ציטוט מהצהובון הגרמני 'בילד' העלה בזיכרוני את תרמופילאי. בקטע שהופיע ביום א' בדהמארקר פונים עורכי 'בילד' לראש ממשלת יוון בזו הלשון:
 
"ראש ממשלה יקר,
 
אם אתה קורא מכתב זה כנראה שאתה נמצא במדינה שונה מאד משלך. אתה בגרמניה. כאן אנשים עובדים עד גיל 67, עובדי ציבור אינם מקבלים משכורת 14, ואיש אינו נדרש לשלם שוחד של 1,000 יורו כדי להשיג מיטה בבית חולים. במדינה זו, נהגי המוניות נותנים קבלות והחקלאים לא חולבים סובסידיות מהאיחוד האירופי על מיליוני עצי זית שלא קיימים. גם לגרמניה יש חובות כבדים – אך נוכל לעמוד בהם. זאת, משום שאנו קמים בשעה מוקדמת ועובדים כל היום; משום שבזמנים הטובים אנחנו לא שוכחים לתכנן מה יקרה בזמנים הגרועים; משום שיש לנו חברות שמוצריהן מבוקשים בכל העולם. 
 
…אנו רוצים להיות חברים של יוון. זו הסיבה שמאז הצטרפה יוון לגוש האירו העניקה גרמניה למדינתך 50 מיליארד אירו. על החתום, צוות עורכי 'בילד'."
 
מה יש במכתב הזה, שבוודאי אינו מייצג את דעת הרוב הגרמני, אך בכל זאת מבטא תחושה ששוררת בציבור? יש בו טון מתנשא של מי שאינו מבקש טובות מאף אחד; יש בו כעס על מי שפושט יד; יש בו התחשבנות עם היוונים על הסובסידיות שקיבלו מהאיחוד האירופי, קרי מכיסן של גרמניה והמדיניות החזקות האחרות; יש בו פער תרבותי. ובקצרה, יש בו את כל מה שהיורוסקפטיקס – אלה שהיו ספקנים כלפי יכולת קיומו של האירו מלכתחילה – הזהירו בפניו.
 
אפשר היה לקלוט שיוון אינה במיטבה כבר לפני זמן-מה. בביקורנו האחרון ביוון, בקיץ שעבר, המלון שבו שהינו לא היה כתמול שלשום. זהו אתר ספא (מרחצאות חמים) המארח בעיקר תושבים מקומיים. אנחנו הגענו לשם ללינת לילה בחבילה תיירותית. בביקורנו הקודם המקום המה מקבוצות מאורגנות של תיירים גרמנים. הפעם, רק מעטים נראו שם. משהו בתחושה הכללית שידר מצוקה. החדר היה מטופח פחות, והשירות אדיב פחות.
 
נסענו משם בכביש המהיר לסלוניקי. לאורך הכביש ניצבו שלטים של האיחוד האירופי שהשתתף במימון. זהו כביש המחבר בין אתונה לצפון יוון, ובעצם בין אתונה לרוב אירופה הנמצאת מצפונה. כביש, שטורי המשאיות המשתרכות בו, ממחיש מה האיחוד האירופי חיפש מלכתחילה ביזמת התחבורה המשותפת עם יוון: למכור להם מוצרים מתוחכמים כמה שיותר ביוקר, לקנות מהם שמש וחופים כמה שיותר בזול.
 
קילומטרים ספורים צפונה מהמלון בו שהינו, על שפת אותו כביש, שוכן אתר תרמופיאלי – אחד ממיתוסי הגבורה הידועים בתרבות המערבית. קרב תרמופילאי נערך בשנת 480 לפני הספירה בין צבא הברית ההלנית בראשות ליאונידס מלך ספרטה, לצבא האימפריה הפרסית. ליאונידס ולוחמיו עכבו את כניסת הפרסים ליוון על ידי חסימת מצר תרמופילאי – בין הים להר. לאחר שלושה ימי לחימה, ליאונידס ו-300 מלוחמיו הספרטנים נשארו ללחום בפרסים עד מוות. המסורת מצביעה על תל בקרבת המצר שבו הם קבורים. על מצבתם כתוב: "הו עובר אורח, הודע נא ללקדימונים (ספרטנים) כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם".
 
יוון, בימים אלה, נלחמת שוב על עצמאותה הלאומית. הפעם, האויב מגולם בכוחות הכלכלה הדורסניים. יש האומרים, שיוון הידרדרה למצבה הנוכחי בגלל חוסר משמעת ובזבוז. עלי נאמנה יותר תפישתו של קרוגמן התולה את האשם (העיקרי, אם כי לא היחיד) בסד האירו. מאז הצטרפות יוון לאירו, בשנת 2001, טיפס מדד המחירים לצרכן שלה ביותר מ-30%. מדינות האירו השמרניות, כגון גרמניה, הפגינו יציבות מחירים מרשימה לעומתה. בגרמניה, רוב התקופה, שררה אינפלציה של 2%-1.5% לשנה; ביוון, האינפלציה נעה בין 3% ל-4% לשנה. אילו היה ליוון מטבע משלה, היא הייתה יכולה לפחת אותו במצב כזה. אבל יוון כבולה לאירו כמו שכנותיה, ובגלל האינפלציה הגבוהה יותר אצלה היא מאבדת את יתרונה התחרותי כלפיהן. על כן, הולכים ומתמעטים התיירים הגרמנים במלונותיה. על כן מתכווצת גביית המסים שלה. על כן מזנק גירעון ממשלתה.
 
בימים אלה, עוד לא ברור מי יעזור ליוון לגשר על חובותיה. אך כן ברור מה הוא ידרוש, וזה מה שממשלת יוון עושה: איזון מחדש של התקציב שגלש לגירעון ענק. זאת, בעזרת העלאת מסים גורפת וקיצוץ ההוצאה הציבורית. כרגיל, הנפגעים יהיו אנשי המעמד הבינוני ובעיקר עובדי הציבור.
 
על פי הדיווחים, ההפגנות ביוון סוערות בימים האחרונים. המפגינים בוודאי מבינים היטב שתוכנית הממשלה הנוכחית היא רק ההתחלה. כל עוד שממשלת יוון תדבק באירו היא תיאלץ לציית לכללי אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי, דהינו, קיצוץ אחר קיצוץ, מסים ועוד מסים. גם אם תרצה להשתחרר מהמטבע המשותף, היציאה לא תהיה פשוטה. ובינתיים, כמי שמנפיקה אג"ח ומבקשת אשראי לכיסוי חובה, ממשלת יוון נתונה למרות הקונסנסוס הכלכלי של הגופים הפיננסיים העסקיים והציבוריים העולמיים: תקציב מאוזן קודם כל, נראה אחר כך מה יהיה.
 
מי שביקר ביוון בשנים האחרונות, יכול היה לראות במו עיניו את המחיר שהיא משלמת עבור הצטרפותה לאירו. כרמי הזיתים הולכים ומתכווצים ( אין כסף לסבסד את החקלאות), שלטי הנדל"ן בשפות זרות  עולים ופורחים בלב הכפרים. מלחמתה של יוון עכשיו, להגדרת הכלכלה הנכונה לה, היא קרב תרמופילאי המודרני שלה. קרב על העצמאות לשחק שש-בש בבית קפה במשך שעות, ועל החופש לבהות עם קפה קטן בצל סוכת הגפן. הציבור קולט זאת בחושיו. הפוליטיקאים מעדיפים לעסוק בדברים חשובים יותר.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

מס רגרסיבי, מס פרוגרסיבי – מה הם אומרים לציבור הרחב? הויכוח הסוער על הטלת מע"מ ירקות ופירות מעיד שהם אומרים משהו. כו-לם יודעים שמע"מ הוא מס "רע". כו-לם יודעים שמס הכנסה הוא מס "טוב". הבה ונבדוק את תמונת המסים בישראל לאור הידיעה הזאת. בדיקת הנתונים, בהגדרות זהות על פני תקופה, מתאפשרת הודות לנתונים שפורסמו בדו"ח מנהל הכנסות המדינה 2007.

1986 היא שנת שיא במשקל המס בתמ"ג בישראל, שהגיע באותה שנה ל-44.5%. זאת הייתה השנה הראשונה והקשה שלאחר תוכנית ייצוב המשק. שנת דשדוש בצמיחה ומאמץ עצום לאזן את התקציב. המאמץ שנשא פרי הוביל לירידה ניכרת בחלק המס בתמ"ג בין 1986 ל-1989. מאז הוא מתנדנד סביב שיעור די קבוע, בדומה לחלק שנמדד ב-2007 – כ-37% מהתמ"ג.

חלק המס בתמ"ג הוא המתווה הראשוני של המס. הוא מבטא את עצמת שאיפתה של הממשלה להיות מעורבת בחיי אזרחיה. המס הוא עיקר הכנסת הממשלה, והוצאת רוב הממשלות לא חורגת בהרבה מהכנסתן בגלל מחויבותן לאיזון תקציבי. מכאן, שהחזקת משקל מס מהתמ"ג די קבוע לאורך זמן ודי באמצע בהשוואה בינלאומית מעידה על נטייתה של הממשלה לסייג את מעורבותה. היא במכוון לא מגדילה את הוצאותיה מעבר לגידול התוצר, ולא מתיימרת להוביל צמיחה בעזרת יוזמותיה. זה אינו ביטוי של ערכים בלבד. זוהי הצהרת אמונות ודעות  מקצועיות. הצהרתן הברורה של כל ממשלות ישראל – להוציא ממשלת רבין של שנות ה-90 שהעלתה את חלק המס בתמ"ג באופן ברור – על אמונתן בשוק החופשי, וספקנותן כלפי כוחה של הממשלה להוביל צמיחה.

ירידת חלק המס בתמ"ג היא אפוא המסר של מדיניות התקציב בתקופת 2007-1986. בואו נבדוק היכן הירידה הזו התרחשה. משקל המסים העקיפים בסך התמ"ג ירד ברציפות מ-20.8% ב-1986 ל-16.5% ב-2007. משקל המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד גם הוא מ-13.5% ל-10.4%. רק משקל המסים הישירים על שכירים חזר ב-2007 לאותו מקום שבו היה ב-1986 – 10.2% בהתחלת התקופה ו-10.3% בסופה.

זווית הסתכלות אחרת מראה כי תרומתם של המסים העקיפים לסך תקבולי המס, המכילים גם את דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, ירדה מכ-47% ב-1986 לכ-44% ב-2007. חלקם של המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד מ-30% ב-1986 ל-28% ב-2007. ומנגד, חלקם של המסים הישירים על שכירים בסך המסים עלה מ-23% 1986 ל-28% ב-2007.

חלקו של כל מס בתמ"ג וחלקו של כל מס מסך המסים מוכתב לא רק על ידי מדיניות המסים אלא גם על ידי תהפוכות הכלכלה. תנודתי במיוחד הוא מס החברות, המוטל על רווח – חלק שאריתי שמגיב מהר לגאות ושפל. מס החברות מוטל לא רק על רווחי הייצור השוטף אלא גם על הרווחים הנובעים ממכירת נכסים חד-פעמית, מה שמגביר את המקריות בנתוני שנה אחת שלו. ובכל זאת, ניתן להאמין שההשוואה בין 1986 ל-2007 מייצגת מגמה, משום שמרחק 21 השנה ביניהן מקהה את השפעתן של התנודות המקריות.

דרך נוספת לרדת אל הכוונה העומדת מאחרי התפתחות המסים לאורך התקופה היא על ידי מעקב ישיר אחר שיעורו של כל מס. נתחיל במסים העקיפים ומס ערך מוסף בראשם. במע"מ, למרבה הפלא לא חל שינוי חד-משמעי לאורך התקופה. מ-1985 ועד היום הוא מתנדנד בין 15% ל-18%. מהו, אם כן, רכיב המסים העקיפים שהופחת כל כך בין 1986 ל-2007? אלה המכסים והמסים האחרים על יבוא ממדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי שהורדו משיעורים ניכרים כמעט עד לאפס בחשיפה ליבוא של 1991 עד 2001. עדות לכך ניתן לראות מהקיטון המרשים בחלקם של המסים העקיפים בין 1995 (שנה שבה חלה התקדמות רבה בחשיפה) ל-2007.

שרטוט ברור של קו המדיניות ניתן לגלות גם בהתפתחות המסים הישירים על חברות ועצמאים. מה שקוצץ שם באופן הכי ברור הוא מס החברות – המס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. שיעורו לכלל החברות הגיע ל-61% ב-1986 ול-29% ב-2007. שיעורו לחברות תעשייתיות הגיע ל-52% ב-1986 ול-29% ב-2007. העדפת התעשייה בוטלה במהלך התקופה ועל כך נרחיב בהמשך. עוד נטל שהוסר מעל כתפי המעסיקים הוא דמי הביטוח הלאומי שעמדו על 15.8% מסך תשלומי השכר בשנת 1986 ושיעורם ב-2007 הגיע ל-5.6%. מס אחר על התעסוקה – מס מעסיקים – ששיעור היה 7% בשנת 1986 בוטל כליל.

הניסיון להבין מה קרה במס ההכנסה על יחידים הוא המורכב ביותר, כי במס זה נעשו רפורמות אחר רפורמות. המדד הפשוט ביותר – שיעור המס התחילי ושיעור המס העליון – מצביע על ירידה בולטת: מ-20% בשיעור התחילי ב-1986 ל-10% ב-2007, ומ-60% בשיעור העליון ב-1986 ל-48% ב-2007. אך זה אינו כל הסיפור. ישנן מדרגות ביניים וצריך לבדוק מה קרה לכל אחת מהן. ישנה שורה ארוכה של זיכויים ופטורים. ישנם דמי הביטוח הלאומי ששיעורם הועלה במהלך התקופה, והם מכילים תעריף רגיל ותעריף מופחת. ישנה תקרה – רמת ההכנסה המרבית שעליה משלמים ביטוח לאומי – והיא הוגבהה משלוש פעמים השכר הממוצע ב-1986, לחמש פעמים ב-2007, ולעשר פעמים בתקציב 2010-2009 . מס הבריאות ששולם רק על ידי חברי קופות החולים ב-1985 הוא מס לכולם עכשיו בשיעור רגיל ובשיעור מופחת. לאלה נוסף במהלך התקופה מס על רווחי השקעות בורסה וחסכונות בנקים.

מהתיאור עד כאן ניתן לקלוט עד כמה תמונת המס היא מורכבת ומרובת פרטים. כל כך מורכבת שנדמה שניתוח מדוקדק מדי שלה לא יוביל אותנו לשום מקום. משום כך בחרתי בדרך ההפוכה: ניסיון למצות את התמונה בעזרת כמה הכללות שאינן נתונות בספק. כדאי עוד לומר שארבעת הרכיבים: מס ההכנסה על יחידים, מס חברות, מע"מ ודמי הביטוח הלאומי מהווים כ-70% מסך גביית המסים בישראל, ולכן ניתוחם תופש את העיקר.

הכללה ראשונה מתייחסת למע"מ. לוח של מנהל הכנסות המדינה באוצר (המעודכן לינואר 2007) מצי
ג את שיעור המע"מ הסטנדרטי ב-27 מדינות האיחוד האירופי. באותה תקופה היה שיעור המע"מ בישראל 15.5% וכעת הוא 16%. רק בשלוש מתוך 27 המדינות שבלוח, המע"מ משתווה או נופל במעט מזה של ישראל היום והוא נע בטווח של 16%-15%. שיעור המע"מ הממוצע במדינות האיחוד הוא 19.5%. ב-12 ממדינות הטבלה מגיע המע"מ ל-20% ויותר.

המע"מ בלוח נראה גבוה, אבל על פי הגדרתו זהו המע"מ הסטנדרטי, מע"מ שמכסה את רוב המוצרים אך לא את כולם. במדינות רבות נהוגה דיפרנציאציה במע"מ על פי יעדים כלכליים וחברתיים. כל אחוז של מע"מ בישראל גבה ב-2007 כ-3.5 מיליארד שקל. ניתן להעלות את שיעורו במעט על פי ההשוואה הבינלאומית אך זה אינו מקור לתוספת גבייה בהיקף גדול. גם המהומה הפוליטית שמשתררת בישראל בכל פעם שהמע"מ מוזכר אומרת שכאן לא יצליחו לגייס עוד הרבה מאד כסף.

תחושה דומה מתקבלת מבדיקת המסים הישירים על השכירים. עובדה, שיעור המס הזה בתמ"ג נותר די קבוע במשך יותר מעשרים שנה. מעניין עוד יותר לראות, כי מסך תשלומי מס ההכנסה הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות ב-2007 60% מקורם בעשירון העליון ועוד 19% בעשירון התשיעי. כן, מתשלומי המס הישיר על יחידים בישראל כ-80% נופלים על שני עשירונים בלבד. ומה הפלא? חמשת העשירונים התחתונים כמעט ולא משלמים דבר, ושלושת הבאים אחריהם משלמים מעט. הכל מתרכז בשני עשירונים, וכשבודקים את מס ההכנסה בלבד – 85% ממנו נובעים משני העשירונים העליונים.

הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון היא 35 אלף שקל לחודש, ושל העשירון התשיעי – 15 אלף שקל לחודש. כלומר, אם מחפשים היכן להכביד את נטל מס ההכנסה הרי זה לא שם, אלא במאון העליון שהכנסתו הממוצעת היא כ-110 שקל לחודש. הכבדת המס למעלה מומלצת מטעמי היגיינה ציבורית, אך אין לצפות ממנה לנס גבייה כי מתוחכמי המאון ההוא טובים בתכנוני מס יצירתיים.

פוטנציאל גבייה ממשי טמון רק במסים הישירים על חברות ועצמאים. כאמור, שיעור מס החברות המרבי צנח מ-61% ב-1986 ל-26% היום. כל אחוז של מס כזה גבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009, והרבה יותר בשנות גאות כלכלית. גם דמי הביטוח הלאומי על המעסיק ששיעורם הופחת מ-15.8% ב-1986 ל-5.6% ב-2007 הם מקור הכנסה לא רע. כל אחוז שלהם ב-2007 היה שווה יותר מ-2 מיליארד שקל.

ההתמקדות בשנים 2007-1986 מחברת את תמונת המס למכלול הגדול של המקרו-כלכלה מאז תוכנית ייצוב המשק ועד היום, ובייחוד לשני צעדי מדיניות מרכזים: ראשית, העברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי – מה שגרר שקל מיוסף לאורך חלקים ניכרים של התקופה. שנית, פתיחה גורפת של המשק ליבוא, המכונה "החשיפה", שפגעה קשות במגזר המייצר לשוק המקומי וחיסלה מגזרים שלמים שלו.

הממשלה, שהרגישה חובה לפצות את היצרנים, עשתה זאת באמצעות הורדת מס החברות ודמי הביטוח הלאומי. הורדת מס החברות בישראל דומה לזו שהונהגה באותן שנים בכל המדינות המתועשות – מה שלכאורה מהווה נימוק לטובתה. אלא שהורדה זו לא הוחלה רק על המגזר המייצר והחשוף לתחרות בינלאומית, היא הוחלה על כל החברות העסקיות. יותר מזה, בניגוד לעבר שבו היה הבדל בין המס לתעשייה (52%) למס לשאר המגזרים (61%) כעת השיעור אחיד לכולם. וכדאי לשאול אם אמנם פירמת עורכי דין, משרד פרסום או יבואן הרשומים כחברה, צריכים ליהנות מאותם תנאים מיטיבים כמו התעשייה, החקלאות או התיירות.

שאלה נוספת היא עד כמה המס בכלל משפיע על שיקולי המשקיעים. זהו מס על רווחי חברות לא- מחולקים שאמורים על פי התיאוריה להיות מופנים להצמחת החברה. והנה, בשני העשורים האחרונים אנו רואים שהכסף שנעזב לידי החברות מופנה בעיקר לתגמול מנהלים דמיוני ולשעשועים פיננסיים. זאת בזמן שההשקעה היצרנית בישראל ובמדינות המתועשות די מדשדשת.

ומעל לכל, שאלת השאלות נוגעת להפחתה הניכרת בשיעור מס החברות, שגררה אחריה הפסד הכנסות תקציב של עשרות מיליארדי שקלים בשנה. איבוד כספי המס מוביל את הממשלה לחיסול אמצעי ההתערבות הפעילה שלה בייצור, כגון החוק לעידוד השקעות הון, ובאופן כללי יותר – להקטנת מעורבותה במשק. כך יוצא שהייצור והייצוא – נפגעי שער החליפין המיוסף והחשיפה ליבוא – זוכים לסיוע ממשלתי הולך ומתמזער. בה בעת (האם בלי קשר לכל זה?) גדל מאוד הקיטוב בהתחלקות ההכנסות בישראל. הכנסתם של רוב תושבי המדינה היום אינה מאפשרת לגבות מהם מס הכנסה משמעותי.

כך יוצא גם שבתשלום מס ההכנסה בישראל נושאים בעיקר שני העשירונים העליונים. הם המממנים את החיים הציבוריים במדינה. בדיון הפילוסופי הקלאסי על המדינה ותכליתה, השתכרות נאותה והשתתפות נאותה בתשלום המסים נחשבים לאחד מהתנאים ההכרחיים לאזרחות, ולא בכדי. על כן נראה ששלילת זכותם של רוב תושבי מדינת ישראל לתרום תרומת מס משמעותית הופכת אותם לאזרחים סוג ב'.  אזרחים סוג ב', כידוע, אדישים לדמוקרטיה.

*גרסה קודמת של המאמר התפרסמה בגיליון 43 של כתב העת 'חברה'.

 
המועצה להשכלה גבוהה מקדמת בימים אלה תוכנית להעשרת השכלתם של הסטודנטים. בכוונת המועצה לחייב כל סטודנט לתואר ראשון ללמוד מספר שעות מתחומים שאינם בחוג הראשי שלו. היזמה יפה, וניתן להסכים עם אחד מבכירי המועצה שאמר לעיתון 'הארץ': "מי שלומד כלכלה חייב לדעת גם היסטוריה".

יזמת המועצה מכוונת להרחיב את הידע אל מחוץ לתחום המקצועי הצר. אבל נראה שיעד ההוראה צריך להיות גם העמקה אל תוך ליבת המקצוע. דוגמא יפה היא לימודי הכלכלה. האם די בכך שסטודנט לכלכלה ילמד קורס כללי בספרות או בהיסטוריה (וכדרכם של קורסים כלליים גם הקורס הזה לא יזכה למרב הזמן ותשומת הלב) או שצריך להחדיר קורס ספרות וקורס היסטוריה כלכלית לליבת לימודי הכלכלה, ולדאוג שמעמדם ישווה למעמד תורת המחירים.

ואף בזה לא די. לימוד ספרות כשלעצמו הוא דבר מועיל. ספרות טובה מצטיינת בניואנסים, משגשגת על סתירותיה הפנימיות, ולא מספקת תשובה חד-משמעית לשום דבר. עצם ההבנה שתמונת החיים יכולה להיות כזו – ואולי היא רק כזו, אין משהו אחר – היא כבר חידוש מפרה לסטודנט צעיר לכלכלה שבולע מודלים קשיחים מבוקר עד ערב. גם לימוד היסטוריה – מקצוע שלכאורה הינו מדעי יותר מספרות – יכול לתרום באופן דומה, דרך העיסוק בדמויות יחיד כגון נפוליאון שהשפעתן אדירה והסיפור שלהן תמיד יישאר חידתי.

ובכל זאת, לימוד ספרות או לימוד היסטוריה כשלעצמם אינם מספיקים להשכלת היסוד של כלכלן צעיר. סטודנט לכלכלה חייב להיתקל בהיסטוריה כלכלית ממשית ובספרות שהדרמה שלה יונקת גם מתנאי הכלכלה כבר בראשית חינוכו. רק מי שלא קרא את דיקנס, או לא למד דבר על ההיסטוריה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 יהיה "נדהם" מהמשבר הפיננסי הנוכחי. מה, תרגילים כאלה בבורסה לא נראו קודם? עברו ל'דוריט הקטנה' של דיקנס (עברית, מוסד ביאליק, 2002) וקראו על המשקיע המהולל מנפיק אגרות החוב הרווחיות והבטוחות מאין-כמוהן, מר מרדל.

היסטוריה כלכלית נחוצה, אך לא פחות ממנה נחוצה ההיסטוריה הכלכלית של המקום בו האדם נולד וחי. ההיסטוריה הכלכלית הכללית נותנת את המרחק הדרוש להסתכלות לא רגשית מדי. ההיסטוריה הכלכלית המקומית מאפשרת הכרות אינטימית עם הפרטים. דוגמא אחת מההיסטוריה שלנו כאן יכולה להמחיש את ערכה של הכרות קרובה ומתמשכת עם הכלכלה.

בשנת 1979 קפצה האינפלציה בישראל לקצב של יותר מ-100% לשנה. האצת האינפלציה הבהילה את קברניטי המשק, והם התגייסו להרגעתה באמצעות הקפאת שער החליפין שהיה נתון אז בידי הממשלה. הקשר בין אינפלציה לשער חליפין הוא דו-סטרי. מצד אחד, עליית המחירים המקומיים מחייבת התאמת שער החליפין כדי לשמור על קידום הייצוא וכנגזרת ממנו על צמיחת התוצר והתעסוקה. מצד שני, עליית שער החליפין מעלה את מחירי היבוא ואת מדד המחירים לצרכן, שרכיב היבוא שבתוכו אינו זניח.

וכך התנדנדו בין הקפאת שער להתאמת שער עד לתוכנית ייצוב המשק של 1985. התוכנית החלה בהקפאת שער חליפין, ונמשכה בהתאמות קטנות ולא סדורות שלו עד לכינון רצועת הניוד האלכסונית ב-1991, שדאגה מחדש לבו-זמניות בין קצב הפיחות לקצב האינפלציה. במשך שש שנות הפיגור בהתאמת השער (1991-1985) סבב קצב האינפלציה סביב כ-20% לשנה, ונפער פער רציני בין עליית המחירים בישראל לפיחות השקל. התוצאה – משבר בצמיחה – היא שדחפה לכינון 'האלכסון'.

וכל אותו זמן התנהל ויכוח עז. מעברו האחד של המתרס, עמדה התאחדות התעשיינים שטענה כי פיגור שער החליפין פוגע בתעשייה. שכר העבודה (שהוא המרכיב המקומי העיקרי בייצור) נע במקביל לאינפלציה. לעומתו, מחיר מוצר הייצוא נקבע בדולרים בשוק הבינלאומי ואינו נתון להשפעתו של הייצואן מישראל. כאשר שער החליפין מוקפא, התשלום בשקלים שמקבל הייצואן בישראל עבור יחידת מוצר (מכפלת מחירו הדולרי ושער החליפין) נשאר במקומו גם כשהשכר כאן עולה ב-20% לשנה. ברור לגמרי שזה מתכון לשחיקת רווח ואפילו להפסד. מעברו השני של המתרס, עמד בנק ישראל ששאף לשמור על יציבות המחירים והגיב בטענה מתחכמת. רווחיות המחירים נקבעת על ידי היחס בין השכר כאן למחירים הבינלאומיים, כך אמרו בבנק. ולכן מי שחפץ לשנותה חייב להגדיל את הפריון ולשחוק שכר. פיחות לא יעזור כי פיחות גורר אינפלציה שגוררת פיחות במעגל מכושף.

לא ניגרר שוב לדיון הזה שבמכוון לגמרי מתעלם מניואנסים ומקני מידה. יותר מעשרים שנה חלפו בינתיים, והתעשייה התייעלה במידת יכולתה (אחוזים בודדים מדי שנה) ושחקה שכר במידת יכולתה (אחוזים בודדים מדי שנה). העובדה היא שמאז סוף שנות ה-80 היא לא חזרה לימי פריחתה. שער החליפין נמסר בינתיים לכוחות השוק והדילמה לבשה פנים אחרות: עכשיו האינפלציה בישראל בדרך כלל לא חורגת מה-3% לשנה, אבל  השער עושה מה שמתחשק לו, ומתחשק לו לרדת כבר מספר שנים. דהינו, במקום פיחות מזערי שבא לפצות על עליית המחירים הקטנה מדי שנה, מקבלים ייסוף ניכר בשקל.

התעשיינים צועקים, כדרכם, והנה, הפתעה. ביולי 2008 החל בנק ישראל לרכוש מטבע חוץ. מטרתה המוצהרת של הרכישה הייתה צבירת יתרות מטבע לשעת חירום, אך עם הזמן ומשהיתרות הצטברו, התברר כי הבנק מעוניין גם למנוע את התחזקות השקל המזיקה לייצוא.

הפלא ופלא, בנק ישראל הפך לסוחר המטבע של עם ישראל, האם המהלך הזה לא צריך להילמד בקורס חובה לב.א. בכלכלה? בוגרי הקורס שיכירו היטב את תולדות מדיניות שער המטבע בישראל כבר לעולם לא יהיו נעולים על שום קביעה מוחלטת. בנק ישראל אמר שפיחות אינו תורם לרווחיות הייצוא? אמר ושינה את דעתו. בנק ישראל התפאר במשך שנים רבות באי-התערבותו בשוק המטבע? התפאר, ועכשיו הוא חושב אחרת. בנק ישראל הוביל מהלך של דה-רגולציה כאילו בלתי הפיכה בשוק המטבע? הוביל, ועכשיו הוא מחכה לבוגרי הקורס להיסטוריה כלכלית של ישראל.

 
את גזירת הפתיחה הטיל סטנלי פישר. מאז ספטמבר האחרון הוא מעלה את הרבית במנות קצובות. בתחתית – אפריל עד אוגוסט 2009 – ישבה הרבית המוניטרית על 0.5%. מאז, עלתה ל-1.25%, ובנק ישראל רומז שהיא עוד תמשיך לטפס.
 
העלאת הרבית המוניטרית נכללת בחבילה שמכונה "גזירות" בתקשורת. זאת, משום שהיא גוררת אחריה העלאה של רבית האוברדרפט ורבית המשכנתאות. העלאת רבית בנק ישראל גם נוטה לייסף את השקל, ודרך הייסוף לכווץ את הייצוא, להרחיב את היבוא, ולפגוע בתפוקה ובתעסוקה. מצד שני, מצדו של סטנלי פישר, העלאת הרבית ננקטת למען האיזון,  במחשבה כי רבית נמוכה מדי מזיקה למשק לא פחות מרבית גבוהה מדי.
 
נותרת רק השאלה הפעוטה מהו איזון. רבית בנק ישראל נמצאת עכשיו בשפל. מפברואר עד דצמבר 2009, היא עמדה על 0.5% עד 1%. מאז דצמבר 2008, שיעורה נמוך מ-3%. דהינו, שיעור הרבית המוניטרית הריאלית – הרבית בניכוי האינפלציה –  כבר יותר משנה נושק לאפס ואולי נמוך מאפס.
 
מה עושה רבית נמוכה מדי? מה שעושה כל מחיר שאינו במקומו – צריכת יתר של מוצרים ושירותים מסוימים, צריכת חסר של אחרים. ובקצרה, רבית נמוכה מדי מעוותת את יחס הערכים במשק. היא מציגה בפני הציבור סדר עדיפויות ארעי שאינו יכול להתקיים בטווח הארוך.
 
כך, למשל, הפחתת הרבית במשק השיבה את הציבור לבורסה. מדד תל-אביב 100 (100 המניות העיקריות בבורסה) זינק ב-89% מסוף דצמבר 2008 לסוף דצמבר 2009. השיבה לבורסה בלמה את התיקון המתבקש בהרכב נכסי קרנות הפנסיה וקופות הגמל. הן ממשיכות להחזיק באותן מניות ואגרות חוב שיציבותן לטווח הארוך מוטלת בספק מאז המשבר. הרבית הנמוכה גם הקימה לתחייה כמה מהחברות שנקלעו לקשיים. הן חזרו לגייס כסף בבורסה וללוות בזול מהבנקים. מי שיוצא מקופח הוא הציבור הרחב שמבקש חסכונות בנקאיים בלי חכמות. כאן הרבית בניכוי האינפלציה עדיין אפסית ואף שלילית.
 
כלומר, הרבית הנמוכה מנפחת בשנה האחרונה בועת בורסה שמן הסתם תפקע מתי שהוא. העלאות הרבית של פישר מיועדות לכווץ את הבועה בזהירות ובאטיות. הצלחתו של פישר, קרוב לוודאי, רק תהיה חלקית. ברגע כלשהו, מישהו ינצל את הנסיבות ליצירת בהלה המונית שתעשיר מעטים ותרושש את מרבית הציבור.
 
רבית בנק ישראל הנמוכה, שהתגלגלה לרבית משכנתא נמוכה, עודדה גלי רכישת נדל"ן שאינו משמש למגורי הרוכשים. תנודות מחירי הנדל"ן בעקבות הבחישה הספקולטיבית, והאי-וודאות שהתעוררה בעקבות הערכות סותרות על מגמות הדיור – כל אלה הרחיקו את הזוגות הצעירים מרכישת דירות ועשו את שוק הדיור לעוד קזינו לצד הבורסה.
 
קזינו נוסף התפתח בשוק המטבע. הורדת הרבית הניכרת משכה את תשומת לבם של מהמרי המטבע. רבית נמוכה מבחינתם היא איתות ליציאה מהשקל, כלומר, פיחות. אלה שמכרו שקלים והצטיידו במטבע זר, השתמשו בו מאוחר יותר לרכישת שקלים ולגריפת רווחים מייסוף השקל. במאמציו לשמור על שער חליפין מאוזן, בנק ישראל רוכש מטבע זר כבר יותר משנה, ומזרים לשוק המטבע לא מעט כסף ציבורי.
 
מה, אם כן, נאמר בכמה מילים על גזירת הרבית? ראשית, זו גזירה שמבקשת את טובת הציבור הרחב. למי היא מפריעה? לחייבים הגדולים – בעלי הקונצרנים שהנפיקו אג"ח בלי חשבון ולוו מהבנקים ללא הגבלה. מבחינתו של מי שחייב מיליארד שקל, כל אחוז נוסף ברבית מסתכם בתוספת תשלום של 10 מיליון שקל לשנה.
 
הכל נכון, ועדיין כדאי לומר שמשחקי הרבית עם כל הרצון הטוב שהם מגלים – כוחם מוגבל. את מגבלת כוחם ניתן לראות מהזיגזג ברבית בנק ישראל. משחקי רבית יעילים כאמצעי חירום לטווח קצר. הנה, המשק צנח לשפל באמצע 2008, ובום, בנק ישראל שלף את הרבית הנמוכה. אילו המשק נקלע לפיחות קיצוני, מספר ימים לאחר ההורדה, הבנק המרכזי לא היה מהסס להכפיל ולשלש את הרבית מיד. במבט קצת יותר ארוך טווח, הרבית הרצויה היא רבית לא נמוכה מדי ולא גבוהה מדי. רבית שעולה על האינפלציה השנתית ב-4%-3% ומעודדת את החיסכון המתמשך על חשבון הימורי קזינו.
 
אם הרבית מוגבלת בכוחה, איך מייצבים את הבורסה, איך מבטיחים דיור לצעירים, ואיך מנווטים את שער השקל על פי יעדי הצמיחה של המשק? רגולציה פיננסית – החזרת ההכוונה והפיקוח של הממשלה -היא התשובה. בארה"ב ובאירופה מתלהט הדיון על אמצעי רגולציה. הטלת מס על מוסדות פיננסיים שישלמו שכר מעבר למקסימום שייקבע. הטלת מס על עסקות קצרות טווח בשוק המטבע (מס טובין).
 
זו רק ההתחלה. לא כאן המקום לדון בכל המסים האפשריים. לא כאן המקום לדון באפקטיביות של מס לעומת אמצעי שליטה ממשלתיים אחרים, כגון איסור מוחלט על פעולות מסוימות או הגבלתן. מה שחשוב הוא זיהוי המגמה של חזרת הממשלה למגזר הפיננסי. כן, גם אצלנו רשות אחת כבר חזרה להתערב: בנק ישראל מתערב חזק, וללא הצלחה רבה בשוק המטבע, איפה הממשלה?
 
מה שחשוב הוא ההבנה שהחזרה לרגולציה אינה מקרית. היא מבטאת תפישת מדיניות פיננסית. שגשוג פיננסי? למה לא, הוא תומך בצמיחה ותורם לרווחת הציבור. שגשוג פיננסי מוגזם? לא, הוא בא על חשבון הצמיחה וגורע מרווחת הציבור. איך מאזנים? איך גורמים למגזר הפיננסי לשגשג במידה הראויה? כל תחום לגופו. כל מדינה על פי תנאיה. באירופה מתחיל להתגבש מודל חדש של רגולציה. בארה"ב מתווכחים ומנסים לנסח מודל שונה. וכאן, כלכלת ישראל מחכה לרגולציה הישראלית שלה.

 
סלילת כבישים על ידי זכיינים פרטיים, הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, קיצור משך התשלום של דמי אבטלה, קיצוץ בפנסיה של משרתי הקבע. כל אלה ועוד אחרים הם פניו של השוק החופשי בישראל.
 
שוק חופשי, על פי הגדרתו, הוא שוק שמשוחרר מכל התערבות ממשלה. חופשי מהצגת יעדים לאומיים; חופשי מתכנון כלכלי; חופשי מתחיקה; חופשי מבקרה ופיקוח של הממשלה; חופשי מגביית מס ומהזרמת כספים ממשלתית. שוק חופשי, איפה יש דבר כזה? שוק חופשי מושלם קיים רק כשאיפה, רק כדגם אידיאלי.
 
יום הולדתו של השוק החופשי בישראל הוא  ה-1 ביולי 1985, יום הכרזת תוכנית ייצוב המשק – התוכנית שבאחת החליפה את קוד הערכים והתפישות בכלכלת ישראל: מכלכלה ציונית לכלכלה עסקית-גלובלית.   
 
החלפת הקוד התקבלה ללא התנגדות רבה. זאת, לאחר יותר מעשור של אינפלציה שהגיעה בשיאה ל-    445% במהלך 1984. מרוץ המחירים נמשך גם במחצית השנייה של 1985, ונבלם במחצית השנייה מיד לאחר החלת תוכנית הייצוב. החשש מאיבוד שליטה עד ליולי, והכרת התודה על רצף המדדים החד-ספרתיים הנמוכים מאוגוסט ואילך, פתחו פתח להחדרת רוח חדשה למשק הישראלי. כלכלת השוק החופשי לא הייתה צריכה להיאבק חזק על כניסתה.
 
כמובן שכמו בכל שינוי כלכלי-חברתי גם כאן היה מי שפעל למענו. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, מי שפעל הייתה קבוצת אנשי אקדמיה וממשל שהאמינה בכל לבה שהגברת כוחו של השוק תרפא את חולאי המשק הישראלי. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, גם כאן נחבאו מאחרי הקלעים אנשי עסקים-אינטרסנטים. וכמו בעוד שינויים כלכליים-חברתיים במאה ה-20, גם כאן השרו מרוחם אנשי ממשל-אקדמיה-עסקים אמריקאים שהיו מחוברים לישראל איש-איש בחיבורו.
 
בסופו של דבר, המודל שאומץ בישראל הוא מודל הזרם המרכזי בכלכלה, הידוע בשלל גרסותיו וכינוייו -המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. במרכזו של אותו מודל עומדת הרביעייה: ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה, גלובליזציה. ובלשון בני אדם, שחרור השווקים מכל מגבלה, מזעור התחיקה והפיקוח הממשלתיים; הפרטה; הפיכת כל העולם לגלובוס כלכלי אחד נטול גבולות.
 
מתוך המכלול הזה, הדה-רגולציה הוא הנושא שחוזרים אליו הכי הרבה, עם הכי מעט הצלחה. התערבות הממשלה על ידי תחיקה, מעקב, בקרה ואפילו בעלות על אמצעי ייצור, אמנם צומצמה במידה ניכרת. אך הרשויות אינן מסתירות את אי-שביעות רצונן מהתוצאות. וכך מצטיירת התמונה הדי-אבסורדית של רשויות שמצקצקות בלשונן במקום להפעיל אמצעים ממשיים.
 
דוגמא יפה למשחקן של הרשויות הופיעה בדהמארקר מה-27.4.09. דו"ח של הממונה על ההגבלים העסקיים ציטט עדויות על חילופי מידע לשם תיאום עמלות לכאורה בין הבנקים. הדו"ח, מן הסתם, לא עשה את דרכו לעיתון בכוחות עצמו. יש לשער שהוא לא היה נכתב אילו הממונה על ההגבלים הייתה אדישה לתופעה. ואכן, תיאום מחירים הוא תסמונת אנטי-תחרותית, אשר הממונה אמורה לפעול נגדה.
 
במיוחד, שעל פי הכתבה נתפש אצל אחד הבנקים מסמך של הבנק המתחרה המבאר לו: "העמלה היא היסטורית… ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד לעולם תיקח". כלומר, ידידי, מדוע שלא תיהנה גם אתה מהחגיגה. תגובתה של הממונה התמצתה בכתיבת דו"ח ובמסירתו לעיתון. היא לא הפעילה את סמכותה, ובאמת, היכן היא יכלה להפעיל סמכות? צילי מבנק א' מסרה מידע לגילי מבנק ב'. אילו גילי התחזתה ללקוחה היא הייתה מקבלת אותם נתונים בדיוק.           
 
בעצם, גם מנכ"ל בנק לאומי יכול לתאם כל עמלה וכל רבית עם מנכ"ל בנק הפועלים או עם מנכ"ל בנק דיסקונט. מספיק שהם יופיעו יחד על אותה במה, או יתראיינו לתקשורת בהפרש זמנים קצר. מנכ"ל אחד ירמוז על השינוי שהוא מתכוון לחולל והשני יגיב ברמיזה משלו. הנה לכם תיאום פומבי חוקי וכשר. במדינה שבה פועלים מאות בנקים תיאום כזה אינו אפשרי. במדינה שבה מניין הבנקים מסתכם באצבעות יד אחת, כל האינפורמציה הדרושה מתמצה בכמה משפטים. במדינת ישראל, חמש קבוצות הבנקאות הגדולות ריכזו בידיהן כ-94% מנכסי הבנקים ב-2008. לאומי והפועלים, כל אחד מהם החזיק בידיו 29% מסך הנכסים, דיסקונט החזיק עוד 17% מסך הכל. ברור לגמרי, שבשוק כזה של שניים-שלושה שחקנים אפשר לתאם באופן חוקי כל דבר.
 
דוגמא אחרת עולה בימים אלה בקרב הניטש על סידור המדפים בין רשת שופרסל לספקים שלה. שופרסל, שעד כה הפקידה את סידור המדפים בידי נציגי הספקים, מעוניינת עכשיו על פי דיווחי הדהמארקר להעבירו לעובדיה. כך, על פי הערכת העיתון, היא תרוויח מעמלות הסידור שהיא תשית על הספקים. עמלות גבוהות יושתו על הקטנים, עמלות נמוכות יותר על הגדולים.
 
סידור המדפים והבלטת מי שחפצים ביקרו הוא אמצעי שליטה קלאסי ברשתות השיווק. המאבק הנוכחי שוב מאיר את פניו הכוחניים. שופרסל עם בנותיה היא הרשת הגדולה ביותר מבין רשתות השיווק. על פי נתוני נילסן, המצוטטים בדה-מארקר, היא תופשת נתח של קרוב ל-40% מהמסחר ברשתות השיווק. מעברו השני של המתרס, ספקי המזון המתנגדים לצעדה, שלושת הגדולים בכל תת-ענף (כגון מוצרי חלב) תופשים כ-50%-40% מנתח השוק. זהו, אם כן, קרב גוג ומגוג שבתוכו נטחנים היצרנים הקטנים, היבואנים הקטנים, ובעלי חנויות המכולת. עלות המלחמה הזו תתגלגל אליהם ותקרב את קיצם. התחרות במכירת המזון תפחת, והצרכנים ישלמו יותר תמורת שירות גרוע  יותר.
 
התמונה שלעיל מתארת נכונה את תחום התקשורת, את אספקת התוכן לטלוויזיה, את מכירת הספרים, את התחבורה ואפילו את היבוא. כן, היבוא החופשי שעל פי הצהרת הוגיו היה אמור להוסיף תחרות לשוק המקומי, גם הוא ריכוזי ברוב תחומיו, והמחקרים העוסקים בו מדברים על תופעת "היבואן הבלעדי". יצרנים בחו"ל לא ששים להתקשר עם כל איש עסקים עלום-שם. מבחינתם, במשק קטן כמו המשק הישראלי, עדיף להתמקד בגורם אחד שאמינותו הפיננסית ומחויבותו למוניטין של המוצר אינן מוטלות בספק.
 
ריכוזיות המשק הישראלי אינה צריכה להפתיע. היא משקפת תופעה כלכלית ידועה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות מגיעות לשיא יעילותן בקנה מידה גדול. לכן, במשק קטן מוצאים כמעט בכל תחום שלושה או חמישה עסקים שולטים – הכי רחוק שאפשר ממודל התחרות המושלמת שאותו התיימרו להשיג אלה שהובילו את מהלך הדה-רגולציה.
 
ומה שהכי מצחיק היא היומרה להעלים את התכונה המבנית הזו על ידי הכנסת עוד מתחרה לענף. "עוד מתחרה" הפכה להיות סיסמת הקסם לכל תקלה בשוק החופשי בישראל. עוד מפעיל סלולארי, עוד בנק (ומדוע בנקים מחו"ל לא באים?), עוד מתחרה בתחבורה הציבורית (ומדוע השירות באוטובוסים נסוג לרמתו משנות ה-70?). לאמור, במקום שלושה מתחרים בכל ענף יהיו ארבעה, וכבר ראינו איך זה יקשה על גילי וצילי ומילי ובילי לתאם, או לנהל ביניהן מלחמת חרמה הורסת תחרות אמיתית.
 
ואולי הגיע הזמן להבין ששוק המנוהל על ידי ארבע חברות לא יכול להיות שוק תחרותי. במצב כזה, הדרך היחידה להגן על הצרכנים ועל הגופים העסקיים הקטנים היא בעזרת רגולציה. אחרת, השוק אמנם חופשי מידה הקשה של הממשלה, אך נתון לידן המלטפת של שתיים-שלוש-ארבע חברות ענפיות גדולות.
 
* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בסמינר המח"ר לעובדי משרד מבקר המדינה. 

כלכלה ישראלית. יש דבר כזה? רגילים לדבר על כלכלת ישראל – הכלכלה של מדינת ישראל. כלכלה ישראלית היא משהו אחר, היא כלכלה שמהותה ישראלית.
 
לכאורה, מוזר בעידן הגלובליזציה לנסות ולהגדיר כלכלה בעלת נופך מקומי. אבל דווקא הפתיחות הבינלאומית מגבירה את הערנות לדברים שלא שמנו לב אליהם קודם. היא מבליטה את ההבדלים בין כלכלות לאומיות שונות, שכולן כאילו מחויבות לאותו מודל. היא מחזירה למרכז הבמה עניינים שנדחקו הצדה בשם היעילות: ערכים לאומיים, מנהגים מקומיים וגאווה מקומית. היא מעלה את החשש בפני משקיעים זרים, שרחוק מביתם מרגישים חופשיים ליישם כלכלה נטולת סנטימנטים.
 
מכאן, הדרך סלולה לחידוד ההבחנה בין מודל היסוד של הכלכלה המודרנית – מודל התחרות המשוכללת ומה שמסביבו – לבין יישומיו. ראש וראשון ליישומים אלה הוא המודל הניאו-ליברלי המכונה גם הקונסנסוס הוושינגטוני או אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
 
המלצותיו האוניברסליות של המודל הניאו-ליברלי מוצגות לציבור כתרגום של מודל היסוד של הכלכלה לשפת המעשה. אבל, הפלא ופלא, בעולם מתקיימים נוסחי תרגום שונים. ולא רק, אלא שדווקא המדינות המתועשות הגדולות המטיפות לאימוץ קשיח של המודל, נוהגות אחרת במגרשן הפרטי. שם, הן מבינות פתאום שהכלכלה אינה עומדת בפני עצמה. אין ברירה, אלא להתחשב לפעמים באילוצים פוליטיים מקומיים. אין מה לעשות, חייבים לעתים להתגונן בפני תוקפנות כלכלית של מדינות אחרות. ומעל לכל, כל מי שלמד כלכלה יודע שמודל היסוד התיאורטי שלה אינו נותן תשובה אולטימטיבית אחת ויחידה לשאלות היסוד הכלכליות.
 
כדרכו של מודל, מודל היסוד של הכלכלה נשען על הנחות מרחיקות לכת. זאת, לא מתוך האשליה שהנחות אלה מצלמות את המציאות על כל גווניה. אלא מתוך השאיפה לפשט כדי להגיע להכללות מוסכמות. ואם מודל היסוד הוא כזה, ודאי וודאי שיישומיו אינם נקיים מערכים, מאינטרסים ומטעויות שיפוט. 
   
עדות לכך שיישומיו של מודל הייסוד אף פעם אינם לגמרי נקיים מתקבלת מניתוח השוואתי של המקרו-כלכלה במדינות שונות. הנה היא המציאות, ואין בה שני מודלים כלכליים זהים. מדינות מסוימות, באופן מוצהר, מסתייגות מהמודל הניאו-ליברלי. צרפת, למשל, תמיד שומרת על גרסתה הייחודית ואף מתגאה בבדלנותה. היא אמנם חברה באיחוד האירופי ושותפה לניסוח כלליו, אך פעמים רבות מכופפת אותם על פי צרכיה. לעתים בפומבי, תוך ניהול ויכוח עם חברותיה לאיחוד, ולעתים בחדרי-חדרים.
 
אבל צרפת היא מורדת נצחית. מעניין יותר לראות כיצד ארה"ב, האיחוד האירופי והארגונים הבינלאומיים החשובים נוהגים לפי הכלל של אחד בפה ואחד בלב. קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי ודומיהם המגיבים בחומרה על הפרות משמעת של ישראל ומדינות מסוגה, מעלימים עין מסטיות רציניות של המדינות הגדולות, ולא פעם מאשרים להן לחרוג מהתוואי המוכתב בספר. הנורמה הכפולה הזו נפרשת על פני כל תחומי הכלכלה.
 
תחום ראשון הוא תחום היבוא. ביבוא, מתקיימת מלחמת סחר נצחית בין ארה"ב לאיחוד האירופי. לכאורה, הסחר בין שני הגושים אמור להיות חופשי לגמרי בכפוף למגבלות שאושרו על ידי ארגון הסחר העולמי. בפועל, האיחוד חוסם כניסת מוצרים חקלאיים מארה"ב למדינותיו בתואנת שווא של שמירה על בריאות הציבור. ויכוח עז ניטש על כניסת מוצרים מהונדסים גנטית לאירופה. האמריקנים מחזירים בדרכם, וניתן למצוא על כך סיפורים יומיומיים בעיתונות העולמית.
 
ההתכתשות בין שתי המעצמות המערביות היא כאין וכאפס לעומת המלחמה ששתיהן מנהלות נגד סין. אחד הסיפורים הידועים ביותר בהקשר זה הוא סיפור מכסות היבוא על מוצרי טקסטיל. מגזר הטקסטיל משמש מקור תעסוקה לאוכלוסיות חלשות בכל מקום. בגלל רגישותו לתחרות מצד מדינות בעלות שכר נמוך, התיר ארגון הסחר העולמי להטיל מכסות יבוא בטקסטיל. רוב חברי הארגון, ובכללם ארה"ב והאיחוד האירופי, ניצלו אפשרות זו. ישראל, משום מה, ויתרה עליה ברוחב לב. לקראת פקיעת המכסות, בראשית 2005, פנו ארה"ב והאיחוד האירופי לארגון הסחר העולמי וביקשו את אישורו להטלת מכסות "זמניות" וסלקטיביות נגד סין. סלקטיביות כזו סותרת את עיקרון המפתח של הארגון – אי-אפליה בין חברותיו. ובכל זאת, המכסה אושרה. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו ישראל ביקשה מכסות מיוחדות כאלה. נכון, היא לא ביקשה. למעשה, מאז ראשית שנות ה-90, ישראל מנהלת מדיניות יבוא מתירנית שניתן למצוא כמוה רק במדינות מעטות.
 
תחום שני הוא תחום הייצוא, או המדיניות התעשייתית לעידוד הייצוא. על פי כללי ארגון הסחר העולמי אסורה על חברותיו תמיכה ייחודית של המדינה במפעלי ייצוא. זאת, בתואנה שתמיכה המופנית למגזר הסחר הבינלאומי בלבד מעוותת את יחסי הייצור ה"טבעיים" ופוגעת בהיערכות האופטימלית של מערך הייצור העולמי. ובכל זאת, אין מדינה בעולם שאינה תומכת במפעלי הייצוא שלה. התמיכה בדרך כלל מוסווית, ובמדינות לא-מעטות היא ניתנת בדרג של תת-מדינה (בתוך פדרציה), איזור עצמאי או עיר, ולכן בדרך כלל לא קל לשים עליה את האצבע.
 
דוגמא ידועה נחשפת מתוך המערכה הנצחית בין האיחוד האירופי לארה"ב על סבסוד ענקיות ייצור המטוסים שלהם: איירבוס נגד בואינג. אין-ספור סיפורים התפרסמו בעיתונות על הפרשה הזו. מדובר על מיליארדים רבים מדי שנה, וכמובן כל צד נוקב בסכום דמיוני אצל מתחרהו. האמת היא שספק רב אם אחד מהצדדים יודע מהו סכום התמיכה הכולל בביתו שלו – צירוף של הקלות מס, מימון מחקר ביטחוני, וסובסידיות לספקים, ובודאי שיש לו רק מושג קלוש על מה שמתרחש בחצר של שכנו. דוגמא טובה לסבסוד אלגנטי שהיקפו לא ברור אפשר לקבל גם ממסורת ותיקה אצלנו. מהו הסיוע האמריקני הביטחוני לישראל – כ-3 מיליארד דולר מדי שנה, המותנים בקניית ציוד בארה"ב שממנה מופרש שיעור כלשהו לרכש גומלין בישראל  – אם לא סבסוד של התעשייה הביטחונית האמריקנית בסכום לא-ידוע. מנגד, ישראל ב-20 השנה האחרונות ממעיטה מאד בתמיכה ממשלתית למגזר הייצוא שלה.     
 
תחום שלישי הוא תחום ההשקעות הזרות. העדפת המשקיעים הזרים כה מובנית בשיטה הישראלית, עד שכולנו התרגלנו לקבלה כמובנת מאליה. אני נפתחתי לגישה שונה בביקור מקצועי בשוודיה בסוף שנות ה-80. באחת השיחות עם מארחיי, התפארתי בהשקעות הזרות בישראל. לתמהוני, הגיבו הכלכלנים השוודים בקביעה שהם לא מעוניינים בהשקעות זרות.
 
שוודיה בוחרת להיות המשקיע הזר ולא המדינה האטרקטיבית למשקיעים זרים. זאת, בעזרת החברות הרב-לאומיות שלה (איקאה, אריקסון, סי אנד איי ועוד). המשקיע הזר הוא זה שקובע את התנאים בחברה שרכש. הוא זה שאוכף את תרבותו ואת ערכיו. שוודיה, מדינה מפותחת ובעלת ערכים סוציאל-דמוקרטיים מוצקים, לא מעוניינת בפלישת זרים לתחומה. נכון, ישראל אינה שוודיה, וכולנו מכירים את יתרונות שילוב הזרים ביזמות מקומיות. הזרים פותחים דלתות לתוצרת הישראלית. הם מביאים איתם הון, יידע טכנולוגי ומסורת עסקית. עם זאת, ישראל של 2009 אינה ישראל של שנות ה-50, שבהן שר התעשייה והמסחר, פנחס ספיר, חיזר אחר כל משקיע ומשקיע. היום אנחנו כבר יכולים ואולי חייבים לשאול מה אנו מרוויחים ומה אנו מפסידים מהשקעות זרות. האם יחסי העבודה בהיי-טק, בסגנון הקפיטליזם האמריקני הברוטאלי של שנות ה-20, מחממים את ליבנו? האם כל מכירת סטארט-אפ ישראלי לגורם זר – מכירת הידע המשותף שלנו בנזיד עדשים במקום לממשו בייצור אצלנו– היא עסקה כה נפלאה בשיקול לאומי כולל.
 
תחום רביעי הוא תחום שערי החליפין. בעולם של היום הולכים ונגוזים המטבעות של המדינות הלאומיות הקטנות. במקומם, קמים גושי מטבע – הדולר, האירו, היין והיואן. השקל, מסיבות שלא נפרט כאן, נשאר בינתיים המטבע הבלעדי של מעצמת ישראל, ושער החליפין שלו נקבע בשוק חופשי כמו רוב שעריהן של מטבעות המדינות המתועשות. ושוב, הרטוריקה הבינלאומית משבחת ומהללת את חופש סחר המטבע. אך בביקורו שהתקיים בנובמבר 2009 של ברק אובמה בסין, הוא הקדיש לא מעט זמן וכוחות לניסיון (כושל, כך אומרים) לתיאום שער החליפין שבין הדולר ליואן. היואן החלש מעודד את הייצוא מסין, ומרחיב את הגירעון במאזן הסחר האמריקני.
 
תיאום שערי מטבע נעשה כשגרה במועדון האקסלוסיבי של ה-G-7 – שבע המדינות המתועשות הגדולות. עד כדי כך, שמדינות העולם השלישי, בהנהגת סין, הודו ואינדונזיה, לחצו לפתיחת מועדון מורחב שבו הן יוכלו להתבטא – מועדון ה-G-20. מיותר לומר שישראל אינה מוזמנת לשום G, ולכן מדיניות המטבע שלה חסרה את יכולת התיאום הבינלאומי. חשוב עוד להוסיף, שהשליטה בשער החליפין בישראל חשובה יותר מאשר במרבית המדינות המתועשות בגלל פתיחותו הרבה של המשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם, ש-80% ומעלה מהתמ"ג שלו מופנים לייצוא וליבוא.  
 
אפשר להרחיב כאן עוד ועוד, אך נראה שהמסר כבר ברור. מחד, ישראל אינה שותפה לניסוח כללי המשחק הבינלאומיים בכלכלה. מאידך, המשק הישראלי – בגלל היותו משק קטן ובגלל ההיסטוריה שלו – פתוח מאד לייצוא, ליבוא, לתנועות כספים בינלאומיות ולהשקעות זרות, כך שהוא מושפע במיוחד מהשלכות כללי המשחק האלה. למרות תנאי הפתיחה, ישראל "הלבישה" על עצמה את מודל היסוד המומלץ היום על ידי הארגונים הבינלאומיים והמדינות הגדולות ללא הבחנות עדינות ובלי תשומת לב לניואנסים.
 
וכאן אנו חוזרים לכותרת – "כלכלה ישראלית". ברור לגמרי, שכל מי שמנהל כלכלה מודרנית אינו יכול לכפור במודל היסוד של מקצוע הכלכלה. ברור לגמרי, שישראל צריכה למלא הסכמים בינלאומיים, ולכבד את המלצותיהם של הארגונים הבינלאומיים החשובים. עם זאת, ישראל בפרץ התלהבות לא-מוסבר שאחז בה בסוף שנות ה-80 ואינו מרפה עד היום, לא ניצלה את החופש הניתן לה על ידי הארגונים להתאים את המודל לתנאיה. עכשיו, בחלוף 20 שנה, הגיע שלב הצגת השאלות מחדש, הגיע הזמן לתת כבוד ל"מצב הישראלי".
 
מהו אותו מצב? הנה בכמה מילים: משק קטן, משק בסביבה פוליטית-ביטחונית קשה, משק קולט עלייה, משק בעל היסטוריה ייחודית, מוסדות ייחודיים, ערכים ייחודיים. איך בונים מודל שידבר בקולו של המשק הזה – מודל של כלכלה ישראלית? בתהליך מתמשך מנסחים ערכי יסוד מוסכמים של מדינת ישראל. לומדים מחדש את העובדות והפרטים הנוגעים לכלכלת ישראל. לומדים היטב את העובדות והפרטים הנוגעים למשקים זרים. וכל אותו זמן, מתעמתים חזיתית עם המודל המרכזי של הכלכלה. מתעמתים ביושר ובאומץ, וכותבים את המודל שלנו.