זה לא זיכרון שמח, אני מצטערת. זה זיכרון של מסיבה, בגיל מאד מוקדם כנראה. אחרת, הייתי זוכרת יותר. עמדנו, ילדי הגן והגננת, בתוך הגן. ההורים ושאר המוזמנים עמדו בחלונות מסביב. הגן שלנו היה צריף קטן, לא היה מקום לכולם בפנים.היינו אמורים לדקלם לפי הסדר. כל אחד אמר משהו, ואז בא זה שאחריו. הגיע תורי, נאלמתי דום, לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. אמא שלי, שעמדה בחלון, הביטה בי במבט תשעה באב. זה מה שאני זוכרת. שום דיבור, שום חיבוק אחרי.
לא תאמינו, אבל גם בימים הקשים האלה יש רגעים של נחת. לפני קצת יותר משבוע, קיבלתי מייל המבשר על יציאת ספר חדש של צ'סלב מילוש בעברית, בהוצאת כרמל. הזמנתי מיד את 'עיר בלי שם'. מילוש הוא משורר ליטאי, חתן פרס נובל לספרות מ-1980. הוא משורר בעל הומור, והבנה עמוקה של החיים. והעיקר, הוא כותב שירים קצרים, לא מייגע. נדמה לי שאני לא היחידה המאוהבת בו. על שני ספריו מופיע פורטרט ענק שלו, עם חיוכו האנושי והמושך.
מילוש נולד בליטא ב-1911. בגיל צעיר מאד היגר לפולין, עקב פיטוריו מרדיו וילנה שהאשים אותו ב'שמאלנות'. ב-1945, יצא לארה"ב כנספח תרבותי של מדינתו. ב-1950, הוא הועבר לפאריס, ומהר מאד נשלל דרכונו בטענה שהוא "אויב הפועלים והאיכרים". ב-1960, הוא התמנה לפרופסור לשפות סלאביות באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה.
שם הוא חי עד ל-1989, השנה שבה הוא חזר לפולין, לעיר קרקוב. למרות היות ליטאי קתולי, מילוש היה אוהב יהודים. הוא ואחיו הצילו מספר יהודים בשואה, על כן זכה לתואר חסיד אומות העולם ביד ושם. מילוש נפטר בקרקוב ב-2004. והנה, שיר אחד שלו, לדוגמה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
בכל פעם שאני רואה את הטנקים של צה"ל מבוססים בחולות עזה, אני אומרת לעצמי: טוב, עכשיו זה חול, מה יהיה בעוד חודש? ברור לי שתהיה שם ביצה אחת גדולה. ברור לי גם שזה לא כיף כבר עכשיו לשלוח את כל תושבי צפון עזה לדרומה, לראות את כל הזקנות, המסכנות והילדים צועדים דרומה עם מעט הרכוש שיכלו להציל על כתפיהם.
אני בטוחה שאתם קוראים 'הארץ', ומתלבטים כל בוקר בין הפרשנות של עמוס הראל לזו של יוסי ורטר. ככה זה כל בוקר, כל השבוע. והשאלה המכריעה היא, מה אתם עושים בסוף השבוע.
זה מה שראיתי אתמול, במסיבת העיתונאים של נתניהו, גלנט וגנץ. שלושה קודקודים, לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש. טוב, אני מבינה ששרה מלבישה ככה את נתניהו. אבל גלנט וגנץ, למען השם, מדוע אתם חייבים לשדר לציבור את ההזדהות הזו. לא, זה לא מוסיף לכם כבוד. נהפוך הוא, אתם הופכים לעוד מעריצים ומחקים של ראש ממשלה לא אהוד.
שמענו את נאומיך היפים. התרגשנו. אירחנו כאן שורת בכירים אמריקאים, ושורת מנהיגי 'העולם החופשי' ועם כל זה אנחנו שואלים עכשיו: זה בשבילנו, כל הסיפור הזה עם נושאות המטוסים? או זה בשבילך.
אני זוכרת את מלחמת השחרור. עברתי את כל מלחמות ישראל. אף פעם לא היה כיף, אבל שרדנו. ביום הראשון של מלחמת השחרור, אבא שלי בא לקחת אותי מהגן. הייתי בת 4 וקצת. "אל תלכי אל מאחורי הבית", הוא אמר לי "יורים שם". ובאמת, הקיר של "מאחורי הבית", הקיר המשקיף אל מגדיאל, המושבה ממזרח לרמתיים שנהייתה חלק מהוד השרון, היה מחורר כולו מכדורים. הוא נשאר ככה עד שמכרנו את הבית, ב-1970.
מול ביתנו, שכן ביתו של ראש המועצה המקומית רמתיים. ראש מועצה במשך שנים, נדמה לי עשרות שנים. זה היה בית ישן ומוזנח. ראש המועצה היה רווק זקן. עם זאת, הייתה עובדת מועצה שהוא הביא מפעם לפעם להתייעצויות בביתו. היא הייתה נשואה כמובן.
הרחוב שלי היה דרך עפר, שנמשכה ללא הפרעה עד כפר סבא בצפון ועד אין-לי-מושג-איפה בדרום. זו כנראה הייתה דרך הים העתיקה, או אחת מדרכי הים, הן בטח זזו לפה ולשם לאורך הדורות. אפשר היה לראות את עתיקותו על פי עצי האלון שנצבו על התוואי. אבל הרחוב שלי בפועל היה מוגבל למאתיים המטרים שבין התל עם אבני הריחיים בצפונו, לבין התל הנמוך יותר עם האירוסים הקטנים הסגולים בדרומו. שם התנהלו חיי. שם גרו החברים שלי.
את היום הראשון של מלחמת יום כיפור אני זוכרת כאילו היה זה היום. ישבנו בבית של שכנים-חברים. כולנו היינו זוגות צעירים בבית אחד. ישבנו בסלון, ובת של שכנים אחרים שבדיוק חגגה יום הולדת שנה, החלה פתאום ללכת. שמחה גדולה.
עידן השוק החופשי 