כשסיפרתי לאבי שהחלטתי ללמוד כלכלה, הוא אמר: יופי, תסחבי את התיק של השררר.  אבי היה פרא אדם שונא שררה מאין-כמוהו. הוא לא ידע הרבה על מקצוע הכלכלה, אבל הכיר מספיק את החיים הציבוריים כדי לקלוט שכלכלן הוא תמיד נושא כלים של מישהו.

אבי, שלא למד מימיו כלכלה, לא חווה את הקסם שבמודלים הכלכליים: ההיגיון הבהיר, הניסוחים החדים, הטיעונים המושחזים, והעיקר, השלטת הסדר במציאות כאוטית. אני, שכן למדתי, זרחתי מאושר כשהייתי בטוחה שאני מבינה מדוע פורצת אינפלציה, ואיך משיגים תעסוקה מלאה. כן, כמו כולם, בסיום ה"מבוא לכלכלה" כבר יכולתי לפתור את בעיותיה הכי קשות של האנושות.

ביטחוני הבלתי מעורער ספג מכה קשה כשהתחלתי לעבוד ככלכלנית יישומית. פתאום נאלצתי לראות את העובדות, שלא תמיד רוצות להתגהץ לתוך המודל. למרות זאת, שנותיי הראשונות ככלכלנית במשרד ממשלתי הקנו לי תחושת ערך עצמי. יש משהו טוב בלהיות שוליה. איסוף החומר, עריכת החישובים, ניתוחם וסיכומם בכתב – אם הם נעשים ביושר – מקנים למבצעם סיפוק וגאווה של סנדלר הגון.

אלא, שלרוע המזל, תקופת הסנדלרות חייבת מתי שהוא להסתיים. זו, למצער, מסקנתם של רוב האנשים השואפים להכרה מקצועית והכנסה סבירה. בימי בשרות הממשלתי, הדרבון להתקדמות מוכחת נבע ממניעים בסיסיים כמו: חדר שאינו קיטון, כיסא עם ריפוד, ושולחן נקי מחריטות.

רגע היציאה לעולם הגדול הוא הרגע שבו הובהר לי מהי סחיבת תיק. לא חשוב מה הייתה המשימה – ייצוג המשרד באחת מוועדות הכנסת, או ראיון עיתונאי – ההבנה נחתה עלי באחת: אה, בשביל זה אני כאן, חבריי הטובים חיפשו עם מי לחלוק את העונג הצרוף של המפגשים האלה. אודה, לבושתי, לא הגעתי לשלב התקשורתי האולטימטיבי, אותו ניסח פעם פוליטיקאי ציני וכריזמטי ידוע במדינת ישראל: הם (חברי הכנסת והעיתונאים) שואלים אותי דבר אחד, ואני עונה להם דבר אחר.

המיומנות להגיד את הדבר האחר היא שהופכת את פקידי הממשלה הבכירים לכה מבוקשים במגזר הפרטי. ניסיונם התקשורתי, הכרויותיהם המקצועיות, ובמיוחד יכולתם המוכחת לפענח קודים ארגוניים, נחוצים בעסקים לא פחות מאשר במגזר הציבורי. ובמילים אחרות, מנהל המחלקה הכלכלית בבנק גדול, או איש הדירקטוריון של חברה מכובדת, חייבים לדעת לסחוב את התיק. לא, חלילה, של השר הפוליטיקאי המושחת, אלא של בנה המוכשר של אשת העסקים הרוחנית, חובבת המדיטציה הטיבטית.

וכאן, במאמר מוסגר, חבויה שאלת השאלות, שכמה מחבריי הטובים שואלים את עצמם עד היום הזה: מה עדיף על מה – לעבוד בשירותו של פוליטיקאי שחייב לגייס כספים לפריימריס או של איש עסקים שחייב להנפיק אג"ח על הנדל"ן שלו בקזחסטן? איפה החופש האמיתי – בניהול מחלקה כלכלית ממשלתית, שלכאורה חייבת לציית ל"כללים", או בכתיבה עיתונאית לכאורה חופשית, שמחייבת לנחש בלי מילים את כוונתם של המפרסמים ואת צרכיו העסקיים המגוונים של בעלי העיתון.

הדילמה הזו הופכת להיות עוד קשה יותר, כשתופשים שאי אפשר להבין באמת כלכלה אם לא מתחבטים די פעמים במילוי חובות כאלה. כי הבנת הסתירות האנושיות נרכשת רק הודות ללחצים, כעסים ותסכולים.

אני, ככלכלנית צעירה, למדתי הרבה מהנבירה שנכפתה עלי בנתוני כל תת של תת- ענף בתעשייה. כי הקפיצה בתת-ענף היא לעתים קרובות המפתח להבנת תהליך. החכמתי מאד מעריכת חישובים מייגעים בשתי סדרות נתונים מקבילות המתייחסות לאותו משתנה, כי ההבדל – הלפעמים ממש תהומי – בתוצאות המחיש לי את גבולות מהימנותם של נתונים סטטיסטיים. אני לא מזלזלת בסטטיסטיקה בעקבות זה, אני רק יודעת שהסקת מסקנות אמפירית רצינית דורשת טונות של עבודה שחורה.

אך הכי הרבה החכמתי מחנופתם ואיומיהם, שמתחלפים באחת, של פוליטיקאים, בכירים במגזר העסקי, מנהלים בתקשורת, וממלאי תפקידים אחרים. חילופי הדברים האלה – שמטיבם אף פעם לא מונצחים בכתובים – מבהירים בשיטת הכאב עד כמה כל עניין שעל הפרק חשוב לבעליו. באותם רגעים, צצה אצלי לא פעם אמפתיה לפוליטיקאי או לאיש עסקים שמלכתחילה הצטייר לי כצבוע. צבוע הוא נשאר, אבל חוויתי אתו לרגע את אימת הקורים שבתוכם הוא לכוד.

המפגש עם הקורים מאפשר לי היום הסתכלות מפוכחת על הכלכלה. כן, אני מכירה את התיאוריה הכלכלית, אבל אני גם יודעת מי לחץ לפתיחה מוחלטת של היבוא בישראל, איך ולמה. שמעתי במו אזני את הפחד בקולו של ממלא תפקיד בכיר במגזר העסקי שניסה לגייס את בוחריו לומר מילה של הסתייגות (כן, רק מילת הסתייגות לא יותר מזה) על טירוף שכר המנהלים. הכרתי מקרוב את הלחצים לקיצוץ תקציב הממשלה, ומי במגזר העסקי חשב שזה יעזור לתשלומי הרבית שלו. אחרי כל אלה, אני חשה בעצמותיי – וזה הרבה מעבר להבנה – עד כמה כל אסכולה כלכלית היא תלוית חששות, תקוות, ומיותר לומר, אינטרסים.

 
פעם ראשונה, במאמציך לחולל פיחות: שתי הורדות רבית חריגות – מחצית האחוז כל אחת  ב-25.2 וב-24.3; רכישה בהיקף ניכר של מטבע זר בראשית מארס; והצהרתך ב-20.3 על רכישת מט"ח קבועה של בנק ישראל – כ-25 מיליון דולר ליום, עד לסך של כ-10 מיליארד דולר.
 
פעם שנייה, בהתבטאות שאולי לא ייחסת לה חשיבות בישיבת הממשלה מה-13 לאפריל, בה קבעת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך.
 
והוי מה חבל שחוש ההומור של הספקולנטים לא מתבזבז סתם ככה כמו אצל האנשים הרגילים. הם לא צוחקים בקול, הם מחייכים וקורצים, ורצים מהר לקנות/למכור מטבע זר.
 
וכך, חתירתך לחולל פיחות התקבלה ברוח מאד טובה. בשבוע שלאחר הורדת הרבית הראשונה, טיפס שער החליפין של השקל לעומת הדולר בכ-2%. ואז, בשבועיים וחצי הבאים, צנח בכ-8% לשפל שלא זכור כבר שנים רבות. כתגובה, יזמת את צעדי חודש מארס שהמחישו כמה אתה לחוץ לפיחות. לחיצות שלא תגונה – המשק היצרני אינו יכול לתפקד עם כאלה ייסופים. אלא שחברינו הספקולנטים שוב קרצו, והקפיצו את שער החליפין בכ-7% תוך שלושה שבועות.
 
וכששער הדולר היה בשיאו, בדיוק כשמהמרי הטבע החלו להרהר איך יורדים מהעץ, שוב לא אכזבת והגשת להם את הסולם. בישיבת הממשלה, ב-13.4, אמרת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך. זה הספיק כדי להנחית אותו חזרה עד ל-3.486 בסוף השבוע שעבר, כלומר קרוב ל-4% מתחת לשיאו האחרון.
 
אין מילים, הקרדיט מגיע לך. נדנדת השקל מסוף פברואר ועד הלום כולה שלך. היא אינה נובעת מיחסי המטבעות הזרים – השקל מתנדנד חזק גם לעומת האירו. היא נובעת משאיפתך המוצהרת להשיג פיחות, וייצר ההשתעשעות של שחקני המטבע. מרגע שהבינו מה הכיוון שלך, הם ידעו מה יהיה הכיוון שלהם. מבחינתם, כל שינוי שער חד הוא קופון פוטנציאלי, שיש לחתור לגזירתו. ואכן, אפשר לראות איך תנודות המטבע התגברו מאז שהצהרת על כוונתך לחולל פיחות.
 
כי מבחינת מהמרי המטבע, ההצהרה היא שחשובה. לא ההאצה הקלה בקצב הורדת הרבית – היא לא משמעותיות בעולם של תנודות שער חליפין חדות; לא רכישת הדולרים על ידי בנק ישראל בסך 25 מיליון דולר ליום –  כאחוז אחד בלבד מהיקף הסחר היומי; וגם לא כניסותיו הספורות של הבנק לשוק בסכומים גדולים – כמה זמן היא יכולה להימשך. מה שחשוב הוא הכוונה. אה, הספקולנטים אומרים, הבנק המרכזי רוצה פיחות. בואו ניתן לו קצת ייסוף כהתחלה.
 
ההצהרה חשובה לא רק לתחשיבי הספקולנטים. כל אמירה ברורה של הבנק, כל צעד הפגנתי שלו  ממונפים בקרב הציבור הרחב, בעזרתה האדיבה של התקשורת חובבת המהומות. וכך, שחקני המטבע המומחים קופצים ראשונים לקנות דולרים אם האיתות הוא בכיוון פיחות. הם, בהתחלה, קונים בזול, מעוררים את פיחות המטבע, ומריצים אותו על ידי סיפורי מעשיות. הציבור שנוהר אחריהם משלים את המלאכה. לשחקנים המיומנים רק נותר להמתין בסבלנות לרגע שבו יוכלו למכור את הדולרים ברווח של 7%, כפי שעשו בראשית אפריל.
 
כל האמור לעיל לא בא לחדש לך דבר. אתה הרי מומחה לשוקי מטבע ולשווקים פיננסיים אחרים. אך ייתכן שעדיין לא חווית מספיק את שוק המטבע הישראלי, שוק שנשלט על ידי סוחרים בודדים, ומתנהל בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות. מה לעשות, השקל הוא לא דולר. את הדולר, הנסחר באלפי חדרי עסקות ברחבי תבל, אי אפשר לתמרן בקריצה.
 
היותו של השקל נתון למניפולציה קלה מאפשר לך סוג של תקשורת עם השוק. כך אתה יכול להצליח יותר מעמיתיך בארה"ב או בגוש האירו בניווט מטרה רגעית. עובדה, מנהיגי השוק הולכים לזמן מה אחריך, אך מה קורה לאחר שעשו את המכה?
 
שינויי הרבית, התערבותך הישירה בשוק המט"ח, הצהרותיך הפומביות ורמזיך – כולם יעילים ברגעי משבר, שאינו עמוק מדי או ממושך מדי. עם זאת, אתה, וזה גם מה שהכרזת בישיבת הממשלה, לא מסוגל לנווט את השקל לטווח הבינוני והארוך. והטווח הבינוני והארוך הוא שרלוונטי להיערכות המגזר היצרני. בתנאים הנוכחיים, ולא חשוב עד כמה תרצה לעזור, אתה לא מסוגל לפתור את בעיית היסוד של התעשייה או החקלאות או התיירות. יותר מזה, התערבותך קצרת הטווח בשוק המטבע, המנוצלת לעשיית גלים על ידי הספקולנטים, מפירה את היציבות ועלולה לגרור אחריה נזקים (כגון הגברת תנודות האינפלציה).
 
אבל ההתנסות בחודשיים האחרונים בכל זאת אינה לגמרי מיותרת, כי היא ממחישה היטב את גבולות יעילותם של שינויי הרבית או רכישות הבנק המרכזי בקביעת שער השקל. לא על אלה שרגא ברוש וחבריו היצרנים צריכים להילחם, אלא על הזכות לדעת את העובדות הנוגעות לסחר המטבע בישראל. בנק ישראל, האחראי על התחום בתוקף תפקידו, חייב ללמוד ולהביא לידיעת הציבור מיהם המוכרים והקונים הגדולים – האם מנהיגי השוק הקבועים או אורחים מזדמנים? האם הם ישראלים או זרים? לאיזה מטרה מיועדות ההמרות – לייצור או לספקולציה? מהיכן מגיע הכסף – ממקורותיהם הפרטיים של השחקנים, מאשראי מקומי, או מאשראי זר?
 
כל הפרטים האלה נחוצים לגיבוש מדיניות מטבע מציאותית. בנק ישראל הוא המועמד הטבעי לאסוף אותם בתוקף תפקידו. אבל הוא אינו המועמד הבלעדי להכרעה. המידע הזה צריך להימסר לציבור, ולשמש בסיס לדיון ציבורי. כן, הציבור צריך להבין ולגבש דעה על חופש תנועות ההון, על האשראי להימורי מטבע הניתן על ידי הבנקים ושאר הגופים המוסדיים, ועל ניטור מנגנוני הפעולה של חדרי עסקות המטבע.

ההסתערות האחידה על שכר המנהלים עכשיו מעוררת חיוך אצל מי שזוכר את החזית שנפרשה להגנתו במשך שנים. אני, עצמי, זכיתי ללא מעט הסברים מחכימים, ממי שהזדרזו להעשיר את הבנתי הכלכלית, עקב כמה ביקורות שכתבתי על שכר המנהלים הפרוע.  הנה, מספר דוגמאות ממאמרי שהניבו יזמות לחינוך מתקן. הם הופיעו ב"גלובס" בשנים 1995 עד 1996, בטור שפרסמתי אז "תמונת מצב".

15 למאי 1995, קטע קצר שכותרתו "במקום 100 עובדים":

"התגובה על שכר מנהלים מוגזם נתפשת במקומותינו כצרות עין וחוסר פרגון, ולכן חשוב לתת המחשה כמותית של משמעותו. שכר המינימום עומד כיום על כ-1,800 שקל לחודש, וזה התעריף שמשולם לשכבה מאד רחבה של עובדים בתעשייה. על פי הידוע, מנהל מן השורה מקבל לפחות 100 אלף שקל לחודש; כלומר, סכום השווה לשכרם של 55 עובדי ייצור. במפעל המעסיק כ-100 עובדים, שכרו של מנהל בודד עולה על מחצית הוצאות השכר הכוללות. בדרך כלל, לא מדובר על מנהל אחד, אלא על מספר מנהלים שגורפים את רוב השכר".

בהמשך, טענתי שחלקו של שכר המנהלים בהוצאות המפעל גבוה בהרבה מחלקה של הרבית שעל כל שבריר שלה כולם נזעקים. ולכן, מסקנתי הייתה:"לפני שיושבים ביחד על תוספת היוקר, ולפני ריטואל הרבית הבא, כדאי ששלושת הגופים המייצגים במשק יתנו דעתם על שכר המנהלים. התגמול המופרז כבר מזמן אינו עניין קוסמטי, אלא בעיה מקרו-כלכלית כבדה".

15 לינואר 1996, בתגובה להצעת חוק שכר מקסימום במגזר הציבורי, קטע שכותרתו "שכר מקסימום, בלית ברירה":
 
"על רקע זה, היזמה שנידונה בכנסת לחוק שכר מקסימום נראית ברוכה, אך אין להגביל אותה רק לעובדי ציבור. חוק שכר מקסימום אינו שונה ממקבילו בקצה התחתון (חוק שכר מינימום) וצריך לחול על כולם. בחברות הנסחרות בבורסה הנתונים ידועים. בחברות הפרטיות, לעומתן, יהיה אולי יותר קשה לפקח. חשוב בכל מקרה להתחיל להריץ את ההצעה. גם הצלחה חלקית תתרום במשהו לעצירת ההידרדרות".

18למארס 1996, בעקבות חלוקת אופציות מכובדות למנהלים הבכירים בתדיראן ובכל כור, זמן קצר לאחר פיטורי אלפי עובדים, במה שכונה תהליך הבראה:

"באומדן גס – על פי תעריף שכר מינימום – חבילת האופציות הזו יכולה לשמש להעסקת עוד 1,000 עובדים מכאן ועד שנת 2001 …. השיקול הזה כנראה לא מקובל על חברת שמרוק – בעלי השליטה החדשים בכור. כיוון שאנשי שמרוק באים מבחוץ, קל להם להתעלם ממטעני העבר….ראשי שמרוק גם לא סוחבים איתם היסטוריה של עשרות שנים, בהן כור נבנתה מכספי ההסתדרות ונתמכה על ידי הממשלה בכל נקודת מפנה.

אין גוף מפקח שיכול להכתיב לכור את תנאי התגמול. אבל אם שמרוק היא אמריקה, אז אמריקה עד הסוף – המפלגות הגדולות נקראות לדיון בחירות על חלוקת העוגה בתאגידים".

שתים עשרה שנה חלפו מאז. איפה שמרוק? ועוד יותר חשוב, איפה כור? האם זו אינה התפתחות מעוררת מחשבה על חלום שכר המנהלים, ושברו.

לא אלאה אתכם בציטוטים נוספים מכתבי. אני בטוחה שתאמינו אם אומר שמחזרתי את עצמי גם בשמונה השנים הבאות של כתיבת הטור. הסתייגותי החד-משמעית מחלוקת השכר הפרועה עוד התחדדה במהלך השנים. לא בגלל שהחמדנות הזו לא יפה – החיים הכלכליים אינם תחרות יופי – אלא בגלל שאין לה שום הצדקה מקצועית.

אין שום הוכחה לכך, שאותם מנהלים המתוגמלים עד להתפקע משיגים תוצאות טובות יותר. נהפוך הוא, התליית התגמול ברווחי החברות רק גוררת את הבכירים להשקעות נמהרות, ולייפוי דו"חות חשבונאיים הגובל בהונאה. ובכלל, מי אומר שמקסום רווח שנתי או אפילו רב-שנתי הוא יעדה העיקרי של חברה עסקית.

אין גם שום אפשרות לבודד את תרומתו הסגולית של מנהל אחד או את תרומתה של קבוצת מנהלים לתפוקה ולרווחים. מקצוע הכלכלה מתקשה אפילו להפריד את תרומתם של כלל העובדים בחברה או במדינה משאר תרומות פונקצית הייצור (כגון: הון, שיווק, מו"פ ועוד).

משום כך, הומצאה הפיקציה הנקראת: שכר של תחרות. כאילו, מנגנון השוק הוא שמצביע על השכר הנכון. רק שמדקלמי המנטרה שוכחים, שההצבעה הנאותה מתרחשת רק בשוק של תחרות משוכללת, ולפחות בישראל קשה להביא הרבה דוגמאות של חוזי שכר שעומדים בתנאי האוטופי הזה. ודאי וודאי  שלא חוזי שכר מנהלים, שכל אחד מהם נתפר במיוחד לאירוע ולכוכבו, ומשמש כראווה למנהל עצמו,  ולבעלי החברה.

באין שום קריטריון אמיתי לקביעת שכר מנהלים, מגיעים לגישה הפושה בימים אלה: הם מפסידים, הם רעים, הם בני עונש. גישה זו מאומצת לאחרונה על ידי העיתונים הכלכליים, לצהלת ההמונים שלא קולטים את הסימטריה הגלומה בה: אם מי שמפסיד – חוטף, אז, מי שמרוויח חוטף את הקופה. וגם, אם זה עניין של טובים-רעים, נזרוק את הרעים, ונמשיך לקשור כתרים לשיטה.

ובקצרה, "הענשת" המנהלים עכשיו היא חלק מאותה גישה אנגלו-סקסית מוסרנית שמצדיקה פינוי מפגרים בתשלום משכנתא מבתיהם, והטלת עול התחרות הגלובלית על מי שלרוע מזלו נפל לתעשייה או לחקלאות כשהיה צעיר. לא צריך דוקטורט בכלכלה בשביל לדקלם את משפטי המוסר ועונש בהתלהבות. מספיק לקרוא כמה עיתונים כלכליים, ומומלץ לא לקרוא ביסודיות אף ספר כלכלה. ובמיוחד לא, אף ספר היסטוריה או ספרות יפה מארה"ב ואנגליה במאות ה-18 וה-19, וראשית המאה ה-20.

 
כשהמשקיע האגדי, וורן באפט, נשאל מה הסוד של חברת ישקר, שאת השליטה בה רכש בשנה שעברה, הוא ענה: "זה נורא פשוט, זה מה שאני מחפש בכל החברות: חוכמה, משמעת ואינטגריטי" (TheMarker, 28.10.07).

וורן באפט כבר הוכיח שהוא מבין בהשקעות. לא רק כשהקים חברת ענק במו ידיו, אלא גם כשמנע את הסתבכותה במשבר ניירות הערך (או אי-ערך) הנוכחי. באפט, על פי הצהרותיו, משקיע רק במה שהוא מבין, קרי, הכלכלה הישנה.

ולכן, מעניין להתעכב על השילוש שלו: חוכמה, משמעת ואינטגריטי, זה מה שהוא בודק כשהוא קונה חברות? קרוב לוודאי, שבאפט למד את תוואי הצמיחה הרב-שנתי של ישקר, את התפרשותה בשווקים, ואת הדו"חות הכספיים שלה. אך ניתן להאמין, שהוא או נציגיו אף ביקרו בחברה והתרשמו.

לא מפליא שהם נשבו בקסמה. בשנות ה-80, השתתפתי בסיור באחד ממפעליו של סטף וורטהיימר – אין לי מושג אם הוא חלק מישקר. זה היה מפעל קטן ליד העיירה מעלות, מחוץ לפארק התעשיות של תפן. הוא ייצר מקדחים מדויקים.

הגענו לשם, קבוצת עובדי משרד התעשייה והמסחר, והתקבלנו על ידי המנכ"ל, הנדסאי צעיר יליד מעלות. גאוותו על המפעל לא נזקקה למילים. הוא ממש זרח כשסיפר לנו שהמפעל מייצא וצומח, כשהוליך אותנו לאורך המסדרונות המוארים ועטורי התמונות, וכשהושיב אותנו בחדר האוכל היפה. אך, במיוחד, הוא שמח כשהערנו על הניקיון באולם הייצור. עיבוד שבבי מדויק הוא תהליך מזהם. אבל, לעדותו של אותו מנכ"ל, הוא הצליח לשכנע העובדים לשמור על הניקיון.

כשיצאנו מהמפעל, לאחר הביקור, הפרחים בערוגות שמסביב נשפכו בתפאורה מושלמת. חברתי גניה, נפש רוסיה, שעלתה לארץ בשנות ה-70, כבר לא יכלה להתאפק וחלקה את רשמיה עם הסובבים: "אוי, איזה בחור, אוי, איזה מפעל!". הבחור, כמובן, יצא מהדלת השנייה, וכולנו נחנקנו מצחוק.

תגובתה של גניה – סוג של חישן, אם תרצו –  הייתה לגמרי שונה בסיור קודם, שערכנו במפעל טקסטיל בדרום. התופרות ישבו באולם ענק, חשוף ואפור, מסודרות בשורה עורפית. מעל כל מכונת תפירה, הותקנה נורה שדלקה רק כשהמכונה פעלה. המשגיחה ישבה ממול, ועקבה אחר האורות. "אוי, זה נורא, אני לא יכולה לראות את זה", גניה הגיבה אז. ככלכלנית בכירה בבריה"מ לשעבר, (ואגב, לא קומוניסטית) היא ראתה בחייה מאות מפעלים, גם אם זה בכלכלה מסוג שונה, וידעה משהו על תעשייה.

לימים, השליטה בישקר נמכרה לוורן באפט – לא אירוע משמח, כשלעצמו, אך עדות לכוח המשיכה של החברה. מפעל הטקסטיל בדרום מתחסל בשיטת הסלאמי.

למה אני כותבת את כל זה? כי המילים "חכמה, משמעת ואינטגריטי" הכו על מחושי הכלכליים. אינטגריטי? משמעת? איך זה נכנס לנוסחאות? מילא חוכמה, היא נמדדת בהשכלה. אז, זהו, דווקא לא. עובדי חברותיו של סטף ורטהיימר אינם בעלי השכלה פורמאלית גבוהה. סטטיסטית, הם משויכים לענף מוצרי מתכת, ששיעור המדענים והמהנדסים בו מגיע לכ-4%, לעומת כ-8% בכלל התעשייה, וכ-37% בענף ציוד תקשורת אלקטרוני, למשל (כל הנתונים מסקר מיוחד של הלמ"ס, 1997).

כלומר, החוכמה כאן טמונה במשמעת, ובאינטגריטי. באווירת העבודה הטובה, בהבנה שגלריה וגן פסלים בסביבת המפעל אינם מוציאים את העובדים לתרבות רעה, באיתור הנכון של פוטנציאל, וביכולת מימושו. אלה, כמובן, אינם משתנים מדידים. אבל, כל כלכלן שהסתובב קצת בשטח יודה שסוג האינפורמציה הזה הוא העיקרי מבחינתו – מה שקולטים משיחה, מקריאה, מראיה, מהתרשמות. אחר כך, ניגשים לנתונים ומתפללים שהם לא יסתרו את המסקנה הראשונית.

כן, בסדר העדיפות הזה. כי כמה משתנים באמת מדידים ישנם בכלכלה? תוצר, למעקב אחר הצמיחה, שמביא מידע צר וחלקי; שיעור הבלתי-מועסקים למדידת האבטלה, שמכיל בתוכו חורים רבים; מדד המחירים לצרכן, שידוע שהוא מוטה. לא, אני לא מזלזלת במדדים האלה. אני מכירה את מגבלותיהם, ומפיקה מהם מה שאפשר. אבל אני גם מבינה, שעל בסיס כזה אין טעם לבנות מגדלי פיתוחים מתמטיים פורחים באוויר.

אני כותבת את כל זה, כי כשאני מעירה לפעמים על פורמליסטיקה מתמטית מוגזמת בהוראת ומחקר הכלכלה, אני מקבלת תגובות נזעמות. אין לי בעיה עם מתמטיקה כאמצעי בקרה והמחשה. יש לי בעיה עם מתמטיקה שהופכת מאמצעי למטרה, שמוחקת מהניתוח את כל מה שלא מוכל בסמלים שלה.

משהו מעין זה נאמר באלגנטיות רבה בספרו של אבא לרנר, הנקרא בעברית "אילוף הסוררת", ובמקור "Flation" (עם עובד, 1972, תרגום: א. אמיר). לרנר, הנמנה עם גדולי הכלכלנים של המאה העשרים, לא זכה בפרס נובל על פי הביוגרפים שלו, בגלל נטייתו הסוציאליסטית, והתייחסותו לכלכלה כאל אמנות, שאינה ממש מדע. באותו קטע בלתי נשכח, לרנר מנסה להסביר איך מזהים אינפלציית ביקוש בניגוד לאינפלציית היצע. וכך הוא מציע לאבחן: "במקרים מעין אלה צצים הרבה סימפטומים אחרים (לבד מהעלאת מחירים) של ביקוש מופרז. יש תורים של לקוחות המנסים להשיג קצת מן הפריטים בטרם יאזל המלאי בחנות. החנויות חדלות מהיות נקיות ומושכות לב. הפרסומת ואומנות המכר, כגון חלונות ראווה מצודדי לב, מתמעטות. החנוונים אינם מוצאים צורך לנהוג עם לקוחותיהם בצורה נאה או נוחה, או לספק שירותים שהיו מקובלים בעבר" (שם, עמ' 15).

עד פה הפואזיה, ומפה, משפט המחץ:"העובדה שהכלכלה המסורתית אינה מצליחה להסביר בעיות שוטפות, או להורות דרך לטיפול בהן, נובעת במידה רבה מהזנחתן של תופעות אלה, מפני שאי אפשר לתרגמן בנקל ללשון של סטטיסטיקה או להזין בהן מחשבים בנתונים מספריים. (שם, עמ' 16). יש עוד מה להוסיף?
זה לא נגד המתמטיקה, זה בעד רוחב האופקים.

 
פעם בשנה, היא נוסעת לכריסמס סייל. פיג'מה עם תחרה, סוודר לבעל (100% צמר טלאים), ג'ינס לבת בטופ שופ ומחזמר. זכותה של גב' כהן, להילולה השנתית שלה, תעמוד למבחן בחודשים הקרובים.

נכון, גב' כהן דווקא מוציאה מטבע זר – מה שמעלה את שער החליפין של השקל, בניגוד למגמת ירידתו לאחרונה. אבל עיסוק בשאלת שער החליפין הוא תמיד דו-כיווני, והתערבות בנק ישראל בסחר המטבע, בשבוע שעבר, אומרת כי מדיניות שער החליפין משנה את פניה.

מחזור הייסוף הנוכחי של השקל נמשך בעקביות מאז אמצע פברואר 2006. ייסופו, לעומת הדולר, מסתכם באותה תקופה בכ-26%; ולעומת האירו, בכ-4% בלבד. מזווית אחרת, באותו פרק זמן, יוסף האירו מול הדולר בכ-24%. כלומר, רוב ייסוף השקל לעומת הדולר בשנתיים האחרונות, הוא חלק ממגמה כללית של ייסוף המטבעות העולמיים לעומת המטבע האמריקאי.

לכאורה, ועל פי הפרשנות השגורה, אם השקל הולך יחד עם האירו והמטבעות האחרים, הכל בסדר. אבל, כקביעת התיאוריה המצדיקה את חופש המטבע, שער החליפין הוא השתקפות כוחות היסוד במשק – אלה שאחראים לצמיחה, ובעיקר היבוא והייצוא. סחר החוץ של ישראל נערך, בחלקו המכריע, במונחי דולרים. כלומר, שער החליפין של השקל לעומת הדולר הוא המדד הרלוונטי, והתחזקותו עומדת בניגוד למה שאמור לקרות כתוצאה מעודף היבוא השורר בישראל מאז סוף 2006, ראשית 2007.

אי-התאמה זו של שער החליפין למגמות היסוד המשקיות היא אחת ההוכחות לטענה הנשמעת לאחרונה מפי התעשיינים ושאר הגורמים העוסקים בכלכלה יצרנית, בניגוד לכלכלת כספים, לאמור: שער החליפין של השקל נקבע בשוק משלו, ועל סמך גורמים שלעתים קרובות מנותקים מגורמי היסוד המשקיים במשך תקופה ארוכה.

שער החליפין של השקל נקבע בכמה חדרי עסקות בישראל, אליהם מוזרמים ביקושים והיצעים – לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אלא, שבניגוד לעגבניות שהן מוצר מתכלה, הדולרים או השקלים ניתנים לאגירה בבנקים, בחברות השקעה, ומתחת לבלטה. היכולת הזו לשליפת המטבע בעיתוי הנבחר היא שמקנה לו את אפיו הספקולטיבי. (ואגב, גם בעגבניות ניתן לנהל מעין ספקולציה על ידי ויסות שטחי גידולם, אבל זו אופרה אחרת).

גורמים שיש בידם כספים, או שמסוגלים ללוות סכומים ניכרים בבנקים, יכולים לגרום לייסוף השקל על ידי מכירת מט"ח ורכישת שקלים. משהם נוכחים שמספיק תמימים הלכו אחריהם, ושער השקל ירד דיו, אותם גורמים מוכרים את השקלים שברשותם, וגורפים לידם יותר דולרים משהוציאו בהתחלה.

ספקולציה, משמעה, ששער המטבע מנוהל על ידי גורמים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, וטובת הכלל לא תמיד עומדת לנגד עיניהם. את הטענה הזו, מן הסתם, לא כולם יאמצו. אבל, עובדה, בנק ישראל טרח בשבוע שעבר לקנות דולרים, בניגוד להימנעותו המוצהרת בגאווה מכל התערבות, מאז 1997.

תגובתו הנחרצת של הבנק המרכזי מעלה לדיון את הנסיבות שבהן מותר לו, ואולי הוא אף חייב, להתערב. היא קוראת להגדרת דרכי ההתערבות הרצויות – מדיניות רבית, כניסה לסחר המטבע, ואולי חזרה להשגחה מסוימת על מרכיבי הביקוש וההיצע, והטלת מגבלות או איסורים על חלקם. לשם כך, חייבים לעורר מחדש את השאלות שהורדמו מאז סוף שנות ה-80 – בעשרים שנות ההתפעמות מהשוק החופשי.

הגיע הזמן שהציבור ישאל, מי מזרים את הביקושים וההיצעים הגדולים לשוק המטבע, בתקופות רגועות ובימים סוערים. הרבה אגדות נשמעו בחודשים האחרונים על משקיעים זרים שבאים לעשות סיבוב על השקל, ועל ישראלים שאוהבים לשחק במטבעות. לא נשמע קול מוסמך שאומר: הנה, אלה נכנסו לשוק ביום ב', ואלה ביום ג'. תחקיר עקבי שייעשה, יאתר את השחקנים הגדולים, למרות נטייתם להסתוות.

שוק המטבע הוא הזירה שבה מתבצע המסחר. הוא ניזון ממלאי הכסף במדינה באותו רגע: שקלים מתוך העוף בפריזר, שדחוף להם להפוך לדולרים, או דולרים שמשתוקקים להתהפך. אבל, לאורך זמן, אספקת הכסף לשוק המטבע תלויה בזרימת הכספים אל המדינה, והחוצה ממנה. ולכן, דיון רציני בהסדרת שוק המטבע, צריך להיות מלווה גם במיון תנועות ההון: כמה מהכסף שנכנס למדינה הוא של זרים שבאים לסיבוב מהיר, כמה של ישראלים, שעשו את הסיבוב שלהם בחוץ ומתגעגעים לחומוס-טחינה, וכמה של יצואנים שמביאים תקבולים, או אזרחים שחזרו מחו"ל ולא רוצים להחביא יואנים סיניים במגירה.

גב' כהן במסלול מרקס אנד ספנסר? הוצאתה השנתית, יחד עם הוצאתם של כל חבריה בישראל על בילויים בחו"ל, עומדת כבר תקופה ארוכה על כ-3 מיליארד דולר בשנה. מה זה, לעומת היקף הסחר היומי בשוק המט"ח (כ-2.5 מיליארד דולר), או לעומת המיליארדים שמהמר מטבע בכיר משחיל לשוק ביום טוב? מיותר להרחיב, אין טעם לחבל בגאוותה של גב' כהן על היותה אזרחית של מדינה מתקדמת וחופשית.

מפעל היי-טק מקים בסיס שיווק ושירות בקליפורניה? ברכותינו, יש להקל עליו ככל האפשר. אם כי, כדאי לעתים לערוך ביקורת על ההתאמה  בין דיווחיו על יבואו, ייצואו והשקעותיו, להעברות הכספים המקבילות.

אוליגרך תימני רוכש את מכבי פתח-תקוה?  יתכן שזו דרכו המתוחכמת והיעילה להזרמת כספים דו-כיוונית. תועלתה של הרכישה לכלכלת ישראל עוד לא הוכחה, ובעת משבר פיננסי עולמי, אולי כדאי לחשוב על הנוסח האדיב שבו יובהר לאוליגרך שמעורבותו מאד רצויה, אך לא בבית ספרנו.

בעל הון ישראלי בונה קניון באבו-דאבי? יופי, השלום יפרח, והירי על שד
רות יופסק עם הנחת אבן הפינה. טוב, נסחפנו, לא כל הימור נדל"ן של יזם ישראלי, שמנפיק את חברתו המצליחה לקופת הגמל בבעלות גיסו, צריך להתקבל בהתלהבות. גם לא כל מתן אשראי, על ידי הבנקים, למימון העסקות רבות המעוף האלה. כאן, בסוגיות האלה, כל מי שאיכות החיים בישראל חשובה לו, חייב להתעקש על זכות השאלה.

 
חישבתם נכון, שמונה בלבד. כלומר, נותרו עוד שמונה הורדות של מחצית אחוז עד שרבית בנק ישראל, העומדת כיום על 3.75%, תתאפס.

הורדת הרבית של מחצית האחוז, בסוף החודש שעבר, התקבלה בהתלהבות משום שנתפשה כחריגה משגרת הרבע אחוז לחודש. היא התפרשה כהליכה לקראת שרגא ברוש וראשי ארגונים אחרים, שזועקים על השקל המיוסף. שקל חזק מדי מוזיל את היבוא לקונים בשקלים, ומייקר את הייצוא הישראלי בתעריף דולרי.

הורדת מחצית האחוז הצליחה מבחינה זו. יום לאחר ההורדה, השקל פוחת ב-1.3% לעמת הדולר. אך בשלושת הימים הבאים, הוא נסוג במידת מה. ואז, הגיעה המתיחות בעזה, שער השקל שוב עלה, ואתמול, בסיום המסחר הוא עמד על 3.63 – 1.3% יותר מאשר לפני הורדת הרבית. הצלחה, אבל לא דרמטית. במיוחד, שאין לדעת אם כל הפיחות הוא תוצאה של הורדת הרבית , או של האירועים הביטחוניים.

אם נניח, שגם בהמשך יושג פיחות של 1.3% לכל הורדה של מחצית האחוז בריבית, לאחר שמונה הורדות כאלה, נקבל תזוזה של כ-10% בשער השקל. זאת, לעומת הייסוף של כ-20% בשער השקל לעומת הדולר מאז סוף דצמבר 2005. מיותר לומר שהתרגיל הזה מאד גלמי. אבל הוא נותן איזשהו מושג על כוחו של מכשיר הרבית, לכשעצמו.

מנגנון השוואתי פשוט מקשר בין הרבית לשער החליפין

הוא מבוסס על חופש תנועות ההון בעולם המתועש. אם ניתן לקנות ולמכור כל מטבע, אם ניתן להוציא אותו מגבולות המדינה ולהחזירו אליה ללא כל מעצור, הרי מבחינת אנשי הפיננסים המחפשים תשואה מרבית מהירה,  אמת המידה להחלטה היא הפרש הרבית בין מדינה א' למדינה ב', לעומת השינוי הצפוי בשער החליפין בין מטבעותיהן.

כי אם, למשל, בעולם יציב, ניתן לקבל רבית שנתית של 4% על הזוז, ורבית שנתית של 6% על הדינר, הרי ברור שלמשך אותה שנה כדאי להפקיד את הכסף בחשבון דינרים. אבל, אם באותה שנה הזוז יתחזק ב-5% לעומת הדינר, הרי בהמרה חוזרת מדינר לזוז, רווחיהם בריבית של מפקידי הדינרים יימחקו עקב שחיקת ערך המטבע שבו השקיעו.

רק שמנגנון פשוט אף פעם לא מסביר הכל בכלכלה  
 
כי מי שבא לבחור בין זוז לדינר, בין דולר לשקל – איך הוא יודע מה יהיה שיעור הפיחות או הייסוף בשנה הבאה. מה, התחזקות השקל לעומת הדולר בשיעור של יותר מ-20%, מאז סוף דצמבר 2005, הייתה צפויה מראש? ובמילים אחרות, ההשוואה החשבונאית שלעיל טובה לתקופות רגועות, בהן אפשר פחות או יותר לצפות את כיוון ושיעור השתנותם של שערי החליפין. היא נהיית חסרת ערך בזמנים פרועים, בהם נפילות בורסה וזרימות ההון האדירות שבעקבותיהן, טורפות את כל הקלפים.

שער החליפין של השקל נקבע בשוק של ביקוש והיצע
 
לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אבל בסחר של מוצר תעשייתי או חקלאי, בדרך כלל נזהרים שלא "לשבור את השוק" (להוציא כמה מקרים של עוף בשקל). כי שבירת השוק עלולה להתגלגל לשבירת היצרנים, ולערער את פרנסת כל העוסקים בתחום.

כלל הגיוני זה לא חל בשוק המטבע. מהמרי המטבע לא היו מהמרים אילו האמינו שהם ייצאו הניזוקים ממעלליהם. שער המטבע בישראל נקבע בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות גדולים בבנקים, ונתון במידה רבה לניווטם של כמה סוחרי מטבע משפיעים. הם הגוזרים את דינו של השקל לעלייה או ירידה, בעזרת הביקושים וההיצעים שלהם, ובסיוען של השמועות שהם שותלים בעיתונות ובקהילת המטבע.

יתכן מאד, שפיחות השקל בעקבות הורדת הרבית של מחצית האחוז, היה מימוש צפוי מבחינתם. כלומר, הם ניצלו את ההפתעה כדי למכור דולרים קצת יותר ביוקר.

מכאן והלאה, אין למהמרי המטבע שום סיבה להמשיך ולהתרגש  
 
רבית בנק ישראל עומדת על 3.75%. רבית ה"פד" האמריקאי עומדת על 3%, והיא תרד, כנראה בעוד חצי אחוז בקרוב. אז, איזה דרמה סטנלי פישר מסוגל לחולל בעזרת הורדת רבית של עוד חצי אחוז – 3.25% לעומת 2.5%: מישהו סופר הבדלים כאלה?

גם אם פישר יוריד את רבית בנק ישראל לאפס, ההפרש שיישאר בין רבית בנק ישראל לרבית ה"פד" קטן מכדי לרגש את שוק המטבע. באווירה הלא-רגועה של היום, לא צריך יותר משמועה טיפשית על המצב המדיני-בטחוני, או על איזשהו אירוע בבנק גדול, כדי שמיליארדי דולרים יתעופפו הנה והחוצה, ובמעופם, יקפיצו את שער החליפין ב-10% לכאן או לכאן. רוצה לומר, לשמועות טיפשיות יש היום הרבה יותר כוח מאשר לנגיד בנק ישראל.

בנק ישראל, כבר מזמן אינו שחקן מנצח בשוק המטבע

היחלשותו של הבנק המרכזי, כמו גם היחלשותה של הממשלה, הן תולדה ישירה של הגלובליזציה. כשקביעת שער החליפין נעזבת לגמרי לכוחות השוק, הם הופכים להיות נותני הטון.

העברת השליטה בשער החליפין של המטבע לכוחות השוק נשענת על הכתרתם לנציגיהן הנאמנים של מגמות היסוד המשקיות. ממליכי כוחות השוק מאמינים כי ביקושי והיצעי שוק המטבע משקפים במדויק את התפתחויות הייצור והעסקים. אלא, שבפועל, מה שקובע את שער החליפין יום-יום הן דווקא תנועות ההון לטווח קצר, שברוב המקרים אינן קשורות לשום פעילות יצרנית. הן מונעות על ידי הפרשי ריבית, ניחוש הפיחות הצפוי, ובעיקר, שמועות ומניפולציה.

יוצא מכאן, שמי שרוצה להחזיר את ניווט הכלכלה לממשלה, חייב לנתק את הקשר ההדוק מדי בין שער החליפין לאותן תנועות הון קצרות טווח . דהינו, להקשות על תנועותיו של אותו כסף "חם", שבא לשוק המטבע "לעשות מכה" מהירה.

קבלו אותה! "לאחר יותר משלושה עשורים בשממה, המדיניות הקיינסיאנית חוזרת". כך מדווח "האקונומיסט", שבועון הכלכלה הבריטי הנודע, בגיליונו מה-16 לפברואר 2008. ובעצם, אם לדייק יותר,  "האקונומיסט" אומר שהמחלוקת סביב התיאוריה הקיינסיאנית חוזרת.

זה לא שכולם עכשיו נשבעים בשמו של קיינס, אבל, לפחות, כבר לא מתעלמים מקיומו. תורתו של קיינס, האומרת כי ניתן לחלץ משקים משפל בעזרת הרחבת תקציב הממשלה, הופיעה לראשונה, בניסוחה המוכר היום, בספרו מ-1936 "התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף". היא ידעה יותר מ-30 שנות פריחה, יובשה במשך יותר משלושה עשורים, והנה היא שוב חוזרת. האם זה מין חוק בכלכלה, שכל שלושים שנה מחליפים את הראש?

הקמבק הגיע פתאום דווקא מצד ממשלו הרפובליקני של בוש, שהקצה חבילת תמיכה בהיקף של 185 מיליארד דולר למשק האמריקני. 152 מיליארד (כ-1% מהתמ"ג) יוצאו בשנת 2008.

מפתיע? הנה חיבוק ממסדי מפתיע יותר. הוא בא מזרועות קרן המטבע הבינלאומית, נציגתה הבלתי נלאית של התיאוריה הקלאסית בכלכלה, הגורסת כמה שפחות התערבות ממשלתית. כעת, הקרן מטיפה לרופף את חגורת ההוצאה אם ההאטה העולמית תימשך ותחמיר. מנכ"ל הקרן, דומיניק שטראוס-קאהן, יצא בקריאה ברוח זו, בפברואר, במפגש שרי ה-G-7 בטוקיו. שטראוס-קאהן טוען שמדיניות מוניטארית (כלומר, הנמכת רבית והגדלת כמות הכסף) לא תועיל הרבה בהאטה הנוכחית. הוא גם מוסיף, שתקציבן המאוזן למופת של מדינות רבות בימים אלה מאפשר הגדלת הוצאה ללא חשש.

ההכרזה הלגמרי בלתי צפויה מפיו של בכיר בקרן המטבע מעוררת תגובות לכאן ולכאן. וכרגיל, "האקונומיסט" עושה את מלאכתו, ומראה כיצד המדינות המתועשות החשובות עברו מגירעונות ניכרים ב-1990 לכמעט איזון ב-2007. בגוש האירו, למשל, שיעור הגירעון המעודכן עומד על כ-0.7% מתמ"ג.

"האקונומיסט" גם פורש את קשת הדעות. מצד אחד, אלה שמנפנפים בחבילות הוצאה ממשלתית שבוזבזו לשווא. ומצד שני, אלה שעומדים על דעתם שחבילות כאלה יכולות להועיל באופן ביצוע נכון ובעיתוי נכון.

תודו, ההדגשה על אופי החבילה ועיתויה היא גאונות רטורית. כי הוא אומרת: תלוי איך, תלוי מתי, תלוי למה  וכמה. נשמע מאד הגיוני כמרשם לכל בעיה אנושית. ושפל כלכלי הוא קודם כל בעיה אנושית.

ועל כן, ניתוחים כמו אלה ש"האקונומיסט" מצטט, חביבים על כמה מהכלכלנים ומעלים חיוך סלחני על שפתי האחרים. נו, אז מה, חבילת התקצוב היפנית הענקית של שנות ה-90 לא שלפה את יפן מהבור? טוב, יש מי שאומר שהיא הופעלה למקוטעין ולכן לא הייתה לה השפעה. מנגד, הדחיפה התקציבית של 2001 בארה"ב מאד הצליחה? כי היא התאימה למקומה ולזמנה. אפשר לשכפל את המידע ממאות מקרים דומים, כפי שמאות מחקרים כבר עשו. אפשר לקשר בין המשתנים בעזרת מודלים כמותיים מתוחכמים. ובסוף, מה? הכל תלוי. למדנו משהו שלא ידענו קודם?

קיינס, שכתב את ספרו טרם המהפיכה המתמטית והסטטיסטית בכלכלה, הבין בחושיו את מגבלת ההוכחה הכמותית, בתחום שאינו נתון לניסוי מעבדתי מבוקר. כלי השכנוע שלו היו הטיעון המסאי החד וההומור. זאת, כרוצה לומר לקוראיו: תבחרו אתם, מאמינים לי או לא?

וכך, בפרוזה יפה להפליא, הוא מנסה לשכנע את קוראיו שיצירת גירעון בתקציב הממשלה בעת שפל, והפניית הכסף אף לייעודים הכי לא יצרניים שאפשר לדמיין, תוביל את המשק להתאוששות. כי אם העובדים והציוד ממילא מובטלים, החזרתם למעגל של ייצור-הכנסה-הוצאה תניע את הגלגל, וזה מה שהכי חשוב במצבים כאלה.

קיינס אף פעם לא מתנסח ביובשנות, כפי שתראו עוד שתי מלים מכאן: "בניית פירמידות, רעידות אדמה, אפילו מלחמות, עשויות לתרום להגדלת העושר הלאומי, אם דבקותם של המדינאים שלנו בעקרונות הכלכלה הקלאסית עומדת בדרכו של משהו טוב יותר" (Keynes p. 129). או, בנוסח דומה: "מצרים העתיקה הייתה בת מזל כפליים….בכך ששלטה בשתי פעילויות: בניית פירמידות והחיפוש אחר מתכות יקרות, שפירותיהן, כיוון שלא שימשו לצריכה, לא הפכו למיותרים בהיותם בעודף. ימי הביניים הצטיינו בבניית קתדראלות וזמירת קינות. שתי פירמידות, שתי מיסות למתים, טובות פי שתיים מאחת; אך לא כן שני פסי רכבת מלונדון ליורק"  (Keynes p.131). רוצה לומר, דווקא הפעילויות הבלתי נחוצות, שלא נתונות לסד של חשבונאות ציבורית קטנונית, הן שמביאות את הישועה למשקים תקועים.

סגנונו של קיינס, שבתקופת חייו פתח בפניו את כל הדלתות היה בעוכרי התקבלותו בעשורים האחרונים. כלכלת העידן שמראשית שנות ה-70 ועד עכשיו, נשלטת על ידי טיעון מובנה  שאינו אינטואיטיבי. ביסודה, מונח פיתוח מתמטי שיטתי שלכאורה נותן תשובות חד-משמעיות; למרות שכל מי שלומד את המודלים לעומקם מבין שהשאלה-שאין-לה תשובה פשוט מוסטת להנחות הבסיס. הנחת המוצא היא שנבחרת בשרירותיות, ואפשר היה גם לבחור הנחה אחרת.

העברת הדגש מהביטוי המילולי לפורמליסטיקה מתמטית תרמה לסדר בדיון הכלכלי. עם זאת, היא דיכאה כל מחשבה שלא הולכת בתלם, וניתקה את הכלכלה משאר מדעי הרוח והחברה. אין סימפטום יותר נאמן לנזק שעודף המודליסטיות גרם, מהיעדרו המוחלט של ההומור בכתיבה הכלכלית של השנים האחרונות.

חזרתו של קיינס לזירה מסמנת עידן חדש בכלכלה. תם עידן של שלושים שנות הסכמה כבדת ראש. מהפתח מגיח הספק. המחלוקת חוזרת. ההומור חוזר.