מעל לכל תגובה שאני מקבלת עכשיו בפייסבוק, מופיעה הכותרת 'undefined', שזה בתרגום לעברית 'לא מוגדר'. מה זה אומר? מדוע זה הופיע פתאום, איש עד עכשיו לא הצליח להסביר לי. מה שבטוח, זה לא לטובתי, גם מספר הכניסות לפייסבוק שלי נפל בחדות. אם מישהו נתקל בזה, ויודע מה זה, הוא מזמן לכתוב לי כאן או בהודעה.
אני קוראת על הדיונים המתקיימים עכשיו. אני פוגשת שוב ושוב מילה עתיקה שנעלמה – אסטרטגיה. "אין אסטרטגיה", אומרים בעיתונים. אסטרטגיה היא תוכנית פעולה כוללת. המונח נגזר מהמילה היוונית סטרטגוס, שמשמעותה גנרל או מצביא. אז גנרל או מצביא דורש תוכנית כוללת. זה לא מה שאנחנו רואים בממשלתנו בימים אלה.
טבריה היא עיר די גדולה, 52 אלף איש. לא גדולה כמו רעננה, או כפר סבא, ואפילו לא כמו הוד השרון שבה גדלתי, אבל בכל זאת גדולה למדיי. את זה רואים רק כשיוצאים ממנה, ועוברים מסלול מייגע במעלה ההר. למטה, בתחתית, היכן שהכינרת נמצאת, וכל המלונות היותר יוקרתיים, מרגישים כמו בעיירה נידחת. זאת, אם מעזים ויוצאים מהמלון לשאוף אוויר, ולטייל לאורך הכינרת.
בשנתנו השנייה בירושלים, הסקנו את המסקנות. עברנו מקריית משה הזעיר-בורגנית למרכז העיר. גרנו ברחוב רש"י, בשכונת מקור ברוך בירושלים. עולם שונה לגמרי מכפר סבא ורמתיים. היום זה אזור חרדי לגמרי, אז זה היה אזור מזרחי-ירושלמי. שם, במכולת, למדתי לראשונה שיש גבינת קצ'קבל. היום, עם בעלי הבולגרי-ספרדי, זו הגבינה האהובה בבית. אצלנו, ברמתיים, היינו קונים 'גבינה צהובה'. מי ידע להבחין בין גבינה א' לגבינה ב'.
אפתח בציון כמה עובדות עלי ועל משפחתי. נכדתי האהובה השתחררה לאחרונה מארבעה חודשי מילואים, כקצינת מבצעים של גדוד בגולני. היא עברה ישר (ובאיחור) לתחילת לימודי רפואה בבאר שבע. שני נכדים בנים שלי משרתים (אחד בקרוב) ביחידות קרביות במיוחד. יש לי, אם כן, סיבה לדאוג, ואני דואגת. אני לא סומכת על ראש הממשלה. על כן, אני חושבת שחייבים למצוא פיתרון מדיני כבר עכשיו, גם אם זה כרוך במספר ויתורים.
כשהגענו לירושלים, לא היה לנו מושג מה זה חדר שכור. היינו שתי חברות מתיכון כפר סבא, רותי ואני, גדלנו בבתים מסודרים בשרון. על כן, החדר הראשון ששכרנו היה באזור שאז היה קצת דתי, היום הוא חרדי לגמרי, בכניסה לירושלים, על יד מוסד הרב קוק. בעלת הביית הייתה אישה פרסייה, גרושה, אמא לבן.בחדר השני גרו שתי חברות מרחובות. עבר זמן עד שהבנו שהרטיבות הנצחית בחדר השירותים היא שתן של הילד. לקח זמן עד שקלטנו שהילד הוא לגמרי מופרע. יום אחד, רותי יצאה למרפסת, הוא שהיה בחדר של אימו, נעל אותה שם בחוץ, שכב על המיטה הגדולה, טלטל ידיים ורגליים, והתפוצץ מצחוק.
בפוסט העצוב של השבוע שעבר, סיפרתי לכם איך נהפכתי לפקידתו של קצין האלחוט. פקידה, פקידה, אבל הוחלט שדווקא בתרגילים אנחנו האלחוטניות שהודחו נחזור לתפקידנו המקורי. השתתפתי במספר תרגילים כאלה, אחד אני זוכרת במיוחד. זה היה כששימשתי כאלחוטניתו של מפקד הגייס, דדו.
ככה אני כותבת בדרך כלל. חושבת על עניין כלשהו, ופותחת במשפט הראשון שקופץ לי. עכשיו כשאני חושבת על הגייס, מייד עולה אצלי: יאללה-יאללה פחות רוח, יאללה-יאללה פחות זבל". זו באמת הייתה תקופה קצרה, התקופה בה שירתי בדואר, או איך שקראו לזה, תחת פיקודה של שושנה התורכייה. וזה מה שהיא הייתה אומרת למחזריה – הנהגים והטבחים. יצאתי משם, אז בואו נדלג להתחלה.
צפירה, בתו, שלמדה אתי בבית הספר התיכון, שמעה שאני מתגייסת ביום שלה, והציעה לי לבוא איתם. היום זה אולי מצחיק, אבל אז להגיע מרמתיים לתל השומר בתחבורה ציבורית, ועוד מוקדם בבוקר, היה בהחלט סיפור. על כן שמחתי והודיתי להם כשעצרו לי. ספיר נענע בראשו, ומיהר לשוב לערימת ניירותיו. כל הדרך לא שמעתי ממנו מילה. בכל זאת שמחתי.
בתיכון על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי זורקת את הקלמר שלי על הרצפה, ואז אוספת את כל העפרונות, המחדדים והמחקים. יופי, עברו עשר דקות. עשר מתוך חמישים, גם זה משהו.
עידן השוק החופשי 