אפתח בציון כמה עובדות עלי ועל משפחתי. נכדתי האהובה השתחררה לאחרונה מארבעה חודשי מילואים, כקצינת מבצעים של גדוד בגולני. היא עברה ישר (ובאיחור) לתחילת לימודי רפואה בבאר שבע. שני נכדים בנים שלי משרתים (אחד בקרוב) ביחידות קרביות במיוחד. יש לי, אם כן, סיבה לדאוג, ואני דואגת. אני לא סומכת על ראש הממשלה. על כן, אני חושבת שחייבים למצוא פיתרון מדיני כבר עכשיו, גם אם זה כרוך במספר ויתורים.
כשהגענו לירושלים, לא היה לנו מושג מה זה חדר שכור. היינו שתי חברות מתיכון כפר סבא, רותי ואני, גדלנו בבתים מסודרים בשרון. על כן, החדר הראשון ששכרנו היה באזור שאז היה קצת דתי, היום הוא חרדי לגמרי, בכניסה לירושלים, על יד מוסד הרב קוק. בעלת הביית הייתה אישה פרסייה, גרושה, אמא לבן.בחדר השני גרו שתי חברות מרחובות. עבר זמן עד שהבנו שהרטיבות הנצחית בחדר השירותים היא שתן של הילד. לקח זמן עד שקלטנו שהילד הוא לגמרי מופרע. יום אחד, רותי יצאה למרפסת, הוא שהיה בחדר של אימו, נעל אותה שם בחוץ, שכב על המיטה הגדולה, טלטל ידיים ורגליים, והתפוצץ מצחוק.
בפוסט העצוב של השבוע שעבר, סיפרתי לכם איך נהפכתי לפקידתו של קצין האלחוט. פקידה, פקידה, אבל הוחלט שדווקא בתרגילים אנחנו האלחוטניות שהודחו נחזור לתפקידנו המקורי. השתתפתי במספר תרגילים כאלה, אחד אני זוכרת במיוחד. זה היה כששימשתי כאלחוטניתו של מפקד הגייס, דדו.
ככה אני כותבת בדרך כלל. חושבת על עניין כלשהו, ופותחת במשפט הראשון שקופץ לי. עכשיו כשאני חושבת על הגייס, מייד עולה אצלי: יאללה-יאללה פחות רוח, יאללה-יאללה פחות זבל". זו באמת הייתה תקופה קצרה, התקופה בה שירתי בדואר, או איך שקראו לזה, תחת פיקודה של שושנה התורכייה. וזה מה שהיא הייתה אומרת למחזריה – הנהגים והטבחים. יצאתי משם, אז בואו נדלג להתחלה.
צפירה, בתו, שלמדה אתי בבית הספר התיכון, שמעה שאני מתגייסת ביום שלה, והציעה לי לבוא איתם. היום זה אולי מצחיק, אבל אז להגיע מרמתיים לתל השומר בתחבורה ציבורית, ועוד מוקדם בבוקר, היה בהחלט סיפור. על כן שמחתי והודיתי להם כשעצרו לי. ספיר נענע בראשו, ומיהר לשוב לערימת ניירותיו. כל הדרך לא שמעתי ממנו מילה. בכל זאת שמחתי.
בתיכון על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי זורקת את הקלמר שלי על הרצפה, ואז אוספת את כל העפרונות, המחדדים והמחקים. יופי, עברו עשר דקות. עשר מתוך חמישים, גם זה משהו.
קרוב לשמונים שנה מאז שהגעתי לשכונה. זמן לעשות סיכום של החיים שלנו. והשאלה הראשונה היא, כמובן, מי חי ומי מת. אז נתחיל באלה שכבר לא איתנו.
אתם, כמוני, בוודאי למדתם את תולדות הציונות מהספרים. אז הרצל כתב ככה, ואחד העם כתב ככה. הורינו קראו את זה, וישר עלו לאונייה שהובילה אותם לארץ. אבל יש גם סיפור אחר, לא פחות אמיתי, ואותו אבי סיפר לי כשכבר היה זקן, ולא עשה חשבון לאף אחד. אבי גדל בעיירה בשם רוז'ישץ', בצפון-מערב אוקראינה, על גבול פולין. הם לא היו עשירים, אבל היה להם בית עם גינה שטופחה באהבה על ידי סבתי. אבי ספג שם את אהבת הטבע שלו, ואת הרצון לעקוב אחר צפצופי הציפורים. ואז הגיעה מלחמת העולם הראשונה, עם החזית על יד אותה עיירה. ביתם של סבי וסבתי נשרף על ידי הצבא האוסטרי ב-1915. מדוע? סתם ככה, בא להם.
הצד המזרחי של חצר בית הוריי היה מופרד מהשדה על ידי שדירת עצי חושחש. עצי חושחש? אתם אומרים, אולי אתם לא יודעים שהם מלאים בקוצים, אין גדר טובה מזו. אל השדה הגענו לכן בדרך מסביב, וטוב שהגענו, לא היה שדה יפה ממנו. באביב הוא היה מלא פריחה מבושמת, היינו רובצים על אדמת החמרה נושמים ונרגעים.
לפני כשבועיים חלה תקלה בשואב האבק שלנו. שואב טוב, ויקר כמובן, מסוג דייסון. הוא התחיל לעבוד והפסיק, התחיל והפסיק. התקשרנו ליבואן: חברת ברוכים בירושלים. אמרו לנו לצלם את זה ואת ההוא, ולשלוח בסלולרי. לקח זמן, ובסוף איתרנו את הבעיה: הפילטר דורש החלפה. יופי, אמרנו, תביאו לנו פילטר. לא, ענו לנו, פילטר רק אצל היבואן: חברת דייסון בפתח תקווה.
עידן השוק החופשי 