אני קוראת על הדיונים המתקיימים עכשיו. אני פוגשת שוב ושוב מילה עתיקה שנעלמה – אסטרטגיה. "אין אסטרטגיה", אומרים בעיתונים. אסטרטגיה היא תוכנית פעולה כוללת. המונח נגזר מהמילה היוונית סטרטגוס, שמשמעותה גנרל או מצביא. אז גנרל או מצביא דורש תוכנית כוללת. זה לא מה שאנחנו רואים בממשלתנו בימים אלה.
אפתח בציון כמה עובדות עלי ועל משפחתי. נכדתי האהובה השתחררה לאחרונה מארבעה חודשי מילואים, כקצינת מבצעים של גדוד בגולני. היא עברה ישר (ובאיחור) לתחילת לימודי רפואה בבאר שבע. שני נכדים בנים שלי משרתים (אחד בקרוב) ביחידות קרביות במיוחד. יש לי, אם כן, סיבה לדאוג, ואני דואגת. אני לא סומכת על ראש הממשלה. על כן, אני חושבת שחייבים למצוא פיתרון מדיני כבר עכשיו, גם אם זה כרוך במספר ויתורים.
בכל פעם שאני רואה את הטנקים של צה"ל מבוססים בחולות עזה, אני אומרת לעצמי: טוב, עכשיו זה חול, מה יהיה בעוד חודש? ברור לי שתהיה שם ביצה אחת גדולה. ברור לי גם שזה לא כיף כבר עכשיו לשלוח את כל תושבי צפון עזה לדרומה, לראות את כל הזקנות, המסכנות והילדים צועדים דרומה עם מעט הרכוש שיכלו להציל על כתפיהם.
זה מה שראיתי אתמול, במסיבת העיתונאים של נתניהו, גלנט וגנץ. שלושה קודקודים, לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש. טוב, אני מבינה ששרה מלבישה ככה את נתניהו. אבל גלנט וגנץ, למען השם, מדוע אתם חייבים לשדר לציבור את ההזדהות הזו. לא, זה לא מוסיף לכם כבוד. נהפוך הוא, אתם הופכים לעוד מעריצים ומחקים של ראש ממשלה לא אהוד.
אז אתמול, כמו בכל מוצאי שבת כמעט, עמדנו בגשר חמד. הרגשנו טוב. כולם מסביבנו היו זקנים, אולי לא כמונו, אך לא צעירים בהרבה. היו גם לא מעט צעירים עם ילדים. לא היו, או היו רק מעטים, בני גיל הביניים. הם נעדרים משום מה. אני שמה לב לזה כבר תקופה ארוכה. אני שואלת את עצמי מדוע. הבת שלי מקשיבה ועונה: בני גיל הביניים נוסעים למקומות מרכזיים יותר.
יום ששי, קמתי פסימית כהרגלי בתקופה האחרונה. ואז, אחרי שבישלתי, התיישבתי עם עיתוני סוף השבוע, או, ליתר דיוק, עם הסופשבוע של ידיעות אחרונות. אנחנו מנויים על ידיעות אחרונות רק ביום ששי. זאת משום שאני מתה על מוסף סוף השבוע של העיתון. אני עוברת טור אחרי טור, משלמה ארצי ועד לדנה ספקטור, הכי אוהבת את חנוך דאום, לא מדלגת על איש מהם. הפעם, התעודדתי, הם היו כולם מיואשים.
איך אני יודעת שהתחיל הסתיו? לא מהעיתון, לא ממאמרים חשובים. אני מסתכלת על ארבעת העציצים, התלויים אצלנו על העצים. העציץ הקרוב ביותר לכניסה, זה שממש מתחת לכליל החורש המצל, נמצא עכשיו בפריחה המלאה שלו. הכי פורחים הם הגרניום הנשפך הלבן והגרניום הצהוב. אחריהם – הסגולים, והאדומים-בורדו בסוף. משם, אני עוברת לשלושת העציצים התלויים על עץ הזית. פה, המצב היה עגום עד לאחרונה. תיקון ראשון, פריחה די מלאה בעציץ המוצל יחסית שמקדימה. אחריו, פריחה בעוד עציץ מוצל למדיי. האחרון, העציץ שהכי חשוף לשמש. הצבעים, כאן, אגב הם בעיקר הסגולים והבורדו.
נתחיל בזה שהמייל שלי לא עובד כבר מיום חמישי בערב. אני לא מקבלת מיילים. מדינה נורמלית? לא נראה לי. בכל זאת, זה לא מטופל. נמשיך באיך שהכרתי את נתניהו. בעידן אריק שרון, הוא היה מגיע למשרד התעשייה והמסחר ברחוב אגרון. המדרגות הראשיות לבניין פלס המפואר היו מדרגות של ארמון. לראות אותו מטפס במדרגות האלה באותה תקופה, בהחלט היה מרשים.
קמתי בבוקר, וחשבתי שכדאי לפתוח את 'הארץ'. מה יש לי לחפש ב'הארץ'? הוא מאתמול, עבר בינתיים נצח. מאז ועד כה, המחשבות בראש שלי הסתובבו.
חשבתי על הנכד שלי, שעוד מספר ימים מתגייס לשנת שירות. שירות אתגרי, ברור, שזה לפני שירות אתגרי עוד יותר בצבא. הוא כמובן מתנדב ליחידה מובחרת. הוא, כצפוי, שוקל עכשיו עם חבריו, המטורפים גם הם כמובן, אם להתגייס ליחידה המובחרת. ואני, הסבתא, מה יש לי לומר? יש לי כבר נכד ביחידה מובחרת אחת.
בהסתכלות על האינפלציה, שמתחילה לרדת פתאום, שמתי לב לתופעה מעניינת אחת. בעולם גלובלי, האינפלציה או הדיס-אינפלציה הן מחלות מידבקות. בדרך כלל, ארה"ב מובילה, כולן עוקבות אחריה.
עידן השוק החופשי 