כשהמצב נורא, אני לא צוחקת, אני מחייכת. והשבוע חייכתי כשראיתי את כותרות הענק, נגד מכירת חברת הביטוח הפניקס לחברת השקעות מרכזית באבו דאבי. אתייחס כאן לכותרות ב-The Marker, וב-Marker Week. כן, הכותרות מעיתון הכלכלה והעסקים של ישראל. העיתון הגלובלי, ההוא שחייב ששמו ייכתב באותיות לועזיות.
ממש לא, אם מביטים מתוך הביוגרפיה המקצועית שלי. כשהתחלתי את לימודיי, בשנות הששים, למדנו בקנאות דתית את המודל הקיינסיאני. הוא לא היה 'המודל הקיינסיאני', הוא היה הכלכלה. כששבתי למ.א. בכלכלה ב-1971, כבר היינו עמוק במודל הניאו-ליברלי, למרות שאף אחד לא העז לקרוא ללימודינו כך. יותר מזה, ספרי הכלכלה התעקשו לומר שהם עדיין קיינסיאניים. אך, בפועל, ניתוחם היה ניאו-ליברלי במידה רבה.
את סוף השבוע האחרון בילינו מחוץ לבית, בשדה בוקר. שהינו במלון קדמא, על מנת לחגוג את יום הולדתה החמישים של בתנו הקטנה, נועה. שיא המסיבה התממש בארוחה חגיגית בביתה של מארחת בשדה בוקר. הייתה שמחה. היה כיף. באמת.
איך מתחילים מאמר על הספר האדום, חשבתי לעצמי, מיד כשסיימתי את קריאתו. הספר האדום של אסף ענברי, על כל התנועות האדומות שהקימו את המדינה. ואז, כמו תמיד, הפתרון קפץ פתאום לעיניי. ניגשתי במקרה אל הכוננית הצמודה לחלון הגדול בסלוננו, שם תמיד מונחות ערמות ספרים שקראתי ועוד לא מצאתי להם מקום. ומתחתית הערמה, ניקר את עיניי פתאום הספר ניר עוז ימי בראשית, על גרעין ניר עוז, שהיה גרעין השומר הצעיר של האיש שלי בצבא. ומה אני רואה בקצה העליון של הכריכה? "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", מאיר יערי. אז, כן, מאיר יערי עוד חי.
כבר כמעט שלושה שבועות מהבחירות, ולא כתבתי מילה על המצב. נאלמתי דום, לא הכרחתי את עצמי להתבטא. עד יום שישי האחרון, שבו אכלתי עם שלושה מנכדיי. והם העירו אותי, אני חייבת לומר.
בארה"ב, רואים תגובה מאד שיטתית להעלאות הריבית שהחלו במארס 2022. הן החלו ב-0.25% לחודש, וצמחו עד ל-0.75%. שער הריבית מגיע ל-4% עכשיו, לאחר שעמד תקופה ארוכה על 0.25%. מעניין לראות שמדד המחירים לצרכן החל להגיב ארבעה חודשים לאחר פתיחת ההעלאות – בחודש יולי. אותו חודש, היה שינוי המדד, מנוכה העונתיות, אפס אחוזים לעומת קודמו. לאחר מכן, עשירית האחוז, ובאוקטובר – 0.4%. זאת, בעוד שבארבעת החודשים שקדמו, כל שיעורי האינפלציה, לבד מאחד, הגיעו לאחוז אחד ויותר מדי חודש. וב-13 החודשים, מאז אוקטובר שעבר, כל שיעורי האינפלציה, מנוכי העונתיות, חודש לעומת קודמו, הגיעו ל-0.6% ומעלה.
אני יודעת, זה נשמע לכם כמו בדיחה. אך מה שהיה עד כה גם הוא בדיחה, שלא הצחיקה. קראתי בעיון את כל מה שנכתב על הבחירות. טוב, כ-ל הוא מוגזם אולי, אבל די הרבה מהתגובות החשובות. קראתי, ואני דואגת.
לפני מספר שנים, לא זוכרת בדיוק כמה, עשיתי יום כיף עם בנותיי בתל אביב. בשלב כלשהו, עברנו ליד המוזיאון הישן, בשדרות רוטשילד, ובתי הקטנה אמרה שהוא שופץ מחדש, וכדאי לראות. נכנסנו פנימה, עשינו את הסיבוב, התרשמנו. ואז, פתאום נזכרתי שקניתי גם כרטיסים לסרט האורקולי על הכרזת המדינה, המוקרן בחדרון קטן בצד.
פשוט מאד, על פי תוצאות מסעותיו של האיש שלי למינימרקט ולמרכול השכונתי. אם מוצר מסוים, של יומיום, חסר פתאום כבר מספר שבועות, אני מבינה שמתכננים עליו. מדוע הוא צריך להיות חסר לפני ההעלאה? שאלה טובה. זה סוג של קוד שכבר למדנו, הוא לא מכזיב.
לא כתבתי את זה עד כה, אולי מחמת הבושה. אך בשנתיים האחרונות כמעט ולא פתחתי ספר. קראתי עיתונים באופן כפייתי – כל מילה, אבל בספרים לא הצלחתי להתרכז. לא יודעת, אולי זו עוד תופעת לוואי לקורונה. עוד נחקור את זה.
עידן השוק החופשי 