בשנתנו השנייה בירושלים, הסקנו את המסקנות. עברנו מקריית משה הזעיר-בורגנית למרכז העיר. גרנו ברחוב רש"י, בשכונת מקור ברוך בירושלים. עולם שונה לגמרי מכפר סבא ורמתיים. היום זה אזור חרדי לגמרי, אז זה היה אזור מזרחי-ירושלמי. שם, במכולת, למדתי לראשונה שיש גבינת קצ'קבל. היום, עם בעלי הבולגרי-ספרדי, זו הגבינה האהובה בבית. אצלנו, ברמתיים, היינו קונים 'גבינה צהובה'. מי ידע להבחין בין גבינה א' לגבינה ב'.

זה נשמע רומנטי, אבל כל בוקר צעדנו במעלה רחוב יוסף בן מתתיהו עד לרחוב יפו, מול מחנה יהודה. משם, הלכנו ביפו עד קינג ג'ורג', ולקחנו את קו 9 לאוניברסיטה. היינו צעירות, אין מה לומר.

אני ממש זוכרת כל מטר בדרך. במיוחד אני זוכרת את חנות התכשיטים על רחוב יפו, ממש ממול רחוב יוסף בן מתתיהו. זו הייתה חנות תכשיטי זהב יפהפייה. בדיעבד, התברר לי שרות דיין הייתה קונה שם תכשיטים למשכית. הצורף היה אדם ששם משפחתו אשור. שם מתאים לאדם שהגיע לארץ מחלב שבצפון סוריה. בעיקר נדלקתי שם על שרשרת עם תליון בצורת דג. שלומי אמר שהוא יכול להשיג לי, אבל אז חשבתי שדג הוא סמל לפיריון, נראה לכם מתאים בגיל שבעים?

שלומי הוא אחד מילדיו של בעל החנות. יש לו עכשיו חנות קטנה ויפהפייה ברחוב יפו ממול. קניתי אצלו צמיד זהב בסגנון מרוקאי, שהוא מכין עם אחיו. זה עוד לפני שידעתי שהוא 'הבן של'. רוב עיסוקו הוא נסיעות לחו"ל, ורכישת תכשיטים יפים וייחודיים. יש לפחות ארבעה אחים צורפים במשפחה. בשבוע שעבר, ביקרנו אח שיש לו חנות ליד שלומי. הייתי עם נכדתי שרצתה עגילים. קנינו שני זוגות חישוקים, וזוג אחד עם אבן כחולה, כצבע עיניה של הנכדה. נכנסנו גם להגיד שלום לשלומי. נכדתי עונדת שרשרת זהב עם תליון כחול שקנינו אצלו. שני האחים היו נחמדים להפליא, האח שהיינו אצלו פעם אחת בלבד, זכר אותנו, ובא לעזור לנו ברכישה.

יצאנו משם, ועמדנו מול מה שהיה החנות של האב. בשלב מסוים, היא הוחרמה, ואמרו לאחים שצריכים את המקום בשביל מסילת הרכבת. הם קיבלו פיצוי זעום, ותבעו את החברה האמריקאית. הם כמובן לא זכו, זו החברה שבונה במגרש אליאנס. עכשיו יש שם סופרמרקט ועוד חנויות. מעל לבניין היפהפה עם הקשתות, הרימו מספר קומות מרובעות ומכוערות. אמא'לה איזו אטימות, אמא'לה איזו רשעות.

בחזרה מהאוניברסיטה התעכבתי תמיד בחנות החרוזים שליד כיכר הדויד'קה. היום, כבר אין דויד'קה בכיכר, היא הועבר לאיזור בית המשפט העליון. וכמובן שאין חנות. ישבו שם שני זקנים מזרחיים, ומכרו חרוזים מיוחדים שהם אספו ממקומות אקזוטיים, נדמה לי שהרבה היה מהודו. זה היה מונח בקופסאות קרטון מאובקות, שהם שלפו אחת-אחת בסבלנות רבה. אני זוכרת במיוחד שני צמידי זכוכית שקניתי אצלם, אחד צהוב ואחד אדום. אין לי מושג להיכן הם נעלמו. קניתי גם עגילים מיוחדים. הכל כמובן עלה פרוטות.

זו הייתה ירושלים של השנה ההיא, ירושלים האמיתית. היא התפוגגה בינתיים. אני זוכרת אותה באהבה רבה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****