מי שיבנה את האסטרטגיה הכלכלית-חברתית של ישראל ל-15 השנים הבאות, יזכה ב-3.5 מיליון דולר. כך נכתב במכרז הממשלה לרכישת שירותי הייעוץ. האמת, אין לי בעיה עם גבה התשלום. אני רק חושבת שצריכים להפוך את כיוונו – לא תשלום ממדינת ישראל לחברה היועצת, אלא 3.5 מיליון דולר מהחברה היועצת למדינת ישראל.

להמשיך לקרוא ←

הביטוי 'פחות או יותר' הוא ביטוי שכיח בכלכלה. חזרתי עליו מספר פעמים לפני ששאלתי את עצמי, בעצם, מה הוא אומר? חשבתי לבדוק במילון, אבל בשבת האחרונה נתקלתי בשיר 'כדור הביליארד' של נתן זך במוסף תרבות וספרות של הארץ. שיר על אהבה וכדורי ביליארד שמסתיים ככה:

להמשיך לקרוא ←

 
סלילת כבישים על ידי זכיינים פרטיים, הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, קיצור משך התשלום של דמי אבטלה, קיצוץ בפנסיה של משרתי הקבע. כל אלה ועוד אחרים הם פניו של השוק החופשי בישראל.
 
שוק חופשי, על פי הגדרתו, הוא שוק שמשוחרר מכל התערבות ממשלה. חופשי מהצגת יעדים לאומיים; חופשי מתכנון כלכלי; חופשי מתחיקה; חופשי מבקרה ופיקוח של הממשלה; חופשי מגביית מס ומהזרמת כספים ממשלתית. שוק חופשי, איפה יש דבר כזה? שוק חופשי מושלם קיים רק כשאיפה, רק כדגם אידיאלי.
 
יום הולדתו של השוק החופשי בישראל הוא  ה-1 ביולי 1985, יום הכרזת תוכנית ייצוב המשק – התוכנית שבאחת החליפה את קוד הערכים והתפישות בכלכלת ישראל: מכלכלה ציונית לכלכלה עסקית-גלובלית.   
 
החלפת הקוד התקבלה ללא התנגדות רבה. זאת, לאחר יותר מעשור של אינפלציה שהגיעה בשיאה ל-    445% במהלך 1984. מרוץ המחירים נמשך גם במחצית השנייה של 1985, ונבלם במחצית השנייה מיד לאחר החלת תוכנית הייצוב. החשש מאיבוד שליטה עד ליולי, והכרת התודה על רצף המדדים החד-ספרתיים הנמוכים מאוגוסט ואילך, פתחו פתח להחדרת רוח חדשה למשק הישראלי. כלכלת השוק החופשי לא הייתה צריכה להיאבק חזק על כניסתה.
 
כמובן שכמו בכל שינוי כלכלי-חברתי גם כאן היה מי שפעל למענו. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, מי שפעל הייתה קבוצת אנשי אקדמיה וממשל שהאמינה בכל לבה שהגברת כוחו של השוק תרפא את חולאי המשק הישראלי. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, גם כאן נחבאו מאחרי הקלעים אנשי עסקים-אינטרסנטים. וכמו בעוד שינויים כלכליים-חברתיים במאה ה-20, גם כאן השרו מרוחם אנשי ממשל-אקדמיה-עסקים אמריקאים שהיו מחוברים לישראל איש-איש בחיבורו.
 
בסופו של דבר, המודל שאומץ בישראל הוא מודל הזרם המרכזי בכלכלה, הידוע בשלל גרסותיו וכינוייו -המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. במרכזו של אותו מודל עומדת הרביעייה: ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה, גלובליזציה. ובלשון בני אדם, שחרור השווקים מכל מגבלה, מזעור התחיקה והפיקוח הממשלתיים; הפרטה; הפיכת כל העולם לגלובוס כלכלי אחד נטול גבולות.
 
מתוך המכלול הזה, הדה-רגולציה הוא הנושא שחוזרים אליו הכי הרבה, עם הכי מעט הצלחה. התערבות הממשלה על ידי תחיקה, מעקב, בקרה ואפילו בעלות על אמצעי ייצור, אמנם צומצמה במידה ניכרת. אך הרשויות אינן מסתירות את אי-שביעות רצונן מהתוצאות. וכך מצטיירת התמונה הדי-אבסורדית של רשויות שמצקצקות בלשונן במקום להפעיל אמצעים ממשיים.
 
דוגמא יפה למשחקן של הרשויות הופיעה בדהמארקר מה-27.4.09. דו"ח של הממונה על ההגבלים העסקיים ציטט עדויות על חילופי מידע לשם תיאום עמלות לכאורה בין הבנקים. הדו"ח, מן הסתם, לא עשה את דרכו לעיתון בכוחות עצמו. יש לשער שהוא לא היה נכתב אילו הממונה על ההגבלים הייתה אדישה לתופעה. ואכן, תיאום מחירים הוא תסמונת אנטי-תחרותית, אשר הממונה אמורה לפעול נגדה.
 
במיוחד, שעל פי הכתבה נתפש אצל אחד הבנקים מסמך של הבנק המתחרה המבאר לו: "העמלה היא היסטורית… ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד לעולם תיקח". כלומר, ידידי, מדוע שלא תיהנה גם אתה מהחגיגה. תגובתה של הממונה התמצתה בכתיבת דו"ח ובמסירתו לעיתון. היא לא הפעילה את סמכותה, ובאמת, היכן היא יכלה להפעיל סמכות? צילי מבנק א' מסרה מידע לגילי מבנק ב'. אילו גילי התחזתה ללקוחה היא הייתה מקבלת אותם נתונים בדיוק.           
 
בעצם, גם מנכ"ל בנק לאומי יכול לתאם כל עמלה וכל רבית עם מנכ"ל בנק הפועלים או עם מנכ"ל בנק דיסקונט. מספיק שהם יופיעו יחד על אותה במה, או יתראיינו לתקשורת בהפרש זמנים קצר. מנכ"ל אחד ירמוז על השינוי שהוא מתכוון לחולל והשני יגיב ברמיזה משלו. הנה לכם תיאום פומבי חוקי וכשר. במדינה שבה פועלים מאות בנקים תיאום כזה אינו אפשרי. במדינה שבה מניין הבנקים מסתכם באצבעות יד אחת, כל האינפורמציה הדרושה מתמצה בכמה משפטים. במדינת ישראל, חמש קבוצות הבנקאות הגדולות ריכזו בידיהן כ-94% מנכסי הבנקים ב-2008. לאומי והפועלים, כל אחד מהם החזיק בידיו 29% מסך הנכסים, דיסקונט החזיק עוד 17% מסך הכל. ברור לגמרי, שבשוק כזה של שניים-שלושה שחקנים אפשר לתאם באופן חוקי כל דבר.
 
דוגמא אחרת עולה בימים אלה בקרב הניטש על סידור המדפים בין רשת שופרסל לספקים שלה. שופרסל, שעד כה הפקידה את סידור המדפים בידי נציגי הספקים, מעוניינת עכשיו על פי דיווחי הדהמארקר להעבירו לעובדיה. כך, על פי הערכת העיתון, היא תרוויח מעמלות הסידור שהיא תשית על הספקים. עמלות גבוהות יושתו על הקטנים, עמלות נמוכות יותר על הגדולים.
 
סידור המדפים והבלטת מי שחפצים ביקרו הוא אמצעי שליטה קלאסי ברשתות השיווק. המאבק הנוכחי שוב מאיר את פניו הכוחניים. שופרסל עם בנותיה היא הרשת הגדולה ביותר מבין רשתות השיווק. על פי נתוני נילסן, המצוטטים בדה-מארקר, היא תופשת נתח של קרוב ל-40% מהמסחר ברשתות השיווק. מעברו השני של המתרס, ספקי המזון המתנגדים לצעדה, שלושת הגדולים בכל תת-ענף (כגון מוצרי חלב) תופשים כ-50%-40% מנתח השוק. זהו, אם כן, קרב גוג ומגוג שבתוכו נטחנים היצרנים הקטנים, היבואנים הקטנים, ובעלי חנויות המכולת. עלות המלחמה הזו תתגלגל אליהם ותקרב את קיצם. התחרות במכירת המזון תפחת, והצרכנים ישלמו יותר תמורת שירות גרוע  יותר.
 
התמונה שלעיל מתארת נכונה את תחום התקשורת, את אספקת התוכן לטלוויזיה, את מכירת הספרים, את התחבורה ואפילו את היבוא. כן, היבוא החופשי שעל פי הצהרת הוגיו היה אמור להוסיף תחרות לשוק המקומי, גם הוא ריכוזי ברוב תחומיו, והמחקרים העוסקים בו מדברים על תופעת "היבואן הבלעדי". יצרנים בחו"ל לא ששים להתקשר עם כל איש עסקים עלום-שם. מבחינתם, במשק קטן כמו המשק הישראלי, עדיף להתמקד בגורם אחד שאמינותו הפיננסית ומחויבותו למוניטין של המוצר אינן מוטלות בספק.
 
ריכוזיות המשק הישראלי אינה צריכה להפתיע. היא משקפת תופעה כלכלית ידועה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות מגיעות לשיא יעילותן בקנה מידה גדול. לכן, במשק קטן מוצאים כמעט בכל תחום שלושה או חמישה עסקים שולטים – הכי רחוק שאפשר ממודל התחרות המושלמת שאותו התיימרו להשיג אלה שהובילו את מהלך הדה-רגולציה.
 
ומה שהכי מצחיק היא היומרה להעלים את התכונה המבנית הזו על ידי הכנסת עוד מתחרה לענף. "עוד מתחרה" הפכה להיות סיסמת הקסם לכל תקלה בשוק החופשי בישראל. עוד מפעיל סלולארי, עוד בנק (ומדוע בנקים מחו"ל לא באים?), עוד מתחרה בתחבורה הציבורית (ומדוע השירות באוטובוסים נסוג לרמתו משנות ה-70?). לאמור, במקום שלושה מתחרים בכל ענף יהיו ארבעה, וכבר ראינו איך זה יקשה על גילי וצילי ומילי ובילי לתאם, או לנהל ביניהן מלחמת חרמה הורסת תחרות אמיתית.
 
ואולי הגיע הזמן להבין ששוק המנוהל על ידי ארבע חברות לא יכול להיות שוק תחרותי. במצב כזה, הדרך היחידה להגן על הצרכנים ועל הגופים העסקיים הקטנים היא בעזרת רגולציה. אחרת, השוק אמנם חופשי מידה הקשה של הממשלה, אך נתון לידן המלטפת של שתיים-שלוש-ארבע חברות ענפיות גדולות.
 
* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בסמינר המח"ר לעובדי משרד מבקר המדינה. 

 מאיפה היא נפלה עלינו – המילה 'גזירה'? פתחתי את מילון אבן-שושן וההסבר הראשון שמצאתי הוא "פקודה שיש בה איסור או הגבלה או נגישה: 'גזרה המלכות גזירה שלא ישמרו את השבת (מעילה י"ז)." כן, הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל: מלכות זרה, רשעות, שרירות לב.
 
אם כך, מדוע המילה 'גזירה' הפכה להיות מילת מפתח בסיקור צעדיה הכלכליים של הממשלה בישראל? מה, אנחנו תחת שלטון זר? לתחושתי, התשובה לשאלה הזו מהותית להבנת כלכלת ישראל ב-20 השנה האחרונות. מדוע מס שמוטל על ידי שלטון נבחר הוא 'גזירה'? מדוע כמעט ולא מזכירים דברים טובים שממשלה יכולה לעשות, חוץ מאשר להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלה, קרי, לצאת מכל תכנון או רגולציה או כל השפעה אחרת?

על השאלה הזו אני מנסה לענות בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'. מדוע הכל נדון בכזו הקצנה, תוך טשטוש האפשרות הסבירה לפיתרון של אמצע? מה משמעותו של שוק מטבע חופשי במשק קטן? לאן נגוז התכנון הכלכלי? ואיך פתאום כל דיון בכלכלה הפך להיות דיון לא-פוליטי?

לפניכם רשימת פרקי הספר, וציטוט מכל פרק שנותן משהו מטעמו.

פרק 1 – היום שבו כולם הפכו לחברתיים
 
"מעט מאד דיון כלכלי אפור מתנהל בפורומים ציבוריים, אולי משום שדווקא הצגת הדברים היבשה מאיימת על מי שמכתיב את סדר היום. אפשר להתרשם שההתמודדות המטרידה באמת אינה עם אנטי-גלובליזציה או אנטי-שוק חופשי, אלא דווקא עם הידיעה שכל המרחב קיים ונתון לבחירה: שוק חופשי או שוק מבוקר לגמרי, גלובליזציה מלאה או אנטי-גלובליזציה וכל מה שביניהם."

פרק 2 – בחיפוש אחר גלובליזציה שפויה

"בעזיבת הענף לגורלו בוחרים להתעלם מהערך המוסף של החקלאות לאיכות החיים ומתרומתה לנוף ולתיירות. ועוד שוכחים כי האגסים המיובאים, רב הסיכוי שמחירם הזול נשען על סבסוד מסיבי – האיחוד האירופי מזרים לחקלאות עשרות מיליארדי דולרים בשנה….ואם ישאלו את ראשי השלטון שם, הם יודעים להעריך את תרומתן ליציבות של הדודות מגדלות האגסים בנורמנדי, שצועדות כל יום ראשון לכנסיה חמושות בחצאית פליסה חגיגית."

פרק  3 – הכי חופשי, שוק המטבע  
 
"סחר המטבע בישראל רובו ככולו מתנהל בששת חדרי העסקות של הבנקים. שלושת הבנקים הגדולים מחזיקים בידיהם כ-60% מנפח הפעילות. מבחינה זו דמיונו של השקל לדולר או לאירו או לין קלוש ביותר. הם נסחרים באלפי נקודות מכירה על פני תבל…..לא נדרשת כאן קונספירציה מכוונת – שוק כזה מעצם טיבו קל ופשוט יותר למניפולציה."

פרק 4 – שעמום רצוי ולא רצוי
 
"נכון, ניהול מלא של שער החליפין הוכח כבלתי אפשרי…האם המסקנה מכאן שגם ניהול חלקי של שער החליפין בלתי אפשרי? או שגם פה המודל הנקי אינו המודל לחיים. וצריך לחפש את המודל הפרגמאטי יותר שבו יהיה בנק ישראל מעורב בקביעת שער החליפין שתכתיב לו הממשלה בהתחשב ביעדים הכלכליים והחברתיים".

פרק 5 – החייאת הדיון הדמוקרטי
 
"כי בתום עשור של פתיחות רבה מגיעים למסקנה הבנאלית ואולי הצפויה מראש: טווח הפתיחה אינו מצטמצם רק לקטבים של פתיחות מלאה או סגירות מוחלטת – כל מרחב הביניים אפשרי. ואם כן, גם פתיחות לתנועות הון, כדי שתניב את התוצאה המטיבה, חייבת להיתפר בחייטות עילית. ואין כל בושה להתאים את החליפה לגזרתו המשתנה של המשק…או לטעמים (קרי, הערכים) המשתנים)."

פרק 6 – יבוא ללא גבולות
 
"מוחלטות זו היא הבעיה של המדיניות. ובמילים אחרות: המכשול בדרך לסחר חוץ מאוזן ותעסוקה מלאה הוא התפישה שנבירה בפרטים מתנגשת עם המקרו-כלכלה. ולא כן. הפרטים יכולים לאשש חלק מהתיאוריות המכלילות ולעורר שאלות לגבי כמה מהן. ובעיקר, עוד פרטים ועוד עובדות מהשטח יתרמו לדיון את מידת הצניעות והספקנות הראויה."

פרק 7 – חשיפה – פיתרון או בעיה
 
"רוחב היריעה העצום של מדיניות היבוא אינו נפרש בתקשורת כראוי, אולי בגלל מורכבותו, ובוודאי בגלל יחסי הכוחות והכסף המתוארים לעיל. נזק מפורש מבחינת תפישת הקהל נגרם בזמן שאריאל שרון היה שר התעשייה והמסחר, במחצית השנייה של שנות ה-80….היעדר ההנמקה המסודרת באותה תקופה ואי-הסתמכות על קואליציה תומכת תרמו בסופו של דבר למטרה ההפוכה: התנגדות לכל הגנה בפני יבוא ותמיכה רחבה למהלך החשיפה שאינה מבוססת על הכרת הנושא או על הבנה מרובה."

פרק 8 – ניפגש בטווח הארוך
 
"גורמים אינטרסנטיים רבים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות ה-80 ותוכנית ייצוב המשק של 1985 מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. מפריעה לו כל מסגרת קונצפטואלית שמעלה דרישה כספית או תהיות כלפי קיצוציו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן והקח שגלום בה, משגשגת יותר בהעדר יעדים משקיים מוגדרים ובלי בחינה של כל העברה כספית על פיהם."

פרק 9 – כשל שוק וכשל תיקונו
 
"כדאי להבחין בעובדה שהקלת מס החברות אינה כרוכה בשום התניה, ואילו תמיכות המדיניות התעשייתית כן מציגות תנאים למקבליהן. ולכן מצחיק לשמוע את הטענה הנפוצה שעידוד השקעות הון מעשיר את מקבליו. ומה, הקלת המס מרוששת אותם? אבל עידוד המו"פ ובעיקר עידוד ההשקעות לפחות בחלקם יוצרים תעסוקה מקומית ולכן התשואה מהם אינה נופלת רק לידיהם של מעטים."

פרק
10 – למי התמיכה הזאת?
 
"מעורבותה של הממשלה בעצם לא התאדתה, אלא שבעבר היא נעשתה בהבלטת הבחירה הערכית הכרוכה בה: העדפת הייצוא, העדפת אזורי הפיתוח, מחויבות לתעסוקה מלאה. ואילו עכשיו, באצטלת השוק החופשי, היא מופיעה ללא קביעת יעדים ברורה, ומן הסתם כך קשה יותר לבחון את השלכותיה. עם זה, באורח מקרי לגמרי, היא זוחלת בעקביות לעבר השבחת התמורה להון הפיננסי במסלוליו המגוונים, ומשביתה את האמצעים שבאופן מוצהר במשך שנים רבות מנסים ליצור מקומות עבודה בגבולות המדינה, גם אם הצלחתם לא תמיד מוכחת."

פרק 11 – יותר חופש פחות צמיחה

"ובדיעבד מצטיירת תמונה של מעגל מכושף שההיחלצות ממנו הופכת להיות בלתי אפשרית. מזווית אחת כיווץ ההוצאה הממשלתית – ואולי יותר מזה: כיווץ עצמתה הערכית והניהולית של הממשלה – הוא מגורמי ההאטה. מזווית אחרת, כאשר כבר שרויים בהאטה מתכווצות ההכנסות ממס ובעקבותיהן גם ההוצאות. ומעוד זווית, מגבלת ההוצאה מדכאת את הדיון הציבורי וכך מנציחה את השיטה."

פרק 12 – הלם ואדישות

"היערכות כזו בהקצנתה לא הייתה אפשרית בבעלות ממשלתית. הוועדים היו בולמים אותה בהכירם את יכולתם ללחוץ על הדוושה. השרים הממונים ושליחיהם בדירקטוריון היו מהססים לפטר אנשים – לעתים ותיקים, לעתים חולים, פעמים רבות נטולי יכולת להשיג פרנסה אחרת. ואולי אפילו – שומו שמים! היה מופעל שיקול אלקטורלי-פוליטי."

פרק 13 – זה פוליטי, זה פופוליסטי
"ההמחשה שכסף הוא כוח היא המסר הכי פוליטי שיוכל להיות. גם ההבנה איך כסף עובר מקבוצת אוכלוסיה אחת לאחרת בעקבות צעדי מדיניות קטנים רבים וכאילו בלתי מורגשים….וכמסקנה הגיונית לכאורה כל התבטאות על כלכלה בימים אלה, בכנסים או בעיתונות, נפתחת במילים 'זה לא פוליטי'".

פרק 14 – ועכשיו להמלצה האופרטיבית

"יתרה מזו, למהותו של מושג השוק החופשי: אם אנשים רבים כל כך חשים מאוימים ומוחלשים בעקבות השינויים המונחתים עליהם מלמעלה, היכן אותו חופש בחירה שהוא בשורש כלכלת השוק, החופש שאמור להפיק מכל קונה, מוכר, עובד או מעביד את מיטבו?"

 
בעשרים השנה האחרונות התחולל מהפך בכלכלת ישראל. המשק הישראלי שהיה מתוכנן ומכוון על ידי הממשלה הועבר לידי השוק החופשי. מהו שוק חופשי? זהו שוק שאין בו התערבות חיצונית. שוק שעל פי ביטויו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, מונחה על ידי "היד הנעלמה". וממבט אחר, זהו שוק ששולטים בו "כוחות טבע" כלכליים, כוחות שלדידם של חסידי השוק החופשי אין עוררין על תבונתם ועל צדקתם.

לשוק החופשי במציאות המודרנית כמה יסודות מוכרים. ראש וראשון בהם הוא ה"ממשלה הקטנה", ממשלה שמצמצמת את נוכחותה לטובת היזמה הפרטית. במונחי כספים, ממשלה קטנה חותרת למזעור הוצאתה יחסית לסך הפעילות הכלכלית, ובמקביל גובה כמה שפחות מסים. במונחי מנהל, ממשלה קטנה נוטה לדה-רגולציה: כמה שפחות תחיקה, הכוונה, בקרה ופיקוח על הכלכלה.

ההבחנה בין ממשלה קטנה לגדולה מתייחסת לשוק הפנימי, אך מושג השוק החופשי חובק גם את יחסי החוץ. וכך, היסוד החשוב הנוסף של השוק החופשי, המודגש בכל העולם המתועש בעשרים השנה האחרונות, הוא הגלובליזציה: ניהול כלכלה ללא גבולות לאומיים. דהינו, עידוד הסחר הבינלאומי וההשקעות על פני תבל. ובפועל, שחרור היבוא ממכסים וממגבלות אחרות, שחרור תנועות הכספים מתקנות מגבילות וממעקב ממשלתי.

מקובל להצביע על שנת מעבר אחת בין המודל הכלכלי הקודם בישראל למודל הנוכחי – שנת 1985. ביולי 1985 הכריזו על תוכנית ייצוב המשק. זאת, לאחר אינפלציה מתמשכת, שהגיעה לשיא של 445% לשנה בין דצמבר 1983 לדצמבר 1984. כל מה שקורה במשק הישראלי מתוכנית ייצוב המשק ואילך יכול להיתפס כתגובת פוסט-טראומה – שימוש בתרופת השוק החופשי לריפוי האינפלציה, עד למינון יתר.

להמחשת הגוון הפוסט-טראומטי במדיניות 20 השנה האחרונות, הנה התשליל שלה – גישת שלושים ואולי ארבעים שנות המדינה הראשונות. בניגוד לדימוי המוטעה של כלכלת ראשית ימי המדינה, כבר במחצית השנייה של שנות ה-50 דיברו בפה מלא  על כלכלה מעורבת – כלכלת שוק מהולה בהכוונה ממשלתית. מעצבו של המודל, שר התעשייה והמסחר ושר האוצר פנחס ספיר, כתב כך במסמך של משרד המסחר והתעשייה: "על יסוד מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ". (תצפית ההתפתחויות בתעשייה 1965-1960, משרד התעשייה והמסחר).

מה יש פה, במבוא של פנחס ספיר לחוברת ממשלתית? ליברליזציה ביבוא, דה-רגולציה ברכישת מטבע חוץ וברכישת מוצרי צריכה יומיומיים לאחר קיצוב וצנע, והתחלתה של גלובליזציה. אם כן, מה נשתנה מאז? מה קרה בשנת המפתח – שנת 1985? מהתקדמות הדרגתית עברו למירוץ מהיר; מגישוש זהיר סביב המטרה לסימון נקודה אחת ויחידה – פסגת השוק החופשי והגלובליזציה; מהערכות מצב תקופתיות ותיקונים שוטפים – לחתירה חד-כיוונית נחרצת.

המשק הישראלי היום הוא אחד המשקים החופשיים והגלובליים בעולם. גם מעצם מבנהו – שיעור יבוא ושיעור יצוא של כ-45% מהתמ"ג; וגם מהתחיקה שלו – יבוא חופשי לגמרי, ותנועות כספים פנימה והחוצה ללא מגבלה וכמעט ללא בקרה.

אך יותר מכל, השוני המהותי שחל בסוף שנות ה-80 הוא ביטול העצירה להערכות מצב ולתיקונים. עד 1977 ובמידה רבה עד 1985 נתן את הטון התכנון הכלכלי, שבמרכזו הצבת חזון רב-שנתי ובדיקתו מעת לעת. עצם הבדיקה הציבה סימני שאלה. לא שתמיד מצאו הסבר לסטייה מקו התכנון, אבל הטחינה האינסופית של עובדות ונתונים הקנתה לכלכלנים הכרות עם הכוחות הפועלים, ומידה של צניעות.

נטישת התכנון במועד שהוזכר לעיל אינה מקרית. המהפך הפוליטי של 1977 דחק לפינה את מפלגת העבודה והציב בקדמת הבמה את המפלגה הליברלית, שותפתה של חירות לליכוד. היא שנתנה את הטון במצע הכלכלי, והיא דגלה בכלכלה חפה מהתערבות ממשלתית – כלכלה שבה שולטים כוחות השוק.

הנה דוגמא לכמה מהיעדים שעליהם ויתרו עם עזיבת התכנון: יעד צמיחה רב-שנתי, יעדי תעסוקה  ואבטלה מחייבים, יעדים מבניים כגון משקלו של ענף האלקטרוניקה בתפוקה ובתעסוקה במשק. זהו, למעשה, ויתור על עיצוב דמותה של הכלכלה והחברה בישראל כפי שניתן לקלוט מהדוגמא הבאה. שיעור התעסוקה בהיי-טק מסך התעסוקה בישראל – מה הוא אומר? הוא אומר חוזים אישיים, הוא אומר שעות עבודה אינסופיות, הוא אומר סוג של ניתוק רגשי מהחברים לעבודה ומהמדינה, הוא אומר – כפי שאנחנו כבר יודעים עכשיו – אמריקה של ראשית המאה ה-20 זה פה.

כדאי לשים לב לעוד עובדה אחת: ביטול התכנון בישראל גרר אחריו ביטול של כל היעדים הכלכליים לבד מאחד: יעד האינפלציה הרב-שנתי – שיעור עליית מחירים של 3%-1% לשנה – דווקא נולד בה בעת עם ביטול שאר היעדים הכלכליים באוגוסט 2000. זאת, אולי מפני שאינפלציה חד-ספרתית נמוכה היא משתנה מפתח בהשתלבות (הפיננסית) הגלובלית.

ביטול התכנון התבטא בסגירתם או בניוונם של אגפי התכנון שהיו בכל משרדי הממשלה. הם הפכו לאגפי מחקר פסיביים. הרשות לתכנון כלכלי שהייתה הגוף המתאם ביניהם נסגרה בתחילת שנות ה-2000. מיותרותם של אגפי התכנון הוחרפה בעקבות הרפורמה התקציבית שהיוותה חלק מתוכנית ייצוב המשק. תוצר הלוואי של הרפורמה היה חיזוק מעמדו של אגף התקציבים באוצר. בעבר, הוא קבע רק את תקציבו הכולל של כל אחד ממשרדי הממשלה,  היום הוא שולט בסעיפיו הפרטניים של כל תקציב משרדי. בעל המאה, הוא כידוע בעל הדעה, ומומחי המשרדים הפכו כך באחת ללא-רל
וונטיים.

היום, כשהשפיות חוזרת עם המשבר, אולי כבר אפשר לדבר על תכנון כלכלי מבלי לעורר תגובות מתלהמות. עכשיו אולי כבר אנשים יהיו מוכנים  להשתחרר מדעותיהם הקדומות ולהקשיב לעובדות. עובדה מספר אחת היא שתכנון אינו מילה נרדפת לתוכנית חומש סובייטית. מגוון דגמי התכנון הוא אינסופי, והם ניתנים להתאמה לכל סוג של דמוקרטיה. יותר מזה, תכנון, במהותו, לא רק שאינו סותר דמוקרטיה אלא שהוא חיוני לקיומה.

מה לתכנון ולנשמת אפה של הדמוקרטיה? למשל, שקיפות, כן, אינפורמציה מלאה. קיום אינפורמציה מלאה  הוא תנאי הכרחי  לתחרות משוכללת – מודל התחרות האידיאלי המקושר עם דמוקרטיה. תכנון מחייב את הממשלה להציג בפומבי את יעדיה ואת האמצעים להגשמתם. בהיעדר תכנון, הזוכים במידע הממשלתי – ויידע הוא כסף הוא כוח – הם בדרך כלל העשירים והמקושרים.

תכנון הוא הידברות בין-משרדית וציבורית. הוא גם הכרזת עצמאותם ונפרדותם של משרדי הממשלה. תהליך תכנוני מעודד את הצגת תפישתו הייחודית של כל משרד, ואף מתיר לו לפנות לציבור הרחב מעל לראשו של האוצר ולהילחם על עמדותיו. גם זו דמוקרטיה.

מחיקת התכנון הכלכלי בעשרים השנה האחרונות, פירושה עמעום השקיפות, השתקת הדיון הציבורי. מה הפלא שבתוך העיוורון והאלם, הכלכלה איבדה את דרכה ואת בלמיה הערכיים.

גרסה קודמת של המאמר התפרסמה כשיעור 67 של המכללה החברתית-כלכלית בווי-נט, והועברה כהרצאה לפורום סטודנטים לכלכלה באוניברסיטה העברית.  
        
 
   

שוק חופשי או שוק לא חופשי. גלובליזציה או אנטי-גלובליזציה. עצם הכלת הדיון בשתי מילים נוגדות כבר אומרת הרבה. כלכלה, שהיא מדע החברה, עוסקת באנשים, ועל כן אינה בנויה לשחור-לבן טובים-רעים, אלא לאבחנות עדינות יותר של מינון, של איזון ושל קצב.

אבל, מינון, איזון וקצב אינם הסוגיה ברוב הדיונים העכשוויים. זאת כאילו בגלל אילוצי תקשורת: כמה שיותר קליט, כמה שיותר פשטני. אך בעיקר בגלל תחכומם של הזוכים בפרס הגלובליזציה: בעלי ההון, שלעתים קרובות הם בעלי התקשורת, מבינים היטב את יתרונות ההתלהמות ואף מנצלים אותה לתועלתם. תנו להם ביקורת חברתית חריפה, הם ישמחו להעלות אותה לאוויר. כך הם מפגינים "רגישות", ובה בעת הופכים את הביקורת לאבסורד: הטפה תימהונית נגד החופש – תשתית הכלכלה המודרנית והדמוקרטיה. ומנגד, מעט מאוד דיון כלכלי אפור מתנהל בפורומים ציבוריים, אולי משום שדווקא הצגת הדברים היבשה היא שמאיימת על מי שמכתיב את סדר היום. אפשר להתרשם שההתמודדות המטרידה באמת אינה עם אנטי-גלובליזציה או עם אנטי-שוק חופשי, אלא דווקא עם הידיעה שכל המרחב קיים ונתון לבחירה: שוק חופשי או שוק מבוקר לגמרי, גלובליזציה מלאה או אנטי-גלובליזציה וכל מה שביניהם.   

 

אילולא הפכה הגלובליזציה לססמה היה מתאים יותר לדבר על שוק חופשי, כי שוק חופשי הוא המונח המכליל יותר. ואחד מיישומיו הוא גלובליזציה כלכלית – הסרת המגבלות מעל הזרימה הבין-לאומית של הון, עובדים וסחורות. אלא שהיום המונחים מעורבבים: יישומה של הגלובליזציה מותנה בהאחדה עולמית של נהגים וסטנדרטים. וכך הגלובליזציה דוחפת לעבר כלכלת שוק מדינות שעדיין דוגלות במעורבות ממשלתית, ולאחר יישומה היא מענישה באכזריות את מי שחורג מכלליה. או, במילים אחרות, ההשתלבות הבין-לאומית היא שמכתיבה את כללי המשחק.

ההקצנה הכרוכה בגלובליזציה מקבלת ביטוי חד במיוחד בישראל. אולי בגלל כניסתה של ישראל למירוץ במצב עוברי יותר ממצבן של המדינות המפותחות – מה שהחדיר במעצבי הגלובליזציה המקומית אמביציה לסגירת הפער. והתוצאה היא הקצנה של כל הדיון הכלכלי-חברתי בישראל. כולו שחור-לבן ונעדר לחלוטין ניואנסים. הנה לדוגמה כמה מהנושאים המרכזיים, ולאו דווקא לפי סדר חשיבותם.

 

הפרטה – בעלות פרטית

אין דרך טובה יותר לעיקור הביקורת המוצדקת על ההפרטה מניסוחה כהתנגדות גורפת או כשלילת הבעלות הפרטית. וכצפוי, בגלל תמימותם של כמה מהדוברים או בגלל המניפולטיביות של האחרים – זה בדיוק מה שקורה. באופן ענייני, הוויכוח על מתכונת הבעלות העדיפה – פרטית או ציבורית – אינו מוכרע. יש דוגמאות לכאן ולכאן. וממילא הכוח הפוליטי כבר זמן רב בידי המפריטים. ולכן אם עוד נותר ערוץ השפעה, הרי הוא במאבק על הגדרת דפוסי הפרטה שאינם משחיתים מדיי: הקצב – מספר ההפרטות בשנה שעדיין מאפשר הפקת לקחים; פיזור סביר של הבעלות על נכסים במדינה קטנה; מידת המעורבות הרצויה של זרים והשארת גרעין שליטה אסטרטגי ממשלתי במקום שהוא נחוץ; מניעת בעלות בו-זמנית במגזרים מנוגדי אינטרסים, כגון עסקים ועיתונות; שריון זכויות העובדים בחוק ואי-הפקרתם למשא ומתן מקרי; הגבלת האשראי ברכישת חברות מופרטות ובקרה על מקורותיו, באופן שמימון הרפתקאות פיננסיות לא ייפול על שכם הציבור. כל זה לא נעשה, ולא נערך שום מעקב ציבורי אחר גורלן של חברות מופרטות והשלכותיה העקיפות הרחבות מאוד של ההפרטה. וכך המפריטים דוהרים להפריט – ראו כהונת נתניהו כשר אוצר – ושוללי ההפרטה מוזמנים בשמחה לזעוק מעל כל בימה.  

 

משמעת תקציבית – מעיכת ההוצאה

דוגמה אחרת להקצנה היא הדיון המתנהל כל שנה סביב התקציב. מצדו האחד של המתרס – בעלי האחריות שדורשים לקצץ; ומהצד השני – בעלי הרגש שקוראים לרחם על המובטלים ועל האימהות החד-הוריות. מה שכמעט לא נשמע הוא הקול האומר כי הטלת משמעת תקציבית אין פירושה בהכרח קיצוץ ההוצאה. אפשר לשמור על גידול הוצאה סביר ובה בעת להקטין את הגירעון. המטיפים לקיצוץ בעצם מניפים את דגל הממשלה הקטנה – מגזר ציבורי מכווץ יחסית לתוצר. זאת במידה רבה מתוך מניע אידיאולוגי. סוגיה זו כשלעצמה אינה זוכה לתשובה חד-משמעית בכלכלה, ומגוון התשובות עליה עשיר כמגוון הערכים הלאומיים, המבנים המוסדיים והמסורות. יש אפילו המייחסים את פריחתן של כמה ממדינות סקנדינביה לתקציב מוגדל. אבל לחסידי הממשלה הקטנה נוח לזהות תקציב מוגדל עם גירעון ועם חוב. כך הם הופכים את ההצעה לתקציב אחר לבלתי מתקבלת על הדעת. ומי שמשיב להם בזעקות חמס רק עוזר להסוות את ההטיה.

 

יזמה פרטית – ביטול התכנון

דמגוגיה אחרת יוצרת זהות בין טיפוח היזמה הפרטית לבין ביטול מוחלט של כל תכנון ממשלתי. אבל באמת – תכנון הוא סוג של אספקת מידע מטעם הרשויות, ואינפורמציה מלאה היא הבסיס לתחרות משוכללת. וכך גם אם כטענת המתנגדים, התכנון אינו מצליח לחזות את העתיד והוא שאחראי להתמוטטותה של ברית המועצות, עדיין בחירה בין חלופות נעשית ממילא בכל ממשלה כל הזמן. בחירה זו – ברמתה האסטרטגית וגם בהחלטות רבות יום-יומיות קטנות – הופכת את משרדי הממשלה לצומת של מידע, אשר בגלל סודיות וגורמים אחרים שום גוף פרטי לעולם לא ישווה לו. תכנית ממשלתית לכלל המשק ולענפיו דואגת להעביר מקצת המידע הזה לציבור הרחב. היא אף משמשת הצהרת כוונות, ולא חשוב אם חלקן לא יתממשו או לא יתממשו מיד. וכשתכנית כזאת אינה מתפרסמת, אזי, כמנהגו של עולם, המידע זורם בעיקר לגדולים, לחזקים ולמקושרים. הם ערוכים היטב לנצל את יתרונותיו. מכאן ברור מדוע כמה מאותם גדולים וחזקים אינם מחמיצים שום הזדמנות ללעוג לתכנון הממשלתי. קשה יותר להסביר מדוע מפלגות השמאל, האקדמיה והתקשורת, לעתים מצטרפות להצגה מעוותת זו או מאשרות אותה בשתיקה.

 

אי מושלמות – אי התערבות

עוד התלהמות נוגעת לביקורת הסוחפת על כל מדיניות תעשייתית. וכאן מעניין לראות איך תוקפים את החוק לעידוד השקעות הון פעם מימין ופעם משמאל. מימין – בגלל בזבוז כספי המדינה, ומשמאל – משום שחלק מהטבותיו מעשיר עוד יותר את העשירים, לעתים גם בדרכי הונאה. כל ההערות נכונות, ואפשר בהחלט להסכים עם הקביעה שהחוק אינו מושלם. אבל על אף אי-מושלמותו החוק או גרסאות תמיכה דומות נהוגים בכל המדינות המפותחות והבלתי מפותחות. זאת בידיעה הברורה שבעלי המפעלים גורפים חלק מהשלל, וגם מתוך ההבנה שבמשק שאינו מולאם לגמרי כל מה שמניע את הכלכלה גורם לכמה אנשים להתעשר.

ולכן ההשוואה הרלוונטית בין אמצעי המדיניות התעשייתית לבין אמצעי מדיניות אחרים היא בסימון הברור של מי שמתעשר בכל מסלול מדיניות; ושל הנהנים האחרים – האם הם הציבור הרחב. ומהיבט זה המדיניות התעשייתית בוודאי אינה הבחירה הגרועה מכולן. לפחות בהצהרה ועל פי ההיסטוריה שלה היא מכוונת בעיקרה לתמרוץ ישיר של המועסקים. ואשר לעניין ההונאה – הבה נודה, הוא גלום בכל מערכת שמציבה לאזרחים תביעות או מחלקת להם מתנות. מה? כל השרברבים כבר משלמים מע"ם? בכביש המהיר ירושלים-תל-אביב לא נוסעים רוורס? ועדיין חוקי המס וחוקי התנועה שרירים וקיימים.

 

רגולציה – התערבות יתר

היסחפות מסוג דומה יוצרת חפיפה מלאה בין רגולציה (הסדרה, תקינה, ויסות, פיקוח) מטעם הממשלה לבין התערבות יתר. האם באמת טובתם של כל האזרחים מכתיבה שהממשלה תעזוב את הבנקים לגחמותיהם? בישראל, למשל, ההיסטוריה של שני העשורים האחרונים מוכיחה כי ההרפיה הממשלתית מובילה למתן אשראי בהיקף של מיליארדים לכמה יזמים גדולים שמתמחים בהשתלטויות על חברות. יזמים אלו, ככל המגזר העסקי, זוכים מלכתחילה לריבית נמוכה יותר על הלוואותיהם מזו הנגבית ממשקי הבית. השקעותיהם, שלעתים לא נדירות נכשלות, מתגלמות לחובות אבודים, והדבר מוביל להגבהת העמלות המוטלות על משקי הבית, לכיווץ הריבית על פיקדונותיהם ולניפוח הריבית על ההלוואות שמשקי הבית לוקחים. והעיקר, כדאי לשאול מה מעוללים לדמוקרטיה אותם חובות שלא נבדקו בקפדנות על ידי גורם ממשלתי. איומיהם של חייבים מיואשים שבנפילתם עלולים למשוך אחריהם עוד עסקים, אינם יכולים שלא להשפיע על החלטות השלטון.

 

חופש כלכלי – כבילה מלאה

אולם הנושא שמשאיר את כולם בצל ויידון בפירוט רב בפרקים הבאים הוא הצגת החופש הכלכלי כמקרה של אפס או אחד, דהיינו חופש כלכלי מלא או היעדר חופש בכלל. כאילו דרגת החופש אינה ניתנת לבחירה ואי אפשר למזג כלכלת שוק עם התערבות ובקרה ממשלתית.  

גישה זו בולטת במיוחד בשני תחומים: האחד, הסרת המגבלות על זרימת כספים אל המדינה ומחוצה לה, שגולת הכותרת שלה היא הסחר החופשי במטבע זר. בגרסתה המוקצנת הנהוגה בישראל היא מיתרגמת להעמדת היעד של יציבות מחירים מעל הכול וזניחת תמיכתה של הממשלה בשער חליפין ובשער ריבית מוטי צמיחה ותעסוקה. התחום השני הוא פתיחתו לרווחה של המשק ליבוא, שבגרסתה מרחיקת הלכת הנהוגה בישראל גם היא מפחיתה את שליטת הממשלה על הייצור ועל התעסוקה. וכנגזרת ישירה ועקיפה של שני יסודות אלו מופיע מכלול מדיניות שלם המוצג כבלתי נמנע – מתקציב מכווץ ועד רפורמות והפרטה. כולו מיושם בנחרצות שאינה מותירה מקום לפשרה או לבדיקה חוזרת.

וכדאי שיהיה ברור: אין הכוונה בכל מה שנכתב כאן להטיף למשק סגור, אלא לומר כי פתיחת המשק בישראל מציבה בעיית ענק של מינון וקצב, ועל פי הרטוריקה הנהוגה היום היא מוטבעת בים של סיסמאות. דווקא במדינות הכי מפותחות המשמשות לישראל דגם חיקוי חיים בשלום כמה מודלים של פתיחות זה לצד זה. דוגמה טובה היא אימוץ מטבע האירו באירופה. רוב חברות האיחוד הוותיקות בחרו לאמץ אותו. שוודיה, בריטניה ודנמרק יוצאות מכלל זה מתוך בחירה הנשענת על דיון פומבי ומשאלי עם. גיוון דומה נמצא גם במידת הפתיחה לייבוא: כל מדינות האירו אמנם חתומות על אותו הסכם, אך יישומו נתון לפרשנות יצירתית בכל אחת מהן. מעברו השני של האוקיינוס מסורת הממשל שונה והמאבקים מקבלים ביטוי גלוי יותר. דוגמה ידועה היא לחציהם – הזוכים לאוזן קשבת – של חברי קונגרס בארה"ב להגנה על התעשייה והחקלאות במחוזות בחירתם.

גישה פתוחה כזאת בוויכוח הגדול על פתיחות היא שחסרה בישראל של הגלובליזציה. הטיפול בסוגיית הפתיחות הפך להיות סגור וחונק. המחשה טובה למבוי הסתום שאליו נקלע מתקבלת מעידן נתניהו באוצר שהחל בשנת 2003. אפילו בנק ישראל הסתייג פעם אחר פעם משיטות שר האוצר. מחלקת המחקר ביקרה את הקיצוצים החדים בדמי האבטלה והבטחת ההכנסה. היא התנגדה ליד הקשה שנקט האוצר כלפי הרשויות המקומיות.

הסתייגויות דומות נשמעות בשנים האחרונות מפי כלכלנים רבים וטובים. אך הסתייגות בנק ישראל חשובה במיוחד, כי בנק ישראל הוא מעצבה הרעיוני של הגלובליזציה בישראל. ומה שחסר בביקורתו בשלב הזה הוא הקישור בין התוצאות הלא-נחמדות לבין החתירה לשוק חופשי וגלובליזציה. קישור כזה הוא כמעט כפירה בעיקר למי שכל ימיו האמין בשאיפתה הנאצלת של הכלכלה לאופטימיזציה. ולא רק בשאיפה, אלא גם ביכולת להגשימה.

האמונה באופטימיזציה היא אותו ממד רוחני שמתחת לדברים. לא סתם חותרים לשחרור השוק, אלא מניחים כי פעולתו החופשית תביא למרב הרווחה. לכן גם המהירות והמוחלטות. ומה עכשיו? איך מסבירים את חילוקי הדעות בין בנק ישראל לאוצר, ששניהם דבקים באותה המטרה? ואיזה נציג ציבור בכנסת, בממשלה, בהסתדרות ובארגוני המעסיקים – שכולם חלוקים עם כולם – אינו מבקש את הכי טוב לעם ישראל? ומדוע בשיטה הקודמת שבה לא התיימרו לתוצאה האופטימלית, אלא סתם שוחחו והגיעו לפשרה, היה המשק רגוע ואף צומח יותר? ובכלל, מודל של אופטימיזציה לא נפוץ בהחלטות האישיות של בני אדם. אולי מפני שבמגרש הפרטי אנשים יודו ביתר קלות שאין להם מושג מהו האופטימום הזה, והם משכתבים את מטרותיהם כל הזמן בעקבות התנסויות, לעתים אף מתוך נסיגה לאחור ותיקון של המסלול. הרכיב הזה של היסוס וצניעות הלך לאיבוד במדינות הכלכלית החותרת לפתרון מוחלט.

איבוד היכולת לאבחן אבחנות עדינות מביא ויכוחים כלכליים רבים לידי אבסורד, והם מסתדרים לפי צד בלי שנעשה ניתוח אמתי של האינטרסים.

כך בשנים האחרונות בולטת הסתייגותם של הארגונים החברתיים מהתעשייה. הם מתנגדים לכל תמיכה בתעשייה ויוצאים חוצץ נגד כל ניסיון של התעשיינים להשפיע על סדר היום המקרו-כלכלי. זאת מתוך תפישה פשטנית הרואה בתעשיינים קפיטליסטים רעים. בסדר, נכון, הם מעסיקים-קפיטליסטים, אך תפקיד כזה הוא בלתי נמנע במשק שאינו קומוניסטי מולאם. ולכן כדאי לנסות ולהבחין בין קבוצות התעשיינים למיניהן, למשל, בין תעשייני האלקטרוניקה לבין תעשייני המזון. כדאי גם לראות שבהכללה ענף התעשייה הוא אחד המעסיקים הנאורים הבודדים שעוד נותרו בישראל, עם שיעור ניכר של עבודה מאורגנת ושמירה על זכויות העובדים ועל כבודם. מכאן גם מתבלט האינטרס המשותף של העובדים והמעסיקים – שמירה על ענף שבשנת 2007 העסיק כ-340 אלף עובדים (356 אלף בהכללת עובדי חברות קבלניות).

העלמת הניואנסים מהדיון הציבורי מוחקת למעשה את רוב הממשלה. כי כל קיומם של משרדי ממשלה מתמחים מוצדק בתרומתם לניסוח מדיניות מגזרית. הסתכלותו של מגזר הבריאות בישראל (רופאים ופציינטים) שונה מהסתכלות מגזר הבנייה (קבלנים ופועלים) או מגזר החינוך (מורים, תלמידים, הורים ומעסיקים). הממשלה, בתורה, אמורה לאזן את כל האינטרסים. אולם במבנה הנגזר מאופן יישום הגלובליזציה בישראל נותר רק משרד ממשלתי אחד, והוא האוצר. הוא המופקד על העברת המשק לשוק חופשי ועל התנאים הבלתי ניתנים לערעור הכרוכים בה. בתוקף יחידותו האוצר מצליח בכל שנה להביא לידי אישור תקציב שאיש מהשרים או מחברי הכנסת אינו מבין. הוא מצרף אליו חוק הסדרים שמגהץ את כל תחומי החיים במדינה. זאת בחסות הבהילות שמֵשית המעבר החד לגלובליזציה.

ואם לשרים ולחברי הכנסת אין תפקיד כלכלי ממשי, לא נותרת גם משמעות רבה למפלגות. אפשר לראות כי בעקבות תהליך הגלובליזציה בישראל לא נותרו כמעט הבדלים בין הליכוד לעבודה. לא רק בתחום הכלכלי אלא גם בנושאים מדיניים-ביטחוניים. משק פתוח מגיב חזק יותר על פיגוע או אפילו על התבטאות של הממשלה. ולכן אחת המסקנות מפתיחת המשק היא ההסכמה הגורפת על הכורח בהסכם שלום, או לפחות בהינתקות חד-צדדית מהפלסטינים. טשטוש ההבדלים הרעיוניים בישראל חורג בהרבה בעצמתו מכל מה שמקובל בדמוקרטיות אחרות. בארה"ב, למשל, מתנהל ויכוח עז על מדיניות בּוּש מיום עלייתו לשלטון, ואנשי אקדמיה וסלבריטאים עוזרים בניסוח מצע אלטרנטיבי דמוקרטי.   

טשטושם של הניואנסים מערער גם את ההסתדרות. מאחר שאין לה משנה סדורה משלה, היא קיימת בעיקר במישור הכוחני. אבל באופן פרדוקסלי הישענות היתר על כוח מחלישה, כי כמה פעמים אפשר לשים את האצבע על השלטר? שביתה תמיד יוצרת התנגדות אצל הנפגעים, גם אם הם מזדהים עם עילתה. ולראיה, שמיטת קרנות הפנסיה מידי ההסתדרות נעשתה בידי נתניהו בקלות יתר. גם הפגיעה האנושה בהבטחת ההכנסה עברה בלי שנתקלה בהתנגדות ממשית. וככל שההפרטה מתקדמת ועוד ועד עובדים הופך להיות כפוף לבעלים פרטיים, הנשק שבידי ההסתדרות נעשה קהה יותר ויותר.

מאחר שאין ניואנסים, מה שנותר הוא החלוקה לכלכליים-רעים וחברתיים-טובים. וכך הכלכלה הרעה נידונה לה בדיסקרטיות אך בהיגיון במוספים המיוחדים לה. ודיווחה קורע הלב של הכתבת החברתית – תמיד כתבת ולא כתב – על אם חד-הורית מופיע בעמוד הראשון של העיתון. ובסגנון דומה, עסקים שאך אתמול פיטרו עשרות ומאות מעובדיהם ובה בעת שילמו שכר עתק לכמה בכירים, מייחצנים את תרומתם לקהילה. פורום דאבוס, מקום מפגשם של מצליחני העולם, הוגי הגלובליזציה, ייחד ב-2005 את מושב הנעילה שלו לעוני העולמי.

הישגה המרשים של הגלובליזציה הוא אפוא הפיכת כו-לם לחברתיים – מה שמקשה על הביקורת ולא הקל את כתיבתו של ספר זה. כי בתחרות על תשומת לבו של הקורא תמיד ינצחו סיפורים מגירי דמעות. אבל את עובדות החיים קובעים פרטי הפרטים העסקיים המייגעים. כמה מהם – חשובים אך אולי משמימים – מובאים בפרקים הבאים בתקווה לשכנע כי ישראל הלכה דרך ארוכה בגלובליזציה. ארוכה מדיי. ועדיין נותרת לה האפשרות לסגת בחזרה ולהתרחק מהקצה.

הפרק הבא מתוך הספר "ברוכים הבאים לשוק החופשי" הוא האחרון מתוך שלושה פרקים העוסקים במדיניות היבוא של ישראל. גירסתו המוקדמת התפרסמה כאן בטור צד. הגירסה הנוכחית עודכנה לקראת פרסומה בספר. הפרק הראשון סוקר את מדיניות היבוא מז קום המדינה. הפרק השני מתמקד בחשיפה ליבוא של שנות ה-90. הפרק השלישי מתאר ומנתח את השלכותיה של מדיניות יבוא ליברלית (מדי) על היציבות הכלכלית הוחברתית בישראל.

יעדה המפורש של הפתיחה ליבוא הוא ארגון המשק במתכונת יעילה יותר. או, בנוסח אחר, שחרור אמצעי הייצור מהמקום שבו אינם ממצים את כישוריהם כדי שיעברו למקום שבו הם מסוגלים לתרום את מרבם. המונח "יעילות" מצלצל יפה, אך חשוב להבין כי התייעלות אין פירושה בהכרח תעסוקה מלאה. ייתכנו מצבים שבהם חלק מגורמי הייצור שקודם לכן הועסקו יהיו בטלים, ועדיין תפוקת המשק תגדל הודות להתארגנות מחדש. ולכן היעילות לעולם אינה השיקול הבלעדי, וממשלות בדרך כלל מחויבות לאספקת משרות לכל מי שחפץ. גם בישראל, כשנדונה תכנית החשיפה ליבוא, היא כוונה במוצהר לשמור על היקף התעסוקה ההתחלתי ואף להרחיבו לפי גידול האוכלוסייה. אך כשבודקים לאחור מוצאים כי שיעור האבטלה עולה ברציפות מ-6.7% ב-1996 עד לשיא של 10.7% ב-2003, ו-10.4% ב-2004. שיעורים קרובים לאלה נמדדו רק פעמים בודדות מאז הצגת הסטטיסטיקה המסודרת באמצע שנות החמישים. פעם אחת במיתון של 1967 (10.4%), ופעם שנייה בתחילת קליטת גל העלייה מחבר העמים (10.6% ב-1991, ו-11.2% ב-1992). שיעור האבטלה ירד בתלילות לאחר מכן, אך היה עדיין גבוה ב-2005 ו-2006 (9.0% ו-8.4%). בראשית 2008, הגיע לכ-6%, שיעור שהיום נחשב לסביר ובעבר נחשב לאבטלה שיש לטפל בה.

חייבים להדגיש כי ירידת האבטלה הושגה בעזרת החמרה ניכרת בתנאי הזכאות לדמי אבטלה והבטחת הכנסה, ושימוש באמצעים כגון תוכנית ויסקונסין  שכופים על המועסקים תעסוקות שאינן מושכות בעיניהם. ובכל מקרה, מפוטרי התעשייה לא חזרו אליה לתפקידים חלופיים. רובם הופנו לפרנסות זמניות ופחות משתלמות בשירותים (ניקיון, שמירה, מלצרות, זבנות ועוד).

השינוי לרעה בדפוסי התעסוקה מעורר תהיות לגבי הצלחתה של היערכות המשק על פי עקרונות החשיפה. נכון, יש עוד גורמים שיכולים להיחשד כמעורבים. למשל הריבית  הגבוהה, ייסוף המטבע, הריסון התקציבי והרקע המדיני-ביטחוני. אך זיהוי גורמים אלו, אף שהוא מספק הסבר חלקי, אינו עונה על השאלה מדוע הקיפאון ואף ההתכווצות בתעסוקה מתרכזים בענפים מסוימים. ובוודאי אינו מבהיר מדוע הלכו לחשיפה אם הרקע היה כזה שאינו מבטיח פיצוי מהיר למשרות שנמחקו. ומכל מקום, יותר מעשור מאז תחילת החשיפה ועוד שנים של דיבורים מקדימים – ואין שום עדות לכך שהחשיפה אכן דרבנה להקמת מקומות עבודה חדשים במקומם של אלה שנגוזו.

אפשר להצביע בוודאות רק על הגשמת צד אחד של המשוואה: אותם ענפים, כושלים לכאורה, אכן דוכאו ואפילו חוסלו. מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה צנח מכ-52 אלף איש ב-1996, לכ-18 אלף איש ב-2007, והוא ממשיך בנטייתו למטה. שאר ענפי התעשייה המסורתיים (מזון, עור, עץ ורהיטים, נייר, דפוס) גם הם התכווצו או שמרו כל אחד פחות או יותר על ממדיו המקוריים. כקבוצה הם הקטינו את היקפם בכ-8,000 איש ב-11 שנים – תקופה שבה נוספו לאוכלוסיית ישראל כמעט 1.5 מיליון נפש וכוח העבודה תפח ביותר מ-700 אלף איש. במילים אחרות, התעשייה המסורתית בישראל סיימה בשנות התשעים את תפקידה כמעסיקה לאומית.  מצבם של הענפים בדרגת הביניים הטכנולוגית לא טוב יותר. ברובם, נרשמה ירידה בתעסוקה, וכקבוצה הם איבדו 5,000 איש בתקופה הנסקרת. קצת גידול נרשם בענף הכימיה – כ-7,000 איש בתוך יותר מעשור. ובעצם פרח רק מגזר אחד מצומצם מאוד – אלקטרוניקה. היקף התעסוקה בו טיפס מכ-48 אלף איש ב-1996 לכ-70 אלף איש ב-2007.

מעניין לראות את מעמדו הייחודי של ענף המזון. מספר המועסקים בו גדל ב-4,000 איש מ-1996 ל-2007. מזון וטקסטיל-הלבשה היו המעסיקים החשובים בתעשייה בשנת 1996 – 56 אלף עובדים בראשון, ו-42 אלף עובדים בשני. לעומת הטקסטיל שהולך ונגוז, המזון שומר על היקפו מאז ראשית החשיפה. השוני בהתפתחות שני הענפים משקף את מידת חשיפתם השונה ליבוא. קבוצת הטקסטיל חשופה לגמרי, ענף המזון (בעיקר נגזרות ישירות של תוצרת חקלאית מקומית כגון מוצרי חלב) עדיין מוגן על ידי הממשלה במידה רבה. אך הגנתו העיקרית של המזון היא "הגנה טבעית" – עלות הובלה גבוהה בגלל נטיית המוצרים להתקלקל, דרישת הכשרות שחוסמת כניסת מוצרים לארץ, והעדפה לטעם מקומי.

ובניגוד למזון, חשוב להבחין בקריסתו של ספק תעסוקה ראשי נוסף. ענף מוצרי המתכת איבד 9,000 עובדים בין 1996 ל-2007. זהו בעיקר סיפורה של התעשייה הביטחונית, שהפכה לשק חבטות מאז הפניית הרכש הביטחוני לארה"ב בעקבות הסיוע האמריקאי.

תוצאת התהליך של שנות התשעים היא הקצנת מבנה התעשייה בישראל. השוואה בין-לאומית שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [הודעה לעיתונות 9.5.05] מעמידה את ישראל בראש מסדר ייצוא הטכנולוגיה של 29 המדינות המתועשות ביותר (OECD). ההשוואה בודקת את שיעור ייצוא הטכנולוגיה העילית (אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות) מסך היצוא התעשייתי ב-2001. בישראל ובאירלנד שיעור זה מגיע לכ-58%. המדינה אחריהן, במרחק רב  במסדר, היא בריטניה עם כ-40%. כל שאר המדינות נמצאות מאחור, ובהן מעצמות תעשייתיות למופת כגון ארה"ב (38%), יפן (31%), גרמניה (21%). ממוצע המדינות המתועשות הוא כ-27% וממוצע האיחוד האירופי הוא כ-24%. לכאורה כאן צריכות להישמע מחיאות הכפיים, אך המציאות בישראל מוכיחה שאין להיסחף. כלל מספר אחת בשוק ההון אומר: "פזר, אל תשים את כל הביצים בסל אחד", ושוק ההון מטיבו חובב סיכונים. אפשר לאמץ בקלות את ההשקפה שאופיו של תכנון תעסוקתי צריך להיות שמרני יותר.

כתוצאה מכל המתואר לעיל, גדל מספר העובדים בתעשייה רק בכ-39 אלף איש בתוך 17 שנה – מ-317 אלף איש ב-1990, ל-356 אלף איש ב-2007. בשיא, בשנת 1996, לפני שגלש המשק לשפל ולפני שנחשפו הענפים הרגישים ביותר,  עבדו בתעשייה כ-378 אלף איש. כך או כך, שיעור העובדים בתעשייה מכלל העובדים הישראלים במשק צונח בהתמדה מ-22% ב-1990 ל-20% ב-1996 ול-16% ב-2007. מה שאומר כי התעשייה ממלאה פחות ופחות את תפקידה כמקור תעסוקה ראשי. יהיו כאלה שיראו בהתפתחות זו את הכניסה המבורכת לעידן הפוסט-תעשייתי. אבל היכן מתחבא ה'פוסט' כשהאבטלה כל הזמן רק עולה.

החור התעסוקתי שנפער הוא עדות לקושי ביישום המודל. אמנם אפשר לטעון כי ההתאמה תושלם בטווח הארוך, אך כלכלן אחד, ג'והן מיינרד קיינס, אולי הכלכלן הפוליטי החכם ביותר שנשמע אי פעם, כבר הביע את דעתו על הסתכלות כזאת: "בטווח הארוך כולנו נהיה מתים." ובנוסח מקאברי פחות, עניינה של הכלכלה אינו רק בהשוואה סטטית בין שתי נקודות שפער של עשרות שנים ביניהן. הכלכלה חייבת לתת את דעתה גם על התהליך, מפני שהוא בורא מציאות משל עצמו. ייתכן, באמת, שבזמן כלשהו יתכנס המשק לאופטימום המיוחל. אך במשך אותן שנות מעבר משפחות מתפרקות, קם דור שלא הכיר מימיו הורים שקמים בבוקר לעבודה, ונזרקות לשוליים קבוצות אוכלוסיה שלמות – בעיקר בפריפריה, ובייחוד בכפרים הערביים והדרוזים. אירועים כאלה צובעים את המפה הפוליטית מחדש, ולכן הם בלתי הפיכים. ואם הזמן הוא גורם קריטי בתהליך, הסוגיה החשובה היא מדוע הפזל התעסוקתי אינו נסגר בטווח הנראה לעין. התשובה לכך היא דו-ראשית.

מצד הביקוש, מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב שבו גורמי הייצור שברשותן מנוצלים במלואם. אך אם כמה משותפות הסחר שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני ורק יגדילו את תפוקתן כדי למכור לצד שמנגד. זה בוודאי התיאור האמתי יותר של המציאות במדינות המתועשות החדשות, וסין היא הדוגמה הטובה לו. עם הצטרפותה לכלכלת השוק היא צריכה לדאוג למיליוני נפלטים מהתעסוקה המסורתית בחקלאות. תגובתה של סין והדומות לה להתפתחות זו פותחת מעגל אבטלה בכל המדינות המתועשות שנהנות מתוצרתה והופכת אף אותן למדינות שמעוניינות לייצא אך אינן נלהבות במיוחד לעוד ייבוא.

מצד ההיצע, מה שבמודל הוא גורם ייצור סטנדרטי המתאים לכל מטרה אינו כך למעשה. מכונות לענף הטקסטיל אינן מועברות ישר לאלקטרוניקה, המו"פ בוודאי מותאם לתחום צר, ואפילו מבני תעשייה לעתים קרובות הם מבנים ייעודיים, ונדרשת השקעה לשם הסבתם למשהו אחר. מיותר לומר ש"גורם הייצור – עבודה" אינו מוקפץ מיד מביתור עופות במשחטה להרכבה באלקטרוניקה, ובוודאי שלא לתפקידים מקצועיים יותר. קשיחות זו אינה מתייחסת רק לפועלים הפשוטים אלא גם למנהלים וליזמים.
ומעל לכול, כשילוב של ביקוש והיצע, יש בעיית זיהוי של יתרון יחסי או בעיית איסוף מידע וניתוחו. המודל נראה פשוט וקל כשהוא מתאר את חלוקת הייצור בין שתי מדינות המייצרות מספר מוגבל של מוצרים. אבל לגמרי לא ברור איך הפזל נסגר בקלחת בין-לאומית שבה בוחשות מאות ארצות ומחליפות ביניהן מגוון עצום של מוצרים. ובמיוחד כאשר היתרון היחסי אינו מצב סטטי. מה קורה, למשל, כשהודו זורקת לשוק מיליוני מתכנתים? האם מדינה כישראל צריכה להתארגן מחדש? התארגנות כזאת אינה תמיד חד-משמעית ומהירה, כי כמעט כל צעד מדיניות שנוי היום במחלוקת. ניקח לדוגמה דילמת מדיניות נפוצה: איך מתמודדים עם יתרון טכנולוגי של מתחרים שנבנה על סבסוד ממשלתי החורג מהכללים הבין-לאומיים? להתעקש על משחק הוגן או לחפש פתרון מתוחכם? על נושאים כאלה ניטשים לעתים קרובות ויכוחים של שנים שאינם מגיעים להכרעה.
ועל כן אפילו מה שנראה פשוט לגמרי– הסטת ייצור משוק מקומי לייצוא – מתרחש באטיות רבה ובקושי. לכאורה, אפשר לטעון שאת מוצרי ההלבשה שנדחו מהשוק המקומי אפשר להפנות לשווקים שצורכים סחורה איכותית ויקרה יותר. אך על פי הערכות אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, לא הייתה הסטה בולטת כזאת – אולי מעט בשוליים. נתונים משנים רבות מורים כי הייצוא הוא התמחות בפני עצמה. בדיקה שנערכה על סמך סקרי התעשייה העלתה כי בשנת 1983 נבעו כ-95% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים בישראל מ-80 מפעלים גדולים. בסוף שנות השמונים נמצאו כ-100 מפעלים ששימשו מקור לכ-80% מאותו ייצוא. 80 מהם הפנו לייצוא יותר ממחצית תוצרתם.[1]  שרשרת העיבודים הזאת לא נמשכת בדיוק באותה מתכונת. אך עיבוד לשנת 2005 שנעשה במנהל לתכנון וכלכלה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה מצביע על 100 המפעלים הגדולים כמקור ל-68% מהייצוא התעשייתי בלי יהלומים [משרד התמ"ת, המנהל לתכנון וכלכלה, 100 היצואנים המובילים בתעשייה הישראלית, 2007]. משמע, עוד פרופיל של התמחות וריכוזיות בסקטור הייצוא המעיד כי המעבר לייצוא  – המתבקש מכך שאת השוק המקומי כבשה תוצרת זרה – אינו אוטומטי אפילו באותו ענף, ובוודאי אינו תרחיש מובן מאליו כשצריך לזוז לענפים חדשים.

לשבחם של התעשיינים ייאמר שהם יודעים את עובדות החיים. היו בהם שהשלו את עצמם בהתחלה שהממשלה לא תלך לצעד נועז כל כך. אך כשהחשיפה בכל זאת יצאה לדרך ניסו למשוך את יישומה ככל האפשר ולעדן כמה מהמלצותיה. מהר מאוד הבינו התעשיינים שסיכוייהם קלושים, וכל אחד מהם פנה להציל מה שאפשר. מפעלים שהייבוא איים עליהם הפכו בעצמם ליבואנים לצד הייצור, וכך השאירו את השליטה בשוק בידיהם. דוגמה כזאת אפשר לראות בתחום הנייר. המפעל המוביל בענף בישראל השתדך לחברה אוסטרית וחולק אתה את השוק המקומי. לעצמו השאיר כמה נישות קטנות, ואת הייצור ההמוני העביר לידי האוסטרים. האוסטרים גם הוזמנו להיות שותפי המפעל הישראלי, סייעו לשדרג את קווי הייצור שלו, ופתחו לו ערוצי שיווק לחו"ל. דוגמה בולטת אחרת היא בתחום ההלבשה. חברות ייצור שבבעלותן רשת חנויות מקומית ממשיכות לשווק בה מעט מתוצרתן, והרבה סחורה מיובאת. זה מה שקורה בדלתא, שמייבאת ממפעליה בחו"ל וממפעלים אחרים; וגם בכיתן, שממשיכה לייצר לייצוא טקסטיל יוקרתי לבית, כגון סדיני סאטן, ובחנויותיה בישראל מקדמת היום מכירת טקסטיל מיובא עממי יותר ואביזרים נלווים מהמזרח הרחוק.

אחרים, הסיטו חלק ניכר מייצורם למדינות שבהן שכר העבודה זול בהרבה. תגובה זו אינה מצטמצמת רק ליצרנים לשוק המקומי. אימצו אותה גם יצואנים שהעתיקו חלק מהעבודה אל מחוץ לגבולות ישראל. וכולם, יצרנים לשוק המקומי ויצואנים, נשענים על האפשרות הקלה להזיז סחורות בכל שלבי הגימור ובכל הכיוונים כתוצאת החשיפה ליבוא והסכמי הסחר. ביניהם ההסכמים עם ארה"ב והאיחוד האירופי, המחילים את הפטור ממכס שניתן למוצר שמקורו ישראלי מלא על רכיבים מירדן וממצרים המשתלבים במוצר הישראלי המוגמר. הסטת הייצור מסתייעת גם בליברליזציה בשוק ההון שמאפשרת העברת כספים קלה פנימה והחוצה, ומובן שעילתה העיקרית היא הפרשי השכר הבלתי נתפשים כמעט בין מדינות.

על פי נתוני אגף הטקסטיל והאופנה בהתאחדות התעשיינים, עלות העבודה לפועל בענף בסין בקיץ 2008 היא 120 דולר לחודש. במצרים התעריף הוא 60 עד 70דולר לחודש; בירדן כ-100 דולר לחודש; בטורקיה כ-300 דולר לחודש, ובמזרח אירופה כ-400 דולר לחודש. אך במעצמה אחת ושמה ישראל עלות העבודה היא כ-1,400 דולר לחודש. מה שהופך את הייצור הפשוט כאן לבלתי סביר בתנאי שוק סחורות ומטבע חופשי. ולכן חברה כדלתא, המתמחה בהלבשה תחתונה ובגרביים בעיקר לייצוא, החזיקה ב-2008 בישראל רק כ-2,000 מסך כ-10,000 עובדיה ברחבי העולם. בישראל היא מותירה את העיצוב, התכנון והלוגיסטיקה וקצת מייצור הבדים והצביעה. מודל שונה במקצת הוא זה של חברת קסטרו להלבשה עליונה, שיש לה רשת חנויות קמעוניות בישראל. לקסטרו אין כמעט פעילות ייצור בארץ, אלא בעיקר עיצוב ותפקידי מטה. הייצור נעשה ברובו בסין, וחלק קטן ממנו ברשות הפלסטינית.

נהוג לגנות את השילובים של ייצור מקומי עם יבוא חלקי או עם קבלנות משנה במפעלים מחוץ לישראל. אך אלה הם הפתרונות הכי ציוניים בתנאים הקיימים. מה אפשר לצפות ממנהל מפעל שחייב לתמרן בין שער חליפין שאינו מובטח לבין מחירי תחרות כמעט דמיוניים בנמיכותם בשוק המקומי ובייצוא. אלה שמתפשרים הם אותם שרוצים בכל מאודם לשמור על נוכחות כלשהי בישראל. לעתים מתוך שיקול של כדאיות – שמירת בסיס ייצור מקומי מאפשרת תגובה מהירה יותר ושליטה מוגברת במקום שנחוץ – אך במקרים לא מעטים מתוך זיקה למפעל שהוא מפעל חיים של בעליו הנוכחיים או של אביהם או של סבם. ועד כמה שלא ייאמן, גם מתוך מחויבות לעובדים ותיקים ולמדינה. חבריהם בענף הטקסטיל וההלבשה סגרו יותר מ-1,400 מפעלים בשנים 2007-1990 (בכללם מתפרות קטנות. מפעל מוגדר כמי שמעסיק שכיר אחד ויותר). אפשר להאמין שהסוגרים אינם עומדים עכשיו בתור להבטחת הכנסה. בתמורה שקיבלו בעד הנדל"ן ושאר הנכסים הם בנו תיק השקעות מגוון ולעתים קרובות נטול קשר לישראל.

הסקת המסקנות הרציונאלית כל כך שלעיל אינה מצטלמת יפה. בנוסח ציני פחות, היא מאיימת על שלמותה של המדינה. והכי גרוע, התמונה הזאת עמדה לנגד עיני כל מי שמצוי בתעשייה, במיוחד בקבוצת הטקסטיל. ועדה ציבורית לעתיד ענף הטקסטיל והאפנה שמינה שר התעשייה והמסחר נתן שרנסקי פרסמה את הדו"ח המסכם שלה במאי 1997.[2]  בתפקיד יו"ר הצוות שימש פרופ' אמוץ ויינברג, נשיא מכללת שנקר. החברים היו נציגי משרדי הממשלה, נציג ההסתדרות, נציג העדה הדרוזית, ותעשיינים בכירים מהענף – בהחלט הרכב שיש לו מה להגיד. בתום הדיונים גובשו תשע המלצות הנוגעות לכל תחומי ההיערכות החשובים: העברת קבלנות משנה לירדן ולמצרים; עידוד השיווק, המו"פ, השקעות הון ותשתיות אחרות; יישום מציאותי של חוקי היבוא; והתייחסות מיוחדת למגזר הדרוזי.

הסעיף הדרוזי המיוחד הדגיש את תלותה של העדה בטקסטיל כמקור פרנסה עיקרי לנשים לצד שירות הקבע לגברים. ולכן הציע עאמר עאדל, ראש מועצת ג'וליס, להמיר חלק מחבות דמי האבטלה לתמיכה במפעלים שבכפרים וכך לאפשר להם לשרוד עד ליצירת תעסוקה חלופית. נציגי הממשלה דחו הצעה זו.  אביא, בהקשר הזה, שני משפטים ממכתבו של עאדל ליו"ר הוועדה: "יחד עם זאת חובה על הממשלה להתחיל ומיד בהכוונת תעסוקה חלופית (היי-טק) לכפרנו על מנת למנוע שואה כלכלית. מיותר לציין בפני כבודו את תרומתה של העדה הדרוזית למדינת ישראל". אין מה להוסיף, רק לשים לב למילה 'שואה'.

התגלמותה על פני אדמות היא מחיקת המתפרות בכפרי הערבים והדרוזים בגליל. בראשית שנות התשעים הועסקו בהן – בעיקר בקבלנות משנה למפעלים גדולים – כ-15 עד 20 אלף עובדים, מרביתן נשים. ב-2008 אותן מתפרות מחזיקות כ-1,500 איש. הדת והמסורת אינן מתירות לנשים אלו יציאה מן הכפר. וכך הן יושבות מובטלות לצד הגברים שפוטרו בעקבות הכנסת עובדים זרים לענף הבנייה. שיעור האבטלה שמדד שירות התעסוקה בכמה מכפרים אלו בגליל ב-2004 היה כ-20%: תמרה, עין-מאהל, דיר-חנא, כפר כאנה, סכנין. בעוד כפרים לא מעטים הוא היה כ-15%. שיעורי האבטלה ירדו אחר כך, מן הסתם הודות לתוכנית ויסקונסין, וגם בגלל הפסקת התייצבותם בלשכות (ובסטטיסטיקת שירות התעסוקה) של המתייאשים שאינם מקווים עוד לזכות באישורים לדמי אבטלה או הבטחת הכנסה.

הטקסטיל בכפרי הדרוזים והערבים אינו כל סיפור החשיפה בישראל. אבל גלגוליו ממחישים את המנגנון שהביא את המשק עד הלום. לא ברור ולא נכתב במפורש בשום מקום מדוע נדחתה הצעת הדרוזים. אולי בגלל דוחק תקציבי, ואולי מחמת החשש מתקדים לשימוש בדמי האבטלה שלא על פי הדפוס הרגיל. עצוב לראות את עאדל נוקב בהיי-טק כשם נרדף לתעשייה חלופית. להיי-טק יש דרישות משלו – כמו למשל התרכזות באשכולות סמוך למוסדות מחקר ואקדמיה – שאולי מפריעות לו להתיישב בכפר נידח. ומאידך ישנן אפשרויות תעסוקה מתוחכמות אחרות. אך הדיון הכלכלי בישראל כבר מזמן לא עוסק בקטנות כאלה. ולכן כשראשי מועצה באים לדרוש פתרון אין להם מה להציע מלבד מנטרה תורנית כלשהי.

פרשת הטקסטיל הדרוזי היא הקצנת המבוכה והיעדר הכיוון. אבל הטקסטיל או הדרוזים הם רק משל לתעשייה כולה ולשאר ענפי הייצור בישראל. כדי להמחיש את החיפוש הנואש אחר פתרון, הנה כמה הצעות לשיקום מגזר הטקסטיל שנידונו בשנים האחרונות. מצד התעשיינים, הוצע להעלות את המכס על מוצרי הלבשה מוגמרים, אם כי לנוכח מחירי המתחרים רק העלאה של מאות אחוזים תהיה אפקטיבית. היו תעשיינים שאף קראו לקצץ שליש משכר המינימום בענף הטקסטיל, וזאת על סמך נכונות עכשווית של נציגי הכפרים בגליל. אולם אין כל ערובה כי נכונות זו תמנע טענות קיפוח בעתיד. רעיון אחר שנזרק הוא השלמת שכר ממשלתית זמנית. טיוטת החוק המתאים הופיעה בהצעת התקציב לקראת 2002 ולאחר מכן נגוזה. היו גם התארגנויות של מעצבים צעירים, שבחסות התאחדות התעשיינים פנו לממשלה בבקשה לתמיכה.

סלט הרעיונות הזה מובא כאן במתכוון במתכונתו הגולמית. אין דבר שנזכר פה ואינו מיושם במדינות אחרות בעולם או לא יושם בישראל בעבר. אין כאן גם שום הבטחה לחילוץ דרמטי, אלא רק בלימת המשבר והצלת כמה אלפי עובדים. נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת יקראו להוצאה הכרוכה בהגנה על המשרות "בזבוז". אך נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת אינם חדלים מלקבול על סכומי העתק שמופנים לדמי אבטלה ולהבטחת הכנסה. לפחות חלק מאותם סכומים היה נחסך על ידי החזקת תעסוקה "מלאכותית". מתנגדי ההתערבות הממשלתית גם שוכחים להביא בחשבון את עלות הפשיעה, ההתקוממות החבלנית, או אפילו סתם אדישות אזרחית ביישובים שנזנחו. בדיקת כדאיות אמתית צריכה לכלול את מגוון הגורמים על סמך היכרות פרטנית עם השטח.

אבל הזלזול בידיעת הפרטים הוא אחד ממאפייני עידן "היד הנעלמה". כשהחלו במאמץ התיעוש בשנות החמישים,  הוא לווה בספרים עבי כרס של משרד התעשייה והמסחר שתיעדו כל פרט וניסו להשליך ממנו הלאה. ספר כזה לדוגמה הוא 'התעשייה, עבר ועתיד'.[3]. באורח אופייני הספר נפתח בפתח דבר קצר של חיים צדוק, שר המסחר והתעשייה, ובהקדמה ארוכה של שר האוצר, פנחס ספיר. לספיר, שר המסחר והתעשייה שנים רבות, הייתה אהבה מיוחדת לענף. ואף שאנו יודעים כי נסחף ברגשותיו, מעניין לראות עד כמה שר אוצר משקיע מזמנו ללימוד הנושא ועד כמה אבחנותיו שומרות על חיותן עד היום: "בשנים האחרונות לאחר שהתעשייה טופחה והתעצמה, התחלנו בחשיפתה לתחרות לתוצרת חוץ, כדי להעמידה במבחן השוק העולמי וכדי לדרבנה ליתר ייעול, לשיפור נוסף באיכות ולהוזלת מחירים. תהליך זה נמצא בשלבי השלמתו, ולאחר מכן תעמיק החשיפה ותלך."[4] ובהמשך – עד כמה טרגי-קומי ומעמיד בפרופורציה כל הבחנה יומרנית על שינויים מבניים: "דוגמה לתהליך של יתר העמקה, הגדלת ההתמחות ושיפור האיכות הוא ענף הטקסטיל, העובר מייצור חוטים ובדים למוצרי איכות ודיגום מעולים, ההולכים ורוכשים שם בשוקי העולם."[5]

הספר מ-1965 מכיל מעקב אחר תכנית הפיתוח לשנים 1970-1965, שיצאה לאור בתחילת 1964. במבט לאחור, יהיו כלכלנים שיגחכו לנוכח ההשתדלות למצוא הסבר לכל דבר. המשק לא צמח בדיוק כפי ששיערו? התשובה האמתית היא "ככה". ובכל זאת, המאמץ לאפיין את התעשייה מכל זווית אפשרית מניב פירות משלו. כמו למשל ניתוח מפורט של כוח האדם לפי התפלגותו המקצועית והתפרשותו באזורי הפיתוח, ומחשבות על ישראל לקראת המיליון הרביעי של אוכלוסייתה. קשה להיזכר מתי בחמש-עשרה השנה האחרונות בדק מישהו נתונים דומים, למרות ואולי בגלל שהכרת הנתונים מונעת זריקת קלישאות.

בעבר, היו תרגילים כאלה מובנים מאליהם. הם נעשו במשרד התעשייה והמסחר ובמשרדים אחרים במשך עשרות שנים ודעכו בהדרגה עד להיעלמותם הסופית בשנות התשעים. גורמים אינטרסנטיים רבים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות השמונים ותכנית ייצוב המשק של  1985 מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. כל מסגרת קונצפטואלית, שמעלה דרישות כספיות או תהיות כלפי קיצוציו, מפריעה לו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן וקח שגלום בה, משגשגת יותר בהיעדר יעדים משקיים מוגדרים, ובלי בחינה של כל העברה כספית על פיהם.

לכוחות המתוארים לעיל מצטרפת דעת הקהל, משמע דימוי תקשורתי נבער של התכנון. מאז נפילת ברה"מ הפך התכנון – המזוהה כאמצעי סוציאליסטי – לסמל של כישלון. זאת מבלי שרוב הכותבים עליו יבינו למה בעצם הוא נועד, או מבלי שיכירו את המגוון העצום של דגמי תכנון שיכולים להתאים לכל מבנה פוליטי ולכל מטרה. קטילתו הכאילו מוחלטת של התכנון מביאה דוגמאות לאי-מסוגלותו לחזות את העתיד. אך תכנון אינטליגנטי אינו מתיימר לנבא, אלא לבחון את הקשרים בין משתני הפעולה, ועל בסיס זה להציג חלופות למדיניות. השאלה עד כמה תכנון נראה אקטואלי גם מנקודת ראותו של המגזר העסקי עלתה בוועידה השנתית של המרכז הישראלי לניהול בספטמבר 2003. תכנון היה נושא המושב הראשי, וכל הדוברים קבלו על היעדר חשיבה אסטרטגית בישראל. בהם גם לסטר תורו, פרופסור ידוע מ-MIT בארה"ב שאינו חשוד בפזילה שמאלה, וכן יו"ר 'טבע' אלי הורוביץ, שייחס את הצלחתה המטאורית של 'טבע' להסתכלות ארוכת טווח קדימה וטחינה עד דוק של מה הולך ומה לא הולך.

אם נחזור לחשיפה ליבוא בהקשר זה, הרי כמעט כל תופעות הלוואי ההרסניות שלה היו ידועות מראש. רק היה צריך להתכופף ולאסוף אותן מהרצפה. היה ידוע כי המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מידת פתיחותו – שיעור יבוא של כ-45% מהתמ"ג – משתווה לזו של כמה משקים קטנים, בעיקר באירופה, אך עולה בהרבה על המקובל בארה"ב וביפן למשל, ששם שיעור היבוא מהתמ"ג נע סביב 15%-10%. במשקים קטנים הפתיחות היא תנאי הכרחי להשגת רמת חיים גבוהה. זאת משום שפיזור יתר בייצור אינו יעיל. עדיפה התמחות במעט פריטים והחלפתם במוצרים מתמחים ממדינות אחרות. מכאן ברור שייבוא נרחב גורר ייצוא נרחב לשם איזון זרמי מטבע החוץ למדינה וממנה.

המסקנה היא אפוא פתיחות, אך לא בהכרח פתיחות מרבית. כי ככל שהמשק פתוח יותר כך קשה לשמור על יציבותו. הן מבחינת גירעון המאזן המסחרי והחוב החיצוני הנגזר ממנו, הן מבחינת רמת המחירים המקומית המושפעת מהתנודות בחוץ, אך בעיקר מבחינת שיקולי התעסוקה כפי שמומחש בישראל מראשית שנות התשעים. ענפי שוק מקומי הם ענפים שקל לצפות את התפתחותם. כך למשל ענף המזון בישראל מוגן למדיי באופן טבעי מתוך הכורח לשמור על טריות, על הרגלי אכילה, על טעמים, ועל דרישות הכשרות. הוא עדיין סגור ליבוא גם בעזרת אמצעים שהממשלה נוקטת. ולכן במזון, שלא כבטקסטיל, אפשר לראות גידול מסוים בתעסוקה בשנים 2007-1996 בשיעור ממוצע של כ-0.7% לשנה.

דילמת חלוקת הייצור והביקושים בין שוק מקומי לסחר חוץ היא דילמה תכנונית מובהקת. כך גם הניסיון לחזות את קצב התפתחותם של ענפי התעשייה ושל ענפי המשק האחרים, ולהסיק מכך מסקנות בדבר יכולת הקליטה של עובדים שנפלטו ממגזר אחד במגזר אחר. תכנון מראש אף מחדד את החשיבה בדבר מבנה ענפי ריכוזי: האם סביר למקד את כל המאמץ באלקטרוניקה? ומה אם ייקלע הענף למשבר? מחזוריות קיימת כמעט בכל תחום כלכלי, בייחוד במוצרים שאינם חיוניים למחיה שוטפת. עימות אחר שתכנון בדרך כלל עושה הוא בין הרכבו ההשכלתי, הגילי והגיאוגרפי של כוח האדם הקיים לדרישות ענפי המשק. כך מאתרים אוכלוסיות שאינן יכולות ליהנות מפיתוח ההיי-טק, אם מחמת ריחוקן ממרכזיו ואם מחמת היעדר כישורים הולמים בקרבן.

לפחות כמה מהבדיקות הנזכרות כאן נעשו במשרד התעשייה והמסחר.[6] אשר לסוגיה הכבדה ביותר בתכנון הכלכלי של ישראל נאמר שם: "כבר עכשיו המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מבנה התפוקה בו דומה לזה שבמדינות אירופה המתועשות. בגלל הפתיחות הרבה והריכוזיות הענפית אנו מושפעים חזק מכל תנודה בשוקי הסחורות ובשערי המטבעות. כדי למנוע זעזועים ולייצב את המשק, יש לפעול לחיזוקו של הסקטור המייצר לשוק המקומי במקביל לסקטור המייצא; ולגוון ככל האפשר את המבנה הענפי."[7]

היום, לאחר התרוקנות האוויר מבועת ההיי-טק של שנת 2000, אפשר לחתום על כל מילה שנאמרה שם. ולמרות זאת ההסתכלות התכנונית נתפשה אז ונתפשת גם היום כאנטי-תזה לשוק חופשי. על פי מעצבי החשיפה באותה תקופה, במיוחד משרד האוצר, הייתה היד הנעלמה אמורה לעשות את שלה ולהוביל את המשק לצמיחה מאוזנת ולתעסוקה מלאה. השקפה זו לוותה בהסתייגות מכל מה שהדרג המקצועי בממשלה מסוגל לעשות, חוץ מהפרטה או צמצום של כל בקרה שהיא. קשה לנתק את ההשקפה הזאת מהתוצאה הרשומה היום בסטטיסטיקה המקרו-כלכלית של ישראל. לא רק אבטלה, אלא גם צמיחה מתונה: קצב גידול תמ"ג ממוצע של פחות מ-4% לשנה בשנים  2007-1996, 1.5% גידול שנתי בתמ"ג לנפש.

בהקשר הזה מעניין להבחין בגישתה של סין, שסיפור יציאתה מהמשטר הקומוניסטי נתפש היום כהצלחה, שלא כסיפור של רוסיה. מי שמדגיש את ההבדל בין שתי המעצמות הוא סטיגליץ, בספרו על הגלובליזציה.[8] רוסיה, מחד, עם שיטת הריפוי בהלם מבית מדרשה של קרן המטבע, נקלעה לאיבוד תמ"ג ממוצע של 5.6% לשנה בשנות התשעים. סין, לצדה, צמחה באותה העת בקצב שנתי ממוצע של יותר מ-10%. סטיגליץ, מיותר לומר, אינו אובייקטיבי בסוגיה זו. הוא וחתן פרס נובל אחר, קנת ארו, יעצו לסין איך להיכנס לשוק. סטיגליץ וארו הם ממניחי היסודות להבנה היכן כלכלת שוק אינה עובדת, ועל פי  המלצתם התארגנו הסינים יותר באטיות. או, בניסוחו של סטיגליץ: "סין זיהתה שאם היא מעוניינת בשמירת היציבות החברתית, עליה להימנע מאבטלה ניכרת. יצירת משרות צריכה ללכת יחד עם השינוי המבני. רבים מצעדי המדיניות שלה יכולים להתפרש לפי זה. אף שסין הנהיגה ליברליזציה, היא עשתה זאת בהדרגה, ובדרכים שהבטיחו כי מקורות שהוזזו ממקומם הוצבו מחדש לשימושים יעילים יותר ולא נעזבו לאבטלה חסרת תכלית."[9] חיזוק לדבריו של סטיגליץ מתקבל מנאומו של סגן דיקן אוניברסיטת פקין בוועידת דאבוס בינואר 2004. וכך הוא מסכם את השילוב המנצח בארצו: "סין, עכשיו, יש לה מנהלים כלכליים מתוחכמים מאוד שמבינים את תפקיד השוק כנגד תפקיד הממשלה" [הרלד טריביון, 24-25.1.04].

כדאי לשים לב לשימוש במילה 'כנגד' (versus) בתיאור היחסים בין השוק לממשלה. השוק והממשלה אינם תאומי סיאם בלתי נפרדים. אבל הם שם – כל אחד במקומו. הבנה כזאת נעדרת היום בישראל. יישום מודל השוק החופשי מתפרש כהיעלמות ממשלתית, או אולי נכון יותר לומר – היאל
מות. זה לא שהממשלה אינה עושה. היא דווקא מרבה לנקוט צעדים: מחיקת התקציב הזה, פמפום התקציב ההוא, הפרטות, דה-רגולציה והכול בעקבות המלצות אופרטיביות של כלכלנים. אך איש אינו יכול לומר מה הם יעדיה, מה מחיר כל צעד במונחים פוליטיים–כלכליים-חברתיים, ומהן החלופות לו. כך מיטשטשים לגמרי הוויכוחים הטכניים והבדלי ההשקפות. ביגה שוחט, סילבן שלום ובנימין נתניהו באים כאילו מאותו מקום נטול ערכים, ואת הצדקת פועלם שואבים רק ממקצוענות נקייה – מקצוענותם של כלכלני האוצר.

אין ספק שגישה זו נוחה לכמה טכנוקרטים. היא אף מקלה במובן הטקטי על שרי אוצר ועל ראשי ממשלה. כי אם השיקול לקבלת החלטה הוא לכאורה אך ורק מקצועי, אפשר להדוף כל דרישה מגזרית בתואנה של אינטרסנטיות, ובז'רגון המקובל היום אין פסילה חמורה יותר. זאת למרות שיכולת הביטוי המגזרית היא עילת קיומה של הדמוקרטיה, וממשלות ופרלמנטים נוסדו כדי לתת לה חיים. נכון, אי אפשר להתכחש לעובדה שלחצים אינטרסנטיים יכולים להיות מטרידים. אך עדיין כל החלטה כלכלית עונה על אינטרס כלשהו, מה שמחייב לאפשר ביטוי לאינטרס הנגדי. בדיוק מסיבה זו נבנו בזמנו פונקציות התכנון, כדי לנסות ולפשר בין האינטרסים טרם הדקה התשעים. שיא פריחתן ברחבי העולם היה לאחר מלחמת העולם השנייה כחלק מהמאמץ לשיקום המדינות הנפגעות. בישראל צץ התכנון מיד עם הקמת המדינה.

דיון תכנוני מאפשר לבודד את המניעים שמאחרי המחלוקות הכלכליות ולהתוות בחדות את הקו שבין המקצועי לבין הערכי והפוליטי. יתרה מזו, דרישתו של התכנון להצגת מסגרת מספרית מפרידה בין מיתוסים מקצועיים לבין מה שאפשר לכמת. תכנון כלכלי מעצם טיבו מתייחס לטווח הארוך, אך הוא עוקב גם אחר שלבי הביניים. בנוכחותם של גופי תכנון קשה יותר לזרוק לאוויר כי גורמי הייצור ש"ישוחררו" מהטקסטיל יתרמו למשק בענפים המתוחכמים – צריך להמחיש את הדברים על הנייר. וכשהספקות מתעוררים בעקבות התרגילים שנעשו, ניתנת לגיטימציה לפתרונות חדים פחות במדיניות ואף לסיוע ממשלתי בתקופת המעבר. עצם ההכרה בקיומה של תקופת מעבר הוא הכרזה על תפישה עצמית צנועה יותר של מקצוע הכלכלה, מעין הודאה של הכלכלנים בהבנתם המוגבלת המצריכה בחינה מתמדת של צעדיהם.

יוצא מכאן שאחת המסקנות החשובות ביותר מהחשיפה החפוזה והאבטלה על כל גורמיה היא הצורך בהקמת מכון מחקר ותכנון כלכלי-חברתי לאומי. המחלקות הכלכליות בכל משרדי הממשלה הידלדלו לגמרי מסוף שנות השבעים. המחשה למעמדן אצל מקבלי ההחלטות מתקבלת מקורותיהם של מנהל התכנון והכלכלה במשרד התעשייה והמסחר והרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה. שני גופים אלו תרמו בעבר לא מעט להבנת מגמות הצמיחה והתעסוקה, ומוזגו ליחידה מצומקת אחת לאחר הקמת משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. הצוות שנותר אמנם מצליח לשמור על רמה מקצועית גבוהה ועל נוכחות תקשורתית, אך שרוי בגלות בגן הוורדים שליד הכנסת – מרחק רבע שעה הליכה מהמשרד הראשי בקצה האחר של קריית הממשלה. כמובן, זה לא מקרי. פונקצית הייעוץ הכלכלי באוצר כמעט אינה נשמעת. ומכל מקום תפקידה לתמוך בעילת קיומו של המשרד: שליטה תקציבית. המחלקה הכלכלית היחידה הראויה לשמה נותרה בבנק ישראל. עצמתה בעבר נשאבה מתפקידו הכפול של הבנק המרכזי: ממונה על היציבות המוניטרית ויועץ כלכלי לממשלה. כיום הבנק חותר עוד ועוד להגדרת סמכות ואחריות נקייה אך ורק בתחום המוניטארי, מה שמגדיר באופן צר יותר את תפקיד מחלקת המחקר שלו.

כל אלה מבליטים את חסרונו של מכון עצמאי למחקר ותכנון כלכלי-חברתי בישראל. מטרתו צריכה להיות איסוף מידע, ניתוחו, וגיבוש הסכמה לגבי נושאים ארוכי טווח. מכון כזה צריך לקיים מגע שוטף עם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, עם ההסתדרות ועם גופי ייצוג משניים – מאיגוד התעשייה הקיבוצית ועד התאחדות הקבלנים. מבנהו ואופן תקצובו ייגזרו מהרצון להקנות לו עצמאות. מכון מחקר? לא בדיוק המלצה מרגשת. אך מה לעשות, ניהול כלכלי של מדינה, שלא כמשחקי בורסה, עדיף שיהיה צפוי ומשעמם ככל היותר.

עוד המלצה בדרגת שיעמום דומה: מהגדרת תפקידם בפועל של שני משרדי הכלכלה הראשיים, האוצר ובנק ישראל, נובע כי אף לא אחד מהם אינו מופקד היום על הצמיחה. זה בוודאי חסר שגורר מחשבה. האם סתם כך הצמיחה מוזנחת? או שהמבנה הקיים – הקשר הון-שלטון של הגלובליזציה – אינו מותיר מקום לצמיחה ותעסוקה מלאה כיעד לאומי. ואם כן, זה תפקידן של מפלגות המתיימרות להציע אלטרנטיבה קצת שמאלה מהמרכז: קודם להילחם למען הלגיטימציה של יעד צמיחה ותעסוקה בלי ניסיון להחביא את הסתירה שבינו לבין חופש כלכלי מלא, אחר כך לבנות מסגרת מקצועית שתתמודד בגלוי ובאומץ עם הביקורת על תופעות הלוואי של אימוץ יעד כזה. ולבסוף – למנות את השר שיעשה את הצמיחה והתעסוקה המלאה למטרה מוחשית-פוליטית.

 
במאמץ לבדל בין תכנון כלכלי לרפורמה, שכחתי להגדיר מה זה בכלל תכנון. ובכן, תכנון הוא הצבת יעדים, ועיבודם לצעדים ישימים. את היעדים יכול להציב הדרג הפוליטי או הדרג המקצועי, ותרגומם לצעדים נעשה על ידי הדרג המקצועי. אבל תכנון, במהותו, הוא רב-שיח. כי מה אם הדרג הפוליטי לא מרוצה מהיעדים שהדרג המקצועי מציב? או שהוא חושב שהאמצעים הנגזרים מהם קשים מדי? ומה אם הדרג המקצועי סבור שיעדיהם של הפוליטיקאים לא ניתנים להגשמה? על הכל מדברים, וגם הדרג המקצועי בדרך כלל לא שר בקול אחד.

על כן, כשאומרים תכנון – כאילו דבר אחד – מתכוונים לעשרות דברים שונים. מה שתיארתי כאן הוא תכנון בדמוקרטיה מערבית. וכבר על ידי התיאור, אני מקווה שהצלחתי לחסל סטיגמה נפוצה. תכנון – זה לא רק הדגם הסובייטי התקוע במוחם של כמה אנשים. נכון, היה פעם תכנון כזה שהורה למפעלים כמה זוגות נעליים לייצר מכל סוג. זה לא התכנון שעליו אני ממליצה.

מה כן עושה תכנון מערבי? מה עשו כאן, במשרדי הממשלה, מראשית שנות ה-50 ועד לראשית שנות ה-90? מה אני עשיתי במשרד התעשייה והמסחר בשנות ה-70 וה-80?  הנה תיאור חלקי שיבהיר את המושג.

תכנון נפתח בהצגת יעד כמותי, כמו, למשל, יעד כמותי לצמיחה. נגיד, 5% לשנה בין 2007 ל-2012. 5%? למה דווקא 5%? אפשר 4.9%, 4.8%, 4.7% ועוד. כל מתכנן טוב לומד שעשירית האחוז לשנה זה המון. כי תכנון עושים לכמה שנים, ובתחשיב ריבית דריבית כל הבדל קטן מצטבר להרבה. עכשיו, שואלים איך ה-5% האלה יושגו. הגדלת הצריכה הפרטית? הגדלת ההשקעות? הגדלת הייצוא? ואם ייצוא, איזה ענפים? חייבים להגדיר את היתרון היחסי של ישראל. איפה המשק הזה מתמודד הכי טוב.

הגדלת ייצוא שנשענת על ענף האלקטרוניקה, למשל, דורשת הוספת אלפי מהנדסים בשנים הבאות. כשעבדנו על התוכניות במשרד התעשייה והמסחר, קיימנו קשר רצוף עם הטכניון, עם מכללת שנקר, ועם מוסדות השכלה גבוהה אחרים. נציגיהם בילו אצלנו שעות רבות. מבחינתם, היכולת להציג מערך נתונים מסודר על צרכי המשק בעתיד תאמה לסיסמא יידע הוא כוח. הם יכלו לבוא לממשלה ולומר: רוצים ייצוא אלקטרוניקה או אפנה בעוד עשר שנים? הבו לנו מימון להגדלת החוג להנדסת  תעשייה וייצור.

חמש עשרה שנה שנות ישיבתי במשרד סיפקו הזדמנויות לא מעטות להפגשת הנתונים שהנפקנו עם המציאות. נכון, היו לפעמים מקרים לא נעימים. אבל חשוב להדגיש, ואולי זה סוג של אליבי מתוחכם, כי תכנון אף פעם אינו מתיימר לחזות את מה שיקרה. הוא רק עוזר לממשלה לברור את האמצעים שיקרבו אותה ליעד מוגדר. זה ההבדל בין תכנון לחיזוי. חיזוי הוא סוג של נבואה. תכנון הוא רק תרגיל אינטלקטואלי לבדיקת סבירות של תרחישים, ולאיתור האמצעים להגשמתם.

דעיכתו של התכנון התרחשה בד בבד עם עליית השוק החופשי. תחילתה בישראל, בסוף שנות ה-80, כחלק ממגמה כלל-עולמית של ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה וכל שאר הדקלום החביב. לגיטימי לשאול, למי אכפת שהרשות לתכנון כלכלי נסגרה, ומחלקות התכנון בשאר משרדי הממשלה הפכו לשרידים של מה שהן היו פעם. הנה תשובה חלקית – כמה דוגמאות לחלל שהתכנון הותיר אחריו.

מי שיחפש היום נתונים מעודכנים על מספר המהנדסים בענף הכימיה בתעשייה, יתקשה למצוא. הסקר המקיף האחרון על הרכבו המקצועי של כוח אדם בתעשייה נערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1997. מאז, חלף עשור, ענף האלקטרוניקה זינק לשיא פריחתו, ועבר לשלב של התקדמות יותר אטית. מראשית שנות ה-2000, כוכב הייצוא החדש בישראל הוא ענף התרופות. קשה למצוא עדות להתעניינות ממשלתית רצינית במהפך שחל. לפחות, אין לה ביטוי בנתונים המתפרסמים. במקום זה, כך ניתן להתרשם, מקדישים את הכוחות לייעול מוסדות ההשכלה הגבוהה.

אין זכר להתעניינות גם במצב החינוך התיכוני-מקצועי, והקורסים להכשרה מקצועית שנוהלו בזמנו על ידי משרד העבודה. מדהים לראות, איך שני גופי הכשרה רציניים חוסלו בעזרת קלישאות – לא כדאי, לא יעיל, לא תפקיד הממשלה, למה לשלוח אנשים לחינוך מקצועי נחות. תשאלו את חברתי, מעצבת אופנה, איך ואיפה, בשוק החופשי, מוצאים תופרות שיודעות מה הן עושות. תודה, אמא רוסיה, שמה נתנו הכשרה מקצועית ראויה.

בתעשייה, בכלל, מתלוננים על מחסור בטכנאים ופועלים מקצועיים. וכנגד הקלישאות, כדאי להזכיר מה שהתכנון תמיד ידע: התעשייה היא מקום עבודה טוב. ענף בו חוקי העבודה מקוימים, לועדים יש עדיין מילה, ונציגות העל – התאחדות התעשיינים – מכבדת את ההסתדרות. והנמלטים מהחינוך המקצועי הדכאני? לא מעטים מהם ודאי נהנים מהחופש הנפלא שחברות כוח האדם מספקות לעובדיהן.

הרביתי בכוונה בפרטי-פרטים, כדי להמחיש עד כמה התכנון  הכאילו אפור רגיש לצבע, ומתעכב על כל גוון. דמיינו לעצמכם, עכשיו, את תמונת השוק החופשי בישראל בעשרים השנה האחרונות: שחור-לבן – רק תתנו לשוק לפעול; תיקון אקספרס – מוחקים ברגע כל מה שהיה, והופ, אנחנו באוטופיה.

מי ששורד מספיק שנים במקצוע הקשה, שקוראים לו כלכלה, רואה איך גלגל הדעות מסתובב. כשהגעתי למשרד התעשייה והמסחר בראשית 1977, היה התכנון הכלכלי כבר מעבר לשיא פריחתו. זאת, לאחר 30 שנה של משילה בכיפה, מאז סיום מלחמת העולם השנייה.

כן, באירופה המוכה לאחר המלחמה, לא חיכו ליד הנעלמה שתקים מחדש את הערים החרבות, ותיצור משרות למיליוני המובטלים. ולו רק, משום שרבות מהמשפחות שהניעו קודם לכן את הכלכלה איבדו את הונן, והכסף הגדול מתוכנית מרשל האמריקאית הועבר לידי הממשלות. אבל, עוד לפני זה, במערב אירופה באותה תקופה, שרתה רוחה של התפישה הקיינסיאנית, בעקבות פרסום "התיאוריה הכללית של התעסוקה, הרבית והכסף", ב-1936. אחת מנגזרות התיאוריה הזו, שדגלה בהתערבות ממשלתית בעת שפל, הייתה התכנון הכלכלי. כי אם מוטל על הממשלה להזרים כספים בשעת משבר, עדיף שתגדיר מראש בשביל מה, ובאלה ערוצים.

תגובתי לתכנון, כשנתקלתי בו לראשונה, הייתה די מסויגת. במשרד התעשייה והמסחר, באותה תקופה, הכינו תוכנית פרטנית לכל עיר פיתוח. כך, יכולתם למצוא בתוכנית ל-1990 את מספר המועסקים (50 בדיוק) בענף העץ בירוחם, ובענף ההלבשה (535, לא פחות) באופקים – נתונים אמיתיים מחוברת "יעדים לפיתוח התעשייה 1978-1990"  (המרכז לתכנון תעשייתי, משרד התעשייה והמסחר, 1981). אני, שהגעתי לשם מלימודי התואר השני, שנטו חזק לכלכלה חופשית, לא ממש התלהבתי להיות מעורבת בתחשיבים האלה.

חלפו 30 שנה, וגם היום לא הייתי מכינה תוכנית ענפית מפורטת לירוחם. ובכל זאת, אני מבינה את הערך שהיה להכנתה. היא אילצה אותנו, כלכלני המשרד, לנסוע לירוחם, להקשיב לפקידי המועצה שם, להיכנס לאולמות העבודה, חדרי האוכל והשירותים במפעלים. אחרי ביקור כזה, לא יכולנו למחוק את הדיסקט. משהו מירוחם חלחל להחלטות המקרו-כלכליות.

המהפך הפוליטי של 1977 הביא לחיסולו ההדרגתי של התכנון במשרדי הממשלה. התכנון נתפש כאנטי-תזה לשוק החופשי, שנחרט על דגלן של כל הממשלות מאז. ובמיוחד, התכנית לייצוב המשק של 1985, החדירה למדיניות הכלכלית תחושה של דחיפות: חייבים לבנות מחדש את המשק, כך שלא יידרדר לאינפלציה חוזרת. הרצון הזה, לתקן דברים מהר, הוא שהציב בקדמת הבמה את הרפורמציה. רפורמה בשוק ההון, רפורמה בקופות הגמל, רפורמה בקרנות הפנסיה, רפורמה בחינוך, רפורמה בבריאות, רפורמה עם כל דבר.

אבל הגולם, שהובא לעולם כדי לטלטל כמה מאובנים, קם בשנים האחרונות על יוצרו. שביתת המורים. התנגדות הסגל האקדמי, התקוממות הסטודנטים – כל אלה הם סימפטומים להתערערות השלטון המרכזי. וכדי להבין איך הרפורמות גורמות להקצנה הזו, הנה תיאור השיטה הנגדית – שיטת התכנון. שיטה,  שביטאה כבוד מצד הרשויות לנתיניהן, ובתמורה, כמובן מאליו, החזירה כבוד מהנתינים לרשויות.

מתחילים (או לא) בהגדרת יעד
 
תכנון כלכלי נפתח בהגדרת יעד ברורה. כמו, למשל, השגת תעסוקה מלאה בירוחם ב-1990, או צמצום שיעור האבטלה בכלל המדינה ל-5% ב-2020. הגדרת היעד קוראת לדיון ציבורי: זה היעד, אלה האמצעים, אלה המחירים שישולמו. גם אם הלבוש הכמותי אף פעם אינו הכי מדויק, עדיין מתבררים היחסים בין המשתנים. ובעיקר, ניתן לחלוק על היעד מלכתחילה, ולערער על מחיר השגתו.

רפורמה, לעומת זאת, נפתחת ונסגרת בצעדים. אין לה יעד מוגדר, אבל כאילו מובן מאליו שהיא באה לעשות טוב. מישהו יכול לומר, מהי מטרת רפורמת קרנות הפנסיה? הסרת עול מימון הפנסיה מעל הממשלה? חיסכון תקציבי? ומה אם כמה קרנות יתמוטטו מחמת ניהול רע? הממשלה ערבה להן? עד כמה?  מה הקשר בין יציאת קרנות הפנסיה לבורסה והנפקתו ההמונית של אג"ח הזבל? מישהו כימת את העלות לעם ישראל אם וכאשר אג"ח הזבל יתרסק?

ממשיכים (או לא) ביישום זהיר והדרגתי של הפרטים   

התכנון הכלכלי, במהותו, הוא שיטת הידברות. כשעבדנו על תכנית לפיתוח התעשייה במשרד התמ"ס, נפגשנו עם כל מחלקות התכנון (שנגוזו מאז) במשרדי הממשלה. קיימנו קשר הדוק עם התאחדות התעשיינים עם איגוד לשכות המסחר ועם ההסתדרות. דיברנו עם תעשיינים בכירים, ביקרנו במפעלים, הקשבנו לנציגי העובדים וגם לאנשים שפגשנו בקו הייצור. בדקנו את המספרים מדי תקופה, ושינינו בהתאם להתפתחויות. התבשיל הסופי הדיף ריח של הסכמה.

צריך עוד לומר שרפורמות לא עושים ככה? אני, לפחות, מרוב הרפורמות, זוכרת משפט מפתח אחד: "מסקנות הועדה הן מקשה אחת". מקשה? איך אוכלים מקשה? המורים, הסטודנטים, הסגל הבכיר באוניברסיטאות – כולם מסבים את הראש, לא לבלוע ולא להקיא.

עד, שהגלגל שוב מסתובב

שיטת הרפורמות בישראל פורחת מאז המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. היא חלק ממערך עולמי נרחב. החדרתה לישראל, בסוף שנות ה-80, נעשתה בחסות ההלם שלאחר האינפלציה הגדולה ותוכנית הייצוב. כלכלנים בכירים, שהבינו את העצמה שהיא מוסרת לידיהם, תמכו בה. פוליטיקאים כוחניים, ואנשי עסקים מתוחכמים הבינו ישר את יתרונה על התכנון: פחות פומביות, פחות מעצורים לכוונותיהם הבלתי סבירות  של כמה מהשרים להיטיב עם מקורבים. כך שגשגה לה שיטת הרפורמות עד הלום. כעת היא מתקרבת לקצה. בפתח, ונקווה שלא לאחר משבר, התכנון כבר עומד ומחכה.