רגילים לדון בשכר מינימום לחוד – שכר מקסימום לחוד. אבל נכון יותר לדון בשכר מינימום/מקסימום – מכלול השכר הבלתי ניתן להפרדה. זאת, משום שביסודו של כל ניתוח שכר מונח השלם: הכנסות החברה מצד אחד, והוצאותיה (שבתוכן השכר הוא חלק נכבד) מצד שני. הדיון על שכר מינימום/שכר מקסימום הוא אם כן גם דיון על חלוקת סך תשלומי השכר בין כל מקבליו.

 ההסתכלות הזו אולי הייתה פחות חשובה אילו השכר הגבוה בישראל היה מוגבל לרמות סבירות מלכתחילה. אבל שכר הבכירים (כולל ההטבות השונות המשולמות להם) בחברות לא מעטות גלש כבר מזמן למיליוני שקלים בחודש. שכר של מאות אלפי שקלים, ובמיוחד שכר סביב ה-100 אלף שקלים לחודש הוא תגמול די נפוץ היום למנהלים. המחשה לשכיחות השכר השש-ספרתי מתקבלת מנתוני מנהל הכנסות המדינה ל-2009, בהם ממוצע הכנסת המאיון העליון של הנישומים מגיע ל-124 אלף שקל לחודש.

 על פי ההתבטאויות שנשמעות לאחרונה, רבים וטובים (ביניהם כלכלנים לא מעטים) חושבים כי אפשר להגביל את השכר בעזרת חוק שכר מקסימום או בדרכים אחרות ללא נקיפת לב. כדאי עוד להוסיף שכל מי שלמד או עסק אי-פעם בכלכלה יודע כי אין בתיאוריה או בפרקטיקה של המקצוע שום מדד מדויק לקביעת השכר "היעיל" או "הצודק". קביעת שכר היא במידה רבה החלטה שרירותית המתבססת על יחסי כוח.

 אם כך, נכון להתייחס להתחלקות השכר בכל גוף עסקי או ציבורי ובכלל המשק, כפי שאנו מתייחסים להתחלקות ההכנסות באוכלוסיה. דהינו, נכון לזכור ששכר בכירים מופרז בא לעתים קרובות על חשבון שכר השכירים העניים. ובאופן סימטרי לגמרי, העלאת שכר בדרגים הנמוכים יכולה לשמש כמכשיר יעיל לבלימת שכר הבכירים. במיוחד כך, כשההקצנה בחלוקת ההכנסות בישראל היום, שניתן לראותה במעקב לאורך זמן ובהשוואות בינלאומיות, גורמת לסכום הנדרש לתיקוני השכר בתחתית הקלחת להיראות כגירוד קל של רובדי השומן שלמעלה.

 ניקח, לדוגמא, את התיקון לחוק שכר המינימום שמציע עמיר פרץ. העלאת שכר המינימום מ-3,850 שקל לחודש ל-4,600 שקל לחודש, בשלוש מנות של 250 שקל כל אחת שיתפרסו על פני 15 חודשים. אפשר, כמובן, להתווכח על יעד השכר הסופי ועל מנות ההעלאה במשך התקופה. אבל ברור שכל העלאה תועיל למקבלי שכר זעום כזה, ופריסת הזמן תאפשר לעקוב אחר השלכותיה.

 כדאי גם לערוך בראש את התרגיל הקטן הבא. בחברה המעסיקה 100 עובדים, העלאת שכר של 250 שקל לחודש לרובם מסתכמת בכ-20 אלף שקל לחודש. חברות בגודל כזה בישראל בדרך כלל מעסיקות מספר מנהלים בכירים ששכר כל אחד מהם מגיע לעשרות אלפי שקלים רבות. כלומר, יש מאין לקחת.

 על מנת לבסס עוד יותר את התחושה המספרית, הרי בישראל (על פי נתוני 2007) כ-55% מהעובדים מועסקים בחברות בנות 100 עובדים ויותר. כ-64% מהעובדים מועסקים בחברות בנות 50 עובדים ומעלה. על פי הידוע לנו על שכר הבכירים והעודפים הטמונים בו, ניתן להאמין שבחברות כאלה לא תהיה בעיה לגייס כמה אלפי שקלים כל חודש לתוספת הנדרשת עבור שכר המינימום. בכמה מהחברות הקטנות אולי יתקשו בהעברת שכר מלמעלה למטה, אבל רובן המכריע של חברות אלה אינן חברות ייצוא או חברות המתחרות ביבוא, כך שגם אם יעלו במעט את מחיר המוצר או השירות שלהן לא יתעורר כל קושי.

 בתחשיב הפשוט הזה טמון המקור למימון חוק שכר המינימום. בתיקון הקטן הזה לחוק שכר המינימום, טמון הצעד הראשון ללחץ כפי מטה על שכר הבכירים עוד בטרם נחקק חוק שכר המקסימום.

 ***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

ההסתערות האחידה על שכר המנהלים עכשיו מעוררת חיוך אצל מי שזוכר את החזית שנפרשה להגנתו במשך שנים. אני, עצמי, זכיתי ללא מעט הסברים מחכימים, ממי שהזדרזו להעשיר את הבנתי הכלכלית, עקב כמה ביקורות שכתבתי על שכר המנהלים הפרוע.  הנה, מספר דוגמאות ממאמרי שהניבו יזמות לחינוך מתקן. הם הופיעו ב"גלובס" בשנים 1995 עד 1996, בטור שפרסמתי אז "תמונת מצב".

15 למאי 1995, קטע קצר שכותרתו "במקום 100 עובדים":

"התגובה על שכר מנהלים מוגזם נתפשת במקומותינו כצרות עין וחוסר פרגון, ולכן חשוב לתת המחשה כמותית של משמעותו. שכר המינימום עומד כיום על כ-1,800 שקל לחודש, וזה התעריף שמשולם לשכבה מאד רחבה של עובדים בתעשייה. על פי הידוע, מנהל מן השורה מקבל לפחות 100 אלף שקל לחודש; כלומר, סכום השווה לשכרם של 55 עובדי ייצור. במפעל המעסיק כ-100 עובדים, שכרו של מנהל בודד עולה על מחצית הוצאות השכר הכוללות. בדרך כלל, לא מדובר על מנהל אחד, אלא על מספר מנהלים שגורפים את רוב השכר".

בהמשך, טענתי שחלקו של שכר המנהלים בהוצאות המפעל גבוה בהרבה מחלקה של הרבית שעל כל שבריר שלה כולם נזעקים. ולכן, מסקנתי הייתה:"לפני שיושבים ביחד על תוספת היוקר, ולפני ריטואל הרבית הבא, כדאי ששלושת הגופים המייצגים במשק יתנו דעתם על שכר המנהלים. התגמול המופרז כבר מזמן אינו עניין קוסמטי, אלא בעיה מקרו-כלכלית כבדה".

15 לינואר 1996, בתגובה להצעת חוק שכר מקסימום במגזר הציבורי, קטע שכותרתו "שכר מקסימום, בלית ברירה":
 
"על רקע זה, היזמה שנידונה בכנסת לחוק שכר מקסימום נראית ברוכה, אך אין להגביל אותה רק לעובדי ציבור. חוק שכר מקסימום אינו שונה ממקבילו בקצה התחתון (חוק שכר מינימום) וצריך לחול על כולם. בחברות הנסחרות בבורסה הנתונים ידועים. בחברות הפרטיות, לעומתן, יהיה אולי יותר קשה לפקח. חשוב בכל מקרה להתחיל להריץ את ההצעה. גם הצלחה חלקית תתרום במשהו לעצירת ההידרדרות".

18למארס 1996, בעקבות חלוקת אופציות מכובדות למנהלים הבכירים בתדיראן ובכל כור, זמן קצר לאחר פיטורי אלפי עובדים, במה שכונה תהליך הבראה:

"באומדן גס – על פי תעריף שכר מינימום – חבילת האופציות הזו יכולה לשמש להעסקת עוד 1,000 עובדים מכאן ועד שנת 2001 …. השיקול הזה כנראה לא מקובל על חברת שמרוק – בעלי השליטה החדשים בכור. כיוון שאנשי שמרוק באים מבחוץ, קל להם להתעלם ממטעני העבר….ראשי שמרוק גם לא סוחבים איתם היסטוריה של עשרות שנים, בהן כור נבנתה מכספי ההסתדרות ונתמכה על ידי הממשלה בכל נקודת מפנה.

אין גוף מפקח שיכול להכתיב לכור את תנאי התגמול. אבל אם שמרוק היא אמריקה, אז אמריקה עד הסוף – המפלגות הגדולות נקראות לדיון בחירות על חלוקת העוגה בתאגידים".

שתים עשרה שנה חלפו מאז. איפה שמרוק? ועוד יותר חשוב, איפה כור? האם זו אינה התפתחות מעוררת מחשבה על חלום שכר המנהלים, ושברו.

לא אלאה אתכם בציטוטים נוספים מכתבי. אני בטוחה שתאמינו אם אומר שמחזרתי את עצמי גם בשמונה השנים הבאות של כתיבת הטור. הסתייגותי החד-משמעית מחלוקת השכר הפרועה עוד התחדדה במהלך השנים. לא בגלל שהחמדנות הזו לא יפה – החיים הכלכליים אינם תחרות יופי – אלא בגלל שאין לה שום הצדקה מקצועית.

אין שום הוכחה לכך, שאותם מנהלים המתוגמלים עד להתפקע משיגים תוצאות טובות יותר. נהפוך הוא, התליית התגמול ברווחי החברות רק גוררת את הבכירים להשקעות נמהרות, ולייפוי דו"חות חשבונאיים הגובל בהונאה. ובכלל, מי אומר שמקסום רווח שנתי או אפילו רב-שנתי הוא יעדה העיקרי של חברה עסקית.

אין גם שום אפשרות לבודד את תרומתו הסגולית של מנהל אחד או את תרומתה של קבוצת מנהלים לתפוקה ולרווחים. מקצוע הכלכלה מתקשה אפילו להפריד את תרומתם של כלל העובדים בחברה או במדינה משאר תרומות פונקצית הייצור (כגון: הון, שיווק, מו"פ ועוד).

משום כך, הומצאה הפיקציה הנקראת: שכר של תחרות. כאילו, מנגנון השוק הוא שמצביע על השכר הנכון. רק שמדקלמי המנטרה שוכחים, שההצבעה הנאותה מתרחשת רק בשוק של תחרות משוכללת, ולפחות בישראל קשה להביא הרבה דוגמאות של חוזי שכר שעומדים בתנאי האוטופי הזה. ודאי וודאי  שלא חוזי שכר מנהלים, שכל אחד מהם נתפר במיוחד לאירוע ולכוכבו, ומשמש כראווה למנהל עצמו,  ולבעלי החברה.

באין שום קריטריון אמיתי לקביעת שכר מנהלים, מגיעים לגישה הפושה בימים אלה: הם מפסידים, הם רעים, הם בני עונש. גישה זו מאומצת לאחרונה על ידי העיתונים הכלכליים, לצהלת ההמונים שלא קולטים את הסימטריה הגלומה בה: אם מי שמפסיד – חוטף, אז, מי שמרוויח חוטף את הקופה. וגם, אם זה עניין של טובים-רעים, נזרוק את הרעים, ונמשיך לקשור כתרים לשיטה.

ובקצרה, "הענשת" המנהלים עכשיו היא חלק מאותה גישה אנגלו-סקסית מוסרנית שמצדיקה פינוי מפגרים בתשלום משכנתא מבתיהם, והטלת עול התחרות הגלובלית על מי שלרוע מזלו נפל לתעשייה או לחקלאות כשהיה צעיר. לא צריך דוקטורט בכלכלה בשביל לדקלם את משפטי המוסר ועונש בהתלהבות. מספיק לקרוא כמה עיתונים כלכליים, ומומלץ לא לקרוא ביסודיות אף ספר כלכלה. ובמיוחד לא, אף ספר היסטוריה או ספרות יפה מארה"ב ואנגליה במאות ה-18 וה-19, וראשית המאה ה-20.

 
מה אומר פרסום שכרם של מאות בכירים בעיתון שנתי מיוחד? זה אומר שהנושא נמצא במוקד תשומת הלב הציבורית. לטוב? לרע? תלוי במסתכל. אבל אנשים לא מעטים די נדהמים כשהם קוראים שאיליק רוז'נסקי, מנכ"ל דלק נדל"ן, זכה בשכר שעלותו כ-25 מיליון שקל בשנת 2006 (TheMarker 8.4.07).

ובמיוחד, שאין מודל כלכלי שיגיד באופן חד-משמעי למה. למה איליק רוז'נסקי קיבל 25 מיליון שקל (מספר 1 ברשימת מקבלי השכר הגבוה בחברות הבורסאיות) וחיים כצמן (מספר 5) קופח עם כ-20 מיליון שקל בלבד. ואין באמור לעיל משום קביעה כי השכר הזה "אינו מגיע להם", אלא רק ציון עובדה כי במקצוע הכלכלה באמת מתקשים לומר מהו השכר הראוי לכל תפקיד. מתקשים בכלל להגדיר תפקיד, או לשפוט מהי תרומתו של אדם לתפקידו.

יותר מזה, מקצוע הכלכלה, עוד מאז אבותיו המייסדים, יודע כי שכר אינו נקבע בתחרות משוכללת. לא בהיערכות של קבוצת עובדים מול מעסיק גדול, וגם לא במשא ומתן בין מעסיק בודד לעובד.

במילים אחרות, מקצוע הכלכלה אינו מתיימר לפסוק בכמה צריך לתגמל מנהל טוב. לא מבחינת הצדק, וזה אולי אינטואיטיבית ברור, אך גם לא מבחינת היעילות. כלכלנים, כמו אנשים אחרים, רק יודעים להגיד מתי זה מנקר עיניים. ואז, אולי ראוי שהמחוקק יתערב, כפי שהוא מתערב בקביעת מחירי מוצריהם של מונופולים וקרטלים. וכפי שהוא, ממש לאחרונה, ואף בהסכמת בנק ישראל, מתערב בעמלות הבנקים.

או, בשפה הכי פשוטה, עובדת היסוד היא שהמקורות מוגבלים. מה שהולך ליד אחת לא מגיע לאחרת. ואם מנגנון השוק אינו מאותת על ההקצאה הנכונה, צריך לתת מקום למנגנון חלופי. במדינה דמוקרטית מנגנון זה הוא שילוב של דרג מקצועי, אקדמיה, כנסת ותקשורת. ועל מנת להתחיל ליצור את ההידברות, חשוב לשכנע כי שכר מנהלים פראי נוגד לכללי ההתנהגות הכלכליים הסבירים.

שכר מקסימום נגד שדידת צמיחה   

מה קורה כשחברה יצרנית מפנה סכום עתק לשכר מנהלים? הכסף הזה נגרע מהשקעתה במו"פ או בציוד, משכר העובדים האחרים או מביטחונם התעסוקתי (פיטורי "ייעול"). גם עצם האווירה של אי-וודאות, ושל הבדלי הכנסות ניכרים שאינם מובנים מאליהם, משפיעה על התנהגות העובדים. ובקצרה, תשלום סכומי עתק למנהלים מעטים פוגע בפיריון ושודד את הצמיחה.

עכשיו, כדאי רק להיווכח ששכר הבכירים אינו זניח בראייה מקרו-כלכלית. על פי ה-TheMarker, חמישים מקבלי השכר הגבוה ביותר בחברות הבורסאיות, בשנת 2006, גבו יחד קרוב לחצי מיליארד שקל. 600 מקבלי השכר שמעל מיליון שקל לשנה, ברשימת העיתון, גרפו על פי אומדן ראשוני שלי לא פחות מ-2 מיליארד שקל. זה כבר גודל שיש לו משמעות.

שכר מקסימום והטבות אחרות
 
חוק שכר מקסימום הוא פועל יוצא של כל מה שהוצג לעיל. החוק המוצע עכשיו, על ידי ח"כ שלי יחימוביץ', מגדיר יחס מתקבל על הדעת בין שכר המקסימום לשכר המינימום (פי 50). שכר מקסימום, על פי תנאיו, הוא כ-200 אלף שקל לחודש. מובן לגמרי, שההתייחסות לשכר בלבד אינה מספיקה. דרכי התגמול (בונוסים, דיווידנדים, אופציות, מניות ועוד) מגוונות ועתירות דמיון. אם רוצים שההצעה לא תידחה בזלזול, צריך לכלול בתוכה את כל אלה.       

שכר מקסימום וגלובליזציה

במשק גלובלי, אין ברירה, אלא להתייחס לרגישויותיהם האמיתיות או המדומות של משקיעים זרים, ושל יזמים ישראליים שפניהם החוצה. קיימת היום בעולם נטייה לגיהוץ אחיד של תנאים, המתבטאת למשל במס החברות האחיד בכל מקום, וגם משמשת כטיעון נגד הגבלת שכר. ניתן לשחרר לאט את הנוקשות המחשבתית הזו, על ידי הצגת עמדה נגדית מנומקת. כך, למשל, גרמניה וצרפת, מנהיגות אירופה, למרות מחויבותן להסכמים בינלאומיים שונים, לא מעודדות השתלטות לא רצויה של זרים על נכסים בתחומן. איך? הן מציגות משנה לאומית סדורה משלהן לגלובליזציה.

משנה כזו חסרה כאן, למרות שלמשק הישראלי יש את כל ההצדקות לגיבוש מודל גלובליזציה משלו. גם כך, הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם, נושא בנטל בטחוני אדיר, ובעומס קליטת עלייה. קשה למצוא סיבות טובות יותר להגדרה מקומית-ייחודית של גלובליזציה. ובכל זאת, היא אינה.