ג'ורג'ור השמן/ בבטן יש לו בן/ איך קוראים לבן?/ ג'ורג'ור השמן. את השיר הנהדר הזה שרנו כמעט כל יום בגן הילדים. היינו עומדים על יד גדר הרשת, בצדו השני של הרחוב, תוקעים אצבעות בעיגולים ושרים. מעבר לרשת היה ביתן של שתי משפחות איטלקיות שהגיעו לארץ עם עליית הפשיסטים. זה היה בית איטלקי טיפוסי, שתי קומות ותריסי עץ ירוקים, פתוחים ביום. ג'ורג'ור, הלא הוא ג'ורג'יו, היה בנן של אחת המשפחות האלה.
ביום שנולדתי, כבר חיכו לי שני חברים. ניורם, הלא הוא יורם, ואחותו נורית. הם גרו שתי חצרות מאיתנו, בשטח אדמה ענקי שסבתם רכשה כשהגיעה לרמתיים. סבתם, שהפכה לבעלת משתלה גדולה, הייתה ידידה של אבא שלי בירושלים. אז, ניורם, שהיה מבוגר ממני ב-7 שנים, היה עומד ליד הלול שלי, תוקע אצבעות בין השלבים.
נולדתי ב-31.8.1943, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. גרנו אז ברמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. אמי הייתה בת 40, אבי בן 42. אחותי, שולמית, מבוגרת ממני ב-13 שנה. היום זה נראה מוזר, אבל הבדל כזה בין אחים היה די מקובל אז.
אז אתמול, כמו בכל מוצאי שבת כמעט, עמדנו בגשר חמד. הרגשנו טוב. כולם מסביבנו היו זקנים, אולי לא כמונו, אך לא צעירים בהרבה. היו גם לא מעט צעירים עם ילדים. לא היו, או היו רק מעטים, בני גיל הביניים. הם נעדרים משום מה. אני שמה לב לזה כבר תקופה ארוכה. אני שואלת את עצמי מדוע. הבת שלי מקשיבה ועונה: בני גיל הביניים נוסעים למקומות מרכזיים יותר.
לא הייתי נתפשת למדד אוגוסט, לולא שמעתי את מי שמוגדרת כראש התחום הכלכלי בתאגיד השידור הישראלי 'כאן'. בעקבות המדד האחרון, היא הכריזה שמדד אוגוסט הוא תמיד מדד גבוה. פתחתי את הלוח הרב-שנתי של המדד, ולחלוטין לא התרשמתי ככה. מדדי אוקטובר הם בדרך כלל גבוהים, וכן מדדי מארס. שניהם מבטאים חילופי עונה וחגים. מדד אוגוסט לא מצטיין משום בחינה.
יום ששי, קמתי פסימית כהרגלי בתקופה האחרונה. ואז, אחרי שבישלתי, התיישבתי עם עיתוני סוף השבוע, או, ליתר דיוק, עם הסופשבוע של ידיעות אחרונות. אנחנו מנויים על ידיעות אחרונות רק ביום ששי. זאת משום שאני מתה על מוסף סוף השבוע של העיתון. אני עוברת טור אחרי טור, משלמה ארצי ועד לדנה ספקטור, הכי אוהבת את חנוך דאום, לא מדלגת על איש מהם. הפעם, התעודדתי, הם היו כולם מיואשים.
איך אני יודעת שהתחיל הסתיו? לא מהעיתון, לא ממאמרים חשובים. אני מסתכלת על ארבעת העציצים, התלויים אצלנו על העצים. העציץ הקרוב ביותר לכניסה, זה שממש מתחת לכליל החורש המצל, נמצא עכשיו בפריחה המלאה שלו. הכי פורחים הם הגרניום הנשפך הלבן והגרניום הצהוב. אחריהם – הסגולים, והאדומים-בורדו בסוף. משם, אני עוברת לשלושת העציצים התלויים על עץ הזית. פה, המצב היה עגום עד לאחרונה. תיקון ראשון, פריחה די מלאה בעציץ המוצל יחסית שמקדימה. אחריו, פריחה בעוד עציץ מוצל למדיי. האחרון, העציץ שהכי חשוף לשמש. הצבעים, כאן, אגב הם בעיקר הסגולים והבורדו.
נתחיל בזה שהמייל שלי לא עובד כבר מיום חמישי בערב. אני לא מקבלת מיילים. מדינה נורמלית? לא נראה לי. בכל זאת, זה לא מטופל. נמשיך באיך שהכרתי את נתניהו. בעידן אריק שרון, הוא היה מגיע למשרד התעשייה והמסחר ברחוב אגרון. המדרגות הראשיות לבניין פלס המפואר היו מדרגות של ארמון. לראות אותו מטפס במדרגות האלה באותה תקופה, בהחלט היה מרשים.
קמתי בבוקר, וחשבתי שכדאי לפתוח את 'הארץ'. מה יש לי לחפש ב'הארץ'? הוא מאתמול, עבר בינתיים נצח. מאז ועד כה, המחשבות בראש שלי הסתובבו.
חשבתי על הנכד שלי, שעוד מספר ימים מתגייס לשנת שירות. שירות אתגרי, ברור, שזה לפני שירות אתגרי עוד יותר בצבא. הוא כמובן מתנדב ליחידה מובחרת. הוא, כצפוי, שוקל עכשיו עם חבריו, המטורפים גם הם כמובן, אם להתגייס ליחידה המובחרת. ואני, הסבתא, מה יש לי לומר? יש לי כבר נכד ביחידה מובחרת אחת.
בהסתכלות על האינפלציה, שמתחילה לרדת פתאום, שמתי לב לתופעה מעניינת אחת. בעולם גלובלי, האינפלציה או הדיס-אינפלציה הן מחלות מידבקות. בדרך כלל, ארה"ב מובילה, כולן עוקבות אחריה.
עידן השוק החופשי 