליטה תקציבית. המחלקה הכלכלית היחידה הראויה לשמה נותרה בבנק ישראל. עצמתה בעבר נשאבה מתפקידו הכפול של הבנק המרכזי: ממונה על היציבות המוניטרית ויועץ כלכלי לממשלה. כיום הבנק חותר עוד ועוד להגדרת סמכות ואחריות נקייה אך ורק בתחום המוניטארי, מה שמגדיר באופן צר יותר את תפקיד מחלקת המחקר שלו.

כל אלה מבליטים את חסרונו של מכון עצמאי למחקר ותכנון כלכלי-חברתי בישראל. מטרתו צריכה להיות איסוף מידע, ניתוחו, וגיבוש הסכמה לגבי נושאים ארוכי טווח. מכון כזה צריך לקיים מגע שוטף עם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, עם ההסתדרות ועם גופי ייצוג משניים – מאיגוד התעשייה הקיבוצית ועד התאחדות הקבלנים. מבנהו ואופן תקצובו ייגזרו מהרצון להקנות לו עצמאות. מכון מחקר? לא בדיוק המלצה מרגשת. אך מה לעשות, ניהול כלכלי של מדינה, שלא כמשחקי בורסה, עדיף שיהיה צפוי ומשעמם ככל היותר.

עוד המלצה בדרגת שיעמום דומה: מהגדרת תפקידם בפועל של שני משרדי הכלכלה הראשיים, האוצר ובנק ישראל, נובע כי אף לא אחד מהם אינו מופקד היום על הצמיחה. זה בוודאי חסר שגורר מחשבה. האם סתם כך הצמיחה מוזנחת? או שהמבנה הקיים – הקשר הון-שלטון של הגלובליזציה – אינו מותיר מקום לצמיחה ותעסוקה מלאה כיעד לאומי. ואם כן, זה תפקידן של מפלגות המתיימרות להציע אלטרנטיבה קצת שמאלה מהמרכז: קודם להילחם למען הלגיטימציה של יעד צמיחה ותעסוקה בלי ניסיון להחביא את הסתירה שבינו לבין חופש כלכלי מלא, אחר כך לבנות מסגרת מקצועית שתתמודד בגלוי ובאומץ עם הביקורת על תופעות הלוואי של אימוץ יעד כזה. ולבסוף – למנות את השר שיעשה את הצמיחה והתעסוקה המלאה למטרה מוחשית-פוליטית.

 
התשובה מצויה באחת ההפקות השגרתיות של דה-מארקר מה-7.1.08. זו, הנוכחית, נקראת "כוננות ספיגה בתל-אביב", ופותחת בעדכון תחזית הצמיחה של בנק ישראל.

מסתבר כי התחזית ל-2008, מותאמת לתנאים המשתנים זו הפעם השלישית. בגרסה הראשונה, מה-27.6.07, דובר על גידול של 4.1% בתוצר העסקי בשנה שמתחילה עכשיו. בגרסה השנייה, מה-12.1207, התסריט העיקרי תוקן ל-4.4%, אך הובאה גם אפשרות של גידול מתון יותר – 3.6% – אם המשק האמריקאי יגלוש למיתון.  עכשיו, בראיון לדה-מארקר, קובעת ד"ר קרנית פלוג, מנהלת מחלקת המחקר של בנק ישראל, כי הסבירות ליפול לחלקה התחתון של התחזית גדלה.

ראשית, לכל מי שתוהה "מה יהיה", הנה התשובה: לא יודעים. התחזית מתנדנדת במקביל לתנודות הדאו-ג'ונס, הנאסד"ק, הניקיי, ותל-אביב 100. עדכונה האחרון בא בעקבות נפילת כו-לם. אז ברור שהכלכלה העולמית במשבר, וסוד קסמם של משברים טמון ביכולתם להפתיע.

אבל, מה שמעניין יותר הוא למי דה-מארקר פנה לתגובה, ומה תגובתו הייתה. דה-מארקר דיבר עם "האנליסטים" – ששה כלכלנים ראשיים של גופים פיננסיים שונים. דה-מארקר לא דיבר עם שום גוף ממשלתי מלבד בנק ישראל, כי אין היום עוד גוף ממשלתי שמסוגל להגיד מילה על הצמיחה.

לפני הרבה יובלות, עד לסוף 1995, פורסם מדי שנה התקציב הלאומי, בשיתוף בין בנק ישראל, משרד הכלכלה והתכנון והאוצר. את משרד הכלכלה והתכנון סגרו, פונקצית התכנון הועברה למשרד ראש הממשלה, והשילוש נשמר באופן זה עד לסוף 2001. אז, גם המחלקה הכלכלית במשרד ראש הממשלה חדלה. אגף הכלכלה והמחקר של האוצר עוד נותר לשמור על הגחלת. כעת, על פי אתר משרד האוצר, האגף עוד ישנו, אך זהות מנהלו ותפוקתם של אנשיו נותרות לגמרי מחתרתיות.

מיותר להסביר מה שיתוף הפעולה המשולש עשה. הוא גישר על הבדלי תפישות ואינטרסים בינמשרדיים, ועוד לפני כן חשף אותם כפי שהם. במילים אחרות, לקראת המפגש כל משרד נדרש לגבש את עמדותיו. ובדיעבד, שלושה גופים ממשלתיים נפרדים נתחו את המצב ותרמו להבנתו. היום, מכל זה, נותרה רק מחלקת המחקר של בנק ישראל, והחלל שנפער מולא עד מהרה על ידי האנליסטים. הם, על פי ההשקפה השגורה עכשיו, משרתים את צרכי ההשקעות של הציבור ודואגים רק לטובתו. זאת, משום שלא כעובדי המדינה, הם אינם כפופים להטיה הממשלתית הפוליטית. הם מייצגים את האמת המוחלטת של "השווקים".

דוברם הראשון, ד"ר מיכאל שראל, ראש אגף מחקר וכלכלה בהראל, אומר לעיתון: "אני לא חושב שיש סימנים לכך שארה"ב נכנסת למיתון. האטה יותר עמוקה היא תרחיש סביר יותר. אם יהיה מיתון הוא ינבע מהקשיים בשוק הדיור, לכן המשק הישראלי, שפחות רגיש לשוק הדיור ולצריכה פרטית, לא צפוי להיפגע באופן קשה."

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אקסלנס-נשואה, קובע: "השוק האמריקאי יחווה ברבעון הנוכחי האטה רצינית יותר בפעילות הכלכלית….באשר למשק הישראלי, הוא חסין יותר לזעזועים שם." ורד דר, הכלכלנית והאסטרטגית הראשית של פסגות-אופק מוסיפה משלה: "גם אם המשק האמריקאי ייקלע לתקופה קשה יותר, הנגזרות על המשק הישראלי יהיו רכות יותר…האטה אמריקאית-גלובלית עשויה לווסת צמיחה בישראל, אבל עדיין תהיה כאן צמיחה בריאה: במקום 5.5% – צמיחה של 3.5%-4%."

אין טעם להגיב על כל פרט, חשוב רק לשים לב לנימה האופטימית. ובמיוחד, לטיעון המרכזי שאומר כי המשק הישראלי יחווה את המשבר האמריקאי – שכבר על-פי רוב ההערכות המושמעות מוגדר כמשבר של העולם המתועש – במתכונת יותר רכה. זאת, משום שהוא חסין יותר לזעזועים.

חסין, למה-מה? בגלל פתיחותו הרבה לכלכלה הבינלאומית? המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם, ובוודאי שהוא פתוח יותר מהמשק האמריקאי. שיעור היבוא והייצוא בישראל בשנים האחרונות מתקרב ל-45% מהתמ"ג בעוד שבארה"ב הוא סובב סביב ה-15% מהתמ"ג. ברור לגמרי שהמשק הישראלי מושך אליו כל מכה חיצונית בעצמה כפולה ומשולשת מזו של משקים סגורים. מה גם, שהתמחותו הקוטבית בהיי-טק היא לו לרועץ בכל משבר ביקושים עולמי, כפי שהומחש במשבר ראשית שנות ה-2000. עצם ריכוז כל הביצים בסל אחד הוא בעייתי. ובמיוחד שאותו סל אינו מכיל לחם ומרגרינה, אלא מוצרים שנחיצותם הרבה פחות ברורה.

כדאי עוד לומר, שלבנק ישראל אינטרס מובהק שלא להבליט את התרשמותו על פגיעה אפשרית בכלכלת ישראל. זאת, משום שתפקידו הראשי הוא שמירה על יציבות המחירים, והרמת הראש של האינפלציה בתקופה האחרונה מחייבת אותו להעלות רבית. ברם, העלאות הרבית הדרושות ייתקלו בביקורת ציבורית ערה יותר ככל שהצפי להאטת הצמיחה יגבר. משמע, הבנק אם הוא חושף את חששותיו, יש לכך סיבות מאד טובות.

ועוד מילה על הכשרתם של אנליסטים. מששת הכלכלנים שרואיינו בדה-מארקר, שלושת אלה שהוצגו בדפים הראשונים ודעותיהם צוטטו כאן, הם יוצאי משרד האוצר, ולא בכדי. כולם כלכלנים רציניים וידועים. מה יהיה עכשיו, כשהמחלקה הכלכלית באוצר נסגרה, או הפכה לבלתי נשמעת ובלתי נראית? מהיכן יובאו האנליסטים שיעזרו ל"שווקים" לבטא את עמדתם לתועלת הציבור.

 
משק קטן הוא, בהכרח, משק פתוח, אם הוא רוצה לשמור על רמת חיים נאותה. כך הדגשתי כאן במאמרים רבים. המשק הישראלי הוא משק זערורי במונחי העולם המפותח, ולכן הגיוני שישאף להעשיר את תצרוכתו, תשומותיו, וההשקעות שלו בעזרת יבוא. ובמקביל, יחתור להשיג את המטבע הזר הנדרש לאותן רכישות על ידי ייצוא מוצרים בהם הוא מתייחד.

עד כאן, לא חידשתי דבר. החידוש שאני רוצה להביא הוא של מידה. מסיבה לא לגמרי ברורה, דילמת הפתיחות מוצגת בישראל כמשחק של אפס או אחד: משק פתוח לגמרי, או משק לגמרי סגור. זו אינה דרך הדיון על הנושא במדינות אחרות, וגם לא דרך הטיפול בו. בעולם המתועש – לא בעולם המפגר המסתגר – מוקדשת מחשבה רבה למידת הפתיחות של המשק ולאופן יישומה. פתיחות בכל מובן שהוא: פתיחות לעובדים זרים, פתיחות ליבוא, פתיחות לזרימת כספים אל המשק וממנו החוצה, פתיחות להשקעות זרות בתוך המדינה, ולהשקעות של המדינה בחוץ.

שאלה זו של מידת הפתיחות, וסגנונה, היא שאלת היסוד של הגלובליזציה. כי היא קובעת את עצמת השפעתם של כוחות חיצוניים על המדינה, ובעצם, את הגדרת העצמאות והדמוקרטיה שלה.

אם נחוצה כאן דוגמא קטנה, נחשוב לרגע על יבוא הסחורות מסין שהחל להציף את המדינה בראשית שנות ה-2000, והיקפו בשנת 2007 נאמד בכ-3.5 מיליארד דולר. זאת, כשהייצוא מישראל לסין עומד על כמיליארד דולר בלבד. עודף יבוא זה של כ-10 מיליארד שקל אינו זניח במונחי התמ"ג הישראלי (קרוב ל-700 מיליארד שקל ב-2007). הוא קובע את גורלם של מגזרים שלמים בתעשייה המסורתית. תוצאתו: אבטלה, ושחיקת שכר דווקא בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר. לא תהיה זו היסחפות לחבר בין יבוא זה ותוצאותיו, להקצנה ולאלימות בכל מקום. ובסופו של דבר, גם בין אלה לבין מי שנבחר להיות ראש ממשלה.

אבל, כל זה במאמר מוסגר. מה שמוזר הוא, שלמרות החשיבות הרבה של היבוא בישראל, מזה כ-20 שנה לא מוקדשת מחשבה למדיניות היבוא. בסוף שנות ה-80, הוחלט על חשיפת המשק ליבוא. כלומר, הסרת כל החסמים – מכסים והגבלות אחרות – שהיו עד אז בעיקר כלפי מדינות שמחוץ לארה"ב והאיחוד האירופי. ולא שהמשק היה סגור עד לאותה תקופה. הוא היה פתוח וחשוף במידה רבה, אך לא לגמרי.

ההחלטה על החשיפה הייתה קיצונית עוד כשנולדה, למרות שהונעה על ידי ביקורת מוצדקת כלפי כמה מהנהלים הממשלתיים כלפי היבוא. היום היא נראית עוד הרבה יותר חריגה, כשבארה"ב ובאיחוד האירופי מסתמנת ביקורת הולכת וגוברת על היבוא החופשי מהענק הסיני. לא רק ביקורת אלא גם צעדי מדיניות להגבילו.

יבוא זה גורם לאבטלה במערב, ולצבירת יתרות ענק של מטבע זר בידי הסינים. ומהן אותן יתרות, אם לא איום עצום כלפי כלכלת המערב. את זאת מבינים היום, קצת באיחור, בכל המדינות המתועשות. ומי שקצת מכיר את הנושא קולט, שכל הידיעות בעיתונות הבינלאומית על המוצרים הסיניים הרעילים לא צצות שם במקרה. מניעת יבוא בעזרת תקני בריאות היא אחת מהפרקטיקות השגורות בסחר חוץ.

אבל, חבל להרחיב על הדברים האלה כאן. מצורף בזאת הפרק יבוא ללא גבולות מתוך ספר שכתבתי על המעבר של ישראל לשוק חופשי וגלובליזציה. הפרק, אחד משלושה באותו נושא, דן ביסודות סחר החוץ הישראלי, וממחיש עד כמה מדיניות היבוא שלנו נאיבית במובן הרע של המילה. היא דבקה מדי בעקרונות פתיחות שאף פעם לא יושמו גם בידי המדינות, מנהיגות הכלכלה המערבית, שהטיפו להן. ובוודאי שאינם מיושמים כעת על ידן.

לא נעים לסחוט תגובות והערות. אבל הפעם באמת אודה על כל התייחסות (במיוחד לפרק המצורף) שתעזור לי לאתר טעויות, ותבהיר לי עד כמה החומר נוגע ומובן לקהל קוראים רחב.

פתיחת המשק לזרמי הון וסחורות מוצגת לעתים קרובות כגולת הכותרת של החשיבה הליברלית בישראל. היא, לכאורה, לא הייתה מתממשת אלמלא המהפך הפוליטי של 1977. אלא, שהעובדות לגמרי אחרות. תוכניות הפיתוח המוקדמות של משרד התעשייה והמסחר, עוד מסוף שנות ה-50, מדברות על הפתיחה כעובדה בלתי ניתנת לערעור. די בהקשר הזה לצטט מהקדמתו של פנחס ספיר ל"תצפית ההתפתחויות בתעשייה 1960-1965", שיצאה לאור ב-1959: "על יסוד כל מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ" (1). כלומר, המחשבה תחילה הייתה שם, והביצוע – על פי מחויבותה האידיאולוגית של מפא"י ההיסטורית לתעסוקה מלאה – היה הדרגתי וזהיר.

טעמי הזהירות הם שהקדימו את פתיחת שוק הסחורות לשוק המטבע. אך נימוקי הפתיחה זהים בשני המקרים: שוק פתוח נתפש כיעיל יותר ומנצל עד תום את הזדמנויותיו. יתרונה של הפתיחות אינו כלכלי בלבד. ברקע, ואולי דווקא בחזית, נמצאת מחשבה מדינית הגורסת כי ככל שרבים וסבוכים יותר קשרי הסחר, כך קטנה המוטיבציה לעוינות בין לאומים. הן בגלל שניתוקה של תלות הדדית שכבר  קובעה מסב נזק כספי כבד לבעלי המאה והדעה – יצרנים, משקיעים וסוחרים. והן משום שהניתוק פוגע ברמת חייו של הציבור הרחב. הביטוי המובהק ביותר לאפן חשיבה זה הוא הקמת השוק האירופי המשותף בתום מלחמת העולם השנייה.

לתפישה זו התיאוריה הכלכלית מוסיפה נדבך משלה: פתיחת השוק לייצוא ויבוא דוחפת את המשק להיערכות על פי "יתרון יחסי". הדגש על ה"יחסי", פירושו, שגם אם מדינה מייצרת כל דבר באופן יעיל יותר מאשר שכנתה, אך דפוסי הייצור שלהן אינם לגמרי זהים, שתיהן עדיין יכולות לצאת נשכרות מחלוקת תחומי הייצור והחלפת מוצרים ביניהן. כלל יסוד זה של הכלכלה נראה מורכב כשהוא מתייחס למדינות, אך פשטותו מתבררת כשמסתכלים על אנשים בודדים. בכל יחידה חברתית – כפר קטן, מחוז או מדינה – מתקיימת חלוקת עבודה: אחד איכר, השני רופא, והשלישי דואג לענייני שמיים. זאת, מתוך ההכרה האינטואיטיבית של אנשים כי ההתמחות תורמת ליעילות. היא מאפשרת למצות כישורים טבעיים, להוסיף אליהם ניסיון מצטבר ולמידה, ומונעת את בזבוז הזמן הכרוך במעבר מעיסוק לעיסוק.

ההתמחות וחלוקת העבודה הם אכן אבן פינה בהתפתחות האנושית. אך יישומן לא תמיד עובר חלק. בתוך המדינות, למעשה כל החיכוכים החברתיים הם ערעור על הסדר הנגזר מהתארגנות זו, והשלכותיו על התחלקות ההכנסות. בין המדינות, לא מעט סכסוכים פרצו בעטים של שיתופי פעולה, שביחסי כוחות בלתי שווים לעתים נתפשים כקולוניאליזציה. אולי זו תחושה סובייקטיבית, אך היא עדיין שולפת כפריים מדרום צרפת מבתיהם להסתער על מסעדות מקדונלד'ס. בהתגלמותה הפחות קיצונית, ביקורת הסחר החופשי אומרת שהעניין ממש נפלא כשכל הצדדים שרויים בתעסוקה מלאה, ומקיימים הסכמים בתום לב. אך במציאות היומיומית מדינות רעבות עטות על ההזדמנות למכור את המוצרים שלהן, ומקימות מחסומים מתוחכמים בפני כניסת סחורות לתחומן.קו התנהגות זה אף זוכה לכינוי מקצועי: "מדיניות רושש את שכנך".

לכן, המחלוקת על מידת חופש הסחר הרצויה היא נצחית, ובתיאוריה הכלכלית היא מיוצגת על ידי שתי גישות מנוגדות. האחת, האסכולה המרכנטיליסטית שמשלה בכיפה מראשית המאה ה-16 ועד לסוף המאה ה-18, גורסת כי על מדינה לחתור תמיד לעודף במאזן הסחר שלה. השנייה, האסכולה הקלאסית השולטת עד היום, מטיפה לסחר חופשי לגמרי בהשראת משנתו של דוד ריקארדו (1772-1823). מול התיאוריה, שנוטה לפתרונות פינתיים, הפרקטיקה הכלכלית מאופיינת בצירופים שונים ובגלים מתחלפים של פתיחות וסגירות. על פני רצף זה, התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה מייצגת פתיחות יוצאת דופן, שמתבטאת בחתירה בינלאומית למזעור המכסים והסרת המגבלות המכונות לא-מכסיות כגון רשיונות יבוא, מכסות כמותיות, תקינה מפלה, או טרטורים יצירתיים אחרים. ישראל, השואפת להימנות על המדינות המתקדמות, אימצה את נורמת הפתיחות מאז היווסדה.

צעדיה הראשונים של ישראל לתוך עולם הסחר החופשי נעשו כבר ב-1962, עם הצטרפותה ל-GATT שגלגולו העדכני הוא "ארגון הסחר העולמי". מסגרת זו, המונה כיום כ-150 עמיתות, היא שקובעת את כללי היסוד לכל המדינות השואפות להימנות על קהיליית הסחר המתקדמת. עקרונותיה הראשיים הם אי-אפליה בין חברות הארגון, והסרת מכסים ומכשולים אחרים. שנות ה-50 הן גם תקופת ההידברות הראשונה בין ישראל לאיחוד האירופי שאז נקרא השוק האירופי המשותף. ודרך שורת הסכמי ביניים, הגיעו להסכם הסחר החופשי ב-1975, שבתוכו מסלול לביטול מכסים ומגבלות אחרות על הסחר במוצרי תעשייה עד ל-1989. מאז, יחסי ישראל עם האיחוד האירופי משודרגים בעקביות, כשמתכונתם התקפה היום היא הסכם האסוציאציה משנת 1995. הרהורים ראשונים בלבד מועלים לגבי השתלבותה של ישראל ב"אירופה המורחבת" – מתכונת עוד יותר מקיפה של האיחוד האירופי  (2).

מערכת קשרי הסחר השנייה בחשיבותה של ישראל היא עם ארה"ב. שורשיה נטועים בהסדר ההעדפות – ה-GSP מ-1975. בתוכו, ישראל זכתה להקלות מכס  כשאר מדינות מתפתחות שארה"ב חפצה ביקרן. זאת מתוך הנחה אמריקאית, אולי תמימה במקצת, שלאחר שיתבססו, המדינות המתפתחות יגמלו לפטרוניתן ברכש מוגבר אצלה. יחסי ישראל-ארה"ב הבשילו עד מהרה לחתימת הסכם אזור הסחר �
�חופשי ב-1985, שבדומה להסכם עם האיחוד האירופי הסיר מגבלות הדדיות עד ל-1995. ואגב, כקוריוז, זה הסכם הסחר החופשי הראשון שארה"ב חתמה, ומלבד הפגנת האהדה הגלומה בו, הוא שימש לממשל האמריקאי ויועציו המקצועיים כבית ספר. מימדיה הבלתי מאיימים של ישראל, אפשרו לאמריקאים ללמוד את הנושא ביסודיות האופיינית להם, ולגשת אחר כך בבטחה להסכם צפון אמריקה (נאפט"א).

המהלך המשמעותי הבא בעיצוב מרחב הסחר של ישראל, הוא החשיפה החד-צדדית ליבוא. וכשאומרים ה-חשיפה היום, מיד חושבים על חשיפת שנות ה-90. אלא, שברוח הדברים שנכתבו בפתיחה, חשיפת שנות ה-90 אינה הראשונה. למעשה, משטר הגנה מלא קוים רק בשנות ה-50, בהן נדרש רישוי על כל דבר – על יבוא ועל הכספים לרכישתו. בראשית שנות ה-60, הוחל בהסרה הדרגתית של הרישוי, ובהפחתת מכסים סלקטיבית: קודם חומרי גלם ואחריהם מוצרים מוגמרים. בסוף אותו עשור, התגבשה החשיפה הראשונה ביזמת משרד התעשייה והמסחר.

החשיפה ההיא, שהחלה בראשית 1970 והסתיימה ב-1977, מתוארת היום כ"שיטתית ומדעית" בפי אחת ממעצביה, גבריאלה כהן, מבכירות משרד התעשייה והמסחר. היא כוונה בעיקר למדינות המפותחות. כלפי המדינות המתפתחות, נותרה חובת רישוי. במסגרת החשיפה הראשונה צומצמו ההגבלות הבלתי מכסיות, והתקיימה הורדה משמעותית של מכסים: משיעורים שהגיעו לעשרות ומאות אחוזים בראשית התקופה ל-12%-8%, בממוצע, בסופה. הורדת המכסים הייתה כללית, ועקרונה המנחה היה השגת רמת הגנה אחידה לכל פריט, כך שהיתרון היחסי בייצור לא יעוות. בד בבד, לאורך כל אותה תקופה, בוצעו פיחותים שהעלו את רמת ההגנה על הייצור המקומי, וכך אפשרו את החשיפה המוגברת. זאת, על ידי הקניית תמורה שקלית גבוהה יותר לכל יחידת מטבע זר. השפעתם המשולבת של הפיחותים והסרת ההגנות  חושבה לכל מוצר באפן שוטף, על מנת להגיע בסוף התהליך לרמת הגנה נמוכה ואחידה.

חשיפה זו הייתה הדגם שעמד לנגד עיני מעצבי החשיפה המאוחרת יותר: החשיפה החד-צדדית כלפי "מדינות שלישיות" – מדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי, ואינן חתומות על הסכמים עם ישראל.
חשיפת שנות ה-90 אושרה בהחלטת ממשלה מספטמבר 1990, נפתחה בספטמבר 1991, והסתיימה באוגוסט 2001. חשיפה נוספת זו נדרשה משום, שכאמור, בשלב הקודם נותר רישוי על סחורה שמקורה במדינות המתפתחות, ועל מוצרים מסוימים גם ממקורות אחרים. גם כמה מכסים הועלו מחדש במהלך התקופה, ונעשה שימוש במס קניה סלקטיבי – המפלה לרעה את היבוא – כתחליף מכס. חשיפת שנות ה-90 באה אם כן להוסיף ולתקן, ומיד לאחר השלמתה, וכתוצאה מהסכמים שנחתמו, הפכה ישראל להיות אחד המשקים הפחות מוגנים בעולם. לפי תחשיב שערך סמנכ"ל התכנון והכלכלה של משרד התמ"ת, מרדכי איש-שלום, שיעור המכס הממוצע בישראל על יבוא הסחורות היה ב-2003 0.8%, בעוד שבארה"ב הוא הגיע ל-1.7%, ובאיחוד האירופי התקרב ל-3%. ראוי להדגיש כבר מהתחלה כי התפרקותה של ישראל מכל הגנותיה בפני היבוא, מבלי לדרוש תמורה, היא מחווה שאינה ננקטת על ידי הגדולות והחזקות. ועל הסיבות והתוצאות ידובר בהמשך.

בסופם של כל הצעדים, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. תכונה זו מתבלטת משיעור היבוא מסך התמ"ג המגיע בישראל לכ-44% ב-2003. חלק היבוא בתמ"ג הוא נתון מבני שזז באיטיות, כך שנתוני שנה אחת הם בסיס מספיק מוצק להשוואה. ניתן לראות, כי בארה"ב שיעור זה עומד על כ-14%, וביפן, על כ-10%. בדרך כלל, נתח היבוא מתייחס ביחס הפוך לגודל המשק, כי ככל שהממדים נרחבים יותר כך מתאפשרת חלוקת עבודה פנימית יותר יעילה. במדינות אירופה הגדולות – גרמניה, צרפת, איטליה ובריטניה – משקל היבוא בתמ"ג נע בין 25% ל-30%. ישראל קרובה מהיבט זה לשוודיה, דנמרק ופינלנד (37%, 37%, ו-39%). היא אינה מגיעה למידת הפתיחות של הולנד (56%), אירלנד (68%), ובלגיה (79%).  אך שלוש מדינות אלה נבדלות מישראל  בהיותן חברות באיחוד האירופי וגוש האירו, וסוחרות במידה רבה בתוכו – מה שמקל על איזון הסחר שלהן למרות היבוא הנכבד.

במילים אחרות, המשק הישראלי פתוח ליבוא במידה רבה. מכאן, אמורה להתעורר התגובה הסימטרית של היערכות לייצוא, ויותר מזה, היערכות בענפים בהם ישראל יכולה להשיג את התמורה המרבית לעבודה המושקעת. ואכן, זה התהליך שמתרחש מאז שנות ה-60, ובמיוחד מראשית שנות ה-80. ניתן להיווכח בעצמתו ממעקב אחר חלקה של קבוצת האלקטרוניקה –עתירת המו"פ וכוח האדם הטכנולוגי שמתוגמל כיאות – בסך התעשייה. ובכן, חלקה של קבוצה זו שהיה כ-7.5% מסך הייצוא התעשייתי ללא יהלומים ב-1980, טיפס לכ-17% ב-1990, ולכ-31% ב-2003. במקביל, ירד מאד חלקם של ענפי התעשייה המסורתיים – עתירי העבודה הזולה – ובמיוחד קבוצת הטקסטיל וההלבשה. כלומר, מדיניות סחר החוץ של ישראל נוהגת בקוויה הכלליים ככתוב בספר, ובכל זאת, תוצאותיה אינן משביעות רצון על פי כמה מקריטריוני השפיטה החשובים ביותר.

ראשית, מאזן הסחר. ההפרש בין ייצוא הסחורות והשירותים ליבוא המקביל הפך מגירעון לעודף קטן בשנים 2004 ו-2005. אין ספק, זהו הישג מרשים. בראשית שנות ה-50, נאמד חלקו של גירעון הסחר מהתמ"ג בכ-20%, והוא הלך ופחת בהדרגה. אך המהפך מפלוס למינוס משקף בחלקו שינוי הגדרה (כיווץ היבוא עקב השמטת תשלומי מסים שנכללו בו קודם). וכן, תמורה לשירותים פיננסיים שונים לחו"ל של תושבי המדינה וגופיה הכלכליים, ההולכת וגדלה עם מיצויו המוגבר של חופש תנועות ההון. תמורה זו אינה יוצרת תעסוקה רבה בישראל באופן ישיר. ולכן, נתון משמעותי יותר לבדיקת השלכותיה ש
ל ההתפתחות בסחר החוץ על התעסוקה הוא המאזן בין הייצוא ליבוא הסחורות. כאן, נותר עדיין גירעון כרוני, הנע בין 6 ל-8 מיליארד דולר בשנים 2005-1997 (ללא הסחר עם הרשות הפלשתינית). מדינות חזקות מישראל שואפות לאזן את הסחר שלהן. אפילו בארה"ב עולה בשנים האחרונות קול זעקה לנוכח עודף היבוא ההולך ותופת בחשבונה.

נכון, ארה"ב מואשמת עכשיו במדיניות סחר אגרסיבית. אך הסיבה לכך אינה שהיא יותר מסתגרת מאחרות. אלא, שתרבות השלטון שלה מובילה לאמצעים יותר גלויים, בניגוד לעיקוף ולקריצה שבמדינות רבות באירופה ובאסיה. הדבקות במערכת כללים פורמלית אופיינית לקוד ההתנהגות העסקי האמריקאי, אולי בגלל היותה של ארה"ב חברת מהגרים שסובלת מקושי מסוים בתקשורת בינאישית. איך שלא יהיה, ארה"ב אינה היחידה שמגינה על הסחר שלה. עצם קיומן של מלחמות הסחר, הנסקרות כמעט באפן יומיומי בעיתונות העולמית, הוא עדות לגישה שונה של המעצמות בנושא מזו הננקטת בישראל. ארה"ב, האיחוד האירופי, סין ויפן אינן מהססות להתכתש ביניהן על מעבר חופשי של פלדה, מוצרים חקלאיים, טקסטיל ואלקטרוניקה למשקי בית. הענקיות האלה אף מפעילות כלפי יריבותיהן אמצעי ענישה שלא היו מביישים גן ילדים.

בדיון הכלכלי האקדמי נוטים לעתים לזלזל במאבקים האלה. זאת, משום שבמודל התיאורטי מניחים כי תהליכי שיווי משקל יובילו לפתרון הבעיה בטווח הארוך. טווח ארוך? מה זה? לוח הזמנים הבלתי מוגדר הוא הסיבה להסתכלותם השונה של פוליטיקאים ומעצבי מדיניות יישומית. לדידם, הטווח הארוך – ארוך מדי, ובינתיים, מתרחשים שינויים פוליטיים וחברתיים בלתי הפיכים. התמשכותה של תקופת המעבר מוסברת במנגנון התאמה, שאיש אינו יכול לצפות מראש את קשיחויותיו. אך לנוכח התהליך המתרחש במדינות המתועשות ובישראל זה למעלה מעשרים שנה ניתן לתהות אם ה"מעבר" אינו המצב השגרתי, במציאות דינמית בה כל שינוי מבני גורר את הבא אחריו. ניתן אף לקבוע שהקשיחויות – הנושאות הנצחיות באשמה – גורמות לריפוף הקשר הצפוי על פי אותו מודל בין מגמת מאזן הסחר להתפתחות הצמיחה והתעסוקה: דהיינו, פחות גירעון – צמיחה ותעסוקה עולה,  יותר גירעון – צמיחה ותעסוקה יורדת.קשר זה גם מתרופף בעטיה של הסטת היבוא למקורות זולים כגון סין. כך קורה, שבישראל מתכווץ גירעון הסחר, אך במקביל נסגרים מפעלים בענפי היבוא, והתעסוקה שאמורה להיווצר כתוצאה מהפניית העובדים הנפלטים לייצוא אינה גדלה בקצב הנדרש. התוצאה היא אבטלה, שהופכת להיות מבנית, כלומר, יצוקה ביסודות המשק, מאז סוף שנות ה-90.

מלחמות הסחר הן, אם כן, ביטוי לתחושה שמשהו במרקם היחסים אינו עובד כראוי. או, אפילו בהתנסחות פחות בוטה, מדינות שנפתחות ליבוא מרגישות לעתים קרובות שהצד השני אינו נפתח מספיק לייצוא שלהן, ולאו דווקא מחמת סנקציה מכוונת. ייתכן שחוקים מסוימים או אופי הרכישות הממשלתיות מובילים לכך שאותו שוק הופך להיות בלתי חדיר בכמה מתחומיו לכל הניגשים אליו, או לכמה מהם. תחושה כזו קיימת בישראל כלפי האיחוד האירופי, וכלפי כמה ממדינות החשיפה של שנות ה-90. השימוש בביטוי תחושה אינו מקרי. אי אפשר להפריד באפן חד בין כל הגורמים המשפיעים על דפוסי הסחר. ומה שניתן הוא לאשש את ההרגשה על ידי ראיות נסיבתיות.

ראיה נסיבתית אחת היא הרכבו הגיאוגרפי של המאזן המסחרי (המתייחס רק לייצוא ויבוא הסחורות). בין ישראל לאיחוד האירופי תמיד גירעון – בשנת 2003 הוא מהווה כ-66% מסך הגירעון המסחרי ללא יהלומים, ובשנים קודמות אף יותר. (האיחוד האירופי מופיע כאן במתכונתו לאחר כניסת חברותיו החדשות. במתכונתו הישנה, ובהכללת ענף היהלומים, החלק האירופי בגירעון עוד גדול בהרבה, וחוצה את ה-100%). לעומת זאת, במאזן עם ארה"ב נרשם עודף ב-2003, וזו אינה הפעם הראשונה. מאזן הסחר עם ארה"ב כמעט תמיד מאוזן, עם הטיה קלה למעלה או למטה. וכהשלמה למתואר לעיל, מול המדינות השלישיות – העולם שמחוץ לאיחוד האירופי וארה"ב – עוד גירעון סחר תמידי, אם כי צנוע לעומת הפער עם האיחוד. אם נצא מההנחה הסבירה שישראל, ככל מדינה, שואפת לאזן בין זרמי הייצוא ליבוא, הרי הגירעון הוא ביטוי לקושי בהיערכות שלה. ועצם היתקעותו, תמיד בחזית האירופית, מאותתת על בעיה בגיבוש אסטרטגיית סחר חוץ מציאותית. נכון, לכאורה, אפשר להשיג את העודף עם גושי סחר אחרים. אך עובדה, זה לא קורה. וייתכן שלא לחינם מדינות חזקות ומבוססות עומדות על עיקרון ההדדיות ביחסי הסחר שלהן. כך אין צורך לחפש את הצד השלישי שיתנדב מרצונו לאזן.

עמידותו של הגירעון המסחרי עם אירופה משקפת קודם כל יבוא רחב היקף. מסך היבוא ללא יהלומים ב-2003, כ-43% מקורם באיחוד האירופי. רק כ-18% מקורם בארה"ב. מאידך, התחלקותו של הייצוא לגמרי שונה: כ-29% לארה"ב וכ-34% לאיחוד. עיקר היבוא מהאיחוד האירופי הוא תשומות לייצור (כשני שלישים מסך יבוא הסחורות), וחלק משמעותי נוסף משויך למוצרי צריכה (כ-15%) – מה שאולי מסביר במידת-מה את דפוסיו הנוקשים. האוריינטציה האירופית של היבוא לישראל הולכת אחורנית לימי טרום המדינה, בהם, באפן טבעי, שרתה רוחו של המנדט הבריטי. מקורותיהם של רבים מקשרי המסחר גם יכולים להיות מוסברים על ידי מוצאם האירופי של רוב תושבי המדינה דאז, שהכתיב טעמים, דפוסי צריכה, טכנולוגיות ייצור, ושימוש בחומרי גלם. ובנוסף, השיקול הבסיסי לטובת יחסי הסחר עם אירופה הוא כמובן הקרבה הגיאוגרפית המוזילה את ההובלה, בהיעדר יחסים בין ישראל לשכנותיה �
�קרובות באמת.

עוד חלוקה של מאזן הסחר שיכולה לשמש כרקע להתרכזותו של גירעון הסחר באיחוד האירופי, היא זו שעל פי עוצמה טכנולוגית. בחלוקה לארבע קבוצות, מאתרים עודף מובהק במאזן המסחרי של ישראל רק בתעשיית הטכנולוגיה העילית. ב-2003, למשל, העודף באותה קבוצה מגיע ל-3.3 מיליארד שקל. בשאר הקבוצות – טכנולוגיה מעורבת עילית, טכנולוגיה מעורבת מסורתית וטכנולוגיה מסורתית – מתקיים גירעון. קבוצת הטכנולוגיה העילית חזקה יותר בייצוא לארה"ב מאשר לאיחוד האירופי (ב-2003, 45% מסך ייצוא הסחורות ללא יהלומים לעומת 35%). קרוב לוודאי שחלק מיתרון זה מוסבר בגורמים שאינם מדיניות סחר ישירה. רוב הלימודים וקשרי המדע של הישראלים מצטיינים באוריינטציה אמריקאית, כך שערוצי ההידברות עם קונים אמריקאים בתחום זה פתוחים יותר. ניתן להוסיף לכך את האנגלית כשפה  ישראלית שנייה, שעוד מחזקת את ההטיה לטובת ארה"ב, לעומת מגוון השפות באירופה; ואת האחידות החוקית והמוסדית בשוק האמריקאי הענק, לעומת הפיצול הרב שעוד נותר בין מדינות האיחוד.

אבל ישנם גורמים נוספים, ובניסיון לאתרם ניתן להיאחז במשפט מספרה של נלי מונין, שכיהנה בתפקיד הציר הכלכלי מטעם משרד האוצר למוסדות האיחוד האירופי: "מומחים סבורים כי חלק מהגירעון לפחות נובע מהגבלות לא מכסיות הקיימות בסחר בין הצדדים, כגון השוני בתקינה, היעדר היכולת להשתלב ברכישות ממשלתיות וכד'. טענות אלה לא הוכחו מעולם" (3). הנוסח הדו-צדדי אכן מתאר את המצב נאמנה: "מומחים סבורים" ומאידך "הטענות לא הוכחו". לא הוכחו, לא בכדי. בנושאים כאלה קשה לספק הוכחה נחרצת, למרות הימצאותן של עדויות וראיות. מה גם שבניגוד לנהוג בתקופות קודמות איסוף הראיות אינו מתבצע היום במשרדי הממשלה. כי גישת העל לסחר, מאז ראשית שנות ה-90, הפכה להיות מה שאחדים יכנו בנימוס אולטרה-ליברלית, ואחרים: נאיבית, ומוקצנת לכיוון אחד. קולם של הגופים המתמחים – משרד התעשייה והמסחר, התאחדות התעשיינים ומכון הייצוא הפך להיות בלתי נשמע. וגישת המקרו של האוצר – שאינה מספיק יורדת לפרטים – הפכה להיות שלטת. להמחשת טענתם של המכונים "מומחים" אצל מונין, כמה עובדות על הסחר עם האיחוד האירופי שאינן נוגעות רק לישראל.

כעובדה ראשונה,  כדאי לדעת שחלק ניכר של הסחר באיחוד האירופי נעשה בתוך עצמו. כלומר, למדינות המתדפקות על דלתו מבחוץ לא נותר סיכוי רב. בפולקלור של סחר החוץ, ישנם סיפורים לא מעטים על שיטות הטרטור האירופיות כלפי יצואנים לתחומם. שיטה ידועה שנידונה שוב ושוב בארגון הסחר העולמי היא זו שכונתה בהרלד טריביון מיום ה-19.11.04 "רשימת המזון המפורסמת של האיחוד האירופי". במסגרתה, האיחוד אינו מתיר לשאול לשימוש נרחב שמות מוצר שמקורם במקום מסוים בתחומו, כגון שמפנייה או גבינת פרמזן. כך הוא מקשה על חדירת תוצרת זרה שמחקה את המקור האירופי לתוך גבולותיו.

האיחוד גם מצטיין בהעדפה ממשלתית ברורה לתוצרת מקומית בכל התחומים הציבוריים עתירי הממון – כגון ביטחון, תחבורה, מים, אנרגיה, חינוך, בריאות ותקשורת. הנושא שלעיל, הנקרא בז'רגון המקצועי "רכישות ממשלתיות", בדרך כלל מושאר מחוץ לכללים המחייבים של ארגון הסחר העולמי. זאת, משום שטמון בו כסף גדול שהממשלות אוהבות להחזיק תחת חסותן המלאה. הוא גם אינו כלול בהסכם מ-1975 בין ישראל לאיחוד. סעיף מיוחד לגביו הוכנס להסכם האסוציאציה מ-1995, אך יישומו מזדחל. כדאי עוד להוסיף, שבתחומים אלה האירופים משאירים גדרות אף בינם לבין עצמם. שר האוצר הבריטי, גורדון בראון, יצא בנובמבר 2004 בתלונה על הסגירות המופגנת כלפי יצרנים זרים ברכישות ממשלתיות מצד מדינות האיחוד, ובמיוחד צרפת ופורטוגל, בניגוד לפתיחות שמגלים הבריטים. ערוץ מסוים של שיתוף פעולה בין-אירופי נפתח על ידי פרוייקטים רב-מדינתיים כגון מטוס האיירבוס. ישראל, באפן טבעי, אינה בפנים.

עניין נוסף המוזכר אצל מונין הוא התקינה. כאן, מגלים מערכת יחסים לגמרי בלתי סימטרית. ישראל מכירה בתקינה האירופית. פעמים רבות היא אף מאמצת אותה מרצונה, בגלל העלות הגבוהה של קביעת תקנים עצמית. אך אירופה אינה מכירה בתקינה הישראלית. בעיות תקינה עולות תדיר בתלונותיהם של מפעלים ישראלים על האיחוד האירופי, ומוזכרות פחות על ידם בקשר לארה"ב. הסבר חלקי לכך ניתן על ידי ריכוזו הגבוה יותר של ייצוא ההיי-טק הישראלי בשוק האמריקאי. זאת, משום שמוצרי אלקטרוניקה ותכנה רבים אינם כפופים לתקן רשמי, ואלה מהם שנמצאים בחזית לעתים קובעים את התקן הלא-רשמי בתחומם. אך מעבר לזה, האיחוד האירופי דחה יזמה ישראלית להכרה הדדית בבדיקות התאמה לתקן במסגרת הסכם האסוציאציה. כעת, מתנהל משא ומתן על אימוץ התקן האירופי מצד ישראל, במסגרת תהליך "אירופה המורחבת". סיכומו החיובי בוודאי אינו מובטח בקרוב.  מה גם, שבתוך האיחוד, עצמו, התקן האחיד קובע רק הנחיות כלליות, ופרטיו מיושמים בכל מדינה באפן אחר. עובדה זו, של ריבוי תקנים באירופה, מקשה על הייצוא אליה לעומת הייצוא לארה"ב, שבה השוק הענק מצטיין באחידות. הכורח לשלוח לבדיקת תקינה כל מוצר, מייקר ומאריך את זמן החדרתו.

המחשה ופירוט של כל האמור לעיל, מתקבלים מעדותו של יואל וייל, סמנכ"ל אורמת, חברה מובילה בעולם בתחום של תחנות כוח גיאותרמיות, המייצאת לעשרות רבות של ארצות. וייל קובל על כך שמדינת ישראל שוכחת לדרוש הדדיות בסחר, בניגוד לכל המדינות המפותחות והלא-מפותחות שהוא מכיר. ועוד הוא קובע, כי הסכם הסחר של ישראל עם ארה"ב מקוים, מהצד השני, בהגינות רבה יותר מאשר ההסכם עם האירופים. על פי ניסיונו, בנושא התקינה הבעיה איננה אי-התאמת התקן, כי התקינה הישראלית היא העתק של התקנים האירופיים והאמריקאים. כך שהויכוח נסוב על הענקת הסמכות לבדיקת התואמות לתקן. הקונים האמריקאים מכירים בלא מעט מקרים באישורי מעבדות ישראליות. הקונים באירופה, ובחלקי העולם האחרים, בדרך כלל לא מקבלים אישורים ישראליים – גם של גוף בעל מוניטין ובלתי תלוי, כמו מכון התקנים ומספר מעבדות פרטיות בישראל. העניין מודגש לגבי מוצרים שיש להם היבט בריאותי, סביבתי או בטיחותי, כגון תרופות, מזון, צעצועים ומוצרי חשמל, הכפופים ברוב המדינות לתקנים מחייבים על פי חוק.

אישוש לעמדתו של וייל ניתן גם מטעם ועדה בראשותו של פרופ' סיני דויטש, שהוקמה בעקבות פנייה לבג"צ של איגוד לשכות המסחר. המלצות הועדה, שדחתה את תביעת לשכת המסחר ליותר חופש בבדיקות התקינה בישראל, אושרו על ידי הממשלה באפריל 2004. עתירת הבג"צ נדחתה ביוני 2005. מתוך ההמלצות ניתן לצ�
�ט משפט ממצה אחד: "מעדויות ומסמכים שהוגשו לוועדה עולה תמונה עגומה למדי, ממנה עולה מסקנה ברורה כי הכרה הדדית באפן שתפטור יצרנים ישראלים מצורך בבדיקות ובקבלת אישורים מחו"ל היא תופעה בלתי קיימת" (4). או, עדות בועדה של חיליק אסיה, נציג התאחדות התעשיינים: "אין לנו ניסיון אחד של הכרה בתעודות שלנו. רוצים הדדיות ורוצים שהבדיקות יוכרו בחו"ל. תעודה שלנו לא מקובלת באירופה, טרם קרה". (5).

נושא נוסף שמבחין בין אירופה לארה"ב הוא רכש הגומלין. כל קנייה אזרחית של משרד, חברה או תאגיד ממשלתי בחו"ל מחייבת את הגוף המוכר למימוש כאן בשיעור של 30% מהיקף העסקה, או יותר בעסקות ביטחוניות ועסקות עם מדינות שאינן חברות ארגון הסחר. זאת, על פי אמנה שנחתמה במסגרת ארגון הסחר העולמי. המימוש יכול להיות במתכונת קבלנות משנה בישראל, כהשקעה בתעשייה כאן, או כרכש ישיר של מוצרים. בפועל, הרוב מתבצע כרכישה ישירה. על אכיפת הסדר זה מופקדת הרשות לשיתוף פעולה תעשייתי שבמשרד התעשייה והמסחר. על פי נתוניה, בראשית שנות ה-2000 היקף המימוש נע בין 1.7 ל-1.8 מיליארד דולר לשנה. זה אינו כסף קטן, וכ-80% ממנו הם מימושים של חברות אמריקאיות.

ראש הרשות, גבי גולומב, דחה בשיחה אתי ב-2004 כל ניסיון לתלות את הריכוזיות הזו בקוד התנהגות אמריקאי ייחודי. אך הרשות אינה מפרסמת פרופיל של רכש הגומלין שיכול לתמוך בדעתו או להפריכה. הרשות אף אינה מביאה לידיעת הציבור את הנתון על סך הרכישות הממשלתיות המחייבות ברכש גומלין, כך שלא ניתן לבדוק אם שיעור ה-30% אמנם מתממש. ומנגד, מקרב התעשיינים נשמעת טענה שהסכמי גומלין אמנם נחתמים, אך לרשות אין כוח לאכיפתם. נושא שרבים מזכירים הוא היקף רכישות הרכב של ישראל באיחוד האירופי המגיע לכמיליארד שקל בשנה. תחום זה אמנם אינו שייך פורמלית לרכש הגומלין, אך מדינות נוהגות ללחוץ כשבידן מאסה כזו של קנייה שמקורה במספר מועט של חברות מזוהות. התמקחות כזו בנושא הרכישות הממשלתיות ורכש הגומלין מאד מהותית לישראל, כי עיקר פוטנציאל הייצוא שלה טמון בהיי-טק שחלק ניכר מתוצרתו מכוון לגופים גדולים וחברות גדולות.

ומעל לכל, העוסקים בסחר חוץ בישראל מתרשמים כי אירופה מושפעת יותר ממצבי הרוח המדיניים והביטחוניים. כך, למשל, חברות ישראליות רבות נתקלו בדחייה אירופית בעקבות ההתלקחות המחודשת של הסכסוך הישראלי-פלשתיני ב-2001. מגמה זו התבטאה בהאטה מודגשת במיוחד של הייצוא לאירופה, כפי שנמצא במחקר של בנק ישראל (הודעה לעיתונות מיום 13.1.04). דוגמא מהשטח יכולה להשלים את התמונה. חברת כיתן דימונה מוכרת כלי מיטה בארה"ב תחת מותג היוקרה שלה "רויאל סאטן", תוך ציון מקורו הישראלי. באירופה, בה ייצואה מצומצם יותר, היא פועלת  בעיקר תחת זיכיון שתי חברות מקומיות: אספרי ומקס. המקור הישראלי אינו מופיע על הסחורה, כי לעדות מנכ"ל המפעל שהושמעה בסיור עיתונאים בו השתתפתי: "לצערי, באירופה זה לא יתרון".

ברור מכאן, כי כדי לפצות על הקושי היחסי בשוק האירופי נדרשת לא מעט מחשבה. ובמילים אחרות, שיפור מאזן הסחר עם אירופה מצריך עבודת נמלים. עבודה כזו נעשתה במשרד התמ"ס בפעם האחרונה בשנות ה-70. אז, לקראת חתימת ההסכם עם האיחוד, למדו את היערכות המשק בייצוא וביבוא מוצר אחר מוצר. עבודה דומה לא נעשית בתקופה האחרונה כי תפישת המדיניות השתנתה, והמקרו-כלכלה הפכה להיות שליטה אבסולוטית. מוחלטות זו היא הבעיה של המדיניות. או, במילים אחרות, המכשול בדרך לסחר חוץ מאוזן ותעסוקה מלאה הוא התפישה כי נבירה בפרטים מתנגשת עם המקרו–כלכלה. ולא כן. הפרטים יכולים לאשש חלק מהתיאוריות המכלילות, ולעורר שאלות לגבי כמה מהן. ובעיקר, יותר פרטים ויותר עובדות מהשטח יתרמו לדיון את מידת הצניעות והספקנות הראויה.

 
פן אחד חשוב מוחמץ על ידי מבקרי הגלובליזציה חמורי הסבר, והוא המשחקיות שבדיון. לא נחדש דבר אם נאמר שהגלובליזציה היא מגרשם של העשירים והחזקים. מי שיש לו כסף להזיז, והוא מספיק מחובר ומקושר, ואינו מדי אנין בבחירותיו הוא שיגרוף את כל הקופה. אנשים כאלה גם בונים את הטיעון שלהם בתחכום.

תחכום? או מה שנחשב כזה. עצם ההצגה של המודל הכלכלי במונחים מוחלטים. כאילו שיש רק מודל אחד, שמצליח להסביר את כל מה שקורה בכלכלה, ונותן תשובה חד- משמעית לכל דבר. בתפקיד הזה משמש מאז שנות ה-80 המודל הניאו-ליברלי, או, בגרסתו היישומית, הקונסנסוס הוושינגטוני ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

הקונסנסוס והאמנה מכילים בתוכם את המרכיבים הידועים: תקציב ממשלה מאוזן או בעל גירעון מזערי; חוב ממשלתי כמה שיותר קטן; מערכת ציבורית (ובעצם, תקציב) הכי צנועה שאפשר;  בקרה, התערבות, תחיקה של הממשלה – שתורגש כמה שפחות. ומה שנגזר מזה הוא ה-כ-ל. נראה כמה דוגמאות.

ראשית, גירעון הממשלה. בגרסת הקונסנסוס והאמנה הוא אמור תמיד להיות מזערי. אבל זו אינה התפישה הבלעדית בכלכלה. במודל הקיינסיאני, למשל, גירעון הממשלה גמיש ומשמש ככלי מדיניות. מי צודק? מאז שנות ה-30 ועד לשנות ה-70, גירעון מורחב שימש לחילוץ כלכלות משפל. בשלושים השנה האחרונות האפנה השתנתה.

מה שמחזיר אותנו למשבר הכלכלי העולמי הנוכחי. ביום ד' שעבר, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי הוריד את הרבית, בפעם השנייה זה ששה שבועות. גורו ההשקעות, ג'ים רוג'רס, הכריז בתגובה שבן ברננקי משוגע (TheMarker 4/11/07). ג'ים רוג'רס הוא מי שהקים עם ג'ורג' סורוס את קרן קוואנטום. יש הוכחה טובה יותר להבנתו ב"שווקים"? ורוג'רס אומר שברננקי, בהחלטותיו, מאיץ את האינפלציה. ניתן עוד להוסיף שברננקי מנפח כך את בועת הבורסה.

"השתגעותו" של ברננקי היא סוג של מפתח להבנה הכלכלית. ברננקי מוריד את הרבית כי תחומים מסוימים בכלכלת ארה"ב מידרדרים לשפל. לכאורה, הוא יכול להמליץ על הרחבת תקציב הממשלה, שנחשבת לתרופה חלופית במצבים כאלה. אבל, כאמור, היא לא התרופה שבאפנה.

התחלופה הזו בין הרחבת תקציב להורדת רבית היא משחק שדורש הסבר. שתיהן, לדעת כלכלנים רבים, עשויות לעורר את הכלכלה, אבל בעזרת מנגנונים שונים. הרחבה תקציבית תעודד בעיקר את הפעילות הריאלית. כי מה ירחיבו? תשתיות, חינוך, בריאות, תמיכה לייצור. הורדת רבית תזרים שיקוי קסמים לבורסה ולפיננסים. ולראיה, הרביות הנמוכות בעולם בימים אלה, יחד עם בועות הבורסה והרכישות הממונפות.

יותר מזה, מתנגדי התקציב הנדיב וגירעון הממשלה המורחב טוענים כי שניהם – בגלל ביקושה המוגבר של הממשלה לכסף – דוחפים להעלאת רבית. מכאן, מתברר אחד ממקורות ההתנגדות העיקריים ל"ממשלה גדולה" – עליית הרבית. פיננסיירים מבריקים לא משתגעים על רבית גבוהה.

ופה, הגענו למקום החביב בו העולם מתחלק לטובים שרוצים תקציב מורחב, ורעים שדורשים משמעת תקציבית. אך מה שיפה בגלובליזציה שהיא מסבכת את האבחנות. מה לעשות, תקציב ממשלה מורחב עלול ללבות אינפלציה. וכשזרימת ההון בין המדינות חופשית, אינפלציה עלולה לערער את היציבות יותר חזק ויותר מהר. היא עלולה ללבות פיחות. והיא עלולה גם להפיל את הבורסה.

ובעיקר, בעולם של גלובליזציה, בו הכל פתוח ומגיב מהר, משקים קטנים ופתוחים, כמו המשק הישראלי, עלולים ליפול למשבר בזריזות רבה. ולמי הם יפנו כשיזדקקו לאשראי? לרשעים מקרן המטבע, או ממשרד האוצר האמריקאי, או אפילו מהמגזר הפיננסי הפרטי העולמי.

ואז, מה זה חשוב אם הקונסנסוס הוושינגטוני הוא האמת שאין בלתה, או העמדת פנים אינטרסנטית. כל עוד שהמשק פתוח, אין ברירה אלא לשחק על פי כלליו. האם הגענו כאן לקיר בלתי עביר? לא, כי חופש הבחירה עדיין טמון בהחלטה על דמות הגלובליזציה. בסוף שנות ה-80, המשק הישראלי שם על עצמו חליפת גלובליזציה סטייל המנהלת הפמיניסטית מדור קודם – מין מרגרט תאצ'ר. זה אינו הכרחי. עכשיו, כשאירופה וארה"ב מתפכחות מהליברליזם הנוקשה, ומבינות שצריך להתאים את מדיניות היבוא ותנועות ההון לתמונה החדשה, עם סין והודו בחזית, אפשר לעצב קו מתאים יותר גם לגזרה הישראלית.