פשוט מאד, על פי תוצאות מסעותיו של האיש שלי למינימרקט ולמרכול השכונתי. אם מוצר מסוים, של יומיום, חסר פתאום כבר מספר שבועות, אני מבינה שמתכננים עליו. מדוע הוא צריך להיות חסר לפני ההעלאה? שאלה טובה. זה סוג של קוד שכבר למדנו, הוא לא מכזיב.
בשבוע של חג השמן הלאומי, שלפתי את בקבוק השמן מהארון יותר מפעם אחת. בשליפה ראשונה, שמתי לב שזה לא שמן הטיגון הרגיל שאני קונה – שמן קנולה של יצרן ישראלי ידוע. שני הבקבוקים דומים מאד במראה, ולכן בטעות הרמתי מהמדף את הבקבוק הלא-נכון.
לפני חודשיים, שבת מדיח הכלים שלנו. התקשרתי לחברת השירות, והם שלחו אלינו טכנאי. הוא בא, חיטט כמה דקות, וקבע שצריך להחליף את קופסת הסבון. חיכינו חודש, הקופסה הגיעה מחו"ל, הטכנאי התייצב אצלנו להתקין אותה, ו"הכל בסדר". שעתיים מאוחר יותר הפעלתי את המדיח, שוב הקופסה לא נפתחה. עד כאן, 690 שקל – 240 שקל ביקור, 450 שקל שקל קופסה.
בשבוע שעבר, בביקורי בסופר השכונתי, חיפשתי צמר פלדה ולא מצאתי. נברתי במדף, הזזתי את השורה הקדמית כי את הצמר פלדה תמיד שמים מאחור – אתם יודעים מה קורה עם מוצר של יצרן קטן ונידח שאין לו דיבור עם הנהלת רשת המרכולים – ולא מצאתי.
ניגשתי אל הקופה הראשית :
-סליחה, חסר צמר פלדה במדף. אולי תרשמי?
-א-ין צמר פלדה, ירתה לעברי הקוזאקית החסונה שתמיד יושבת שם.
-א-ין.
שאני אבין. א-ין.
השבוע, שוב הלכתי אל אותו מדף הזזתי את השורה הקדמית ולא מצאתי. ניגשתי לקופה הראשית:
-סליחה, חסר צמר פלדה במדף.
-אנחנו יודעות, חסר כבר כמה זמן ענו לי שתי הבחורות שישבו שם.
-מה זה חסר? מה זה אין? התפרצתי. אין במדינה? מחסור עולמי בצמר פלדה?
הבחורות שתקו, ומהצד נשמע פתאום קולו של מסדר המדפים הערבי מהכפר השכן:
-יש צמר פלדה במדף, בואי אני אראה לך.
ניגשנו למדף, המומחה הזיז במקצועיות את השורה הקדמית, ואין צמר פלדה.
-טוב, אני אביא מהמחסן, יש הרבה, הוא אמר.
המשכתי את סיבוב הקניות, ולאחר מספר דקות קראו ברמקול: הקונה שמחפשת צמר פלדה לקופה הראשית.
ניגשתי לקופה הראשית, מסדר המדפים עמד שם עם קרטון גדול מלא חבילות צמר פלדה. התעצבנתי וצעקתי אל הבחורות:
-מה זה הסיפור הזה. אני כבר שבועיים מחפשת צמר פלדה ואומרים לי שאין. אתן רוצות שאני אתלונן בהנהלה?
השתיים הביטו בי במבוכה וחשקו שפתיים.
-זה בגלל ככה הוציאו אותה מהסניף, אמר פתאום מסדר המדפים שלא מכיר את כללי המשחק.
-הוציאו? לא הבנתי.
-כן, פיטרו את הסדרנית של המדף הזה, נידבו לי הבחורות סופסוף פרשנות.
קוראיי היקרים, סיפור כזה לא כותבים סתם ככה. זה סיפור שתובע שורה תחתונה. זה סיפור שלא יכול בלי מסר. אז הנה המסר הנוקב הראשון: ככה הוציאו אותה מהסניף. כן, יחסי העבודה הם מה שהיו, ועוד יותר גרוע. תחליטו עכשיו מה כל חוקי העבודה הנפלאים שנחקקים על ידי ח"כים חרוצים מועילים לעובדים אילמים מרוב פחד.
והנה המסר הבא: מר גורלם של היצרנים הקטנים. במשקנו הקטן שולטים ענקים מעטים בכל תחום. איך מרגיש יצרן שתמיד נדון לשבת בשורה האחורית?
והנה עוד מסר: מצב המשק כמצב הסופר שלי. תמיד מבולגן, עובדיו מתחלפים כל שני וחמישי, והבעת חוסר-אונים עולה על פניהם בתגובה לכל שאלה או בקשה. איך נראה לכם הסופר-המשק הזה – על סף צמיחה מדהימה? בעיצומה של פריחה חברתית?
קוראיי המסורים, תבחרו בעצמכם את שורת המחץ לסיום הסיפור הזה. אל תיכנסו ללחץ, כל שורה מתאימה. כל שורה היא פתיחה לסאגה הבאה.
עידן השוק החופשי 