נתחיל בזה שהמייל שלי לא עובד כבר מיום חמישי בערב. אני לא מקבלת מיילים. מדינה נורמלית? לא נראה לי. בכל זאת, זה לא מטופל. נמשיך באיך שהכרתי את נתניהו. בעידן אריק שרון, הוא היה מגיע למשרד התעשייה והמסחר ברחוב אגרון. המדרגות הראשיות לבניין פלס המפואר היו מדרגות של ארמון. לראות אותו מטפס במדרגות האלה באותה תקופה, בהחלט היה מרשים.
קמתי בבוקר, וחשבתי שכדאי לפתוח את 'הארץ'. מה יש לי לחפש ב'הארץ'? הוא מאתמול, עבר בינתיים נצח. מאז ועד כה, המחשבות בראש שלי הסתובבו.
חשבתי על הנכד שלי, שעוד מספר ימים מתגייס לשנת שירות. שירות אתגרי, ברור, שזה לפני שירות אתגרי עוד יותר בצבא. הוא כמובן מתנדב ליחידה מובחרת. הוא, כצפוי, שוקל עכשיו עם חבריו, המטורפים גם הם כמובן, אם להתגייס ליחידה המובחרת. ואני, הסבתא, מה יש לי לומר? יש לי כבר נכד ביחידה מובחרת אחת.
בהסתכלות על האינפלציה, שמתחילה לרדת פתאום, שמתי לב לתופעה מעניינת אחת. בעולם גלובלי, האינפלציה או הדיס-אינפלציה הן מחלות מידבקות. בדרך כלל, ארה"ב מובילה, כולן עוקבות אחריה.
אם נרצה לסכם את כהונת נתניהו במילה אחת, תהא זאת המילה פתו-ח. הכל פתו-ח, ביטחון, מדיניות, כלכלה. נתניהו הוא ה-שבוי של הגלובליזציה. הוא אחד המנהיגים העולמיים שלוקחים את הגלובליזציה ברצינות הכי רבה.
נתחיל בזה שהסינים הם לא פראיירים. החליטו להעלות את מחיר מוצרי החלב המפוקחים רק ב-8.3%, ולדחות את כל השאר – עד 16% – לעוד שנתיים. הם חייכו, כהרגלם, והם עושים מה שהם רוצים. זה קרה בראשית מאי, השנה. הגיעו לכאורה להסכם על מחיר החלב. במקום ה-16% שהיו חייבים להן, חברות החלב קיבלו רק 8%. תנובה הסכימה, בסינית, חודשיים אחרי, היא מחייכת לעצמה.
תלוי למי רוצים להתחנף. את זה למדתי כבר לפני שנים רבות. בטווחי זמן קצרים, אפשר לשחק עם הנתונים בכלכלה. הם חד-משמעיים רק לעתים רחוקות.
עכשיו זה הוד השרון. אני מתעבת את השם הזה, הוא כל כך מעודכן ואמריקאי. רמתיים בא מהתנ"ך. אני גדלתי ברמתיים, נסעתי לשם לנסיעת נוסטלגיה עם בתי, נועה. התחלנו כמובן בקונדיטוריה וילהיים המיתולוגית, על דרך רמתיים. היא הוקמה ב-1949, על ידי זוג עולים מצ'כוסלובקיה. עוגות השמרים שלה הפכו מיד לאגדה. כולם עצרו בוילהיים, על מה שהיה הכביש הראשי מתל אביב לחיפה.
גם זה אחד מהרעיונות הגאוניים. מונופולים, ריכוזיות – אין משהו גדול מזה. הם לעולם לא נגמרים. הם תמיד כאן, מוכנים לקריאה. ברור גם שהם מעוררים רגשות – מונופולים הם דבר נורא. ריכוזיות – אין גרוע מזה. רק שלמרות כל הדיבורים, שום דבר לא קורה עם המונופולים או עם הריכוזיות. הם כאן, נאמנים לתפקיד שהם ממלאים.
חיפשתי באינטרנט כנס 'עיונים בכלכלה', כך נקרא פעם כנס הכלכלנים השנתי בישראל. כמובן שלא מצאתי. רק עכשיו עודכנתי כי הכנס יתקיים ב-22.6 באוניברסיטת תל אביב, אבל הם לא הכי מאורגנים. במקום זאת, נפלתי על כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה, המתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה. כנס מכובד, כך התרשמתי. לא הייתי שם אבל קראתי דיווח מכובד של סבר פלוצקר בידיעות אחרונות, שכותרתו הדרמטית היא 'פסגת הפחד'. כולם אמרו שיהיה רע. כולם אמרו אותו הדבר בשלל מילים.
אני לא שמחה על זה, אך נדמה לי שפיתחתי שיטה. אני קופצת לסופר, או שולחת את אישי עם פתק, ובודקת מה הוא מביא כשהוא חוזר. כך, למשל, חמאת תנובה, כבר שבועיים שהוא לא מביא. תנובה, תתחשבו, אני בסוף החבילה האחרונה שלי. אותו דבר, משום מה, עם שורת מוצרי נייר יומיומיים: מפיות שולחן, מגבוני פנים, מגבות נייר. אם הוא מביא מפיות בצבע מוזר, אני יודעת: יש בעיה. כנ"ל מגבוני פנים: יש אריזת קרטון או רק מילוי בעטיפת פלסטיק. מגבות נייר – חבילה סטנדרטית, או חבילת ענק מוזרה.
עידן השוק החופשי 