נכדתי הגר חגגה יום-הולדת שתים-עשרה. בת-מצווה? ברור, חייבים לנסוע לפריז. נסענו לפריז: סבא, סבתא, הגר.
בת-מצווה בפריז. גלובליזציה
כתיבת תגובה
תגית: גלובליזציה
עידן האי-נאורות בכלכלת ישראל
"האוצר והתמ"ת רוקחים שיעור מס מיוחד לכי"ל", מכריזה כותרת הדף האחורי של הדה-מארקר מה-24 ליוני 2010. ניתן לקלוט מהידיעה, כי שני המשרדים מתכוונים למנוע מחברת כימיקלים לישראל את הטבת המס הניתנת לחברות ייצוא בפריפריה הרחוקה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.
שיעור המס הרגיל על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות בישראל הוא 25% ב-2010, והוא צפוי לרדת בהדרגה בשנים הקרובות. כי"ל, שרוב תוצרתה מופנית לייצוא, ומפעליה שוכנים באזור פיתוח א', זכאית היום לשיעור מס חברות מופחת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. הכוונה, עכשיו, בעת ניסוח החוק מחדש, להדיר את כי"ל מקבוצת החברות הזכאיות להטבה המרבית, שהינה מס חברות בשיעור של 13.5% ב-2011, ומעט פחות בשנים הבאות. החרגתה של כי"ל תיעשה בעזרת סעיף מיוחד בחוק– סעיף "החברות לכריית מחצבים שעוסקות בייצוא".
ובכן, "חברת המחצבים שעוסקת בייצוא" (וישנה רק אחת כזו) נתפשת על ידי משרדי האוצר והתמ"ת כבלתי ראויה לעידוד במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. זאת, מכיוון שהטבת המס לא תועיל להישארותה בישראל. היא דבוקה לכאן ממילא, שכן עיקר פעילותה מרוכז סביב הפקת אשלג וברום מים המלח.
מנוסח הדברים עולה בבירור כי השיקול היחיד העומד מאחורי החוק לעידוד השקעות הון הוא פיתוי המשקיעים להישאר כאן בעזרת המס הנמוך. כי הרי בעולם גלובלי כל הזמן משווים תנאים, ומיד זזים להיכן שמוצעות ההטבות המושכות ביותר.
זוהי הנחתם של מנסחי החוק, ולגמרי לא ברור עד כמה היא מוכחת. ניקח, למשל, את אירלנד הידועה במס החברות הנמוך שלה – שיעור כללי של 12.5% ב-2008, ואפסי למשקיעים. ובכל זאת, רבים ממשקיעי החוץ נוטשים את אירלנד עכשיו, תוך גילוי אדישות למשבר שנוצר שם ולאבטלה ששיעורה מגיע ל-14%. האם ייתכן שמס החברות הוא לא הכל?
מס החברות מוטל על רווחים בלתי מחולקים. כלומר, קודם כל, צריכים להיות רווחים, ואלה תלויים במכלול התנאים הכלכליים. יותר מזה, חברה כלכלית אינה מכונה להשאת רווחים בלבד, אפילו הדירקטוריונים מבינים את זה. והממשלה, בוודאי שאמורה לראות את הכלכלה מזווית רחבה יותר.
תפישת "הרווח זה לא הכל" מתבטאת במטרתו המוצהרת של החוק לעידוד השקעות הון: "משיכת הון לישראל ועידוד יזמה כלכלית והשקעות הון-חוץ והון מקומי לשם –
-פיתוח כושר הייצור של משק המדינה, ניצול יעיל של אוצרותיה ויכולתה הכלכלית וניצול מלא של כושר ייצורם של מפעלים קיימים;
-שיפור מאזן התשלומים של המדינה, הקטנת היבוא והגדלת הייצוא;
-קליטת עלייה, חלוקה מתוכננת של האוכלוסיה על פני שטח המדינה ויצירת מקומות עבודה חדשים."
בימיו הטובים של התכנון הכלכלי בישראל, התנהלו ויכוחים אינסופיים על כל תו ותג בחוק לעידוד השקעות הון, תוך ניסיון ללמוד איך סל ההטבות שגלום בו משפיע על מבנה המשק. הדגש בזמנו היה על מענק שהגיע עד ל-38% מערך ההשקעה, ונועד להקל על גיוס ההון הראשוני.
בשנים האחרונות, האוצר, מסיבותיו שלו, הביא לחיסול מענקי ההשקעות ולהמרתם בהקלות מס, לסגירה קרובה של מרכז ההשקעות ולריכוז אישורי ההשקעות באגף המסים. מטרתו של האוצר ברורה: מזעור התמיכה, והעברת עוד מוקד כוח לידיו. ולמי אכפת אם ההחלטות לגבי השקעות יתקבלו על ידי מי שאינו מבין דבר בתחום.
מה שמעניין, ואינו זוכה לשום התייחסות בדיון הרדוד שמתנהל היום בממשלה ובתקשורת, הוא שאופי ההחלטות בתחום ההשקעות משפיע מאד על הדחליל התורן – הריכוזיות במשק. מימון רגיל של השקעה בשוק החופשי, מקנה תמיד יתרון עצום לגדולים. זאת, משום שהבנקים אוהבים אותם יותר, וגם רוכשי האג"ח והמניות למיניהם מחבבים אותם. וכך, השיטה הנוכחית שמתבססת על הטבה בשלב הרווח בלבד, שוב מקבעת את ריכוז הפעילות בידי אותן 20 משפחות. בעוד שהשיטה הקודמת בה הממשלה סייעה ליזם בשלב ההתחלתי, אפשרה ליזמים קטנים וחדשים להתחיל את דרכם.
יותר מזה, מסורת המענק שלוותה במעקב ממשלתי הדוק אחר הקמת המפעל, אפשרה לממשלה להציב תנאים על פי הבנתה. היא יכלה לדרוש מהמפעל הקפדה על תנאים סביבתיים. היא יכלה לבדוק את היקף התעסוקה שיתווסף לפרויקט ואת רמת השכר שתשולם בו. יכלה, האם גם עשה זאת באופן מושלם? ודאי שלא, אנחנו עוסקים באנשים, בתנאים משתנים, במורכבות של המציאות. מחקר של התנועה לאיכות השלטון שפורסם בימים אלה, טוען כי מרכז ההשקעות לא עמד על מילוי התנאים שהוא הציב לקבלת המענקים. איני מכירה את פרטי המחקר, והשאלה כמובן היא מאיזה תנאים סטו, ובכמה. אך עוד לפני הכל, השנים בהן נערך המחקר – 2008-2002 – הן השנים בהן מרכז ההשקעות דולל לגמרי לקראת סגירתו, וכל משרד התעשייה והמסחר הועלם באלגנטיות בתוך משרד התעסוקה. אם כן, מה בדיוק אפשר ללמוד מתפקודו של מרכז השקעות מחוסל בתוך משרד מחוסל?
ולענייננו הנוכחי, מה יהיה עכשיו, כשיופחתו הטבות המס לכי"ל? האם מישהו בממשלה נתן את דעתו על תגובתה? כי"ל המופרטת של היום שונה בתכלית מכי"ל – החברה הממשלתית. זו אינה אותה חברה בעלת עובדים קבועים שגאים בתנאים שהם מקבלים. זו אינה אותה חברה שמשרדי הממשלה השונים יושבים אתה על כל פרט בתכנון הסביבתי שלה.
תחושה לא נוחה עולה ממקרא כותרת הדהמארקר. תחושה של עליהום על בעלי כי"ל, משפחת עופר, ועל הטייקונים בכלל. תחושה של דיון מתלהם שאף פעם אינו מוביל למסקנה שקולה. כדאי להזכיר לחכמי האוצר והתמ"ת ולעיתונאים הנלהבים: כי"ל היא לא רק מקור רווח לבעליה, כי"ל היא בעיקר חברה ציבורית שמחויבת למדינת ישראל. כי"ל מעסיקה אלפי עובדים בישראל, כי"ל קובעת עובדות בלתי הפיכות – לא תמיד משמחות – בים-המלח ובמכרות הפוספטים. בימיו הנאורים של מקצוע הכלכלה בישראל חשבו גם על הדברים האלה. בימיו הנאורים של מקצוע הכלכלה ניסו לאזן את המשוואה בהידברות ובפיכחון.
שוק חופשי ושוק כ-אילו חופשי בישראל
סלילת כבישים על ידי זכיינים פרטיים, הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, קיצור משך התשלום של דמי אבטלה, קיצוץ בפנסיה של משרתי הקבע. כל אלה ועוד אחרים הם פניו של השוק החופשי בישראל.
שוק חופשי, על פי הגדרתו, הוא שוק שמשוחרר מכל התערבות ממשלה. חופשי מהצגת יעדים לאומיים; חופשי מתכנון כלכלי; חופשי מתחיקה; חופשי מבקרה ופיקוח של הממשלה; חופשי מגביית מס ומהזרמת כספים ממשלתית. שוק חופשי, איפה יש דבר כזה? שוק חופשי מושלם קיים רק כשאיפה, רק כדגם אידיאלי.
יום הולדתו של השוק החופשי בישראל הוא ה-1 ביולי 1985, יום הכרזת תוכנית ייצוב המשק – התוכנית שבאחת החליפה את קוד הערכים והתפישות בכלכלת ישראל: מכלכלה ציונית לכלכלה עסקית-גלובלית.
החלפת הקוד התקבלה ללא התנגדות רבה. זאת, לאחר יותר מעשור של אינפלציה שהגיעה בשיאה ל- 445% במהלך 1984. מרוץ המחירים נמשך גם במחצית השנייה של 1985, ונבלם במחצית השנייה מיד לאחר החלת תוכנית הייצוב. החשש מאיבוד שליטה עד ליולי, והכרת התודה על רצף המדדים החד-ספרתיים הנמוכים מאוגוסט ואילך, פתחו פתח להחדרת רוח חדשה למשק הישראלי. כלכלת השוק החופשי לא הייתה צריכה להיאבק חזק על כניסתה.
כמובן שכמו בכל שינוי כלכלי-חברתי גם כאן היה מי שפעל למענו. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, מי שפעל הייתה קבוצת אנשי אקדמיה וממשל שהאמינה בכל לבה שהגברת כוחו של השוק תרפא את חולאי המשק הישראלי. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, גם כאן נחבאו מאחרי הקלעים אנשי עסקים-אינטרסנטים. וכמו בעוד שינויים כלכליים-חברתיים במאה ה-20, גם כאן השרו מרוחם אנשי ממשל-אקדמיה-עסקים אמריקאים שהיו מחוברים לישראל איש-איש בחיבורו.
בסופו של דבר, המודל שאומץ בישראל הוא מודל הזרם המרכזי בכלכלה, הידוע בשלל גרסותיו וכינוייו -המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. במרכזו של אותו מודל עומדת הרביעייה: ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה, גלובליזציה. ובלשון בני אדם, שחרור השווקים מכל מגבלה, מזעור התחיקה והפיקוח הממשלתיים; הפרטה; הפיכת כל העולם לגלובוס כלכלי אחד נטול גבולות.
מתוך המכלול הזה, הדה-רגולציה הוא הנושא שחוזרים אליו הכי הרבה, עם הכי מעט הצלחה. התערבות הממשלה על ידי תחיקה, מעקב, בקרה ואפילו בעלות על אמצעי ייצור, אמנם צומצמה במידה ניכרת. אך הרשויות אינן מסתירות את אי-שביעות רצונן מהתוצאות. וכך מצטיירת התמונה הדי-אבסורדית של רשויות שמצקצקות בלשונן במקום להפעיל אמצעים ממשיים.
דוגמא יפה למשחקן של הרשויות הופיעה בדהמארקר מה-27.4.09. דו"ח של הממונה על ההגבלים העסקיים ציטט עדויות על חילופי מידע לשם תיאום עמלות לכאורה בין הבנקים. הדו"ח, מן הסתם, לא עשה את דרכו לעיתון בכוחות עצמו. יש לשער שהוא לא היה נכתב אילו הממונה על ההגבלים הייתה אדישה לתופעה. ואכן, תיאום מחירים הוא תסמונת אנטי-תחרותית, אשר הממונה אמורה לפעול נגדה.
במיוחד, שעל פי הכתבה נתפש אצל אחד הבנקים מסמך של הבנק המתחרה המבאר לו: "העמלה היא היסטורית… ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד לעולם תיקח". כלומר, ידידי, מדוע שלא תיהנה גם אתה מהחגיגה. תגובתה של הממונה התמצתה בכתיבת דו"ח ובמסירתו לעיתון. היא לא הפעילה את סמכותה, ובאמת, היכן היא יכלה להפעיל סמכות? צילי מבנק א' מסרה מידע לגילי מבנק ב'. אילו גילי התחזתה ללקוחה היא הייתה מקבלת אותם נתונים בדיוק.
בעצם, גם מנכ"ל בנק לאומי יכול לתאם כל עמלה וכל רבית עם מנכ"ל בנק הפועלים או עם מנכ"ל בנק דיסקונט. מספיק שהם יופיעו יחד על אותה במה, או יתראיינו לתקשורת בהפרש זמנים קצר. מנכ"ל אחד ירמוז על השינוי שהוא מתכוון לחולל והשני יגיב ברמיזה משלו. הנה לכם תיאום פומבי חוקי וכשר. במדינה שבה פועלים מאות בנקים תיאום כזה אינו אפשרי. במדינה שבה מניין הבנקים מסתכם באצבעות יד אחת, כל האינפורמציה הדרושה מתמצה בכמה משפטים. במדינת ישראל, חמש קבוצות הבנקאות הגדולות ריכזו בידיהן כ-94% מנכסי הבנקים ב-2008. לאומי והפועלים, כל אחד מהם החזיק בידיו 29% מסך הנכסים, דיסקונט החזיק עוד 17% מסך הכל. ברור לגמרי, שבשוק כזה של שניים-שלושה שחקנים אפשר לתאם באופן חוקי כל דבר.
דוגמא אחרת עולה בימים אלה בקרב הניטש על סידור המדפים בין רשת שופרסל לספקים שלה. שופרסל, שעד כה הפקידה את סידור המדפים בידי נציגי הספקים, מעוניינת עכשיו על פי דיווחי הדהמארקר להעבירו לעובדיה. כך, על פי הערכת העיתון, היא תרוויח מעמלות הסידור שהיא תשית על הספקים. עמלות גבוהות יושתו על הקטנים, עמלות נמוכות יותר על הגדולים.
סידור המדפים והבלטת מי שחפצים ביקרו הוא אמצעי שליטה קלאסי ברשתות השיווק. המאבק הנוכחי שוב מאיר את פניו הכוחניים. שופרסל עם בנותיה היא הרשת הגדולה ביותר מבין רשתות השיווק. על פי נתוני נילסן, המצוטטים בדה-מארקר, היא תופשת נתח של קרוב ל-40% מהמסחר ברשתות השיווק. מעברו השני של המתרס, ספקי המזון המתנגדים לצעדה, שלושת הגדולים בכל תת-ענף (כגון מוצרי חלב) תופשים כ-50%-40% מנתח השוק. זהו, אם כן, קרב גוג ומגוג שבתוכו נטחנים היצרנים הקטנים, היבואנים הקטנים, ובעלי חנויות המכולת. עלות המלחמה הזו תתגלגל אליהם ותקרב את קיצם. התחרות במכירת המזון תפחת, והצרכנים ישלמו יותר תמורת שירות גרוע יותר.
התמונה שלעיל מתארת נכונה את תחום התקשורת, את אספקת התוכן לטלוויזיה, את מכירת הספרים, את התחבורה ואפילו את היבוא. כן, היבוא החופשי שעל פי הצהרת הוגיו היה אמור להוסיף תחרות לשוק המקומי, גם הוא ריכוזי ברוב תחומיו, והמחקרים העוסקים בו מדברים על תופעת "היבואן הבלעדי". יצרנים בחו"ל לא ששים להתקשר עם כל איש עסקים עלום-שם. מבחינתם, במשק קטן כמו המשק הישראלי, עדיף להתמקד בגורם אחד שאמינותו הפיננסית ומחויבותו למוניטין של המוצר אינן מוטלות בספק.
ריכוזיות המשק הישראלי אינה צריכה להפתיע. היא משקפת תופעה כלכלית ידועה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות מגיעות לשיא יעילותן בקנה מידה גדול. לכן, במשק קטן מוצאים כמעט בכל תחום שלושה או חמישה עסקים שולטים – הכי רחוק שאפשר ממודל התחרות המושלמת שאותו התיימרו להשיג אלה שהובילו את מהלך הדה-רגולציה.
ומה שהכי מצחיק היא היומרה להעלים את התכונה המבנית הזו על ידי הכנסת עוד מתחרה לענף. "עוד מתחרה" הפכה להיות סיסמת הקסם לכל תקלה בשוק החופשי בישראל. עוד מפעיל סלולארי, עוד בנק (ומדוע בנקים מחו"ל לא באים?), עוד מתחרה בתחבורה הציבורית (ומדוע השירות באוטובוסים נסוג לרמתו משנות ה-70?). לאמור, במקום שלושה מתחרים בכל ענף יהיו ארבעה, וכבר ראינו איך זה יקשה על גילי וצילי ומילי ובילי לתאם, או לנהל ביניהן מלחמת חרמה הורסת תחרות אמיתית.
ואולי הגיע הזמן להבין ששוק המנוהל על ידי ארבע חברות לא יכול להיות שוק תחרותי. במצב כזה, הדרך היחידה להגן על הצרכנים ועל הגופים העסקיים הקטנים היא בעזרת רגולציה. אחרת, השוק אמנם חופשי מידה הקשה של הממשלה, אך נתון לידן המלטפת של שתיים-שלוש-ארבע חברות ענפיות גדולות.
* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בסמינר המח"ר לעובדי משרד מבקר המדינה.
כלכלה ישראלית בעידן הגלובליזציה
כלכלה ישראלית. יש דבר כזה? רגילים לדבר על כלכלת ישראל – הכלכלה של מדינת ישראל. כלכלה ישראלית היא משהו אחר, היא כלכלה שמהותה ישראלית.
לכאורה, מוזר בעידן הגלובליזציה לנסות ולהגדיר כלכלה בעלת נופך מקומי. אבל דווקא הפתיחות הבינלאומית מגבירה את הערנות לדברים שלא שמנו לב אליהם קודם. היא מבליטה את ההבדלים בין כלכלות לאומיות שונות, שכולן כאילו מחויבות לאותו מודל. היא מחזירה למרכז הבמה עניינים שנדחקו הצדה בשם היעילות: ערכים לאומיים, מנהגים מקומיים וגאווה מקומית. היא מעלה את החשש בפני משקיעים זרים, שרחוק מביתם מרגישים חופשיים ליישם כלכלה נטולת סנטימנטים.
מכאן, הדרך סלולה לחידוד ההבחנה בין מודל היסוד של הכלכלה המודרנית – מודל התחרות המשוכללת ומה שמסביבו – לבין יישומיו. ראש וראשון ליישומים אלה הוא המודל הניאו-ליברלי המכונה גם הקונסנסוס הוושינגטוני או אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
המלצותיו האוניברסליות של המודל הניאו-ליברלי מוצגות לציבור כתרגום של מודל היסוד של הכלכלה לשפת המעשה. אבל, הפלא ופלא, בעולם מתקיימים נוסחי תרגום שונים. ולא רק, אלא שדווקא המדינות המתועשות הגדולות המטיפות לאימוץ קשיח של המודל, נוהגות אחרת במגרשן הפרטי. שם, הן מבינות פתאום שהכלכלה אינה עומדת בפני עצמה. אין ברירה, אלא להתחשב לפעמים באילוצים פוליטיים מקומיים. אין מה לעשות, חייבים לעתים להתגונן בפני תוקפנות כלכלית של מדינות אחרות. ומעל לכל, כל מי שלמד כלכלה יודע שמודל היסוד התיאורטי שלה אינו נותן תשובה אולטימטיבית אחת ויחידה לשאלות היסוד הכלכליות.
כדרכו של מודל, מודל היסוד של הכלכלה נשען על הנחות מרחיקות לכת. זאת, לא מתוך האשליה שהנחות אלה מצלמות את המציאות על כל גווניה. אלא מתוך השאיפה לפשט כדי להגיע להכללות מוסכמות. ואם מודל היסוד הוא כזה, ודאי וודאי שיישומיו אינם נקיים מערכים, מאינטרסים ומטעויות שיפוט.
עדות לכך שיישומיו של מודל הייסוד אף פעם אינם לגמרי נקיים מתקבלת מניתוח השוואתי של המקרו-כלכלה במדינות שונות. הנה היא המציאות, ואין בה שני מודלים כלכליים זהים. מדינות מסוימות, באופן מוצהר, מסתייגות מהמודל הניאו-ליברלי. צרפת, למשל, תמיד שומרת על גרסתה הייחודית ואף מתגאה בבדלנותה. היא אמנם חברה באיחוד האירופי ושותפה לניסוח כלליו, אך פעמים רבות מכופפת אותם על פי צרכיה. לעתים בפומבי, תוך ניהול ויכוח עם חברותיה לאיחוד, ולעתים בחדרי-חדרים.
אבל צרפת היא מורדת נצחית. מעניין יותר לראות כיצד ארה"ב, האיחוד האירופי והארגונים הבינלאומיים החשובים נוהגים לפי הכלל של אחד בפה ואחד בלב. קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי ודומיהם המגיבים בחומרה על הפרות משמעת של ישראל ומדינות מסוגה, מעלימים עין מסטיות רציניות של המדינות הגדולות, ולא פעם מאשרים להן לחרוג מהתוואי המוכתב בספר. הנורמה הכפולה הזו נפרשת על פני כל תחומי הכלכלה.
תחום ראשון הוא תחום היבוא. ביבוא, מתקיימת מלחמת סחר נצחית בין ארה"ב לאיחוד האירופי. לכאורה, הסחר בין שני הגושים אמור להיות חופשי לגמרי בכפוף למגבלות שאושרו על ידי ארגון הסחר העולמי. בפועל, האיחוד חוסם כניסת מוצרים חקלאיים מארה"ב למדינותיו בתואנת שווא של שמירה על בריאות הציבור. ויכוח עז ניטש על כניסת מוצרים מהונדסים גנטית לאירופה. האמריקנים מחזירים בדרכם, וניתן למצוא על כך סיפורים יומיומיים בעיתונות העולמית.
ההתכתשות בין שתי המעצמות המערביות היא כאין וכאפס לעומת המלחמה ששתיהן מנהלות נגד סין. אחד הסיפורים הידועים ביותר בהקשר זה הוא סיפור מכסות היבוא על מוצרי טקסטיל. מגזר הטקסטיל משמש מקור תעסוקה לאוכלוסיות חלשות בכל מקום. בגלל רגישותו לתחרות מצד מדינות בעלות שכר נמוך, התיר ארגון הסחר העולמי להטיל מכסות יבוא בטקסטיל. רוב חברי הארגון, ובכללם ארה"ב והאיחוד האירופי, ניצלו אפשרות זו. ישראל, משום מה, ויתרה עליה ברוחב לב. לקראת פקיעת המכסות, בראשית 2005, פנו ארה"ב והאיחוד האירופי לארגון הסחר העולמי וביקשו את אישורו להטלת מכסות "זמניות" וסלקטיביות נגד סין. סלקטיביות כזו סותרת את עיקרון המפתח של הארגון – אי-אפליה בין חברותיו. ובכל זאת, המכסה אושרה. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו ישראל ביקשה מכסות מיוחדות כאלה. נכון, היא לא ביקשה. למעשה, מאז ראשית שנות ה-90, ישראל מנהלת מדיניות יבוא מתירנית שניתן למצוא כמוה רק במדינות מעטות.
תחום שני הוא תחום הייצוא, או המדיניות התעשייתית לעידוד הייצוא. על פי כללי ארגון הסחר העולמי אסורה על חברותיו תמיכה ייחודית של המדינה במפעלי ייצוא. זאת, בתואנה שתמיכה המופנית למגזר הסחר הבינלאומי בלבד מעוותת את יחסי הייצור ה"טבעיים" ופוגעת בהיערכות האופטימלית של מערך הייצור העולמי. ובכל זאת, אין מדינה בעולם שאינה תומכת במפעלי הייצוא שלה. התמיכה בדרך כלל מוסווית, ובמדינות לא-מעטות היא ניתנת בדרג של תת-מדינה (בתוך פדרציה), איזור עצמאי או עיר, ולכן בדרך כלל לא קל לשים עליה את האצבע.
דוגמא ידועה נחשפת מתוך המערכה הנצחית בין האיחוד האירופי לארה"ב על סבסוד ענקיות ייצור המטוסים שלהם: איירבוס נגד בואינג. אין-ספור סיפורים התפרסמו בעיתונות על הפרשה הזו. מדובר על מיליארדים רבים מדי שנה, וכמובן כל צד נוקב בסכום דמיוני אצל מתחרהו. האמת היא שספק רב אם אחד מהצדדים יודע מהו סכום התמיכה הכולל בביתו שלו – צירוף של הקלות מס, מימון מחקר ביטחוני, וסובסידיות לספקים, ובודאי שיש לו רק מושג קלוש על מה שמתרחש בחצר של שכנו. דוגמא טובה לסבסוד אלגנטי שהיקפו לא ברור אפשר לקבל גם ממסורת ותיקה אצלנו. מהו הסיוע האמריקני הביטחוני לישראל – כ-3 מיליארד דולר מדי שנה, המותנים בקניית ציוד בארה"ב שממנה מופרש שיעור כלשהו לרכש גומלין בישראל – אם לא סבסוד של התעשייה הביטחונית האמריקנית בסכום לא-ידוע. מנגד, ישראל ב-20 השנה האחרונות ממעיטה מאד בתמיכה ממשלתית למגזר הייצוא שלה.
תחום שלישי הוא תחום ההשקעות הזרות. העדפת המשקיעים הזרים כה מובנית בשיטה הישראלית, עד שכולנו התרגלנו לקבלה כמובנת מאליה. אני נפתחתי לגישה שונה בביקור מקצועי בשוודיה בסוף שנות ה-80. באחת השיחות עם מארחיי, התפארתי בהשקעות הזרות בישראל. לתמהוני, הגיבו הכלכלנים השוודים בקביעה שהם לא מעוניינים בהשקעות זרות.
שוודיה בוחרת להיות המשקיע הזר ולא המדינה האטרקטיבית למשקיעים זרים. זאת, בעזרת החברות הרב-לאומיות שלה (איקאה, אריקסון, סי אנד איי ועוד). המשקיע הזר הוא זה שקובע את התנאים בחברה שרכש. הוא זה שאוכף את תרבותו ואת ערכיו. שוודיה, מדינה מפותחת ובעלת ערכים סוציאל-דמוקרטיים מוצקים, לא מעוניינת בפלישת זרים לתחומה. נכון, ישראל אינה שוודיה, וכולנו מכירים את יתרונות שילוב הזרים ביזמות מקומיות. הזרים פותחים דלתות לתוצרת הישראלית. הם מביאים איתם הון, יידע טכנולוגי ומסורת עסקית. עם זאת, ישראל של 2009 אינה ישראל של שנות ה-50, שבהן שר התעשייה והמסחר, פנחס ספיר, חיזר אחר כל משקיע ומשקיע. היום אנחנו כבר יכולים ואולי חייבים לשאול מה אנו מרוויחים ומה אנו מפסידים מהשקעות זרות. האם יחסי העבודה בהיי-טק, בסגנון הקפיטליזם האמריקני הברוטאלי של שנות ה-20, מחממים את ליבנו? האם כל מכירת סטארט-אפ ישראלי לגורם זר – מכירת הידע המשותף שלנו בנזיד עדשים במקום לממשו בייצור אצלנו– היא עסקה כה נפלאה בשיקול לאומי כולל.
תחום רביעי הוא תחום שערי החליפין. בעולם של היום הולכים ונגוזים המטבעות של המדינות הלאומיות הקטנות. במקומם, קמים גושי מטבע – הדולר, האירו, היין והיואן. השקל, מסיבות שלא נפרט כאן, נשאר בינתיים המטבע הבלעדי של מעצמת ישראל, ושער החליפין שלו נקבע בשוק חופשי כמו רוב שעריהן של מטבעות המדינות המתועשות. ושוב, הרטוריקה הבינלאומית משבחת ומהללת את חופש סחר המטבע. אך בביקורו שהתקיים בנובמבר 2009 של ברק אובמה בסין, הוא הקדיש לא מעט זמן וכוחות לניסיון (כושל, כך אומרים) לתיאום שער החליפין שבין הדולר ליואן. היואן החלש מעודד את הייצוא מסין, ומרחיב את הגירעון במאזן הסחר האמריקני.
תיאום שערי מטבע נעשה כשגרה במועדון האקסלוסיבי של ה-G-7 – שבע המדינות המתועשות הגדולות. עד כדי כך, שמדינות העולם השלישי, בהנהגת סין, הודו ואינדונזיה, לחצו לפתיחת מועדון מורחב שבו הן יוכלו להתבטא – מועדון ה-G-20. מיותר לומר שישראל אינה מוזמנת לשום G, ולכן מדיניות המטבע שלה חסרה את יכולת התיאום הבינלאומי. חשוב עוד להוסיף, שהשליטה בשער החליפין בישראל חשובה יותר מאשר במרבית המדינות המתועשות בגלל פתיחותו הרבה של המשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם, ש-80% ומעלה מהתמ"ג שלו מופנים לייצוא וליבוא.
אפשר להרחיב כאן עוד ועוד, אך נראה שהמסר כבר ברור. מחד, ישראל אינה שותפה לניסוח כללי המשחק הבינלאומיים בכלכלה. מאידך, המשק הישראלי – בגלל היותו משק קטן ובגלל ההיסטוריה שלו – פתוח מאד לייצוא, ליבוא, לתנועות כספים בינלאומיות ולהשקעות זרות, כך שהוא מושפע במיוחד מהשלכות כללי המשחק האלה. למרות תנאי הפתיחה, ישראל "הלבישה" על עצמה את מודל היסוד המומלץ היום על ידי הארגונים הבינלאומיים והמדינות הגדולות ללא הבחנות עדינות ובלי תשומת לב לניואנסים.
וכאן אנו חוזרים לכותרת – "כלכלה ישראלית". ברור לגמרי, שכל מי שמנהל כלכלה מודרנית אינו יכול לכפור במודל היסוד של מקצוע הכלכלה. ברור לגמרי, שישראל צריכה למלא הסכמים בינלאומיים, ולכבד את המלצותיהם של הארגונים הבינלאומיים החשובים. עם זאת, ישראל בפרץ התלהבות לא-מוסבר שאחז בה בסוף שנות ה-80 ואינו מרפה עד היום, לא ניצלה את החופש הניתן לה על ידי הארגונים להתאים את המודל לתנאיה. עכשיו, בחלוף 20 שנה, הגיע שלב הצגת השאלות מחדש, הגיע הזמן לתת כבוד ל"מצב הישראלי".
מהו אותו מצב? הנה בכמה מילים: משק קטן, משק בסביבה פוליטית-ביטחונית קשה, משק קולט עלייה, משק בעל היסטוריה ייחודית, מוסדות ייחודיים, ערכים ייחודיים. איך בונים מודל שידבר בקולו של המשק הזה – מודל של כלכלה ישראלית? בתהליך מתמשך מנסחים ערכי יסוד מוסכמים של מדינת ישראל. לומדים מחדש את העובדות והפרטים הנוגעים לכלכלת ישראל. לומדים היטב את העובדות והפרטים הנוגעים למשקים זרים. וכל אותו זמן, מתעמתים חזיתית עם המודל המרכזי של הכלכלה. מתעמתים ביושר ובאומץ, וכותבים את המודל שלנו.
כלכלה ישראלית. בניגוד לכלכלת ישראל
אם תשאלו אותי, וכבר שאלו, מהו השינוי שאליו אני מייחלת בכלכלה, אומר זאת כך: מכלכלת ישראל לכלכלה ישראלית. ובמילים ברורות יותר, מכלכלה שמקום מושבה בישראל לכלכלה שהיא ישראלית במהותה.
האם ההבחנה הזו אומרת משהו? מדע הכלכלה הוא לכאורה מדע אוניברסלי. הוא אמור להקיף כל התנהגות אנושית. וזו בעצם בעיתו של המודל: הכללותיו נשענות על הנחות יסוד מרחיקות לכת. לכן הוא לעולם לא יכיל במדויק כל מקרה פרטי. כי במציאות כל מקרה לגופו, כל מקרה והייחוד שלו.
כבודו של המודל במקומו מונח. הוא משמש כאמת מידה חד-משמעית שאתה מתעמתים: יש מודל-סרגל, ויש עובדות בשטח שלא תמיד מתיישרות אתו. יש ערכים שלעתים קרובות מתנגשים אתו. העימותים וההתנגשויות מחזקים את ההכרה בחשיבותו של המודל כמכשיר לבדיקה עצמית, אך מאידך מחדדים את המודעות למגבלותיו.
מודל היסוד של הכלכלה הוא מודל התחרות המשוכללת – מודל שעיקרו תחרות בין מוכרים רבים ובין קונים רבים. למודל עוד הנחות חשובות אחרות, וכולן, בתמצית, באות להקנות לשוק נופך של מוסד דמוקרטי, מוסד שבו גופים שווים זה לזה בכוחם מתחרים זה עם זה בתנאים שווים. במציאות כפי שכולנו יודעים אין זה כך: גופים גדולים שולטים בתחומי פעילות חשובים ברוב המשקים, ומדינות חזקות מכתיבות את התנאים למדינות חלשות.
ובכל זאת, תבניתו היישומית של מודל התחרות המשוכללת, שהיא המודל הניאו-ליברלי, הפכה לפרקטיקה הדומיננטית של 30 השנה האחרונות. סיסמתה בשטח היא הדה-רגולציה: צמצום מעורבותה של הממשלה בכלכלה. הדה-רגולציה כלפי פנים מתבטאת בכמה שפחות הכוונה ובקרה ממשלתית על מבנה המשק, על כוחם של הגופים הגדולים בו, ועל מניפולציה בשוקיו השונים. הדה-רגולציה כלפי חוץ היא הגלובליזציה.
שתי פניה של הדה-רגולציה, כלפי פנים וכלפי חוץ, והשלכותיהן, זוכות עכשיו לתשומת לב מיוחדת בעקבות המשבר הכלכלי. ומה שמתחדד במיוחד הוא האי-מוחלטות ביישום המודל גם בשיא פריחתו. וול-סטריט לא תפקדה ללא-רגולציה, אלא בנוכחות רגולציה מעלימת-עין. עסקות מכירה חשובות של נכסים אסטרטגיים באירופה, ואפילו בארה"ב, מעולם לא התבצעו בחופש מוחלט, אלא תחת עינן הפקוחה של הממשלות שדאגו להבטיח את האינטרסים הלאומיים. היבוא לארה"ב ולאיחוד האירופי אף פעם לא היה חופשי לגמרי, וכעת הוא הופך להיות יותר ויותר מוגבל באישור ארגון הסחר הבינלאומי או הודות לשתיקתו. קביעת שערי המטבעות הבינלאומיים אמנם נעשית בשוק, אך תוך תשומת לב מרובה של הממשלות, הכוונתן והתערבותן.
בחישתן הלא-מעטה של רוב הממשלות בכלכלתן מעוררת שאלות לגבי תפקידה של הממשלה בישראל. כי הנה מה שקרה בישראל מאז שנות ה-70, ובמיוחד מאז תוכנית ייצוב המשק, הוא בדיוק ההיפך מזה. בישראל חותרים בשקידה רבה ליישום המודל הניאו-ליברלי כפי שהוא מוצע בפטרונות למדינות המתפתחות על ידי הארגונים הבינלאומיים, אך לא מיושם בשום מדינה שמכבדת את עצמה. ועכשיו, כששאלות היסוד של המודל עומדות למבחן בכל מקום, האם לא הגיע הזמן לתהות על היישום האדוק הזה אצלנו?
כי הפרקטיקה הכלכלית של המדינות המנהיגות, בניגוד לרטוריקה היפה שלהן, אומרת: אכן, יש מודל חשוב ויש הסכמים בינלאומיים מחייבים, אך הם רק מסגרת לבחינה עצמית ולדיונים בין מדינות. כשפפסי-קולה רצתה לרכוש את מפעל דנונה בצרפת, ממשלת צרפת חסמה אותה מאחרי הקלעים. מה, יוגורט הוא רכיב בתעשיית הגרעין הצרפתית? לא ידענו. אבל משיקולים כאלה ואחרים ממשלת צרפת חפצה ביקרו. ממשלת ארה"ב הדפה ניסיונות זרים להשתלטות על נמלים במדינתה. ארה"ב והאיחוד האירופי לחצו על ארגון הסחר הבינלאומי, שהתיר להן הטלת מכסות יבוא בטקסטיל ב-2005. ארה"ב והאיחוד האירופי מתגוששים ביניהם מדי יום על חופש היבוא, ועל סבסוד סותר הסכמים בינלאומיים במפעלי הייצוא שלהם. שני הגושים ביחד לא מרפים מסחר החוץ הסיני וממדיניותה של סין ביחס ליואן.
יישומו הייחודי של המודל הכלכלי המרכזי בכל מקום אינו נובע משרירות לב. הוא מייצג שיקולים ערכיים, פוליטיים ואסטרטגיים. ברוב המדינות המפותחות מיחסים היום חשיבות לתעסוקה מלאה, אולי לא כמו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בכל זאת. לכן הדרישה למכסות יבוא בענף הטקסטיל מצד האיחוד האירופי, והמכסים שהוא מטיל על יבוא נעליים ממדינות המזרח הרחוק. מנימוק דומה ואולי גם במטרה לקדם את ההיי-טק, או משיקול אסטרטגי-בטחוני, תומכים האיחוד האירופי וארה"ב כל אחד בתעשיית המטוסים שלו, ומתכתשים ביניהם על התמיכה שאינה מותרת על פי ההסכמים הבינלאומיים. בתחום שערי המטבע, המדינות הגדולות בעלות המטבעות החזקים דואגות לויסות תנודותיהם למען הבטחת עודף ייצוא, תעסוקה מלאה, ויציבות מחירים.
ועוד לא דיברנו על מדיניות הפנים. קריסת המגזר הפיננסי בארה"ב ובמדינות אחרות חייבה את הממשלות להזרים אליו הון עתק. מה שגרר גירעונות תקציביים חריגים בניגוד לכללי המשחק הניאו-ליברליים. אי הסדרים הכספיים שהתגלו בעקבות המשבר מקימים עכשיו מחדש את הרגולציה במדינות המתועשות. במצב הדחיפות הקיים כבר ניתן לראות איך התיקונים בכלכלה מיושמים בכל מדינה באופן אחר, ואיך נסדקת התבנית הניאו-ליברלית האחידה.
ההיערכות העולמית החדשה היא הזדמנות לבחינה מחדש של הכלכלה בישראל. זו ההזדמנות לניסוחה של "כלכלה ישראלית".
כלכלה ישראלית צריכה לדון בערכי היסוד של המדינה: תעסוקה מלאה? מאז שנות ה-70 לא התקיים דיון על שיעור האבטלה שהציבור בישראל מוכן לסבול.
כלכלה ישראלית צריכה ללמוד היטב את העובדות והפרטים הייחודיים לכאן. מהו משק קטן? איזה אילוצים משיתים התנאים המדיניים והביטחוניים? מהי השפעתה של קליטת העלייה על הכלכלה והחברה בישראל? עצוב לומר, אבל קורס "כלכלת ישראל" הוא קורס בחירה נידח בלימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ובמכללות. יותר מזה, רוב המחלקות הכלכליות במשרדי הממשלה חוסלו ומתחסלות בהדרגה מאז שנות ה-80. אולי משום כך לא מדברים בישראל על קליטת עלייה, כאילו שגל העלייה של שנות ה-90 נבלע מבלי להותיר את רישומו.
כלכלה ישראלית, פירושה, עימות בין הערכים והעובדות שיימצאו בישראל לערכים האוניברסאליים. מתוך כך יקום מודל ישראלי דומה למודלים המתגבשים עכשיו בכל מדינה ומדינה, אך בעל תכונות מובחנות משלו.
ממוסיקה יוונית לאופרת הים
Sea Opera Luxury Project. כך נכתב למעלה ובגדול בחזית הבניין האופנתי המדורג על כביש הים של קמנה וורלה. קמנה וורלה, עיירה נידחת בת 2,400 תושבים (עדכון מפקד האוכלוסין האחרון בגוגל הוא משנת 1991) בין אתונה לסלוניקי, מפרץ ים יווני אופייני ומעינות מינרליים חמים. הכותרת בגדול – עם הפנים לייצוא. למטה, בקטן, מופיע שם הקבלן המבצע ביוונית.
בינתיים, נדמה שהחיים בקמנה וורלה עדיין שומרים על הרבה מהסגנון והקצב של פעם. שש-בש וקפה-קטן לגברים מעל גיל 50 רוב שעות היום, טיולי זוגות קשישים בטיילת בעלת החזונות הבינלאומיים לעת ערב. הגברים משופמים, הנשים בתלבושת צנועה, והחברה האלמנה בשחורים תמיד צועדת על יד.
מיהי אותה קבוצת B.F.G בעלת השם המרשים שעל השלט? איזה הזדמנות עסקית נשאה אותה על כנפיה לקמנה וורלה? מדוע היא פונה רק לקהל רוכשים זר? זוהי השאלה הלא-מדעית שמתחבאת מאחרי המשבר העולמי, הכאילו פיננסי. את קצו של המשבר, המוכרז עכשיו בטרם עת, נוכל לקבוע רק כשנדע את התשובה.
כי התשובה הנפוצה, בינתיים, היא זו שקיבלתי בדסק הקבלה של המלון בסלוניקי. "סלוניקי היא עיר עסקים, לא עיר תיירות". כך ענה לי הצעיר בדסק שאותו שאלתי איפה מנגנים ושרים מוסיקה יוונית. אין מוסיקה יוונית, הוא אמר, אולי רק במקום אחד, אולי באוקטובר, והיה נדמה לי שאני שומעת בוז וכעס בדבריו. ביררנו בלשכת התיירות, הסתובבנו באזורי הבילוי המומלצים, שאלנו בעלי טברנות, ובאמת לא מצאנו מוסיקה יוונית בסלוניקי.
אבל בשעות הצהריים, המסעדות ובתי הקפה התפקעו מאנשים. ובארבע אחרי הצהריים, הם שוב ישבו שם עם קפה-קטן, כוס מים, ומשהו מתוק בצד. בעצם, התרשמנו, שהם לא זזו משם משעות הצהריים ועד לחשיכה. חבורות-חבורות של צעירים וזקנים שיודעים ליהנות מהחיים, ונותנים פרשנות משלהם למשפט "סלוניקי היא עיר עסקים".
ועל כן משולחנות סלוניקי כתבתנו אליכם בדיווח בלעדי: יש תקוה לסלוניקי. יש תקוה. שנה טובה לכם קוראי היקרים. שנה טובה לצוות 'רשימות'.
על גזירות ועל כלכלה ריבונית
מאיפה היא נפלה עלינו – המילה 'גזירה'? פתחתי את מילון אבן-שושן וההסבר הראשון שמצאתי הוא "פקודה שיש בה איסור או הגבלה או נגישה: 'גזרה המלכות גזירה שלא ישמרו את השבת (מעילה י"ז)." כן, הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל: מלכות זרה, רשעות, שרירות לב.
אם כך, מדוע המילה 'גזירה' הפכה להיות מילת מפתח בסיקור צעדיה הכלכליים של הממשלה בישראל? מה, אנחנו תחת שלטון זר? לתחושתי, התשובה לשאלה הזו מהותית להבנת כלכלת ישראל ב-20 השנה האחרונות. מדוע מס שמוטל על ידי שלטון נבחר הוא 'גזירה'? מדוע כמעט ולא מזכירים דברים טובים שממשלה יכולה לעשות, חוץ מאשר להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלה, קרי, לצאת מכל תכנון או רגולציה או כל השפעה אחרת?
על השאלה הזו אני מנסה לענות בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'. מדוע הכל נדון בכזו הקצנה, תוך טשטוש האפשרות הסבירה לפיתרון של אמצע? מה משמעותו של שוק מטבע חופשי במשק קטן? לאן נגוז התכנון הכלכלי? ואיך פתאום כל דיון בכלכלה הפך להיות דיון לא-פוליטי?
לפניכם רשימת פרקי הספר, וציטוט מכל פרק שנותן משהו מטעמו.
פרק 1 – היום שבו כולם הפכו לחברתיים
"מעט מאד דיון כלכלי אפור מתנהל בפורומים ציבוריים, אולי משום שדווקא הצגת הדברים היבשה מאיימת על מי שמכתיב את סדר היום. אפשר להתרשם שההתמודדות המטרידה באמת אינה עם אנטי-גלובליזציה או אנטי-שוק חופשי, אלא דווקא עם הידיעה שכל המרחב קיים ונתון לבחירה: שוק חופשי או שוק מבוקר לגמרי, גלובליזציה מלאה או אנטי-גלובליזציה וכל מה שביניהם."
פרק 2 – בחיפוש אחר גלובליזציה שפויה
"בעזיבת הענף לגורלו בוחרים להתעלם מהערך המוסף של החקלאות לאיכות החיים ומתרומתה לנוף ולתיירות. ועוד שוכחים כי האגסים המיובאים, רב הסיכוי שמחירם הזול נשען על סבסוד מסיבי – האיחוד האירופי מזרים לחקלאות עשרות מיליארדי דולרים בשנה….ואם ישאלו את ראשי השלטון שם, הם יודעים להעריך את תרומתן ליציבות של הדודות מגדלות האגסים בנורמנדי, שצועדות כל יום ראשון לכנסיה חמושות בחצאית פליסה חגיגית."
פרק 3 – הכי חופשי, שוק המטבע
"סחר המטבע בישראל רובו ככולו מתנהל בששת חדרי העסקות של הבנקים. שלושת הבנקים הגדולים מחזיקים בידיהם כ-60% מנפח הפעילות. מבחינה זו דמיונו של השקל לדולר או לאירו או לין קלוש ביותר. הם נסחרים באלפי נקודות מכירה על פני תבל…..לא נדרשת כאן קונספירציה מכוונת – שוק כזה מעצם טיבו קל ופשוט יותר למניפולציה."
פרק 4 – שעמום רצוי ולא רצוי
"נכון, ניהול מלא של שער החליפין הוכח כבלתי אפשרי…האם המסקנה מכאן שגם ניהול חלקי של שער החליפין בלתי אפשרי? או שגם פה המודל הנקי אינו המודל לחיים. וצריך לחפש את המודל הפרגמאטי יותר שבו יהיה בנק ישראל מעורב בקביעת שער החליפין שתכתיב לו הממשלה בהתחשב ביעדים הכלכליים והחברתיים".
פרק 5 – החייאת הדיון הדמוקרטי
"כי בתום עשור של פתיחות רבה מגיעים למסקנה הבנאלית ואולי הצפויה מראש: טווח הפתיחה אינו מצטמצם רק לקטבים של פתיחות מלאה או סגירות מוחלטת – כל מרחב הביניים אפשרי. ואם כן, גם פתיחות לתנועות הון, כדי שתניב את התוצאה המטיבה, חייבת להיתפר בחייטות עילית. ואין כל בושה להתאים את החליפה לגזרתו המשתנה של המשק…או לטעמים (קרי, הערכים) המשתנים)."
פרק 6 – יבוא ללא גבולות
"מוחלטות זו היא הבעיה של המדיניות. ובמילים אחרות: המכשול בדרך לסחר חוץ מאוזן ותעסוקה מלאה הוא התפישה שנבירה בפרטים מתנגשת עם המקרו-כלכלה. ולא כן. הפרטים יכולים לאשש חלק מהתיאוריות המכלילות ולעורר שאלות לגבי כמה מהן. ובעיקר, עוד פרטים ועוד עובדות מהשטח יתרמו לדיון את מידת הצניעות והספקנות הראויה."
פרק 7 – חשיפה – פיתרון או בעיה
"רוחב היריעה העצום של מדיניות היבוא אינו נפרש בתקשורת כראוי, אולי בגלל מורכבותו, ובוודאי בגלל יחסי הכוחות והכסף המתוארים לעיל. נזק מפורש מבחינת תפישת הקהל נגרם בזמן שאריאל שרון היה שר התעשייה והמסחר, במחצית השנייה של שנות ה-80….היעדר ההנמקה המסודרת באותה תקופה ואי-הסתמכות על קואליציה תומכת תרמו בסופו של דבר למטרה ההפוכה: התנגדות לכל הגנה בפני יבוא ותמיכה רחבה למהלך החשיפה שאינה מבוססת על הכרת הנושא או על הבנה מרובה."
פרק 8 – ניפגש בטווח הארוך
"גורמים אינטרסנטיים רבים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות ה-80 ותוכנית ייצוב המשק של 1985 מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. מפריעה לו כל מסגרת קונצפטואלית שמעלה דרישה כספית או תהיות כלפי קיצוציו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן והקח שגלום בה, משגשגת יותר בהעדר יעדים משקיים מוגדרים ובלי בחינה של כל העברה כספית על פיהם."
פרק 9 – כשל שוק וכשל תיקונו
"כדאי להבחין בעובדה שהקלת מס החברות אינה כרוכה בשום התניה, ואילו תמיכות המדיניות התעשייתית כן מציגות תנאים למקבליהן. ולכן מצחיק לשמוע את הטענה הנפוצה שעידוד השקעות הון מעשיר את מקבליו. ומה, הקלת המס מרוששת אותם? אבל עידוד המו"פ ובעיקר עידוד ההשקעות לפחות בחלקם יוצרים תעסוקה מקומית ולכן התשואה מהם אינה נופלת רק לידיהם של מעטים."
פרק
10 – למי התמיכה הזאת?
"מעורבותה של הממשלה בעצם לא התאדתה, אלא שבעבר היא נעשתה בהבלטת הבחירה הערכית הכרוכה בה: העדפת הייצוא, העדפת אזורי הפיתוח, מחויבות לתעסוקה מלאה. ואילו עכשיו, באצטלת השוק החופשי, היא מופיעה ללא קביעת יעדים ברורה, ומן הסתם כך קשה יותר לבחון את השלכותיה. עם זה, באורח מקרי לגמרי, היא זוחלת בעקביות לעבר השבחת התמורה להון הפיננסי במסלוליו המגוונים, ומשביתה את האמצעים שבאופן מוצהר במשך שנים רבות מנסים ליצור מקומות עבודה בגבולות המדינה, גם אם הצלחתם לא תמיד מוכחת."
פרק 11 – יותר חופש פחות צמיחה
"ובדיעבד מצטיירת תמונה של מעגל מכושף שההיחלצות ממנו הופכת להיות בלתי אפשרית. מזווית אחת כיווץ ההוצאה הממשלתית – ואולי יותר מזה: כיווץ עצמתה הערכית והניהולית של הממשלה – הוא מגורמי ההאטה. מזווית אחרת, כאשר כבר שרויים בהאטה מתכווצות ההכנסות ממס ובעקבותיהן גם ההוצאות. ומעוד זווית, מגבלת ההוצאה מדכאת את הדיון הציבורי וכך מנציחה את השיטה."
פרק 12 – הלם ואדישות
"היערכות כזו בהקצנתה לא הייתה אפשרית בבעלות ממשלתית. הוועדים היו בולמים אותה בהכירם את יכולתם ללחוץ על הדוושה. השרים הממונים ושליחיהם בדירקטוריון היו מהססים לפטר אנשים – לעתים ותיקים, לעתים חולים, פעמים רבות נטולי יכולת להשיג פרנסה אחרת. ואולי אפילו – שומו שמים! היה מופעל שיקול אלקטורלי-פוליטי."
פרק 13 – זה פוליטי, זה פופוליסטי
"ההמחשה שכסף הוא כוח היא המסר הכי פוליטי שיוכל להיות. גם ההבנה איך כסף עובר מקבוצת אוכלוסיה אחת לאחרת בעקבות צעדי מדיניות קטנים רבים וכאילו בלתי מורגשים….וכמסקנה הגיונית לכאורה כל התבטאות על כלכלה בימים אלה, בכנסים או בעיתונות, נפתחת במילים 'זה לא פוליטי'".
פרק 14 – ועכשיו להמלצה האופרטיבית
"יתרה מזו, למהותו של מושג השוק החופשי: אם אנשים רבים כל כך חשים מאוימים ומוחלשים בעקבות השינויים המונחתים עליהם מלמעלה, היכן אותו חופש בחירה שהוא בשורש כלכלת השוק, החופש שאמור להפיק מכל קונה, מוכר, עובד או מעביד את מיטבו?"
ביקורת על 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'
הנה ביקורת על ספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'. הביקורת התפרסמה בכתב העת 'חברה'. ניסיתי להעביר אותה לכאן בפורמט הדפוס היפה שלה ולא הצלחתי, אז כתחליף דוגמית קטנה בהתחלה, והמאמר המלא בפורמט רגיל. קראו ותיהנו. פרטים על הספר ודרכי רכישתו כאן.
בשבחי הניואנסים / דן קמחי
על ספרה של תמר בן-יוסף "ברוכים הבאים לשוק החופשי", הוצאת צבעונים
המשך מדיניות הריסוק
בשנת 1990 יצא לאור ספרה החשוב של אסתר אלכסנדר "כוח השוויון בכלכלה", בו היא מתארת את הכלים ששימשו את האוצר והממשלה לשבירת העבודה המאורגנת, חיסול התעשייה בארץ, יצירת שלטון ההון, התחלת תהליך הפרטת המשק ועוד. תמר בן-יוסף – גם היא כלכלנית שפעלה בתוך משרד התעשייה והמסחר – מתארת לנו בספרה החדש "ברוכים הבאים לשוק החופשי" את המשכו של תהליך השעבוד של מדינת ישראל לאינטרסים של ההון הפיננסי לאורך שנות התשעים ועד שנת 2008, ערב המשבר הגדול בשוק ההון.
פתיחת השוק הישראלי אל השוק הגלובלי הייתה מרכזית בהמשך תהליך ריסוק המשק הישראלי, ויחד איתו החברה הישראלית. תהליך זה של פתיחה אל העולם, הנקרא בשם "הגלובליזציה", מוצג אצלנו, כפי שהוצג בזמנו התהליך שעבר על המשק בשנות השמונים נוכח המשברים הקשים והאינפלציה הדוהרת, כתהליך של אין ברירה. בן-יוסף קוראת תיגר על הנחה זו, בעיקר על האופן הטוטלי בו החברה הישראלית קיבלה אותו ועל היעדר דיון ציבורי בחלופות הקיימות ובניואנסים שונים של התהליך. האם היינו חייבים להיפתח לעולם? ובאיזו מידה? מה המחירים שאנו צריכים לשלם בתהליך זה? ומה היו האלטרנטיבות בכל אותם צמתי הכרעה חשובים לאורך התהליך של יצירת "השוק החופשי" במדינת ישראל?
האותיות הקטנות
על כך שמדינת ישראל עוברת תהליך של הפרטה וריסוק המשק התעשייתי משנת 1977 אין צורך להכביר מלים. בן-יוסף מחדשת בכך שהיא מביאה ניתוח בשפה קלה של הכלים, המהלכים, הסיסמאות והרטוריקה שבהם השתמשו ראשי האוצר ומומחי הכלכלה בכדי להעביר את התהליך לציבור הישראלי. היא מראה איך אוסף של החלטות נפרדות, מלאות באותיות קטנות וקשות להבנה, מסתכמות לכדי תהליך אחד רציף. מסקנתה היא כמובן שגם את הפיתרון יש להביא מקריאת האותיות הקטנות, הבנתן, הסברתן והבאתן לדיון ציבורי, ואולי גם כתיבת אותיות קטנות חדשות בסבלנות ועיקשות.
השאלה שמלווה את הניתוח של בן-יוסף היא האם מדינת ישראל, שהיא בעלת משק קטן ביחס לשאר העולם המפותח, צריכה להיות פתוחה לתהליך הכלל עולמי של הגלובליזציה? בשנים האחרונות מתקבלת הרגשה שיש רק שתי תשובות אפשריות לשאלה חשובה זו: או פתיחה מוחלט של השוק הישראלי לעולם ויצירה של שוק חופשי, או אנטי- גלובליזציה ויצירה של שוק סגור ופיקוח טוטלי על השווקים בסגנון רוסיה הקומוניסטית. תשובתה של בן-יוסף היא: "כלכלה, שהיא מדע החברה, עוסקת באנשים, ועל כן אינה בנויה לשחור-לבן, טובים-רעים, אלא לאבחנות עדינות של מינון, של איזון ושל קצב."
תפקיד המדינה
מה תפקידה של המדינה בתוך המערכת הכלכלית? בדיון הציבורי של שנות האלפיים המדינה היא לא יעילה ומנופחת מעבר לכול מידה (זוכרים את הדימוי של נתניהו על האיש השמן והאיש הרזה?), לכן צריך להקטין אותה ולגרום לכך שהיא תתערב בשוק החופשי כמה שפחות. מיד עולה השאלה: האם יתכן שוק חופשי לחלוטין? הרי המדינה היא אחת השחקניות הראשיות בתוך השוק והמשק. התשובה לא יכולה להיות פשוטה כפי שנוטים להציג אותה.
למדינה, כולל כל השלוחות השונות שלה ובראשם משרד האוצר ובנק ישראל, יש כלים רבים כדי להשפיע על הפעילות הכלכלית בתוך המשק הישראלי. היא אחראית על שער החליפין וכמות השקלים, גובה ומבנה המסים במשק, הכניסה והיציאה של סחורות, כמות האשראי במשק ועוד. כמו כן יש בבעלותה מפעלים רבים, תעשייה ביטחונית עתירת ידע, מוסדות למתן שירותים, כגון חינוך ובריאות, חברות חשמל ומים. אך כוחה הגדול באמת הוא בקביעת המדיניות במשק הישראלי. אילו ענפים לעודד, מה היחסים בין עובד למעביד, אחריות התכנון והפיקוח על המשק.
אך מה קורה כשהמדינה, בשם התהליך הגלובליזציה, מתנערת מחלקים גדולים של תפקידה בתוך הכלכלה? מה קורה כשמדינה מחליטה לפתוח את שוק המט"ח שלה לעולם ובכך לעקר את אחד הכלים המרכזיים שלה לשליטה בנעשה במשק הכלכלי? מה קורה כשמדינת ישראל בוחרת לעשות הסכמי סחר עם השוק האירופי או האמריקני מעמדת חולשה? כשהיא בוחרת להנהיג חשיפה חד צדדית כלפי השווקים האסייתים בלי לקבל שום תמורה בעבורה, בניגוד גמור למקובל בארגון הסחר העולמי? בנוסף, איך מדינת ישראל בוחרת לעודד את התעשייה שלה? האם על-ידי הורדת מיסים לתעשיינים או מענקים מתונים בהשקעה במכונות ותשתיות? נראה שבמדינה שלנו השאלות הללו, שהן אקוטיות למבנה ויציבות המשק הישראלי, עוברות בלי שום דיון ציבורי ועמידה על הניואנסים של האלטרנטיבות השונות בצמתי ההכרעה הכלכליים. נראה שבדיון הציבורי יש רק כלכלה אחת "נכונה", וכל העמדות האחרות מוצגות כעמדות של אידיאליסטים שלא מבינם בכלכלה.
אך מה שמצטייר מספרה של בן-יוסף הוא שהכישלון הגדול ביותר במדיניות של המדינה ומוסדותיה היא חוסר בהצבת מטרות למשק. מדינת ישראל אינה קובעת יעדים בנושאים כגון תעסוקה, וכך אפשר לראות שבעשור מ- 1998 ועד 2007 נע שיעור האבטלה בין 8% ל-10% והדבר לא עורר דיון ממשלתי על המדינות שיש לנקוט לשינוי המצב; היא אינה קובעת יעדים לגבי אופי התעשייה שמתפתחת בישראל: האם היא צריכה להיות תעשייה עתירת ידע או תעשייה עתירת עבודה ואיזו מדיניות נדרשת עבור כל אחת מהאופציות; היא אינה קובעת מה סדר העדיפויות להשקעה נכונה – האם להשקיעה בפריפריה או במרכז, ועוד ועוד. למעשה המדינה מתנערת מאחריותה כלפי אזרחיה ועסוקה רק בלהיות הכי קטנה שאפשר. היא לא מעצבת את יחסי העבודה בחברה, היא לא משקיעה בתשתיות כמו חינוך, כבישים, מים, חשמל וכו', הנחוצות להתפתחותה של תעשייה מתקדמת. את כל אלה היא משאירה לשוק החופשי וליוזמה הפרטית, להם אין שום רצון או כדאיות כלכלית להשקיע בתשתיות אלו.
המהלכים הללו נעשים בשם "הגלובליזציה" שמדינית ישראל "חייבת" להיות חלק ממנה ושבתוכה אין בחירה בין חלופות. כדי להרגיע אותנו, האזרחים, אומרים כלכלני האוצר שלמרות כל הכאב שבאבטלה והקיצוצים, בטווח הארוך יהיה לנו משק חזק היכול להתמודד עם האתגר התחרות בעולם המפותח. לטענת בן-יוסף, כאשר לא נקבעו מדיניות ומטרות, ולא משקיעים בתשתיות יסוד חשובות, לא ברור מתי יגיע היום המיוחל ואיך יראה אותו משק חזק ותחרותי.
לא רק כלכלה
אין ספק שהתהליך הכלכלי הזה בוצע על-ידי גורמים פוליטיים. בן-יוסף תוהה על היכולת של גורמים בעלי אינטרסים כלכליים להשפיע על מדיניות הממשלה. היא מציינת שבתוך מציאות של חוסר דיון ציבורי על האלטרנטיבות מתחזק קולם של בעלי הממון, אשר לרוב גם שולטים בתקשורת, וכך הם יוצרים מציאות כלכלית אשר מיטיבה איתם, ובעיקר עם הרצון שלהם לגזור רווחים מהירים ולא להתמודד עם בנייה של משק ותעשייה לטווח ארוך. בגלל היעדר אלטרנטיבה רעיונית, הפוליטיקאים הופכים לשלוחים שלהם, ומבצעי מדיניותם. כך, עולה מהספר שחוסר בניואנסים בשיח הכלכלי, והנטייה שלו להיות מצועף ובלתי נגיש לרוב הציבור, מחליש את היכולת לנהל דמוקרטיה חזק ויציבה.
מתוך כך עולה השאלה אילו כוחות פוליטיים וכלכליים צריכים להתנגד לתהליך: הרי יש אנשים רבים אשר נפגעים ממנו. בן-יוסף מצביעה על ההסתדרות, כמייצגת של העובדים הנפגעים בתהליך, והתעשיינים – בעיקר התעשיינים של התעשייה המסורתית הדורשת השקעות רבות לטווח ארוך, שגם היא נפגעה מאד מהתהליך – כנושאים אפשריים של התנגדות פוליטית לדרך בה עובר המשק הישראלי את תהליך "הגלובליזציה". אך היא גם מציינת את חולשתם. חלק חשוב מהתהליך שעובר על ישראל הוא ריסוק כוחה של העבודה המאורגנת, בעיקר של ההסתדרות. מכאן חולשתה לעמוד מול הכוחות הפוליטיים אשר משנים את המשק הישראלי. לצד זה התעשיינים הישראלים, הרוצים לשמור על כוחם בתחרות המשתוללת, והמדיניות המרסקת את התעשיות המסורתיות, נכנסים לתחום היבוא ונוצר אצלם פיצול וניגוד אינטרסים והם מאבדים חלק ניכר מכוחם להיאבק על אופי תהליך הגלובליזציה והשוק החופשי במדינת ישראל.
השאלה שצריכה להישאל
כדי להבין את התהליך שעבר על המערכת הכלכלית של מדינת ישראל מאז המהפך של 1977 ועד היום כדאי לקרוא את "כוח השוויון בכלכלה" של אסתר אלכסנדר ואחריו את "ברוכים הבאים לשוק החופשי". בקריאה כזו יתבלטו גם ההבדלים: בעוד אלכסנדר כותבת על הכלכלה מתוך נקודת הסתכלות סוציאליסטית, בן-יוסף כותבת מתוך הסתכלות שנידמית יותר "כלכלית מקצועית". היא מקבלת את הגלובליזציה כנתונה במציאות שבה פועל המשק הישראלי. את הניואנסים שהיא מבקשת במדיניות הכלכלית היא מבינה כשקלול המגבלות של המשק הישראלי – משק קטן, עתיר יבוא ויצוא ושנמצא במצור עם הוצאות ביטחון גדולות – ומגבלות השוק החופשי. מתוך כך היא מגיעה למסקנה: "כן גלובליזציה, כן שוק חופשי, אך בתפירת חליפה המתאימה לישראל". אין ספק שזו עמדה חשובה שצריכה להיות חלק מהשיח הכלכלי-פוליטית בקרב הציבור הרואה את עתידה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית וחזקה, ולא כמדינה של כל המרבה במחיר.
השאלה שצריכה להישאל עכשיו על ידינו ועל ידי קובעי מדיניות אינה נמצאת באירועים המתוארים בספר אלא רגע אחד אחריהם: איך מדינת ישראל הייתה חווה את המשבר הכלכלי העולמי שבו אנו נמצאים היום אם לא הייתה עוברת את התהליך ההרסני של שנות התשעים והאלפיים? אין ספק שהוא היה משפיע עלינו, אך כדי לבין איך וכמה אנו נזקקים להבנה עמוקה של התהליך שעבר עלינו בשנים הללו, והבנה עמוקה של הניואנסים השונים בכל אחת מנקודות ההכרעה. דרך אותם ניואנסים אנו גם צריכים לנהל את הדיון הציבורי על הפתרון.
דן קמחי הוא חבר בקיבוץ נעמה של קבוצות הבחירה של המחנות העולים.
המאמר פורסם בכתב העת 'חברה', גליון 40 – מאי 2009.
היום שבו כולם הפכו לחברתיים
שוק חופשי או שוק לא חופשי. גלובליזציה או אנטי-גלובליזציה. עצם הכלת הדיון בשתי מילים נוגדות כבר אומרת הרבה. כלכלה, שהיא מדע החברה, עוסקת באנשים, ועל כן אינה בנויה לשחור-לבן טובים-רעים, אלא לאבחנות עדינות יותר של מינון, של איזון ושל קצב.
אבל, מינון, איזון וקצב אינם הסוגיה ברוב הדיונים העכשוויים. זאת כאילו בגלל אילוצי תקשורת: כמה שיותר קליט, כמה שיותר פשטני. אך בעיקר בגלל תחכומם של הזוכים בפרס הגלובליזציה: בעלי ההון, שלעתים קרובות הם בעלי התקשורת, מבינים היטב את יתרונות ההתלהמות ואף מנצלים אותה לתועלתם. תנו להם ביקורת חברתית חריפה, הם ישמחו להעלות אותה לאוויר. כך הם מפגינים "רגישות", ובה בעת הופכים את הביקורת לאבסורד: הטפה תימהונית נגד החופש – תשתית הכלכלה המודרנית והדמוקרטיה. ומנגד, מעט מאוד דיון כלכלי אפור מתנהל בפורומים ציבוריים, אולי משום שדווקא הצגת הדברים היבשה היא שמאיימת על מי שמכתיב את סדר היום. אפשר להתרשם שההתמודדות המטרידה באמת אינה עם אנטי-גלובליזציה או עם אנטי-שוק חופשי, אלא דווקא עם הידיעה שכל המרחב קיים ונתון לבחירה: שוק חופשי או שוק מבוקר לגמרי, גלובליזציה מלאה או אנטי-גלובליזציה וכל מה שביניהם.
אילולא הפכה הגלובליזציה לססמה היה מתאים יותר לדבר על שוק חופשי, כי שוק חופשי הוא המונח המכליל יותר. ואחד מיישומיו הוא גלובליזציה כלכלית – הסרת המגבלות מעל הזרימה הבין-לאומית של הון, עובדים וסחורות. אלא שהיום המונחים מעורבבים: יישומה של הגלובליזציה מותנה בהאחדה עולמית של נהגים וסטנדרטים. וכך הגלובליזציה דוחפת לעבר כלכלת שוק מדינות שעדיין דוגלות במעורבות ממשלתית, ולאחר יישומה היא מענישה באכזריות את מי שחורג מכלליה. או, במילים אחרות, ההשתלבות הבין-לאומית היא שמכתיבה את כללי המשחק.
ההקצנה הכרוכה בגלובליזציה מקבלת ביטוי חד במיוחד בישראל. אולי בגלל כניסתה של ישראל למירוץ במצב עוברי יותר ממצבן של המדינות המפותחות – מה שהחדיר במעצבי הגלובליזציה המקומית אמביציה לסגירת הפער. והתוצאה היא הקצנה של כל הדיון הכלכלי-חברתי בישראל. כולו שחור-לבן ונעדר לחלוטין ניואנסים. הנה לדוגמה כמה מהנושאים המרכזיים, ולאו דווקא לפי סדר חשיבותם.
הפרטה – בעלות פרטית
אין דרך טובה יותר לעיקור הביקורת המוצדקת על ההפרטה מניסוחה כהתנגדות גורפת או כשלילת הבעלות הפרטית. וכצפוי, בגלל תמימותם של כמה מהדוברים או בגלל המניפולטיביות של האחרים – זה בדיוק מה שקורה. באופן ענייני, הוויכוח על מתכונת הבעלות העדיפה – פרטית או ציבורית – אינו מוכרע. יש דוגמאות לכאן ולכאן. וממילא הכוח הפוליטי כבר זמן רב בידי המפריטים. ולכן אם עוד נותר ערוץ השפעה, הרי הוא במאבק על הגדרת דפוסי הפרטה שאינם משחיתים מדיי: הקצב – מספר ההפרטות בשנה שעדיין מאפשר הפקת לקחים; פיזור סביר של הבעלות על נכסים במדינה קטנה; מידת המעורבות הרצויה של זרים והשארת גרעין שליטה אסטרטגי ממשלתי במקום שהוא נחוץ; מניעת בעלות בו-זמנית במגזרים מנוגדי אינטרסים, כגון עסקים ועיתונות; שריון זכויות העובדים בחוק ואי-הפקרתם למשא ומתן מקרי; הגבלת האשראי ברכישת חברות מופרטות ובקרה על מקורותיו, באופן שמימון הרפתקאות פיננסיות לא ייפול על שכם הציבור. כל זה לא נעשה, ולא נערך שום מעקב ציבורי אחר גורלן של חברות מופרטות והשלכותיה העקיפות הרחבות מאוד של ההפרטה. וכך המפריטים דוהרים להפריט – ראו כהונת נתניהו כשר אוצר – ושוללי ההפרטה מוזמנים בשמחה לזעוק מעל כל בימה.
משמעת תקציבית – מעיכת ההוצאה
דוגמה אחרת להקצנה היא הדיון המתנהל כל שנה סביב התקציב. מצדו האחד של המתרס – בעלי האחריות שדורשים לקצץ; ומהצד השני – בעלי הרגש שקוראים לרחם על המובטלים ועל האימהות החד-הוריות. מה שכמעט לא נשמע הוא הקול האומר כי הטלת משמעת תקציבית אין פירושה בהכרח קיצוץ ההוצאה. אפשר לשמור על גידול הוצאה סביר ובה בעת להקטין את הגירעון. המטיפים לקיצוץ בעצם מניפים את דגל הממשלה הקטנה – מגזר ציבורי מכווץ יחסית לתוצר. זאת במידה רבה מתוך מניע אידיאולוגי. סוגיה זו כשלעצמה אינה זוכה לתשובה חד-משמעית בכלכלה, ומגוון התשובות עליה עשיר כמגוון הערכים הלאומיים, המבנים המוסדיים והמסורות. יש אפילו המייחסים את פריחתן של כמה ממדינות סקנדינביה לתקציב מוגדל. אבל לחסידי הממשלה הקטנה נוח לזהות תקציב מוגדל עם גירעון ועם חוב. כך הם הופכים את ההצעה לתקציב אחר לבלתי מתקבלת על הדעת. ומי שמשיב להם בזעקות חמס רק עוזר להסוות את ההטיה.
יזמה פרטית – ביטול התכנון
דמגוגיה אחרת יוצרת זהות בין טיפוח היזמה הפרטית לבין ביטול מוחלט של כל תכנון ממשלתי. אבל באמת – תכנון הוא סוג של אספקת מידע מטעם הרשויות, ואינפורמציה מלאה היא הבסיס לתחרות משוכללת. וכך גם אם כטענת המתנגדים, התכנון אינו מצליח לחזות את העתיד והוא שאחראי להתמוטטותה של ברית המועצות, עדיין בחירה בין חלופות נעשית ממילא בכל ממשלה כל הזמן. בחירה זו – ברמתה האסטרטגית וגם בהחלטות רבות יום-יומיות קטנות – הופכת את משרדי הממשלה לצומת של מידע, אשר בגלל סודיות וגורמים אחרים שום גוף פרטי לעולם לא ישווה לו. תכנית ממשלתית לכלל המשק ולענפיו דואגת להעביר מקצת המידע הזה לציבור הרחב. היא אף משמשת הצהרת כוונות, ולא חשוב אם חלקן לא יתממשו או לא יתממשו מיד. וכשתכנית כזאת אינה מתפרסמת, אזי, כמנהגו של עולם, המידע זורם בעיקר לגדולים, לחזקים ולמקושרים. הם ערוכים היטב לנצל את יתרונותיו. מכאן ברור מדוע כמה מאותם גדולים וחזקים אינם מחמיצים שום הזדמנות ללעוג לתכנון הממשלתי. קשה יותר להסביר מדוע מפלגות השמאל, האקדמיה והתקשורת, לעתים מצטרפות להצגה מעוותת זו או מאשרות אותה בשתיקה.
אי מושלמות – אי התערבות
עוד התלהמות נוגעת לביקורת הסוחפת על כל מדיניות תעשייתית. וכאן מעניין לראות איך תוקפים את החוק לעידוד השקעות הון פעם מימין ופעם משמאל. מימין – בגלל בזבוז כספי המדינה, ומשמאל – משום שחלק מהטבותיו מעשיר עוד יותר את העשירים, לעתים גם בדרכי הונאה. כל ההערות נכונות, ואפשר בהחלט להסכים עם הקביעה שהחוק אינו מושלם. אבל על אף אי-מושלמותו החוק או גרסאות תמיכה דומות נהוגים בכל המדינות המפותחות והבלתי מפותחות. זאת בידיעה הברורה שבעלי המפעלים גורפים חלק מהשלל, וגם מתוך ההבנה שבמשק שאינו מולאם לגמרי כל מה שמניע את הכלכלה גורם לכמה אנשים להתעשר.
ולכן ההשוואה הרלוונטית בין אמצעי המדיניות התעשייתית לבין אמצעי מדיניות אחרים היא בסימון הברור של מי שמתעשר בכל מסלול מדיניות; ושל הנהנים האחרים – האם הם הציבור הרחב. ומהיבט זה המדיניות התעשייתית בוודאי אינה הבחירה הגרועה מכולן. לפחות בהצהרה ועל פי ההיסטוריה שלה היא מכוונת בעיקרה לתמרוץ ישיר של המועסקים. ואשר לעניין ההונאה – הבה נודה, הוא גלום בכל מערכת שמציבה לאזרחים תביעות או מחלקת להם מתנות. מה? כל השרברבים כבר משלמים מע"ם? בכביש המהיר ירושלים-תל-אביב לא נוסעים רוורס? ועדיין חוקי המס וחוקי התנועה שרירים וקיימים.
רגולציה – התערבות יתר
היסחפות מסוג דומה יוצרת חפיפה מלאה בין רגולציה (הסדרה, תקינה, ויסות, פיקוח) מטעם הממשלה לבין התערבות יתר. האם באמת טובתם של כל האזרחים מכתיבה שהממשלה תעזוב את הבנקים לגחמותיהם? בישראל, למשל, ההיסטוריה של שני העשורים האחרונים מוכיחה כי ההרפיה הממשלתית מובילה למתן אשראי בהיקף של מיליארדים לכמה יזמים גדולים שמתמחים בהשתלטויות על חברות. יזמים אלו, ככל המגזר העסקי, זוכים מלכתחילה לריבית נמוכה יותר על הלוואותיהם מזו הנגבית ממשקי הבית. השקעותיהם, שלעתים לא נדירות נכשלות, מתגלמות לחובות אבודים, והדבר מוביל להגבהת העמלות המוטלות על משקי הבית, לכיווץ הריבית על פיקדונותיהם ולניפוח הריבית על ההלוואות שמשקי הבית לוקחים. והעיקר, כדאי לשאול מה מעוללים לדמוקרטיה אותם חובות שלא נבדקו בקפדנות על ידי גורם ממשלתי. איומיהם של חייבים מיואשים שבנפילתם עלולים למשוך אחריהם עוד עסקים, אינם יכולים שלא להשפיע על החלטות השלטון.
חופש כלכלי – כבילה מלאה
אולם הנושא שמשאיר את כולם בצל ויידון בפירוט רב בפרקים הבאים הוא הצגת החופש הכלכלי כמקרה של אפס או אחד, דהיינו חופש כלכלי מלא או היעדר חופש בכלל. כאילו דרגת החופש אינה ניתנת לבחירה ואי אפשר למזג כלכלת שוק עם התערבות ובקרה ממשלתית.
גישה זו בולטת במיוחד בשני תחומים: האחד, הסרת המגבלות על זרימת כספים אל המדינה ומחוצה לה, שגולת הכותרת שלה היא הסחר החופשי במטבע זר. בגרסתה המוקצנת הנהוגה בישראל היא מיתרגמת להעמדת היעד של יציבות מחירים מעל הכול וזניחת תמיכתה של הממשלה בשער חליפין ובשער ריבית מוטי צמיחה ותעסוקה. התחום השני הוא פתיחתו לרווחה של המשק ליבוא, שבגרסתה מרחיקת הלכת הנהוגה בישראל גם היא מפחיתה את שליטת הממשלה על הייצור ועל התעסוקה. וכנגזרת ישירה ועקיפה של שני יסודות אלו מופיע מכלול מדיניות שלם המוצג כבלתי נמנע – מתקציב מכווץ ועד רפורמות והפרטה. כולו מיושם בנחרצות שאינה מותירה מקום לפשרה או לבדיקה חוזרת.
וכדאי שיהיה ברור: אין הכוונה בכל מה שנכתב כאן להטיף למשק סגור, אלא לומר כי פתיחת המשק בישראל מציבה בעיית ענק של מינון וקצב, ועל פי הרטוריקה הנהוגה היום היא מוטבעת בים של סיסמאות. דווקא במדינות הכי מפותחות המשמשות לישראל דגם חיקוי חיים בשלום כמה מודלים של פתיחות זה לצד זה. דוגמה טובה היא אימוץ מטבע האירו באירופה. רוב חברות האיחוד הוותיקות בחרו לאמץ אותו. שוודיה, בריטניה ודנמרק יוצאות מכלל זה מתוך בחירה הנשענת על דיון פומבי ומשאלי עם. גיוון דומה נמצא גם במידת הפתיחה לייבוא: כל מדינות האירו אמנם חתומות על אותו הסכם, אך יישומו נתון לפרשנות יצירתית בכל אחת מהן. מעברו השני של האוקיינוס מסורת הממשל שונה והמאבקים מקבלים ביטוי גלוי יותר. דוגמה ידועה היא לחציהם – הזוכים לאוזן קשבת – של חברי קונגרס בארה"ב להגנה על התעשייה והחקלאות במחוזות בחירתם.
גישה פתוחה כזאת בוויכוח הגדול על פתיחות היא שחסרה בישראל של הגלובליזציה. הטיפול בסוגיית הפתיחות הפך להיות סגור וחונק. המחשה טובה למבוי הסתום שאליו נקלע מתקבלת מעידן נתניהו באוצר שהחל בשנת 2003. אפילו בנק ישראל הסתייג פעם אחר פעם משיטות שר האוצר. מחלקת המחקר ביקרה את הקיצוצים החדים בדמי האבטלה והבטחת ההכנסה. היא התנגדה ליד הקשה שנקט האוצר כלפי הרשויות המקומיות.
הסתייגויות דומות נשמעות בשנים האחרונות מפי כלכלנים רבים וטובים. אך הסתייגות בנק ישראל חשובה במיוחד, כי בנק ישראל הוא מעצבה הרעיוני של הגלובליזציה בישראל. ומה שחסר בביקורתו בשלב הזה הוא הקישור בין התוצאות הלא-נחמדות לבין החתירה לשוק חופשי וגלובליזציה. קישור כזה הוא כמעט כפירה בעיקר למי שכל ימיו האמין בשאיפתה הנאצלת של הכלכלה לאופטימיזציה. ולא רק בשאיפה, אלא גם ביכולת להגשימה.
האמונה באופטימיזציה היא אותו ממד רוחני שמתחת לדברים. לא סתם חותרים לשחרור השוק, אלא מניחים כי פעולתו החופשית תביא למרב הרווחה. לכן גם המהירות והמוחלטות. ומה עכשיו? איך מסבירים את חילוקי הדעות בין בנק ישראל לאוצר, ששניהם דבקים באותה המטרה? ואיזה נציג ציבור בכנסת, בממשלה, בהסתדרות ובארגוני המעסיקים – שכולם חלוקים עם כולם – אינו מבקש את הכי טוב לעם ישראל? ומדוע בשיטה הקודמת שבה לא התיימרו לתוצאה האופטימלית, אלא סתם שוחחו והגיעו לפשרה, היה המשק רגוע ואף צומח יותר? ובכלל, מודל של אופטימיזציה לא נפוץ בהחלטות האישיות של בני אדם. אולי מפני שבמגרש הפרטי אנשים יודו ביתר קלות שאין להם מושג מהו האופטימום הזה, והם משכתבים את מטרותיהם כל הזמן בעקבות התנסויות, לעתים אף מתוך נסיגה לאחור ותיקון של המסלול. הרכיב הזה של היסוס וצניעות הלך לאיבוד במדינות הכלכלית החותרת לפתרון מוחלט.
איבוד היכולת לאבחן אבחנות עדינות מביא ויכוחים כלכליים רבים לידי אבסורד, והם מסתדרים לפי צד בלי שנעשה ניתוח אמתי של האינטרסים.
כך בשנים האחרונות בולטת הסתייגותם של הארגונים החברתיים מהתעשייה. הם מתנגדים לכל תמיכה בתעשייה ויוצאים חוצץ נגד כל ניסיון של התעשיינים להשפיע על סדר היום המקרו-כלכלי. זאת מתוך תפישה פשטנית הרואה בתעשיינים קפיטליסטים רעים. בסדר, נכון, הם מעסיקים-קפיטליסטים, אך תפקיד כזה הוא בלתי נמנע במשק שאינו קומוניסטי מולאם. ולכן כדאי לנסות ולהבחין בין קבוצות התעשיינים למיניהן, למשל, בין תעשייני האלקטרוניקה לבין תעשייני המזון. כדאי גם לראות שבהכללה ענף התעשייה הוא אחד המעסיקים הנאורים הבודדים שעוד נותרו בישראל, עם שיעור ניכר של עבודה מאורגנת ושמירה על זכויות העובדים ועל כבודם. מכאן גם מתבלט האינטרס המשותף של העובדים והמעסיקים – שמירה על ענף שבשנת 2007 העסיק כ-340 אלף עובדים (356 אלף בהכללת עובדי חברות קבלניות).
העלמת הניואנסים מהדיון הציבורי מוחקת למעשה את רוב הממשלה. כי כל קיומם של משרדי ממשלה מתמחים מוצדק בתרומתם לניסוח מדיניות מגזרית. הסתכלותו של מגזר הבריאות בישראל (רופאים ופציינטים) שונה מהסתכלות מגזר הבנייה (קבלנים ופועלים) או מגזר החינוך (מורים, תלמידים, הורים ומעסיקים). הממשלה, בתורה, אמורה לאזן את כל האינטרסים. אולם במבנה הנגזר מאופן יישום הגלובליזציה בישראל נותר רק משרד ממשלתי אחד, והוא האוצר. הוא המופקד על העברת המשק לשוק חופשי ועל התנאים הבלתי ניתנים לערעור הכרוכים בה. בתוקף יחידותו האוצר מצליח בכל שנה להביא לידי אישור תקציב שאיש מהשרים או מחברי הכנסת אינו מבין. הוא מצרף אליו חוק הסדרים שמגהץ את כל תחומי החיים במדינה. זאת בחסות הבהילות שמֵשית המעבר החד לגלובליזציה.
ואם לשרים ולחברי הכנסת אין תפקיד כלכלי ממשי, לא נותרת גם משמעות רבה למפלגות. אפשר לראות כי בעקבות תהליך הגלובליזציה בישראל לא נותרו כמעט הבדלים בין הליכוד לעבודה. לא רק בתחום הכלכלי אלא גם בנושאים מדיניים-ביטחוניים. משק פתוח מגיב חזק יותר על פיגוע או אפילו על התבטאות של הממשלה. ולכן אחת המסקנות מפתיחת המשק היא ההסכמה הגורפת על הכורח בהסכם שלום, או לפחות בהינתקות חד-צדדית מהפלסטינים. טשטוש ההבדלים הרעיוניים בישראל חורג בהרבה בעצמתו מכל מה שמקובל בדמוקרטיות אחרות. בארה"ב, למשל, מתנהל ויכוח עז על מדיניות בּוּש מיום עלייתו לשלטון, ואנשי אקדמיה וסלבריטאים עוזרים בניסוח מצע אלטרנטיבי דמוקרטי.
טשטושם של הניואנסים מערער גם את ההסתדרות. מאחר שאין לה משנה סדורה משלה, היא קיימת בעיקר במישור הכוחני. אבל באופן פרדוקסלי הישענות היתר על כוח מחלישה, כי כמה פעמים אפשר לשים את האצבע על השלטר? שביתה תמיד יוצרת התנגדות אצל הנפגעים, גם אם הם מזדהים עם עילתה. ולראיה, שמיטת קרנות הפנסיה מידי ההסתדרות נעשתה בידי נתניהו בקלות יתר. גם הפגיעה האנושה בהבטחת ההכנסה עברה בלי שנתקלה בהתנגדות ממשית. וככל שההפרטה מתקדמת ועוד ועד עובדים הופך להיות כפוף לבעלים פרטיים, הנשק שבידי ההסתדרות נעשה קהה יותר ויותר.
מאחר שאין ניואנסים, מה שנותר הוא החלוקה לכלכליים-רעים וחברתיים-טובים. וכך הכלכלה הרעה נידונה לה בדיסקרטיות אך בהיגיון במוספים המיוחדים לה. ודיווחה קורע הלב של הכתבת החברתית – תמיד כתבת ולא כתב – על אם חד-הורית מופיע בעמוד הראשון של העיתון. ובסגנון דומה, עסקים שאך אתמול פיטרו עשרות ומאות מעובדיהם ובה בעת שילמו שכר עתק לכמה בכירים, מייחצנים את תרומתם לקהילה. פורום דאבוס, מקום מפגשם של מצליחני העולם, הוגי הגלובליזציה, ייחד ב-2005 את מושב הנעילה שלו לעוני העולמי.
הישגה המרשים של הגלובליזציה הוא אפוא הפיכת כו-לם לחברתיים – מה שמקשה על הביקורת ולא הקל את כתיבתו של ספר זה. כי בתחרות על תשומת לבו של הקורא תמיד ינצחו סיפורים מגירי דמעות. אבל את עובדות החיים קובעים פרטי הפרטים העסקיים המייגעים. כמה מהם – חשובים אך אולי משמימים – מובאים בפרקים הבאים בתקווה לשכנע כי ישראל הלכה דרך ארוכה בגלובליזציה. ארוכה מדיי. ועדיין נותרת לה האפשרות לסגת בחזרה ולהתרחק מהקצה.
בנק ישראל: גיליתי את הממשלה
תוכנית בנק ישראל לטיפול במשבר הכלכלי היא תוכנית צנועה בכל היבט שהוא. סך עלותה הוא 4.4 מיליארד ש"ח, והגדלת גירעון התקציב בעטיה נאמדת ב-0.6 אחוזי תוצר. לפני הכל, מילת הסבר על הייחוס לתוצר. השוואת כל הוצאה ממשלתית לתוצר השנתי נותנת קנה מידה להתערבותה של הממשלה במשק. זוהי השוואה בין הזרמת הכספים למשק הנובעת מהממשלה להיקף הפעילות המשקי הכולל.
הצעתו של בנק ישראל תגדיל את גירעון הממשלה ב-2009 מ-5.2 אחוזי תוצר ל-5.8 אחוזי תוצר. לא הרבה, גם על פי השוואה בינלאומית שמופיעה במצגת הבנק. בהשוואה זו, המונה 20 מדינות, ישראל תהיה החמישית מלמטה בהיקפה של תוכנית ההתערבות יחסית לתוצר, אם הצעת בנק ישראל תתקבל. ולגמרי לא במקרה היא השלישית מלמעלה באותו מסדר בשיעור החוב הלאומי שלה מהתמ"ג.
משמע, מה שבנק ישראל אומר בין השורות הוא שעם גירעון התחלתי וחוב התחלתי, כמו אלה של ישראל, לא ניתן להגדיל את ההוצאה הציבורית בעוד הרבה. יהיו כאלה שיחלקו על קביעה זו, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שבנק ישראל, בתוכניתו, מעמיד בסימן שאלה את גבולות ההתערבות התקציבית.
במידה רבה, מסמך בנק ישראל הוא סוג של הכרזה על תום עידן המקרו-כלכלה. עידן 20 השנה האחרונות שבו המסר התמציתי היה: הכל או כמעט הכל יכול להיעשות בעזרת ויסות קל של רבית הבנק המרכזי ושל התקציב. והנה, עכשיו, רבית בנק ישראל עומדת על 0.75% – כמה עוד אפשר להוריד אותה. ובהוצאה הממשלתית מתקרבים לקו העליון.
מה זה אומר? שלא נותרו לממשלה אמצעי מדיניות? כך חינכו אותנו לחשוב בעידן הפרייבטיזציה-דה-רגולציה-ליברליזציה. אך אם חוזרים קצת לאחור, מגלים שלממשלה יש הרבה מה לעשות לבד מהזרמה תקציבית כוללנית והורדת רבית. זוהי עשייה של מיקרו-כלכלה, כלומר התערבות בפרטים. ניתן למצות אותה בשלושה סעיפים עיקריים: האחד, קביעת סדר העדיפויות בתקציב – לא רק העלאת גירה על הסכום הגלובלי שלו; השני, רגולציה – חקיקה, פיקוח, בקרה; השלישי, ניהול נכסים – ההיפך מהפרטה, הלאמה, אם תרצו. היבטים מגוונים של שני הסעיפים הראשונים תוכלו למצוא בספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי. כאן אתן רק דוגמא לכל אחד מהם. לסעיף השלישי, שהפך להיות אקטואלי בחודשים האחרונים, אתייחס בהמשך.
טריטוריאלי – גלובלי
בנק ישראל מציע תוספת עתק (750 מיליון שקל) לתקציב המו"פ, זאת בוודאי בגלל התכווצות התעסוקה בתעשייה מאז 1996. אבל ספק אם הזרמה כזו תעודד תעסוקה ארוכת טווח בישראל, כשלצדה התמיכה בהשקעות הון כמעט נגוזה. הפרת האיזון בין התמיכה במו"פ לתמיכה בהשקעות ההון דוחפת את תעשיית ההיי-טק בישראל החוצה. הרעיון נשאר כולו ישראלי, חלקיק בעלות נותר כאן, אך קווי הייצור מועתקים למדינות זרות או שהשליטה במפעלים נמכרת לזרים שיזיזו את הייצור מכאן בזמן הנוח להם. ניתן לראות מכאן, שמה שחסר הוא לא עוד מו"פ אלא השתתפות ממשלתית בסיכון הראשוני של ההשקעה בהון, דהינו, המענק הישן והטוב שכמעט נמחק. ואולי לא נמחק בכדי. מענק ההשקעה הוא במהותו טריטוריאלי, הוא נועד לקשור את המפעלים לכאן. מענק המו"פ במידה רבה גלובלי. גלובליזציה ללא מצרים הייתה האופנה עד כה, ועכשיו הזמן לתהות על התבונה שבה.
רגולציה – דה-רגולציה
אחד המהלכים הבולטים במעבר לשוק חופשי וגלובליזציה בישראל הוא שחרור תנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, ובמקביל, קביעת שער החליפין של השקל בשוק החופשי. מעל מהלך זה מותווה סימן שאלה מאז מארס 2008, מועד שבו בנק ישראל הכריז על התערבותו הקבועה בשוק – רכישת דולרים בהיקף יומי שמגיע עכשיו ל-100 מיליון דולר. האם המסקנה מכאן היא סגירה מוחלטת של תנועות ההון פנימה והחוצה? קביעה מנהלית קשיחה של שער הדולר? לא ולא. יש גם דרך ביניים שהתקיימה עד סוף שנות ה-90: סינון של תנועות ההון על פי מטרתן, והנחיה חלקית של שער החליפין. דרך ביניים זו מתבקשת עכשיו, כי מה יותר הודאה בכישלון הפיתרון הפינתי של חופש תנועות הון מוחלט מהתערבותו הקבועה של בנק ישראל בשוק המטבע.
הפרטה – הלאמה
הביקורת על ההפרטה התמקדה עד כה בצדדיה הערכיים. אבל עכשיו קשה להתעלם מכישלונה הניהולי. זוכרים? ההפרטה הייתה אמורה לייעל את הכלכלה ולחלצה מהניהול הממשלתי הכושל. גם השתלטותם של אילי ההון הגדולים על חברות, שנשענה על מימון בנקאי נדיב, הייתה אמורה להעביר את השליטה במשק לידי מי שיודע-מה-הוא-עושה. השתלטות זו דומה להפרטה, רק שבשלביה הראשונים, מימונה נזרק אל הציבור לא כמס ממשלתי אלא כעמלות בנקאיות מוגדלות, וכמרווח מוגדל בין רבית החובה לרבית הזכות שלו בבנקים.
והנה עכשיו, ההפרטה וההשתלטויות האחרות על חברות עלולות להתגלם גם במס הישיר. שלושה-ארבעה-חמישה או יותר טייקונים באים לממשלה בדרישה שתחלץ אותם מחובותיהם שנצברו. איך? כמובן בעזרת התקציב שלה. האם הממשלה צריכה לתת גיבוי כוללני להחלטותיהם העסקיות של מי שנקלעו לחובות עתק? או שעליה להסתפק ברכישת אותן חברות שלהם המעסיקות עובדים רבים ושניתן לקיימן הלאה בניהול תקין, דהיינו ניהול ממשלתי? זו השאלה הכי דחופה כרגע – שאלה של הלאמה. ובכספים של מי? כספי הממשלה שקברניטי הכלכלה כה התאמצו למזער את נוכחותה המבישה עד אתמול.
עידן השוק החופשי 