באלה המילים אפשר לסכם את הבריחה ממשרת שר האוצר בממשלה המוקמת. כבר שנים רבות שלא מכירים בישראל, ובמדינות מתועשות אחרות, בתורה ממשית לשליטה בכלכלה. את מקומה של תורה כזאת ממלאת קלישאה של תורת הכלכלה. ועובדה, גם אנשים שאינם כלכלנים בהכשרתם, או בניסיונם המקצועי, אינם מתנדבים למלא את תפקיד שר הקלישאה.
יש חיים מחוץ לשיחות הקואליציה, על כך יעידו העדכונים הכלכליים האחרונים. יש חיים, והם מאלצים אותנו להפנות מבט אל מחוץ לביצה המקומית.
תמ"ג גוש האירו צנח ב-0.6% ברבעון האחרון של 2012. זוהי צניחתו העמוקה ביותר מאז 2009. דאגת קברניטי האירו עוד גוברת משום שכמעט כל מדינותיו שוקעות. התמ"ג הגרמני נפל ב-0.6% ברבעון האחרון, והצרפתי – ב0.3%.
תחושת השעמום השתלטה עליי מיד לאחר הבחירות. שעמום, לפעמים, יכול להיות נעים. שעמום מהסוג השוויצרי, לדוגמא. אבל אנחנו לא בשווייץ, אנחנו במזרח התיכון. והשעמום שנפל עליי הוא שעמום מקומי, שעמום חמסיני של תשישות, איני רוצה לומר שעמום של אין-תקווה.
סיכום תקציב 2012, שפורסם בשבוע שעבר, עורר מהומה תקשורתית לא קטנה. מהומה על לא-מאומה: שיעור גירעון של 4.2% מהתמ"ג אינו אמור לגרור אחריו כל כך הרבה התרגשות. אלא שהעיניים כבר נשואות קדימה. התוואי האוטומטי של ההוצאה ל-2013 – תוואי ההוצאה לפני קיצוצים והתאמות – מוביל לגירעון של 5% ויותר. זאת, עוד לפני שבודקים את תחזית ההכנסות לאותה שנה. ההכנסות שאמורות לאזן את התקציב.
מס רגרסיבי, מס פרוגרסיבי – מה הם אומרים לציבור הרחב? הויכוח הסוער על הטלת מע"מ ירקות ופירות מעיד שהם אומרים משהו. כו-לם יודעים שמע"מ הוא מס "רע". כו-לם יודעים שמס הכנסה הוא מס "טוב". הבה ונבדוק את תמונת המסים בישראל לאור הידיעה הזאת. בדיקת הנתונים, בהגדרות זהות על פני תקופה, מתאפשרת הודות לנתונים שפורסמו בדו"ח מנהל הכנסות המדינה 2007.
1986 היא שנת שיא במשקל המס בתמ"ג בישראל, שהגיע באותה שנה ל-44.5%. זאת הייתה השנה הראשונה והקשה שלאחר תוכנית ייצוב המשק. שנת דשדוש בצמיחה ומאמץ עצום לאזן את התקציב. המאמץ שנשא פרי הוביל לירידה ניכרת בחלק המס בתמ"ג בין 1986 ל-1989. מאז הוא מתנדנד סביב שיעור די קבוע, בדומה לחלק שנמדד ב-2007 – כ-37% מהתמ"ג.
חלק המס בתמ"ג הוא המתווה הראשוני של המס. הוא מבטא את עצמת שאיפתה של הממשלה להיות מעורבת בחיי אזרחיה. המס הוא עיקר הכנסת הממשלה, והוצאת רוב הממשלות לא חורגת בהרבה מהכנסתן בגלל מחויבותן לאיזון תקציבי. מכאן, שהחזקת משקל מס מהתמ"ג די קבוע לאורך זמן ודי באמצע בהשוואה בינלאומית מעידה על נטייתה של הממשלה לסייג את מעורבותה. היא במכוון לא מגדילה את הוצאותיה מעבר לגידול התוצר, ולא מתיימרת להוביל צמיחה בעזרת יוזמותיה. זה אינו ביטוי של ערכים בלבד. זוהי הצהרת אמונות ודעות מקצועיות. הצהרתן הברורה של כל ממשלות ישראל – להוציא ממשלת רבין של שנות ה-90 שהעלתה את חלק המס בתמ"ג באופן ברור – על אמונתן בשוק החופשי, וספקנותן כלפי כוחה של הממשלה להוביל צמיחה.
ירידת חלק המס בתמ"ג היא אפוא המסר של מדיניות התקציב בתקופת 2007-1986. בואו נבדוק היכן הירידה הזו התרחשה. משקל המסים העקיפים בסך התמ"ג ירד ברציפות מ-20.8% ב-1986 ל-16.5% ב-2007. משקל המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד גם הוא מ-13.5% ל-10.4%. רק משקל המסים הישירים על שכירים חזר ב-2007 לאותו מקום שבו היה ב-1986 – 10.2% בהתחלת התקופה ו-10.3% בסופה.
זווית הסתכלות אחרת מראה כי תרומתם של המסים העקיפים לסך תקבולי המס, המכילים גם את דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, ירדה מכ-47% ב-1986 לכ-44% ב-2007. חלקם של המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד מ-30% ב-1986 ל-28% ב-2007. ומנגד, חלקם של המסים הישירים על שכירים בסך המסים עלה מ-23% 1986 ל-28% ב-2007.
חלקו של כל מס בתמ"ג וחלקו של כל מס מסך המסים מוכתב לא רק על ידי מדיניות המסים אלא גם על ידי תהפוכות הכלכלה. תנודתי במיוחד הוא מס החברות, המוטל על רווח – חלק שאריתי שמגיב מהר לגאות ושפל. מס החברות מוטל לא רק על רווחי הייצור השוטף אלא גם על הרווחים הנובעים ממכירת נכסים חד-פעמית, מה שמגביר את המקריות בנתוני שנה אחת שלו. ובכל זאת, ניתן להאמין שההשוואה בין 1986 ל-2007 מייצגת מגמה, משום שמרחק 21 השנה ביניהן מקהה את השפעתן של התנודות המקריות.
דרך נוספת לרדת אל הכוונה העומדת מאחרי התפתחות המסים לאורך התקופה היא על ידי מעקב ישיר אחר שיעורו של כל מס. נתחיל במסים העקיפים ומס ערך מוסף בראשם. במע"מ, למרבה הפלא לא חל שינוי חד-משמעי לאורך התקופה. מ-1985 ועד היום הוא מתנדנד בין 15% ל-18%. מהו, אם כן, רכיב המסים העקיפים שהופחת כל כך בין 1986 ל-2007? אלה המכסים והמסים האחרים על יבוא ממדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי שהורדו משיעורים ניכרים כמעט עד לאפס בחשיפה ליבוא של 1991 עד 2001. עדות לכך ניתן לראות מהקיטון המרשים בחלקם של המסים העקיפים בין 1995 (שנה שבה חלה התקדמות רבה בחשיפה) ל-2007.
שרטוט ברור של קו המדיניות ניתן לגלות גם בהתפתחות המסים הישירים על חברות ועצמאים. מה שקוצץ שם באופן הכי ברור הוא מס החברות – המס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. שיעורו לכלל החברות הגיע ל-61% ב-1986 ול-29% ב-2007. שיעורו לחברות תעשייתיות הגיע ל-52% ב-1986 ול-29% ב-2007. העדפת התעשייה בוטלה במהלך התקופה ועל כך נרחיב בהמשך. עוד נטל שהוסר מעל כתפי המעסיקים הוא דמי הביטוח הלאומי שעמדו על 15.8% מסך תשלומי השכר בשנת 1986 ושיעורם ב-2007 הגיע ל-5.6%. מס אחר על התעסוקה – מס מעסיקים – ששיעור היה 7% בשנת 1986 בוטל כליל.
הניסיון להבין מה קרה במס ההכנסה על יחידים הוא המורכב ביותר, כי במס זה נעשו רפורמות אחר רפורמות. המדד הפשוט ביותר – שיעור המס התחילי ושיעור המס העליון – מצביע על ירידה בולטת: מ-20% בשיעור התחילי ב-1986 ל-10% ב-2007, ומ-60% בשיעור העליון ב-1986 ל-48% ב-2007. אך זה אינו כל הסיפור. ישנן מדרגות ביניים וצריך לבדוק מה קרה לכל אחת מהן. ישנה שורה ארוכה של זיכויים ופטורים. ישנם דמי הביטוח הלאומי ששיעורם הועלה במהלך התקופה, והם מכילים תעריף רגיל ותעריף מופחת. ישנה תקרה – רמת ההכנסה המרבית שעליה משלמים ביטוח לאומי – והיא הוגבהה משלוש פעמים השכר הממוצע ב-1986, לחמש פעמים ב-2007, ולעשר פעמים בתקציב 2010-2009 . מס הבריאות ששולם רק על ידי חברי קופות החולים ב-1985 הוא מס לכולם עכשיו בשיעור רגיל ובשיעור מופחת. לאלה נוסף במהלך התקופה מס על רווחי השקעות בורסה וחסכונות בנקים.
מהתיאור עד כאן ניתן לקלוט עד כמה תמונת המס היא מורכבת ומרובת פרטים. כל כך מורכבת שנדמה שניתוח מדוקדק מדי שלה לא יוביל אותנו לשום מקום. משום כך בחרתי בדרך ההפוכה: ניסיון למצות את התמונה בעזרת כמה הכללות שאינן נתונות בספק. כדאי עוד לומר שארבעת הרכיבים: מס ההכנסה על יחידים, מס חברות, מע"מ ודמי הביטוח הלאומי מהווים כ-70% מסך גביית המסים בישראל, ולכן ניתוחם תופש את העיקר.
הכללה ראשונה מתייחסת למע"מ. לוח של מנהל הכנסות המדינה באוצר (המעודכן לינואר 2007) מצי
ג את שיעור המע"מ הסטנדרטי ב-27 מדינות האיחוד האירופי. באותה תקופה היה שיעור המע"מ בישראל 15.5% וכעת הוא 16%. רק בשלוש מתוך 27 המדינות שבלוח, המע"מ משתווה או נופל במעט מזה של ישראל היום והוא נע בטווח של 16%-15%. שיעור המע"מ הממוצע במדינות האיחוד הוא 19.5%. ב-12 ממדינות הטבלה מגיע המע"מ ל-20% ויותר.
המע"מ בלוח נראה גבוה, אבל על פי הגדרתו זהו המע"מ הסטנדרטי, מע"מ שמכסה את רוב המוצרים אך לא את כולם. במדינות רבות נהוגה דיפרנציאציה במע"מ על פי יעדים כלכליים וחברתיים. כל אחוז של מע"מ בישראל גבה ב-2007 כ-3.5 מיליארד שקל. ניתן להעלות את שיעורו במעט על פי ההשוואה הבינלאומית אך זה אינו מקור לתוספת גבייה בהיקף גדול. גם המהומה הפוליטית שמשתררת בישראל בכל פעם שהמע"מ מוזכר אומרת שכאן לא יצליחו לגייס עוד הרבה מאד כסף.
תחושה דומה מתקבלת מבדיקת המסים הישירים על השכירים. עובדה, שיעור המס הזה בתמ"ג נותר די קבוע במשך יותר מעשרים שנה. מעניין עוד יותר לראות, כי מסך תשלומי מס ההכנסה הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות ב-2007 60% מקורם בעשירון העליון ועוד 19% בעשירון התשיעי. כן, מתשלומי המס הישיר על יחידים בישראל כ-80% נופלים על שני עשירונים בלבד. ומה הפלא? חמשת העשירונים התחתונים כמעט ולא משלמים דבר, ושלושת הבאים אחריהם משלמים מעט. הכל מתרכז בשני עשירונים, וכשבודקים את מס ההכנסה בלבד – 85% ממנו נובעים משני העשירונים העליונים.
הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון היא 35 אלף שקל לחודש, ושל העשירון התשיעי – 15 אלף שקל לחודש. כלומר, אם מחפשים היכן להכביד את נטל מס ההכנסה הרי זה לא שם, אלא במאון העליון שהכנסתו הממוצעת היא כ-110 שקל לחודש. הכבדת המס למעלה מומלצת מטעמי היגיינה ציבורית, אך אין לצפות ממנה לנס גבייה כי מתוחכמי המאון ההוא טובים בתכנוני מס יצירתיים.
פוטנציאל גבייה ממשי טמון רק במסים הישירים על חברות ועצמאים. כאמור, שיעור מס החברות המרבי צנח מ-61% ב-1986 ל-26% היום. כל אחוז של מס כזה גבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009, והרבה יותר בשנות גאות כלכלית. גם דמי הביטוח הלאומי על המעסיק ששיעורם הופחת מ-15.8% ב-1986 ל-5.6% ב-2007 הם מקור הכנסה לא רע. כל אחוז שלהם ב-2007 היה שווה יותר מ-2 מיליארד שקל.
ההתמקדות בשנים 2007-1986 מחברת את תמונת המס למכלול הגדול של המקרו-כלכלה מאז תוכנית ייצוב המשק ועד היום, ובייחוד לשני צעדי מדיניות מרכזים: ראשית, העברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי – מה שגרר שקל מיוסף לאורך חלקים ניכרים של התקופה. שנית, פתיחה גורפת של המשק ליבוא, המכונה "החשיפה", שפגעה קשות במגזר המייצר לשוק המקומי וחיסלה מגזרים שלמים שלו.
הממשלה, שהרגישה חובה לפצות את היצרנים, עשתה זאת באמצעות הורדת מס החברות ודמי הביטוח הלאומי. הורדת מס החברות בישראל דומה לזו שהונהגה באותן שנים בכל המדינות המתועשות – מה שלכאורה מהווה נימוק לטובתה. אלא שהורדה זו לא הוחלה רק על המגזר המייצר והחשוף לתחרות בינלאומית, היא הוחלה על כל החברות העסקיות. יותר מזה, בניגוד לעבר שבו היה הבדל בין המס לתעשייה (52%) למס לשאר המגזרים (61%) כעת השיעור אחיד לכולם. וכדאי לשאול אם אמנם פירמת עורכי דין, משרד פרסום או יבואן הרשומים כחברה, צריכים ליהנות מאותם תנאים מיטיבים כמו התעשייה, החקלאות או התיירות.
שאלה נוספת היא עד כמה המס בכלל משפיע על שיקולי המשקיעים. זהו מס על רווחי חברות לא- מחולקים שאמורים על פי התיאוריה להיות מופנים להצמחת החברה. והנה, בשני העשורים האחרונים אנו רואים שהכסף שנעזב לידי החברות מופנה בעיקר לתגמול מנהלים דמיוני ולשעשועים פיננסיים. זאת בזמן שההשקעה היצרנית בישראל ובמדינות המתועשות די מדשדשת.
ומעל לכל, שאלת השאלות נוגעת להפחתה הניכרת בשיעור מס החברות, שגררה אחריה הפסד הכנסות תקציב של עשרות מיליארדי שקלים בשנה. איבוד כספי המס מוביל את הממשלה לחיסול אמצעי ההתערבות הפעילה שלה בייצור, כגון החוק לעידוד השקעות הון, ובאופן כללי יותר – להקטנת מעורבותה במשק. כך יוצא שהייצור והייצוא – נפגעי שער החליפין המיוסף והחשיפה ליבוא – זוכים לסיוע ממשלתי הולך ומתמזער. בה בעת (האם בלי קשר לכל זה?) גדל מאוד הקיטוב בהתחלקות ההכנסות בישראל. הכנסתם של רוב תושבי המדינה היום אינה מאפשרת לגבות מהם מס הכנסה משמעותי.
כך יוצא גם שבתשלום מס ההכנסה בישראל נושאים בעיקר שני העשירונים העליונים. הם המממנים את החיים הציבוריים במדינה. בדיון הפילוסופי הקלאסי על המדינה ותכליתה, השתכרות נאותה והשתתפות נאותה בתשלום המסים נחשבים לאחד מהתנאים ההכרחיים לאזרחות, ולא בכדי. על כן נראה ששלילת זכותם של רוב תושבי מדינת ישראל לתרום תרומת מס משמעותית הופכת אותם לאזרחים סוג ב'. אזרחים סוג ב', כידוע, אדישים לדמוקרטיה.
*גרסה קודמת של המאמר התפרסמה בגיליון 43 של כתב העת 'חברה'.
שלושה מרכיבים בולטים בדיון התקציב האחרון ובדיוני תקציב רבים אחרים מאז שנות ה-90. האחד, ההתרכזות באישי, ויותר מזה באישי-לוחץ, אישי-מיידי. השני, רידוד חילופי הדעות בעזרתה האדיבה של התקשורת. השלישי, מיצוי כל הדיבור על כלכלה בתקציב עצמו.
עצם הפיכת התקציב למוקד הכלכלה כבר מכתיבה את אופי הדיון, שכולו התכתשות על סעיפי הכנסה והוצאה ממשלתית. המחשה טובה לכך הם הסעיפים שעליהם כו-לם דיברו בתקציב 2010-2009: מהצד האחד, העלאת המע"מ מ-15.5% ל-16.5%, ביטול הפטור ממע"מ על ירקות ופירות, העלאת תקרת דמי הביטוח הלאומי מהכנסה חודשית של 38.5 אלף שקל להכנסה חודשית של כ-77 אלף שקל, וקיצוץ דמי ההבראה במגזר הציבורי. עד כאן, סעיפי ההכנסה וגביית המס מהציבור. מהצד השני, סעיפי ההוצאה, בעיקר הקיצוץ בהוצאות הממשלה לחינוך, בריאות ושירותים אזרחיים אחרים לעומת תגבור סעיף הביטחון.
כל הצעדים שלעיל ראויים לתגובה. ראוי בהחלט לבקר את העלאת המע"מ או את קיצוץ דמי ההבראה, במקומם אפשר להטיל עוד מס על המאון העליון, ויש מה וממי לקחת. אך איכות חייהם של תושבי המדינה לא תלויה רק במסים או בהוצאות הממשלה לרווחה. היא תלויה במדיניות הממשלה בנושאים כגון שער החליפין, סחר החוץ של המדינה ועידוד המגזר היצרני. יותר מזה, אפשרויות התקציב נגזרות ממדיניות זו, כי היא הקובעת את היקף ואת הרכב התוצר.
גם אם בודקים לרגע את סעיפי ההוצאה, ניתן לצפות למשהו רציני יותר מהעליהום השנתי על תקציב הביטחון. נעזוב לרגע את הטחינה המניפולטיבית הנצחית של שכר משרתי הקבע, ונתייחס להוצאה הביטחונית כמכלול אחד, והשאלה היא מדוע השירות "ביטחון" נופל בחשיבותו מכל שירות ממשלתי אחר. האם בגלל היותו דחוף יותר לפריפריה, מעוטת המצביעים בבחירות, מאשר למרכז הארץ? או בגלל שאיננו שמחים בקיומו ואיננו גאים בו? אבל התעלמות בלתי מנומקת מהאילוץ הביטחוני לטובת צרכים "חברתיים" לא הופכת את המתעלמים ממנו לאנשים טובים יותר. הוא שם, האילוץ הביטחוני, וההוגנות מחייבת לאזן בין צורכי הפריפריה לצורכי מרכז הארץ.
דוגמא עדכנית לאיבוד חושים בחגיגת התקציב ניתנה השנה על ידי ח"כ אורית נוקד. בראיון רדיופוני על מע"מ ירקות ופירות היא ביטאה את חרדתה מפני ההשמנה שתיגרם בעטיו. אנשים – כך אמרה – יעברו מאכילת ירקות ופירות לאכילת בצקים. נוקד, כך נראה, שכחה שאנשים מסוימים אולי ייאלצו לעשות דיאטה בבצקים בגלל אבטלה. אבל אבטלה לא קשורה ל"גזירות" התקציב, ו"גזירות" הן הנושא התקשורתי.
כך גזירת המע"מ מככבת בתקשורת, ומנגד, מס החברות נותר חבוי בפינתו הנידחת. מס החברות בישראל, שעומד עכשיו על 26%, הגיע במרבו ל-61% ב-1984. זהו מס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. הורדתו אמורה לעודד השקעה בהון יצרני. אלא שלא כך קרה בישראל ובכל המדינות בהן הוא הורד בחדות מאז שנות ה-80. רוב הכסף שנותר בידי החברות הופנה לתגמול המנהלים ולשעשועים פיננסיים.
הצטברות העדויות על השלכת הורדתו של מס החברות קוראות למחשבה חדשה. האם תהיה זו מחשבה מקורית, או שגם בפרק זה ישראל תחכה להשראה מבחוץ? כל אחוז של מס חברות יגבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009. העלאת מס החברות באחוזים בודדים תוסיף לתקציב מיליארדי שקלים. כמה מקומות עבודה ניתן ליצור בהוספת מיליארד שקל לעידוד השקעות הון, מו"פ או שיווק, בתעשייה, בחקלאות ובתיירות? כמה משרות ניתן ליצור על ידי סבסוד תעסוקה בסכום הזה? אבל האפשרות הזו כלל לא נידונה בממשלה, בכנסת ובתקשורת.
אזכורן של התמיכות לעידוד השקעות הון ולמו"פ מוביל אל הפרוטות שזרקו לכיוונן: תוספת של 450 מיליון שקל למסלול המענקים של מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת בכל אחת מהשנים 2010-2009, ו-300 מיליון שקל לשנה לתקציב המו"פ. ראוי לומר כי מטרתו המוצהרת הידועה לכל של האוצר, מאז הרפורמה של 2004, היא מחיקת מענקי ההשקעות ומרכז ההשקעות. ואכן, תקציב מרכז ההשקעות כמעט אופס ב-2008, ורק לאחר לחץ ציבורי נזרק לעברו סכום ארעי קטן. התופעה חוזרת על עצמה ב-2009 ו-2010, ולא ברור איך מצפים שזריקת כסף חד-פעמית כזו תשנה את כוונות המשקיעים. תקציב המדען הראשי נמצא בירידה – מ-1.8 מיליארד שקל בשנת 2000 ל-1.1 מיליארד שקל ב-2008. התוספת החדשה היא רצויה אך אינה מכסה על השחיקה מאז.
ומעל לכל, לא נידונה השאלה החשובה באמת: מהם ענפי התעשייה שישראל רוצה להצמיח? ההיי-טק השגרתי מכזיב לאחרונה, אולי צריך לחפש כיוונים חדשים. ועוד שאלה, מהו היחס הנכון בין הכספים המופנים לעידוד המו"פ ולעידוד השקעות ההון? ניסיון עשרים השנה האחרונות מורה על זליגה ניכרת של ערך ההשקעה במו"פ אל מדינות מחוץ לישראל. הפיתוח נעשה כאן, והייצור (עם התועלת שגלומה בו) מוזז החוצה אם על ידי מכירת החברות בשלמותן לזרים, או על ידי העתקת קווי הייצור למדינות של עבודה זולה. כלומר, הדיון החשוב הוא לא בפרוטות שזורקים לתעשייה באופן אקראי, אלא בדמותה העתידית של התעשייה, בתרומתה לתעסוקה יציבה בשכר נאות, ובאמצעים שאותם צריך לנקוט כדי להדביק את המפעלים לארץ.
עד כאן, מדגם קטן ממה שלא נדון. ניתן להוסיף עוד פריטים רבים לרשימת הנושאים החשובים שלא נדונים בתקציב, ולכן לא נדונים כלל. המשותף לכולם הוא היותם נושאי תשתית – נושאים שתועלתם לפרט רבה אך אינה ישירה ומיידית. ולמי אכפת מנושאים כאלה בעידן ה"מגיע לי עכשיו".
מחוץ לתקציב, ולא פחות חשוב
שני נושאים שאינם נדונים כלל על ידי הממשלה, הכנסת והתקשורת הם מדיניות סחר החוץ ומדיניות שער החליפין. אלה הם נושאי יסוד בכלכלה. הם קובעים אם תהיה צמיחה ואם יהיה מאין לגבות מס. ובכל זאת, אין מדברים עליהם בזמן דיון התקציב או בכל זמן אחר.
הפוליטיקאים אינם נלהבים להשקיע בלימוד מקצועי. מה גם שבלוטת הדמעות של צופי הטלוויזיה אינה מופעלת מצפייה בניתוח תנועות ההון לישראל. אמצעי התקשורת מעדיפים שלא לגעת בסוגיות כגון הטלת מגבלות על היבוא לישראל – כמה מהמפרסמים הגדולים שלהם הם יבואנים נכבדים. גם העיסוק בתנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, או בהכוונה ממשלתית מסוימת של שער החליפין אינו חביב על המדיה – העברת הכספים הדו-סטרית והסחר במטבע חוץ תורמים לפרנסתם של הבנקים והמגזר הפיננסי כולו. וכבר אמרנו, למה להרגיז מפרסמים טובים.
חשיבותו של שער החליפין, ברז ראשי במשק שמשפיע על הכל – סחר חוץ, צמיחה, תעסוקה, אינפלציה, מחירים – הוכרה על ידי כל ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד סוף שנות ה-80, שהותירו את ניהולו בידיהן. מאז, אחיזתה של הממשלה בשער החליפין התפוגגה בהדרגה, וקביעת מגמותיו הועברה לכוחות השוק בפיקוחו של בנק ישראל. והנה, כבר יותר משנה שבנק ישראל מתחזה ל"כוח שוק". הוא החל לרכוש מט"ח במארס 2008, ומאז יולי 2008 עלה היקף רכישותיו ל-100 מיליון דולר ביום. התערבותו המוגברת של הבנק המרכזי תרמה לפיחות השקל במשך תקופה ארוכה, אך מסוף אפריל 2009 הוא החל להתקשות במניעת ייסוף השקל כלפי הדולר.
עצם התערבותו של בנק ישראל היא הודאה מצדו בעובדה ששער החליפין של המדינה חשוב מכדי שייעזב לשוק החופשי. כישלון התערבותו, גם אם הוא זמני, מוכיח שסגנון פעולתו – אימוץ עמדה של סוחר בשוק – אינו יעיל. למרות כל אלה, לא נשמעת כל דרישה לדיון על הנושא בממשלה או בכנסת. בנק ישראל הוא גוף מקצועי ללא דופי, אך מקצוענותו לא מקנה לו את הזכות להיות הפוסק הבלעדי בסוגיות פוליטיות. והחלטותיו בשוק המטבע הן פוליטיות מעצם מרכזיותן לכל תחומי הכלכלה.
נושא לא פחות חשוב שנגוז מהדיון הכלכלי בישראל הוא מדיניות סחר החוץ של המדינה. חלקם של היבוא ושל הייצוא בתוצר בישראל הוא מבין הגבוהים בעולם המתועש. מכאן שמדיניות סחר החוץ היא בעלת חשיבות מכרעת בישראל. בימים אלה, של מלחמה עולמית על מקומות עבודה, מדינות גדולות וחזקות מישראל מעודדות את ייצואן ומסננות את יבואן. אין המדובר כאן בסין ויפן, שודדות תעסוקה כרוניות, אלא בכוהנות הגדולות של הסחר החופשי – ארה"ב והאיחוד האירופי. שתי מעצמות החופש הכלכלי מגבילות יבוא בעייתי בחסות ארגון הסחר העולמי. הן מסבסדות בתחכום רב ענפי ייצוא מועדפים שלהן. דיון ציבורי ער מתנהל בנושאים האלה. חברי קונגרס בארה"ב נרתמים בפומבי להגנה על מקומות עבודה במחוזות בחירתם. איפה הדיון הזה בישראל?
שולחן עגול – ומה עם היעדים?
התפתחות ייחודית לתקציב 2010-2009 היא ליוויו בשולחן עגול בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים. השולחן המשותף ממשיך מסורת אירופית רבת שנים, ואף מסורת ישראלית של הידברות בין המעסיקים להסתדרות שהחלה עוד בשנות העשרים של המאה שעברה. את המסורת הזו, נתניהו בשתי כהונותיו הקודמות בממשלה השתדל ואף הצליח לשבור. כעת, פנייתו אל ההסתדרות ואל התעשיינים היא מעין הכרה במגבלות הכוח. מאליו מובן, כי סובלנותו כלפי השולחן העגול עכשיו יונקת מהצלחותיו הקודמות ומתחושת העצמה שהן מקנות לו. ובכל זאת, גם שולחן עגול כזה עדיף על התכתשות אינסופית, במיוחד בימי נסיגה משקית ואבטלה.
עגול הוא יפה. אבל בשולחן הנוכחי חסר הדיבור על יעדים ארוכי טווח. שלושת גורמי המשק הקנו לעצמם את היכולת לשאת ולתת בעניינים שוטפים. כפועל יוצא, יש האומרים כי ההסתדרות זכתה השנה בתחום יחסי העבודה, ויש האומרים כי הממשלה השיגה את שלה בתחום ההפרטות וחיסול ועדי העובדים הגדולים. אך סגנון ההידברות, השארת קצוות רבים פתוחים, לא מאפשר ניתוח רציני של תוצאותיו. ניתן להתרשם שאף הנושאים והנותנים בעצמם לא ממש בטוחים מה השיגו ומה איבדו.
ניהול השולחן העגול בדרך זו הוא הכלכלה הפוסט-מודרנית בתמציתה. התמקחות ללא ערכים מוצהרים, ללא יעדים ברורים, ללא ניתוח מקצועי מוסכם, בלי עבר ובלי עתיד. כך, בחסות הערפל, מרוויחים עוד קצת זמן, עוד קצת שקט. ומה עם הצמיחה? מה עם התעסוקה? מה עם מרוץ האבטלה שכבר נראה לעין? זה לא הנרטיב של תקציב 2010-2009. דפדפו לסיפור הבא.
*גרסאות קודמות של המאמר פורסמו בכתב העת חברה, באתר עבודה שחורה, ובאתר נ.ר.ג חברה.
זה טווח הבחירה כשנמצאים במשבר. הפעם, ההשוואה היא בין הפתרונות השונים המוצעים לקשיי פירעונן של כמה מהאג"ח הקונצרניות. המדובר הוא על אגרות החוב שהנפיקו התאגידים הגדולים בישראל, ועל פי הערכות העיתונות היקף החזריהן בשנת 2009 נאמד בכ-20 מיליארד שקל. העיתונות וכמה מבכירי העולם העסקי גם צופים שלא כל המנפיקים יוכלו להחזיר את חובם. ומכאן הדילמה המוצגת בפני הממשלה: להתערב או לא להתערב, להתערב כך או אחרת. ולפני שמשיבים לשאלה, הנה השיקולים שצריכים לקבוע את אופן ההתערבות ואת מידתה:
-תרומת ההתערבות לייצור, לייצוא ולתעסוקה בישראל.
-תרומת ההתערבות ליציבות המשק.
-תרומת ההתערבות להגנה על חסכונות הציבור בבנקים, בקרנות הפנסיה ובקופות הגמל. האג"ח הקונצרניות מהוות חלק משמעותי מנכסי הגופים הפיננסיים, ואי-פירעונן יפגע ביכולתם לשמור על חסכונות הציבור.
על פי שיקולים אלה, הנה השוואה בין כמה מהפתרונות המוצעים:
הפתרון הגרוע
הזרמת כסף ממשלתי לקונצרנים המתקשים בפירעון החוב, תמורת הלאמת נכסיהם העונים לשיקולים שנמנו לעיל. הנכסים שיולאמו – מפעלי תעשייה, רשתות שיווק, וכיוצא בזה – יהיו כאלה העומדים בפני עצמם ויכולים להמשיך ולתרום לכלכלת ישראל. הלאמת הנכסים בעוד מועד עדיפה על עזיבת הקונצרנים ונושיהם לנפשם. כי המציאות מוכיחה שבמשא ומתן המתרחש לאחר פשיטת רגל, טובת המדינה וטובת עובדי הקונצרן נדחקות לסוף התור, ומי שזוכה במעט הערך שנותר הם הנושים החזקים כגון הבנקים.
ההזרמה הממשלתית לקונצרנים תותנה בהפניית הכספים לפירעון אג"ח החברות. אם הפירעון לא יהיה מספיק לצרכיהן של קופות הגמל וקרנות הפנסיה, יופנה אליהן סיוע ממשלתי ישיר.
מה טוב: הגבלת הסיוע להיקף ידוע מראש. הגשמת יעדים מוגדרים לתועלת הציבור תמורת הסיוע.
מה רע: הטלת הוצאה על הממשלה, עם כל בעיות ניהול התקציב הכרוכות בזה. לא כולם הם חסידי ההלאמה.
הפיתרון היותר גרוע
רכישה ישירה של אג"ח קונצרניות על ידי הממשלה, והקמת גוף ממשלתי לניהול "נכסים רעילים" – כך הכינוי האמריקני לאותם נכסים שאין מהם נחת.
מה טוב: הקטנת הפגיעה בבנקים ובגופים הפיננסיים האחרים מחזיקי האג"ח.
מה רע: הטלת הוצאה ניכרת על הממשלה (מיליארדי שקלים רבים). בזבוז משאבי ניהול, זמן וכסף ציבוריים על ניהול אגרות חוב שאין לאיש מושג מה באמת הן מכילות. יש לשער שבחלק ניכר מהמקרים יתברר שתכולתן אכן רעילה, ושחיקת ערכן תדרוש סבסוד ממשלתי שהיקפו אינו ידוע מראש, רק הקו העליון שלו מוגדר (מלוא הוצאת הממשלה על הרכישה). הזרמת הכספים להנהלת הקונצרן מרחיקה את הממשלה מקביעת סדר העדיפויות לניצולם, ומשאירה אותו בידי הנהלה בעייתית. וכלל לא ברור שההנשמה המלאכותית לתאגידים שנדונו להתכווץ או להיסגר תועיל במשהו. יש חשש שבנשימותיהם האחרונות הם יסבכו עוד עסקים מסביבם.
הפיתרון הכי גרוע
הבטחת ערבות ממשלתית להנפקת סדרה חדשה של אג"ח קונצרניות – סדרה שתקבוליה יממנו את החזרי האג"ח הישנות.
מה טוב: מתן פסק זמן לאותם קונצרנים כדי שיתארגנו מחדש. הקטנת הפגיעה במוסדות הפיננסיים.
מה רע: סיכויי ההבראה של כמה מהקונצרנים אינם גבוהים, ולכן מתן הערבות יסבך את הממשלה בהוצאה ניכרת שהיקפה ועיתויה אינם ידועים מראש. אופן הקצאת הכסף בקונצרן אינו נשלט
על ידי הממשלה ומשלמי המסים. הארכת חיי התאגידים כאן עלולה להיות עוד יותר ממושכת מאשר בפיתרון הקודם, והסיבוכים הצפויים מפרפוריהם המתמשכים עלולים להיות חמורים עוד יותר.
הנה הם שלושת העיקרים לדיון שהיה אמור להתקיים לקראת הבחירות ולא התקיים – בחירות, אתם יודעים, זה לא רציני – אבל עכשיו הוא חייב להתקיים, אלא אם כן, היעלה על הדעת? הקמת קואליציה או ישיבה באופוזיציה הן לא רציניות.
האם הממשלה אחראית לתעסוקה?
שיעור האבטלה במשק הישראלי ירד לפחות מ-6% בנובמבר 2008. זה הישג מרשים, אך זה גם הישג זמני. בארה"ב, שיעור האבטלה שעמד על כ-5% עוד בראשית 2008 מתקרב ל-8% לאחר מספר חודשי פיטורים המוניים. בסין, נזרקו מעבודתם בחודשים האחרונים עשרות מיליוני אנשים. סביר להאמין שההתפתחות הזו תגיע בקרוב אלינו, ותחזיר את המשק הישראלי למגמה ארוכת הטווח שלו. בתשע מאחת-עשרה השנים 2008-1998 נע שיעור האבטלה בישראל בין 8% ל-10% ויותר.
מה עושים עכשיו כשהאבטלה אופפת מכל הצדדים? הכלכלה הפוליטית מציעה שתי תפישות מנוגדות.
האחת, התפישה הליברלית, מבוטאת אצלנו באופן הכי גלוי על ידי בנימין נתניהו. תמציתה היא: תנו לכוחות השוק לתקן. אל לממשלה להתערב במה שייעשה ממילא באופן טבעי. השוק יוביל עסקים רעים אל חיסולם, ובמקומם תצמח כלכלה בריאה. ומה תפקיד הממשלה? היא יכולה להחיש את ההבראה על ידי הורדת מסים, ובעצם, על ידי המשך יציאתה מהמשק.
השנייה, התפישה הסוציאל-דמוקרטית, שלא מאומצת אצלנו על ידי אף לא אחת מהמפלגות המשמעותיות. תמציתה, מחויבות לתעסוקה מלאה. וכמסורתה הפרגמאטית של הסוציאל-דמוקרטיה, הגדרת "תעסוקה מלאה" מותאמת לנסיבות. בשנות הצמיחה שלאחר מלחמת העולם השנייה, סומן הקו המפריד בין אבטלה לתעסוקה בשיעור בלתי מועסקים של 4% מכוח העבודה. בשנות ה-70, הוזז הקו לשיעור ה-6%. כעת, בראשיתו של משבר עולמי שממדיו והתפתחותו לא ידועים, הקו אולי יעבור ל-7% או ל-8%.
7% ויותר הוא שיעור אבטלה מכאיב. אך אזכורו המפורש במצע הבחירות, במשא ומתן קואליציוני ובכל דיון אחר משדר רצינות ואמינות. כן, אנחנו לא יכולים להתחייב לשיעור אבטלה נמוך יותר, בינתיים, היעד הזה אומר. אבל בכל ממשלה שנשב, ובכל כוחנו הפרלמנטרי, נדאג שיעד האבטלה לא יטפס אל מעבר לשיעור הבעייתי הזה. איך? על ידי אמצעים ישירים לעידוד התעסוקה כגון אלה שהפעיל בזמנו יצחק רבין בראשית שנות ה-90. אמצעים שהצליחו להנחית את שיעור האבטלה במשק הישראלי לפחות מ-7% ב-1995 ו-1996. זאת, למרות קליטת כ-750 אלף עולים חדשים בשנים 1996-1990.
האם הממשלה אחראית לצמיחה?
שאלה זו מקדימה את שאלת התעסוקה מבחינת סדר הפעולות, אך לא מבחינת חשיבותה החברתית והפוליטית. הכלכלה הפוליטית מנפקת לה שתי תשובות מנוגדות.
האחת, התשובה הליברלית, מנוסחת אצלנו בחדות רק על ידי בנימין נתניהו. לא, הממשלה לא אחראית. המרב שהיא יכולה לעשות הוא לצאת מהמשק. אם היא תגבה פחות מסים, יישאר יותר לצריכת הציבור הרחב ולחסכונותיו, לרווחי היזמים ולהשקעותיהם, ובכלל ליזמה הפרטית. התשובה, אם כן, היא המשך רפורמת המס: עוד הפחתה במס ההכנסה על יחידים, ועוד הקלה במס החברות. זרם הפעילות המוגבר שיבוא בעקבות הרפורמה יטפטף בעקביות מפסגת יזמי הכלכלה למטה אל העם.
השנייה, התשובה הסוציאל-דמוקרטית, מיוצגת אצלנו חלקית על ידי העבודה. כן, הממשלה אחראית. ביכולתה להניע צמיחה על ידי הרחבת הוצאותיה. איזה הוצאות כדאי להרחיב? בכמה יגדל הגירעון התקציבי בעקבות ההרחבה? האם הגדלת גירעון כזו לא תסכן את היציבות? ואולי, במקומה, כדאי להטיל מס נוסף על העשירים ביותר? אלה שאלות טובות שעליהן אף לא מפלגה אחת עוד לא ענתה ברצינות.
האם הממשלה אחראית לחילוץ חברות בקשיים?
איזה חברות? זו כבר שאלה חשובה. יש להבחין בין מפעלי תעשייה ועסקים קטנים שנפלו על-לא-עוול-בכפם לקונצרנים הגדולים שנטלו הלוואות חסרות אחריות במיליארדי דולרים ולבנקים שאולי ייקלעו לבעיות בגלל תלות בלתי נמנעת בגופים בינלאומיים שכשלו. הכלכלה הפוליטית מספקת שתי תשובות מנוגדות לסוגיית החילוץ.
התשובה הליברלית הטהורה אומרת: שיפלו. הם פשעו בהמצאת כללי משחק בלתי מתקבלים על הדעת. ואבי-אבות-החטאת, הם מפסידים, סימן לכך שהם לא יעילים ודינם להתחסל.
התשובה הסוציאל-דמוקרטית הטהורה אומרת: הם חטאו אבל העובדים שלהם ואזרחי המדינה שהפקידו אצלם את כספם לא חטאו. למען העובדים, הממשלה תחלץ את המפעלים שיכולים להמשיך לתפקד אם יקבלו סיוע. למען החוסכים הקטנים, הממשלה תחלץ את הבנקים, קופות הגמל וקרנות הפנסיה. זאת, בתנאי שכל שקל של הממשלה שיוזרם יקנה למשלם המסים בעלות על נכסים ממשיים.
בפועל, לא יושמה במדינות המתועשות, בינתיים, גישה ליברלית או גישה סוציאל-דמוקרטית נקייה. את הגישה הליברלית הטהורה ממשלות אינן מעזות לאמץ. במקומה, עד כה, הופעלו שיטות של הזרמת כספים ללא אבחנה, דוגמת הסיוע שניתן בארה"ב לכמה ענקי וול-סטריט שקרסו. אף אצלנו, נתניהו שנשאל על מחנק האשראי במשק אמר ש"יפעיל לחץ על הבנקים" ושיחזיר מחדש מידה מסוימת של רגולציה פיננסית (שני ראיונות ב-TheMarker, מירב ארלוזורוב וגיא רולניק, 28.1.09 ו-1.2.09). סתם, ולא פירש יותר מזה.
ניסוח גלוי למה שיקרה לאחר הזרמת טריליוני דולרים מכספי הציבור לגופים שונים במדינות המתועשות נמצא אצל שני אנשי אקדמיה בכירים, סטיגליץ וקרוגמן, הכותבים בעיתונות האמריקנית. שניהם לא חוששים לנקוב במילה הגסה "הלאמה". הממשלות עדיין מחפשות ביטוי יותר נוח. אולי ד
ה-פרייבטיזציה על משקל דה-רגולציה. זה נשמע ממש כהמשך ישיר של הרפורמציה הליברלית.
הנה כמה מהשאלות קלות הערך שעומדות בפניהם של מקבלי ההחלטות הכלכליות בממשלה בימים אלה.
הכנסות הממשלה יקטנו – מי יודע כמה
תקציב המדינה ל-2009 מניח גידול ריאלי של 4.4% בהכנסות ממסים לעומת 2008. זאת על סמך תחזית צמיחה של 3.5% לאותה שנה. עכשיו ברור לגמרי שהצמיחה שנחזתה לא תתממש, אך לא ברור מה תהיה נסיגת התוצר. עוד פחות ברור שיעור ההתכווצות בגביית המסים. ידוע כי אחוז אחד של נסיגת תוצר גורר אחריו ירידה בשיעור של יותר מאחוז בגביית המס. זאת, בגלל רגישותם הגבוהה של מס רווחי החברות ומס רווחי ההון לתנודות כלכליות. אבל כל תסריט ועלילותיו. איש לא יודע כ-מ-ה.
להגדיל את הוצאות הממשלה – תגידו כמה
קצב גידולה של הוצאת התקציב מוגבל בשנים האחרונות ל-1.7% לשנה. דהיינו, קצב זהה לקצב גידול האוכלוסייה, המותיר את הוצאת הממשלה לנפש ברמה פחות או יותר קבועה. ב-2009, נוספה לתקציב עוד הוצאה שהאוצר מגדיר כחד-פעמית. אחריה, הגיע המשבר ונדרשת הזרמה ממשלתית מוגברת. העיקרון הקיינסיאני שנזנח בשלושים השנה האחרונות שוב זוכה לעדנה בכל העולם המתועש, אף בארה"ב של אובמה. אם כן, בכמה להגדיל את ההוצאה עכשיו? כבר בתוואי התקציב הבסיסי, עוד לפני שצפו משבר כלכלי כה חמור, תוכנן שיעור גירעון של 1% מהתמ"ג. וכדאי לזכור, בקיץ האחרון דשו במשך שבועות בהצעת מפלגת העבודה להגדיל את ההוצאה בחצי אחוז מעבר לתכנון המקורי. אז, עכשיו, כשהמשבר הוכרז, להגדיל עוד? לאיזה גירעון נגיע? תגידו כמה.
סלילת כבישים, חינוך בריאות, תמיכה במו"פ – על מה וכמה?
הגדלת ההוצאה על תשתיות כגון כבישים, רכבות ותקשורת חביבה על בכירי האוצר כיוון שניתן לעצור אותה בסיום המשבר. העבודה בתחומים אלה מתבצעת בעיקר על ידי חברות פרטיות, המנגנון הממשלתי לא מורחב, ולא נוצרת מחויבות של הממשלה למקבלי הכספים. הגדלת ההוצאה על חינוך, בריאות, סבסוד שוטף של התחבורה או אפילו תמיכה במו"פ שונה מההזרמה לתשתיות. היא כרוכה בשכירת אנשים חדשים, ויוצרת הרגלים אצל צרכני השירות. אז, השקעה בתשתיות עדיפה? היא מוסיפה מעט לתעסוקה בישראל. רוב הכסף מועבר לרכישת ציוד וחומרי גלם חיצוניים. העובדים פעמים רבות הם זרים. ובכלל, תחום התשתיות הוא עתיר הון ודורש מעט ידיים עובדות. אם כך, על מה להוציא וכמה?
רשת ביטחון – כמה ולמה?
התפתחותו של המשבר הנוכחי מעוררת חשש לתגובת שרשרת שאיש אינו יודע היכן תיעצר. היחלשות המוסדות הפיננסיים, מחיקת חובותיהם של כמה מהלווים הגדולים, זהירות היתר המופגנת במתן אשראי לעסקים קטנים ובינוניים, התרוששותם של בעלי הרכוש, ופחדיהם של החוסכים הקטנים שלא יודעים עוד כמה מכספם יתמוסס – כל אלה מובילים לשיתוק הפעילות הכלכלית.
תהליכים כלכליים נוטים להעצים את עצמם, וככל שהתהליך דרמטי יותר כך השמחה סביבו יותר רבה. אם כן, כמה רשת ביטחון – במתכונת הזרמה ממשלתית – רצוי לפרוש? והמהדרין במצוות השוק החופשי יאמרו: רשת ביטחון? למה? סוף-סוף השוק מתקן את עצמו.
רשת ביטחון לחוסכים, ליצרנים, למועסקים, למובטלים – למי ולמה?
למי, בעצם, צריך לפרוש רשת ביטחון? לחוסכים בחיסכון הפנסיוני? לחוסכים בבנקים? לחברות שלוו ואין ביכולתן להחזיר את החוב? למעסיקים שאם לא יקבלו סיוע יפטרו עובדים? לתמיכה בהשקעות הון, מו"פ, שיווק לייצוא או לסבסוד שכר? לאלה שיפוטרו אם משרתם לא תסובסד או לאלה שכבר פוטרו וזוכים לדמי אבטלה עלובים?
כלכלה-מדע, כלכלה-אמנות
בעשרים השנה האחרונות לימדונו שגירעון תקציב הממשלה אסור לו לעלות על 3% מהתמ"ג. לימדונו שנתח הוצאות הממשלה בתמ"ג מוטב שיהיה קטן ככל האפשר. לימדונו עוד כללים מועילים כאלה. והנה הגיע המשבר, ולכלכלה אין תשובה על השאלות הבסיסיות ביותר – כמה, למה, למי, על מה.
רגע האמת של הכלכלה קורא לכישורים לגמרי אחרים מאלה שטופחו אצל כלכלני הממשלה בעידן האופוריה והמשרות הממתינות במגזר הפרטי – רק שיבואו. הוא קורא לחוש עיתוי. הוא קורא לרגישות למצבי רוח אנושיים. הוא קורא לכנות וליכולת לערוך חשבון נפש. כל אלה נעדרים מהכלכלה המדעית שמשלה בכיפה בשלושים השנה האחרונות. הנה חוזרת אמנות הכלכלה. אמנות כשם נרדף לחיפוש אחר אמת.
כשענקי הפיננסים קורסים ותחושת האימה מחלחלת פנימה, כל אחד מתכנס בפינתו ומנסה לגונן על עסקיו הצנועים. בימים כאלה, נדמה שאין דבר פחות רלוונטי מעיסוק אקדמי בתקציב הממשלה. אך האמת היא כי התקציב עומד להפוך לכוכב-על. זאת, לאחר שנדחק מהבמה על ידי אבות הקריסה ואמהותיה.
ליהמן ואחיו בעד ממשלה גדולה
אין להתרשם מדי מהמחווה של הממשל האמריקאי. הוא עזב את להמן ברדרס לגורלה כדי שאחרים יראו וייראו. מספר ימים קודם לכן, אותו ממשל חילץ את פאני ופרדי ונשטף בפטפטת הביקורתית הצפויה. ולכן, בסיפור התורן הנוכחי הוא מפגין את מיטב מסורת השוטר הרע האמריקאי. בסיפור הבא או זה שיבוא אחריו, הממשל שוב יבין שאין לו ברירה – את החינוך, הפיקוח והבקרה בשוקי הכספים היה צריך לעשות הרבה קודם. עכשיו היא עת החילוצים, וחילוצים עושים בעזרת משלם המסים.
מוזר, רק אתמול הם דרשו ממשלה קטנה
ראשי המגזר הפיננסי לא מבקשים – הם תובעים – ורק אתמול הם תבעו ממשלה קטנה. להמן ואחיו שגשגו ופרחו בחגיגת ההפרטות-רכישות-מיזוגים שמתנהלת מאז סוף שנות ה-80. בחגיגה הזו אף אחד לא מביא כסף מהבית. כו-לם לוקחים אשראי וליהמן ואחיו סיפקו את הסחורה. ככל שההפרטות רבו יותר, והממשלות הלכו וקטנו, כך עסקי המימון של ליהמן ואחיו פרו ורבו.
ושיהיה ברור, ליהמן ואחיו לא מדפיסים כסף, הם משיגים אותו ממקור כלשהו ומשלמים עבורו רבית. ככל שהרבית נמוכה יותר, כך יותר פונים אליהם ורווחיהם הולכים ומשתבחים. הרבית במשק מושפעת מתקציב הממשלה. וכל מי שעקב בשני העשורים האחרונים אחרי הדיונים בכלכלת ישראל יכול להעיד עד כמה ראשי המגזר העסקי, ובמיוחד הפיננסי, לחצו לממשלה קטנה שלתפישתם מסייעת להחזקת רבית נמוכה.
כי בין התקציב לרבית מתקיים קשר מפותל
גירעון תקציבי וחוב של הממשלה דוחפים את הרבית כלפי מעלה. כי משמעותו של חוב היא הכורח בגיוס אשראי, ומי שרוצה למכור אג"ח לציבור נאלץ לפתות אותו ברבית כדאית. כלומר, מבחינת ליהמן ואחיו שמעוניינים בכסף זול לעסקיהם, רצוי תקציב ממשלה מאוזן, וברוב המקרים קל להשיגו בעזרת כיווץ ההוצאה הממשלתית.
יותר מזה, ליהמן ואחיו אוהבים תקציב קטן, כלומר, תקציב שתופש רק שיעור קטן מהתמ"ג. כי התקציב, במשמעותו העמוקה, הוא תחנת מעבר לכספי הציבור. מדלת אחת – נכנסים כספי המסים, מדלת שנייה – יוצאת ההוצאה הציבורית. הממשלה, בתווך, מחליטה מאיפה יבוא הכסף ולאן ילך. ולמה, חושבים ליהמן ואחיו, שאנחנו לא נהיה תחנת המעבר לכספי הציבור? נספר לכולם שאנחנו יותר יעילים מהממשלה, ההמונים יבואו ונגזור קופון יפה.
בישראל של שנות ה-2000 ישנו עוד פיתול בעלילה. הוזלת הרבית בשנים האחרונות התאפשרה גם בעזרת ערבויות הממשל האמריקאי. ערבותו של הממשל לחובותיה של ישראל מוזילה את הרבית שהממשלה והעסקים משלמים על אשראי ממקורות חוץ. ערבות זו הותנתה במדיניות ברוח צוותו של בוש: הפרטה, רפורמת מס המקטינה את הכנסות הממשלה והוצאותיה, והגבלת גידול הוצאות הממשלה.
אבל כאשר הכל מסתבך רוצים אותך- ממשלה
ואז, מתברר לפתע שלא ההוצאה הביטחונית היא הבעיה. אמנם היא המואשמת הנצחית, אך חלקה מסך הוצאת התקציב ב-2008 עמד על כ-18%, כמו ב-1998. לצדה, ההוצאה האזרחית – התשלומים עבור חינוך, בריאות ועוד – תפשה גם היא 18% מסך ההוצאה. ההשקעה הממשלתית על תשתיות, שברובן הופרטו בשנים האחרונות, נגסה רק ב-4% מהתקציב. ומי לקח את השאר? החזר החובות שמהווה 32% מההוצאה ותשלומי ההעברה והתמיכות – 28%.
ככל שמצב שוקי הפיננסים בעולם יורע, ממשלת ישראל תידרש לשלם יותר עבור גיוס הכספים שלה והחוב יגדל. יש לשער שגם תשלומי ההעברה – שהם בעיקר קצבאות הביטוח הלאומי – יתפחו עם הידרדרות הצמיחה והתעסוקה. לסעיף התמיכות, מן הסתם, ייכנסו תשלומים לגופים עסקיים שייקלעו לקשיים. ובצד השני, הכנסות הממשלה ממסים יתכווצו בעקבות התכווצות הפעילות העסקית. אם כך יקרה, ושיעור מס החברות או מס ההכנסה על המאיון העליון לא יועלו, גירעון התקציב יתפח, והתשלומים להחזר החוב יגדלו.
כך, בסופו של דבר, ייסגר המעגל שהתחיל בתקציב קטן שבא לתת למגזר הפיננסי את המרחב שלו. מרחב הם קיבלו, אין מה להתלונן, ושכרון החמצן סחרר את שוקי הכספים. מי ישלם עכשיו? לא המגזר הפיננסי, הוא בצרות. שוב אותה גב' כהן, שוב בעלה מהמספרה, שוב החקלאים, שוב התעשיינים.
עידן השוק החופשי 