פעמיים בשנה, נסענו אמי ואני לתל-אביב. זה היה לקראת החורף ולקראת הקיץ. היינו עולות על אוטובוס ברמתיים, נוסעות עד התחנה המרכזית בעיר, ומשם, לתופרת בקו 4. הגברת שלזינגר גרה בתחילת רחוב נחלת בנימין, בצד שמאל. לא זוכרת את הכתובת המדויקת. משהו כמו מספר 5 או מספר 7. אחותי אמרה לי פעם את הכתובת, רשמתי על פתק, והוא הלך לאיבוד. הגענו מבלי לתאם בטלפון, למי היה טלפון. הגברת שלזינגר תמיד הייתה שם.
"תתכבדו, מפרי הארץ". הייתה אמי אומרת כשהגישה את קערת הפירות, מגינתנו כמובן, לחברותיי שהגיעו מתל אביב. הן היו בנות של סוחרים פולנים מכובדים, שהכרתי בצבא, הערצתי את דירות שלושת החדרים שלהן בשלמה המלך בתל אביב. מה להן ולפרי הארץ. רציתי שהאדמה תפער את פיה, ותבלע את אמי עם פרי הארץ שלה.
כשאבי היה ילד קטן, אבא שלו אמר שאין עוד דבר כזה. אומרים לו שהוא בא עם אבא לבית הכנסת מחר, לילה שלם הוא לא ישן, ולא נותן לאף אחד אחר לישון. וכך זה נמשך כל החיים.
הגינה שלנו ברמתיים הייתה ידועה ביופיה. וכשאני מנסה להגדיר מה היה יפה בה, אני חושבת שזה האיזון בין סדר לאי-סדר. איך שנכנסת לחצר, קלטת את הסדר: הלכת בשביל ישר מהשער לכניסה לבית. משני צדדיו הייתה גינה, בצד ימין גינת פרחים, בצד שמאל גינת עצים, שיחים ופרחים. מול הכניסה לבית בצד ימין פרחה כל סוף קיץ קבוצת חבצלות החוף. בצד שמאל, צצה כל סוף קיץ – קבוצת חצבים.
הוריי נתקלו בנאציזם בשלב מוקדם יחסית. הם אמנם לא נולדו בגרמניה, אבל שהו שם בין 1934 ל-1936. שהו ודי מיהרו לחזור לארץ, כי מיום ליום זה הפך לבלתי נסבל. ואז, בשלב כלשהו, הם הבינו שיש שואה. הבינו, וכל אחד מהם הגיב בדרך משלו.
אתם רוצים חיים מעניינים? בקשו מחמי, יוסף, שישאיל לכם קצת מקורות חייו. בשבוע שעבר, סיפרתי על קבלת תואר המייסטר שלו. קצת אחרי, הוא נשא לאישה את חמותי, ציפורה. אישי, ניסים, נולד ב-1939. אז, כידוע, פרצה מלחמת העולם השנייה. בולגריה, מראשיתה, הייתה ביחסי דיבור עם גרמניה הנאצית. בשלב כלשהו, גורשו היהודים מסופיה לערי השדה. חמי וחמותי עברו לרוסה, על שפת הדנובה, חמי גויס לעבודות שירות בצבא.
זה לא רק שהם כבר נפטרו. זה בעיקר שהמהות שלהם נמחקה. הערכים המוצקים שעליהם הם נשענו. הערכים המוצקים שעליהם החברה נשענה.
בילדות שלי לא היו מחשבים, לא היו טלפונים סלולריים. על כן לא שיחקנו בכל המשחקים שמשחקים בהם עכשיו. היו לנו שני משחקים שאני זוכרת: בנדורות ופורפרות. בנדורה בערבית, הלא היא עגבנייה. כך קראו לגולות זכוכית קטנות וצבעוניות, שאותן הרצנו על הקרקע, ובמצבים שונים (מי זוכר מה הם היו) זכינו או הפסדנו. הבנדורות הכי שוות היו ה'פרפריות', בנדורות שקופות עם פס זכוכית צבעוני בפנים.
כשהגענו לארץ, גרנו שנה ועוד קצת בסן מרטין. בסוף שנתנו הראשונה שם, בתנו דפנה הגיעה לגיל 3, גיל של גן לכל דיעה. רשמנו אותה למעון לא רחוק מהבית. הכל התרחש תקופה קצרה לאחר מלחמת ששת הימים, תקופה שבה ההתערבבות עם השטחים הביאה לכאן מגיפות אקזוטיות שלא היכרנו קודם. אני בעיקר זוכרת מגיפה חולירע שהשתוללה. ובשכונת העוני שלנו, היא כמובן כיכבה. חוץ ממנה, אני לא זוכרת דבר מהגן ההוא. ברחנו משם מהר, וכנראה מחקתי.
הדירה הראשונה שלנו בירושלים הייתה בשכונת סן מרטין. שכונה מאוחרת של הקטמונים, אחת משמונה תת-שכונות שהחלו להיבנות ב-1952, על מנת לקלוט עולים. היא גם נראתה בהתאם, דירה קטנה באיכות בנייה גרועה, דירת עוני. סן מרטין שוכנת במערב הקטמונים, מול פארק הצבאים.
עידן השוק החופשי 