אחד מזכרונות הילדות שלי, שחוזר אלי שוב ושוב, הוא המראה של אבי שעומד בחדר, אצבעו זקורה באיום, ובקול צפצפני קורא: אני אוציא אותך מההסתדרות. לא, הוא לא דיבר בקולו שלו וגם לא איים על אף אחד בחדר. הוא שחזר את אחד הרגעים המעצבים בחייו: המריבה שלו עם דוד בן-גוריון.

הסיפור התרחש בראשית שנות ה-30. אבי היה אז מורה בבית החינוך לילדי עובדים בתל-אביב. בזמנו הפנוי הוא כתב מאמרים ב'דבר', שעורכו באותה עת היה ברל כצנלנסון. ברל טיפח את הבחור הצעיר, והזמין אצלו מאמר מדי שבוע. באותה תקופה התגלעה מחלוקת קשה בקרב פעילי ההסתדרות. אבי וברל וחבריהם חשבו שההסתדרות צריכה להיות בעיקר איגוד מקצועי, ולטפח את החינוך ברוח ערכי תנועת העבודה. בן-גוריון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, שאף לקדם את 'חברת העובדים'  – ארגון הגג הכלכלי של ההסתדרות שהוקם ב-1923.

'חברת העובדים' עסקה בכל תחומי החיים הכלכליים: צרכנות בעזרת חנויות קואופרטיביות, בנק עצמאי – בנק הפועלים, חברת בנייה – שיכון עובדים, ותאגיד תעשייתי – כור. התפישה שביסודה הייתה, שעל ידי בעלות עצמית חוסכים את רווחי המשקיע החיצוני ומפנים אותם לתגמול הוגן יותר לעובדים חברי ההסתדרות , ולגביית מחיר נוח יותר מהקונים חברי ההסתדרות. בן-גוריון, שהיה איש פוליטי, ראה  במפעלים האלה גם בסיס כוח.  מנגד, אבי וחבריו טענו שהעיסוק בכלכלה יוביל את ההסתדרות לסתירות פנימיות, במיוחד הסתירה בין תפקידה כאיגוד מקצועי לתפקידה כמעסיקת עובדים.

מה שהתחיל בתור מאבק אידיאולוגי הפך למלחמה אישית. משכורתו של אבי, ששולמה על ידי זרם העובדים ההסתדרותי, עוכבה במשך חודשים רבים. עשרות שנים מאוחר יותר אמי תיארה את הימים ההם בצחוק מתגלגל. מה נותר לה חוץ מלצחוק? היא, פולניה עם כבוד מבית אמיד, נאלצה יום-יום להתחנן במכולת שימכרו לה בהקפה. עקבות הטראומה הזו הוטבעו בילדותי, למרות שנולדתי עשור ויותר מאוחר יותר: מעולם לא הרשו לי לרשום במכולת אפילו ארטיק.

הרעש נרגע לאחר שאבי נשלח לגרמניה בעקבות תפישת השלטון על ידי הנאצים. הוא ועוד מספר אנשים מתנועת העבודה ארגנו עליית הצלה של צעירים יהודים לארץ. בינתיים, הוקמו עוד ועוד מפעלים הסתדרותיים, ובסוף שנות ה-80 הם כידוע קרסו ברעש גדול.

בדיעבד, היום כמעט כולם מסכימים: בן-גוריון היה מנהיג דגול שהחליט נכונה ברגעים הכי קשים בתולדות המדינה. בדיעבד, היום רבים בכל זאת סבורים שכמה מהחלטותיו היו מוטעות. בראשית שנות ה-50, בן-גוריון סגר את זרם העובדים בחינוך בשם הממלכתיות, אך הותיר על כנו את החינוך הממלכתי-דתי. אבי וחבריו התקוממו גם אז על הפרגמטיות הפוליטית והיעדר הרגישות המספקת לחשיבותם של ערכים. 

אני נזכרת בדברים האלה לא פעם, עם כל התפכחות נוספת שלי מאשליותיי לגבי המציאות הפוליטית בישראל. על פי תחושתי, דמותה של המדינה היום הייתה שונה אילולא סגרו את זרם העובדים. אני כמעט לא טועה בזיהוי הטון של מי שהתחנך שם – בבתי הספר או בתנועות הנוער שעל ידם. אמנם אני ובני מחזורי למדנו בעיקר בחינוך הממלכתי, אבל כיוון שהמורים נשארו אותם מורים, ומסורת בית הספר לא שונתה ביום אחד, זכינו אנחנו לספוג את הרוח שנותרה שם מלפני השינוי.

אני חושבת גם לא מעט על תרומת 'חברת העובדים' – התאגיד הכלכלי של ההסתדרות – למראה של ישראל היום. קריסתו של המשק ההסתדרותי בסוף שנות ה-80 הייתה אחת מהמהלומות הקשות שהונחתו על השמאל בישראל. עוד לפני כן, כבר משנות ה-70, החלה לבצבץ הטינה כלפי מפלגת העבודה והמפלגות ההסתדרותיות האחרות.

מה שבכל זאת מעניין הוא שמתוך היכרותי עם מפוטרי כור, אני יודעת שרבים מהם  היו חוזרים היום בשמחה למקומם הקודם. לאחר תקופות ארוכות של אבטלה ושל תעסוקה בתנאים מבזים, הם מתגעגעים למשכורות של פעם, לתנאים הסוציאליים שכובדו במלואם, לחופשה, לנופשים על חשבון המפעל ולשי הנדיב בחגים. עם זאת, רבים מהם עדיין מקשרים בין מפלגת העבודה וההסתדרות להעסקה נצלנית, וליחס פטרוני כלפי מי שלא שייך.

רק מעטים יודעים עד כמה הברית בין 'כור' למפלגת העבודה שבשלטון תרמה לשמירת התעסוקה המלאה בתקופות קשות. כור אף פעם לא פיטרה עובדים מיד בכניסה לשפל, והרגישה מחויבת למילוי יעדים לאומיים. סיפור על כך שמעתי מאחד מראשי כור לשעבר. במיתון הידוע של 1967-1966 קראה הממשלה להנהלת כור וביקשה ממנה לייצר למלאי ולא לפטר עובדים. כור, שידעה שיש בממשלה גם אוזן קשבת למצוקותיה שלה, צברה מלאים של חומרי בנייה, ומכרה אותם ברווח נאה בעידן הגאות שלאחר מלחמת ששת הימים.

יהיו כאלה שיראו בסיפור הזה סמל לכל תחלואי הכלכלה בישראל של העידן המפא"יניקי-הסתדרותי. זאת, למרות שגם היום גופים כלכליים גדולים בישראל ואפילו בארה"ב יודעים שהממשלה ברוב המקרים לא תפקיר אותם לגורלם. אבל היום קשה להאמין שגוף פרטי ישתף פעולה עם הממשלה בצעד שיאיים על רווחיותו. הדירקטוריון לא יאפשר לו. תן וקח כזה שהיה בין כור וכל חברת העובדים לבין ממשלות העבודה יכול להתקיים רק באווירת אמון הדדי. לא רק אמון בקיום הבטחות, אלא גם אמון ביציבותם  ובהמשכיותם של ממסדים כלכליים ופוליטיים.

לשליטתה של ההסתדרות בתאגידים הכלכליים היו, אם כן, גם צדדים טובים. אך כדי לשמר אותם לאורך זמן, הציבור היה צריך להאמין שהוא יוצא נשכר מהם. הציבור בישראל לא הכיר את כל הפרטים, ולא האמין. כזה הוא טבע האדם, הוא תמיד חושד במעסיקיו. ואולי, המתנגדים להרחבת מפעליה הכלכליים    של ההסתדרות חזו את הדברים האלה מלכתחילה.  

***שבוע הספר –  'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – 20 שקלים באתר סימניה וב'כיתבו אליי' באתר זה ***

ימים מעניינים עוברים על הכלכלה. ימים מעניינים כמו בקללה הסינית המפורסמת. אילו נשאלנו, היינו בוחרים בשעמום המוכר. אבל המהומה כבר כאן, וננסה להפיק ממנה את מרב התועלת האפשרית.

הנה, בעקבות המפגש עם רצף האירועים הלא-נגמר, התעוררה אצלי המחשבה על רצף בכלכלה. אירוע רודף אירוע: האם האירוע שנרשם אצלנו ראשון הוא-הוא מחולל המשבר? ומה זה "ראשון" – איפה מתחילים את הספירה? אולי היו אירועים לפניו ואנחנו לא שמנו לב אליהם. גם אם הוא באמת ראשון, והוא שהצית את הלהבה, האם זה אומר שהוא הגורם החשוב ביותר? יש בכלל "גורם חשוב ביותר" בעיצומו של תהליך? מה זה "חשוב"? מה שהיה חשוב אתמול, אולי לא יהיה חשוב במערך תנאים אחר. מה שליבה את התהליך, אולי לא יהיה יעיל בכיבויו.

שאלות אלה ממחישות את השוני בין הכלכלה לבין המקצועות שבהם ניתן לערוך ניסוי מבוקר. בכלכלה שדה הניסויים הוא המציאות, והמציאות לא נחה אף לרגע. הכלכלה לעתים מושפעת מאירוע תרבותי, פוליטי או חברתי יותר מאשר מהמשתנים הכלכליים המדידים. בכלכלה אנו מודדים דברים בדיעבד, ולא בעת התרחשותם. בכלכלה מתקיימים קשרי גומלין בין משתנה א' למשתנה ב'  – איך בכלל אפשר להחליט מי התחיל ומהי נקודת ההתחלה?

כדי להבהיר את מה שנכתב עד כאן, נסתכל לרגע במשתנה המקרו-כלכלי הכי מדובר בימים אלה: שיעור החוב הציבורי בתמ"ג בכל מדינה. החוב הציבורי הוא גירעון תקציב הממשלה (דהינו, עודף הוצאותיה על הכנסותיה) שנצבר משנה לשנה. ובאופן טכני פחות, כל מממשלה מחליטה איזה צורכי ציבור היא רוצה לממן: חינוך, בריאות, ביטחון, תשתיות ועוד. כדי לממנם היא מגייסת הכנסות, בעיקר ממסים אך גם ממענקים כגון המענק האמריקאי בישראל, ומתגמולים כגון תגמולי חברות הגז אצלנו. רוב המדינות בעידן הנוכחי משתדלות לא להכביד במס, ומוצאות את עצמן רוב הזמן בגירעון כלשהו. מכאן, כמו במשקי בית רבים בישראל, החוב-האוברדרפט הולך ונערם.

בתקופה האחרונה מדברים הרבה על "משבר החוב" ביוון. משבר וחוב ביחד, זה כבר מגדיר את התפישה מראש. ובאמת,  כורכים ביחד את החוב הציבורי שצפוי להגיע ל-120% ויותר מהתמ"ג ביוון ב-2010 עם נסיגת התמ"ג הצפויה, עם שיעור האבטלה שיסתכם ב-10% בשנה זו, ועם גירעון התקציב של כ-10% מהתמ"ג.

הטענה הנשמעת היא שהגירעון והחוב הם אלה שהביאו את יוון לעברי פי פחת: נסיגה בתוצר ואבטלה גבוהה. אבל מה עם הטענה ההפוכה? קל להראות כי אבטלה ונסיגה בתוצר מובילות לזינוק גירעון הממשלה והחוב. כי בעקבות שפל כלכלי, גדלות הוצאות הממשלה על דמי אבטלה, הבטחת הכנסה, תמיכות אחרות, ופרויקטים ליצירת תעסוקה. ומנגד, הכנסותיה ממסים מתכווצות בחדות רבה יותר מאשר התוצר. זאת, בגלל הפרוגרסיביות  במס ההכנסה (עליית שיעור המס במדרגות עם עליית ההכנסה), והיותו של מס החברות מס על רווח שנופל בחדות בעת שפל.

כלומר, האטה כלכלית היא זרז משמעותי להתפתחות גירעון הממשלה והחוב. בתקופה דינאמית שבה השינוי רצוף ומהיר כמו עכשיו, אין שום דרך לקבוע מה גרם למה: ההאטה הכלכלית לגירעון ולחוב, או הגירעון והחוב להאטה.

כדי לראות שהקשר בין חוב למשבר אינו פשוט, הנה שורה של מספרים שמאתגרים את התפישה הזו. ניקח, למשל, את פורטוגל המוזכרת בעיתונות כבאה בתור למשבר. שיעור החוב הציבורי שלה בתמ"ג ל-2010 נאמד ב-90% מהתמ"ג, בדומה לזה של ארה"ב, והרבה פחות מזה של יפן (כ-200%). והנה, איש לא מתריע בפני קריסה קרובה של ארה"ב או של יפן.

ובכלל נדמה שהגדרת המושג "משבר" או "חדלות פירעון" או "פשיטת רגל" של מדינה אינה כה ברורה כפי שהיא נדמית לקורא התמים. שיעור המס היום נמוך מאד ברוב המדינות המתועשות. ניתן להעלות כמעט בכולן בהרבה את מס ההכנסה השולי ואת מס החברות, וכך לכסות על הגירעונות הממשלתיים. גם קבלת אשראי על ידי ממשלות כמעט תמיד אפשרית, אם כי בריבית או במחיר פוליטי שהולכים ועולים.

פיתרון העלאת המס שלעיל אינו פיתרון דמיוני. נסתכל לרגע על מדינות סקנדינביה: שיעור החוב הציבורי מהתמ"ג בדנמרק יגיע ב-2010 ל-49%, בנורווגיה הוא יעמוד על 59% ובשוודיה הוא צפוי להיות 55%. מדינות אלה ידועות בהוצאתן הציבורית הנדיבה, אך במקביל גם בשיעור מס גבוה בהרבה מזה הנהוג ברוב המדינות המתועשות. שיעור המס בתמ"ג ב-2008 היה בדנמרק 48%, בשוודיה -47%, בנורווגיה 42% (קרוב לוודאי בזכות הכנסות הנפט). ומנגד, בפורטוגל הוא היה 37% מהתמ"ג, ביוון – 31% מהתמ"ג, ביפן -28%, ובארה"ב – 27% מהתמ"ג.

אם הכל פשוט כל כך, מדוע כולם מסתבכים?  ראשית, האופנה המקצועית השלטת בשלושים השנה האחרונות מטיפה למזעור המסים. שנית, קיום משטר החוב הקשיח, ושאר הקריטריונים הקשיחים, הוא אמצעי להתחמקות מאחריות אישית שכה אופיינית לעידן הפוסט-מודרני. איך אמרה לי פעם רופאה שאני מעריכה? אם כבר באת לכאן, אני חייבת לרשום בתיק שהמלצתי לך לערוך את סט הבדיקות הזה. ברור שזה כסת"ח. תעשי מה שאת חושבת.  

פקידי הממשלה והפוליטיקאים נוקטים בדיוק באותה שיטה. כך גם מנהלי חברות השקעה, קרנות פנסיה וגופים פיננסיים אחרים. הם מקיימים את ה"כללים" או משקיעים רק במקומות שמקיימים את "הכללים". כך הם מבטחים את עצמם בפני תביעה. האם הכללים האלה נכונים לכל מצב? לכל מדינה? האם הקשר הסיבתי שנכרך בשמם הוא אמיתי? בעולם שבו פוליטיקאים ומנהלים עסקיים צועדים בסך למשפט כל יום, זו שאלה טובה לכותבי היסטוריה ולא למי שבצדק-או-לא-בצדק עלול לשלם את מחיר הכישלון.

***שבוע הספר –  'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – 20 שקלים באתר סימניה וב'כיתבו אליי' באתר זה ***

שלוש פעמים כתבתי על יוון בטרם פרוץ משבר החוב והאירו. נימת תיאוריי לא היתה שמחה. הרגשתי שם מועקה, וניסיתי לבטאה במילים.

הפעם הראשונה, הייתה בסתיו 2003. לאחר חופשה בחלקה הדרומי של יוון, בעיירה נידחת בפלופונז, פרסמתי בטור שלי בגלובס (25-26.9.03) את המאמר הקצר 'עוף ה-2000'. הנה הפסקה הראשונה שלו:

"בעוד חכמי הכלכלה מתחבטים בסוגיה אם זו האטה או מיתון, החיים אומרים את דברם. במסעדה קטנה ביוון, מצאנו בתפריט את המנה הבאה: עוף בנוסח שפל שנות ה-2000. הביטוי באנגלית 'depression' מעורר מיד אסוציאציה של שנות ה-30. ולא, איננו מתיימרים לגלות מכון מחקר כלכלי נסתר, אבל אסור לבטל תחושות בטן. במיוחד של אנשים שמארחים אלפי תיירים מדי שנה. ביטוי להרגשה דומה ניתן כאן בשנתיים האחרונות. הערכתי האישית היא שאיננו נמצאים בסיומה של תנודה קצרת טווח, אלא בעיצומו של אחד המשברים המבניים הפוקדים את העולם המערבי. משבר שמעיד על קשיים בשיטה, ועלול להימתח גם לאורך עשור יותר."

כשהדברים האלה נכתבו, העולם המתועש היה שרוי בהאטה שלאחר התרסקות נאסד"ק ותקיפת מגדלי התאומים. שיעור הצמיחה באזור האירו היה 0.9% ב-2002 ו-0.8% ב-2003. אצלנו התמ"ג קפא ב-2001, נסוג ב-0.7% ב-2002, ועלה ב-1.5% ב-2003. בעקבות עלייתו הקטנה, היו מי שהכריזו על סיום המשבר.

הפעם השנייה הייתה בבלוג הזה ב-30.9.07. שוב חזרתי מחופשה ביוון, במרכז המדינה, כ-200    קילומטר צפונית לאתונה. המלון ששהיתי בו סווג בדרגת 5 כוכבים. אנחנו הגענו אליו בחבילה תיירותית. משהו בפרטים הקטנים שמסביב הותיר בי רושם של צמצום וחסכנות. כתבתי אז את הדברים הבאים:

"מישהו בהנהלה מתאמץ לסחוט עוד כמה אירו ליום מכל חדר, על ידי קימוץ בהוצאות ודחיפת האורחים לשירותים בתשלום מחוץ לחבילה…..יוון היא אחת מ-13 מדינות האירו מאז ראשית 2001. זה אומר שאין לה מטבע משלה. אם, למשל, בתהליך מתמשך, שכר העבודה ביוון עולה, כושר התחרות הבינלאומי שלה נשחק. בעבר, כאשר היה לה מטבע משלה, פעלו במצב הזה כוחות שהביאו לפיחותו, משמע, לקביעת יחס המרה חדש בין הדרכמה לאירו ולמטבעות האחרים. מנגנון התאמה זה מושבת עכשיו.

"יוון מאבדת בהדרגה את מעמדה התחרותי. רוב תיירי הנופש הלא-עשירים מעדיפים כבר היום את תורכיה. מה יוון מקבלת בתמורה? תנופת פיתוח אדירה בכבישים, שעל פי השילוט בצד כנראה נתמכת על ידי האיחוד האירופי.

"החברות באיחוד מוסיפה ליוון אמצעים, אך מצמצמת את חופש הבחירה התקציבי הפנימי שלה. לאיחוד, תנאי תקציב מחמירים שהוא מחיל על חברותיו. זה אולי אחד הגורמים לצמצום הסבסוד החקלאי. או, לפחות, על פי התרשמותי בביקור שקודם בפלפונז, המון שלטים על מכירת נדל"ן בלב מטעי הזיתים הקסומים. עיירות שלמות שכל רחובן הראשי הוא סוכנות נדל"ן אחת גדולה.

"כבישי אורך נוחים, ניוון החקלאות, ייקור התיירות העממית – לאן זה מוביל? להפיכת יוון לבית הקיט של עשירי אירופה? זה טוב? זה רע? זה הגלובליזציה.

על חווית 2003 חזרתי כאן בפוסט נוסף שהופיע ב-23.5.08:

"בסתיו 2003, שהיתי בחופשה בקצהו הנידח של הפלופונז שביוון. המלון היה חדש ומפנק, מלא בתיירים גרמנים מזדקנים. מתחתיו רבץ מפרץ שמימיו כחולים-כחולים וזכים. חורשת האורנים הקרובה השתפלה עד למים. הכל כמו בחוברת סוכנות הנסיעות, חוץ מדבר אחד שלא נקלט בתמונה. תחושת דכדוך נדפה מצוות המלצרים. הם, כולם, היו כפריים גמלוניים שלא דיברו אף שפה זרה, וניכר היה עליהם שאינם ששים לשרת. בטיולינו בסביבה עברנו כפר אחר כפר. כולם נראו דלים, נטושים ועצובים. בלב כרמי הזיתים היפהפיים ניצבו שלטי ענק באנגלית: נדל"ן למכירה." 

בהמשך המאמר הבאתי שוב את סיפור המסעדה בפלופונז ועוף ה-2000 שלה. חידדתי את הניגוד בינו לבין ההצהרות האופטימיות שנשמעו באותה תקופה מפי אבי ג'וזף-כהן, גורו הפיננסים מגולדמן סאקס. סיכמתי את התרשמותי במילים הבאות: "אבי ג'וזף-כהן היא אסטרטגית ההשקעות הבכירה של גולדמן סאקס. לא לחינם היא מכונה 'הכוהנת הגדולה של וול סטריט'. אבי כהן או האורקל מהפלופונז? אני נוטה להאמין למי שמופקד על שולחנות מסעדה צנועה יותר מאשר למי שסמוך על שולחנה של וול סטריט." 

ההקשר שתיארתי בשלושת המאמרים שלעיל עולה עכשיו לדיון עם משבר 2010. בעיתונות כותבים כי רכישת הנדל"ן על ידי זרים העלתה ביוון את האינפלציה. עליית האינפלציה לשיעור גבוה יותר מאשר במדינות הקובעות בגוש האירו לא לוותה בפיחות הנדרש, מה ששחק את כושר התחרות של יוון כלפי עמיתותיה בגוש ומדינות אחרות. היעדר יכולת התמרון במטבע שאינו לאומי, ואי-התאמה מלכתחילה לסד שהאיחוד האירופי משית על חבריו בתקציב ובתחומים אחרים, הם, ככל הנראה, שעומדים בבסיס המשבר.

ומה עם הגירעון? מה עם החוב? נכון, ממשלת יוון שיחקה בהם באופן בלתי תקין. נכון, הם משפיעים על האפשרויות עכשיו. אבל יותר מזה, הגירעון והחוב הם תלויי המצב הכלכלי. כשהמשק נסוג, מתכווצים תשלומי המס לממשלה. שיעור התכווצותם גבוה בהרבה משיעור הנסיגה בתוצר, בגלל מבנהו הפרוגרסיבי של מס ההכנסה, והיותו של מס החברות מס על רווח שנמחק מהר בהאטה כלכלית.

ההכנסות נופלות מיד. את הוצאות הממשלה אי-אפשר לקצץ באבחה אחת. ולכן, גירעון הממשלה קופץ כבר בהתחלה, ונצבר לעוד ועוד חוב ציבורי. הגידול הדרמטי בחוב מקשה על הממשלה לגייס אשראי לסגירת הפער בין הכנסותיה להוצאותיה השוטפות. הרבית על החוב עולה, ומגדילה עוד יותר את הגירעון ואת החוב. גידול הגירעון והחוב מוסיף לכוח ההתמדה של המשבר.

ובקצרה, מה שמתרחש עכשיו ביוון הוא תהליך כלכלי אופייני שבו הסיבה והמסובב אינם ניתנים להפרדה.  בידענו כל זאת, האם עדיין נאמר שהגירעון והחוב הם האשמים במשבר? או שנעדיף לחפש את המקור להידרדרות בהצטרפותה של מדינה קטנה לענק כלכלי בטרם היותה מוכנה. ואולי, על אף שלעולם לא תהיה מוכנה לאיחוד כזה.

***שבוע הספר – 'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – 20 שקלים באתר סימניה וב'כיתבו אליי' באתר זה ***

רגילים לדון בשכר מינימום לחוד – שכר מקסימום לחוד. אבל נכון יותר לדון בשכר מינימום/מקסימום – מכלול השכר הבלתי ניתן להפרדה. זאת, משום שביסודו של כל ניתוח שכר מונח השלם: הכנסות החברה מצד אחד, והוצאותיה (שבתוכן השכר הוא חלק נכבד) מצד שני. הדיון על שכר מינימום/שכר מקסימום הוא אם כן גם דיון על חלוקת סך תשלומי השכר בין כל מקבליו.

 ההסתכלות הזו אולי הייתה פחות חשובה אילו השכר הגבוה בישראל היה מוגבל לרמות סבירות מלכתחילה. אבל שכר הבכירים (כולל ההטבות השונות המשולמות להם) בחברות לא מעטות גלש כבר מזמן למיליוני שקלים בחודש. שכר של מאות אלפי שקלים, ובמיוחד שכר סביב ה-100 אלף שקלים לחודש הוא תגמול די נפוץ היום למנהלים. המחשה לשכיחות השכר השש-ספרתי מתקבלת מנתוני מנהל הכנסות המדינה ל-2009, בהם ממוצע הכנסת המאיון העליון של הנישומים מגיע ל-124 אלף שקל לחודש.

 על פי ההתבטאויות שנשמעות לאחרונה, רבים וטובים (ביניהם כלכלנים לא מעטים) חושבים כי אפשר להגביל את השכר בעזרת חוק שכר מקסימום או בדרכים אחרות ללא נקיפת לב. כדאי עוד להוסיף שכל מי שלמד או עסק אי-פעם בכלכלה יודע כי אין בתיאוריה או בפרקטיקה של המקצוע שום מדד מדויק לקביעת השכר "היעיל" או "הצודק". קביעת שכר היא במידה רבה החלטה שרירותית המתבססת על יחסי כוח.

 אם כך, נכון להתייחס להתחלקות השכר בכל גוף עסקי או ציבורי ובכלל המשק, כפי שאנו מתייחסים להתחלקות ההכנסות באוכלוסיה. דהינו, נכון לזכור ששכר בכירים מופרז בא לעתים קרובות על חשבון שכר השכירים העניים. ובאופן סימטרי לגמרי, העלאת שכר בדרגים הנמוכים יכולה לשמש כמכשיר יעיל לבלימת שכר הבכירים. במיוחד כך, כשההקצנה בחלוקת ההכנסות בישראל היום, שניתן לראותה במעקב לאורך זמן ובהשוואות בינלאומיות, גורמת לסכום הנדרש לתיקוני השכר בתחתית הקלחת להיראות כגירוד קל של רובדי השומן שלמעלה.

 ניקח, לדוגמא, את התיקון לחוק שכר המינימום שמציע עמיר פרץ. העלאת שכר המינימום מ-3,850 שקל לחודש ל-4,600 שקל לחודש, בשלוש מנות של 250 שקל כל אחת שיתפרסו על פני 15 חודשים. אפשר, כמובן, להתווכח על יעד השכר הסופי ועל מנות ההעלאה במשך התקופה. אבל ברור שכל העלאה תועיל למקבלי שכר זעום כזה, ופריסת הזמן תאפשר לעקוב אחר השלכותיה.

 כדאי גם לערוך בראש את התרגיל הקטן הבא. בחברה המעסיקה 100 עובדים, העלאת שכר של 250 שקל לחודש לרובם מסתכמת בכ-20 אלף שקל לחודש. חברות בגודל כזה בישראל בדרך כלל מעסיקות מספר מנהלים בכירים ששכר כל אחד מהם מגיע לעשרות אלפי שקלים רבות. כלומר, יש מאין לקחת.

 על מנת לבסס עוד יותר את התחושה המספרית, הרי בישראל (על פי נתוני 2007) כ-55% מהעובדים מועסקים בחברות בנות 100 עובדים ויותר. כ-64% מהעובדים מועסקים בחברות בנות 50 עובדים ומעלה. על פי הידוע לנו על שכר הבכירים והעודפים הטמונים בו, ניתן להאמין שבחברות כאלה לא תהיה בעיה לגייס כמה אלפי שקלים כל חודש לתוספת הנדרשת עבור שכר המינימום. בכמה מהחברות הקטנות אולי יתקשו בהעברת שכר מלמעלה למטה, אבל רובן המכריע של חברות אלה אינן חברות ייצוא או חברות המתחרות ביבוא, כך שגם אם יעלו במעט את מחיר המוצר או השירות שלהן לא יתעורר כל קושי.

 בתחשיב הפשוט הזה טמון המקור למימון חוק שכר המינימום. בתיקון הקטן הזה לחוק שכר המינימום, טמון הצעד הראשון ללחץ כפי מטה על שכר הבכירים עוד בטרם נחקק חוק שכר המקסימום.

 ***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

ההסבר הפופולארי ביותר להתרסקות האירו בשבועות האחרונים הוא אי-עמידה בכללים. מהם הכללים? כללי אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

 הפרתם מתרחשת על פי הסדר הבא: מספר מדינות בגוש האירו, בעלות-שמחת-חיים-ים-תיכונית- רבה-מדי, חטאו ופשעו בתקציבי ממשלותיהן. כתוצאה מכך, הן נקלעו לגירעונות כבדים ולחוב ציבורי קורע עיניים. ברצותן ללוות עוד כדי לממן את פעילותן, הן נתקלו בקושי גובר והולך. חשש המשקיעים מהסיכון הגלום באגרות החוב שלהן, הקפיץ את הרבית שאותן מדינות נדרשות לשלם על האשראי שהן לוקחות.

 אם המדינות האלה לא יחזירו את חובן, ברור לגמרי שהאירו יתערער. אם, כפי שמצטייר עכשיו, הן יחזירו את חובן בעזרת סיועו של האיחוד האירופי, האירו שוב יתערער – כי הנטל יועבר לשותפותיהן למטבע. בקיצור, דילמה מהסוג המכונה בנימוס 'מאתגר'. 

 עד כאן, הגרסה הרשמית למשבר. גרסה שמעוררת תהיות כבר מההתחלה. ניקח, למשל, את שיעור החוב מהתמ"ג על פי הערכות ה-OECD ל-2010. ביוון הוא צפוי לעלות ל- 120%. בפורטוגל הוא יתקרב ל-100%. אך בספרד הוא יעבור במעט את ה-60% – קו המקסימום של אמנת היציבות והצמיחה. ומנגד, מדינות מערביות רבות כבר חצו את הקו הזה. מנהיגות האיחוד, גרמניה וצרפת, נמצאות באזור ה-80% עד 90% מהתמ"ג – מדוע רבית האג"ח שלהן לא זינקה בפראות? גם ארה"ב שייכת למועדון ה-90% – מדוע אף אחד לא צופה את חדלות הפירעון שלה בתקופה הקרובה. אין זאת, כי חסר משהו בהבנת הדברים.

 השלמה לפאזל מתקבלת מניתוחו של חתן פרס נובל, פול קרוגמן, ושל עוד אחרים. כלכלנים אלה מדגישים את קצב האינפלציה בשלוש המדינות שנקלעו לקשיים, העולה על זה שברוב מדינות האירו. האצת האינפלציה ביוון, ספרד ופורטוגל מוסברת במידה רבה על ידי השקעות נדל"ן של תושבי האיחוד האירופי. הם הפגינו את אהדתם לים-תיכוניות בריאה בעזרת רכישת בתי קיץ זולים במדינות החוף. האינפלציה הגבוהה, ואי-היכולת לפחת את המטבע, שוחקות את כושר התחרות של יוון, ספרד ופורטוגל, ופוגעות בייצוא ובתעסוקה שלהן. שיעור האבטלה בספרד ב-2010 יגיע על פי הערכות ה-OECD לכ-19%. ביוון ובפורטוגל, הוא יעלה על 10%.

 אבל זה עוד אינו הכל. רבית האג"ח נקבעת על ידי מרכיב נוסף שעד לאחרונה הס מלהזכירו. מרכיב זה הוא זיהוי חולשה על ידי "מנהלי השווקים". הרבית על אגרות החוב הממשלתיות, כמו גם הפרטיות, נקבעת בשוק ההון הבינלאומי. קביעה זו מתבססת, לכאורה, על דרישות אובייקטיביות כגון כללי אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי וכללי הקונסנסוס הוושינגטוני. דהינו, שיעור גירעון בתקציב שאינו עולה על 3% מהתמ"ג, שיעור חוב ציבורי שאינו עולה על 60% מהתמ"ג, אינפלציה נמוכה, ועוד מפגני רצינות ויציבות כאלה.

 אבל, כידוע, גם המדינות המכתיבות את הכללים, חורגות מהם די הרבה לאחרונה. והן לא נענשות על ידי השווקים בחומרה כזאת. מכאן, שלא רק העובדות היבשות קובעות את התנהגות השווקים אלא גם שיפוט השווקים כלפיהן. שיפוט זה, במידה רבה מסתמך על חוות דעתן של חברות דירוג האשראי: מודי'ס, פיץ', סטנדרד אנד פורס  – שלושתן נציגות נאמנות של הממסד הפיננסי האמריקאי.

 מדוע, אם כן, שיפוטן של חברות הדירוג כלפי מדינות הים התיכון כה מחמיר? מדוע "השווקים" לוקחים את השיפוט הזה כל כך רחוק? התשובה טמונה בידיעה מיהם "השווקים" – קומץ של שחקני בורסה בינלאומיים גדולים שחותרים לרווח מהיר. מבחינתם, הסיפורים – כן ירבו, כי הם מרבים את אפשרויות המשחק. הפעם, אלה סיפורי נהי שמפילים את אגרות החוב למען מי שצפה את המגמה, תרם להגברתה ואף הימר על התממשותה. על הדרך, אם הוא יהיה מספיק ערני, הוא יעשה מכה מתנודות המטבע של המדינות הפגועות.

 ברור לגמרי שהמהמרים חושבים הרבה לפני שהם יוצאים לסיבוב על אגרות החוב האמריקאיות או הגרמניות. למה להם, יותר פשוט לפעול היכן שמזהים חולשה: משק קטן, בידוד בינלאומי, סטיגמה שמודבקת למדינה. את הדברים האלה מנהיגי העולם לא אומרים בפה מלא. אבל העיתונים מלאים ברמיזות על תפקידם של בחשני השווקים בדרמה האירופית הנוכחית.

 כך, למשל, דווח בדהמארקר עוד בראשית המשבר – ב-17 לפברואר השנה: "גולדמן סאקס, שאפשר לממשלת יוון להגדיל בסתר את חובותיה במיליארד אירו באמצעות עסקות החלף, רכש במקביל ביטוח על אג"ח ממשלתיות יווניות והשקיע במכשירים פיננסיים אחרים כדי להגן על עצמו מפני חדלות פירעון של אותן עסקות – דיווח שלשום אתר ביזנס אינסיידר".

 חרצובות לשונם של מנהיגי אירופה הותרו באופן יוצא דופן בימים האחרונים. "אירופה תשלח אות ברור נגד כל מי שמנסה להמר נגד האירו, אמרה אנגלה מרקל" (דהמארקר 9.5.20). סרקוזי, שהצטרף אליה הזהיר כי בכוונתו "להילחם בספקולנטים ללא רחם" (שם). נציב האיחוד האירופי, מנואל חוזה בארוסו, הכריז כי "הנציבות שוקלת צעדים להגבלת הספקולציות נגד אג"ח ממשלתיות". הנציבות, על פי אותו מאמר בדהמארקר, גם שואפת "להקים סוכנות דירוג אשראי אירופית שתדרג אג"ח ממשלתיות באירופה. הנציבות בודקת אם לחברות דירוג האשראי כיום יש עצמה רבה מדי לגבי תפישת המשקיעים את מצבן של ממשלות שונות."

 הדברים האלה אולי נראים למישהו מובנים מאליהם, אך הם אינם פחות ממהפך למי שמכיר את מוסיקת הדיון בכלכלה  בשנים האחרונות. ערעור על קדושת קביעותיהן של חברות דירוג האשראי? רמיזה על שיקולים זרים בהערכותיהן? שומו שמים, איזה כותרות קיבל עד כה כל הינד עפעף שלהם, וכל פלוס או מינוס שהן הוסיפו לדירוג. איום מטעם הרשויות על בחשני ההון והמטבע? החייאת הכינוי "ספקולנטים"? זה מצלצל כל כך שנות ה-40, ה-50 וה-60 של המאה שעברה.

 ***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

 לפני יותר מ-20 שנה, כשעוד קראו למרכז ירושלים 'העיר', ירדנו כל יום ששי לעיר כדי לקנות ספר-פיצוחים-תקליט-פרחים לשבת. יום ששי אחד טיפסתי במעלה רח' שלומציון ומולי הגיחה זקנה קטנה ומכווצת.

 -שירים למכירה, היא אמרה לי.

-שירים?

-שירי חנוכה.

 הצצתי בערימת הדפים שבידה. על כל דף היה שיר כתוב בכתיבה תמה. שירים שמעולם לא ראיתי קודם.

 -כמה עולה שיר?

-חמישה שקלים.

 שילמתי חמישה שקלים, לקחתי את דף השיר, קיפלתי אותו בתיק והלכתי הלאה. בבית, התחילו המחשבות לנקר:

 -מי בימינו אלה כותב כתיבה תמה כזו?

-מי עוד משתמש בעברית כזו חגיגית?

-מי, בשנות השמונים של המאה העשרים, מסוגל להעלות על דעתו למכור שיר בחמישה שקלים?

 פתאום נהיה לי ברור: היא גננת או מורה, הגיעה לארץ בעלייה שלישית, עבדה כל ימיה 'בזרם העובדים', צמחונית, אין לה צאצאים. לא היה לה זמן להקים משפחה – עיצוב דמותו של הילד העברי החדש במולדתו מילא את כל חייה. היא ערירית. את רוב חסכונותיה היא תרמה למטרה נעלה: פיתוח תוכנית הוראת שפת האספרנטו הבינלאומית בגני הילדים. חורף עכשיו. חסר לה כסף לחימום הדירה. והנה, עלה במוחה המיזם העסקי הגאוני, והיא יצאה לעיר עם ערימת השירים שלה.

ולמי שעוד לא הבין, אין ספק, נתקלתי באחת מחוג ידידיהם של הוריי. אולי הייתי צריכה לשאול אותה לשמה, אבל בנסיבות כאלה, טוב שלא שאלתי.

כן, זה לא שלא שמתי לב. אני ערה לכך שכתבתי על עלייה שלישית. אני ערה לכך שכתיבה על עלייה שלישית נחשבת למגויסת, בהגדרה. אני ערה לכך שכתיבה מגויסת היא כתיבה מוקצה. ובכל זאת התגייסתי, לא כדי להביע עמדה מוגדרת מראש, אלא כדי לעשות סדר במחשבות שלי. 

האם ייתכן שאני זוכרת דבר אחד, ואחרים זוכרים דבר אחר? אם כך, מהו הזיכרון האמיתי? ומדוע אני מרגישה שזיכרון העבר מצטלם אחרת מפעם לפעם? האם רק נדמה לי שהיחס לתנועת העבודה עבר מן הקצה אל הקצה תוך כמה עשרות שנים? יכול להיות שההיסטוריה משוכתבת על ידי כותביה? היעלה על הדעת כי מתעדי קורות הימים אינם אובייקטיביים – כי הם מוטים על ידי אופנה מחשבתית, שיקולי קידום מקצועי, הטבות אחרות, או השקפה פוליטית?

 את תשובתי לכל השאלות האלה אתם יכולים כבר לנחש. גדלתי בתנועת העבודה, ואני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי כמעט כל יום: נו, טוב, גדלתי בתנועת העבודה. 

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***