מול ביתנו, שכן ביתו של ראש המועצה המקומית רמתיים. ראש מועצה במשך שנים, נדמה לי עשרות שנים. זה היה בית ישן ומוזנח. ראש המועצה היה רווק זקן. עם זאת, הייתה עובדת מועצה שהוא הביא מפעם לפעם להתייעצויות בביתו. היא הייתה נשואה כמובן.
הרחוב שלי היה דרך עפר, שנמשכה ללא הפרעה עד כפר סבא בצפון ועד אין-לי-מושג-איפה בדרום. זו כנראה הייתה דרך הים העתיקה, או אחת מדרכי הים, הן בטח זזו לפה ולשם לאורך הדורות. אפשר היה לראות את עתיקותו על פי עצי האלון שנצבו על התוואי. אבל הרחוב שלי בפועל היה מוגבל למאתיים המטרים שבין התל עם אבני הריחיים בצפונו, לבין התל הנמוך יותר עם האירוסים הקטנים הסגולים בדרומו. שם התנהלו חיי. שם גרו החברים שלי.
את היום הראשון של מלחמת יום כיפור אני זוכרת כאילו היה זה היום. ישבנו בבית של שכנים-חברים. כולנו היינו זוגות צעירים בבית אחד. ישבנו בסלון, ובת של שכנים אחרים שבדיוק חגגה יום הולדת שנה, החלה פתאום ללכת. שמחה גדולה.
ג'ורג'ור השמן/ בבטן יש לו בן/ איך קוראים לבן?/ ג'ורג'ור השמן. את השיר הנהדר הזה שרנו כמעט כל יום בגן הילדים. היינו עומדים על יד גדר הרשת, בצדו השני של הרחוב, תוקעים אצבעות בעיגולים ושרים. מעבר לרשת היה ביתן של שתי משפחות איטלקיות שהגיעו לארץ עם עליית הפשיסטים. זה היה בית איטלקי טיפוסי, שתי קומות ותריסי עץ ירוקים, פתוחים ביום. ג'ורג'ור, הלא הוא ג'ורג'יו, היה בנן של אחת המשפחות האלה.
ביום שנולדתי, כבר חיכו לי שני חברים. ניורם, הלא הוא יורם, ואחותו נורית. הם גרו שתי חצרות מאיתנו, בשטח אדמה ענקי שסבתם רכשה כשהגיעה לרמתיים. סבתם, שהפכה לבעלת משתלה גדולה, הייתה ידידה של אבא שלי בירושלים. אז, ניורם, שהיה מבוגר ממני ב-7 שנים, היה עומד ליד הלול שלי, תוקע אצבעות בין השלבים.
נולדתי ב-31.8.1943, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. גרנו אז ברמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. אמי הייתה בת 40, אבי בן 42. אחותי, שולמית, מבוגרת ממני ב-13 שנה. היום זה נראה מוזר, אבל הבדל כזה בין אחים היה די מקובל אז.
אז אתמול, כמו בכל מוצאי שבת כמעט, עמדנו בגשר חמד. הרגשנו טוב. כולם מסביבנו היו זקנים, אולי לא כמונו, אך לא צעירים בהרבה. היו גם לא מעט צעירים עם ילדים. לא היו, או היו רק מעטים, בני גיל הביניים. הם נעדרים משום מה. אני שמה לב לזה כבר תקופה ארוכה. אני שואלת את עצמי מדוע. הבת שלי מקשיבה ועונה: בני גיל הביניים נוסעים למקומות מרכזיים יותר.
לא הייתי נתפשת למדד אוגוסט, לולא שמעתי את מי שמוגדרת כראש התחום הכלכלי בתאגיד השידור הישראלי 'כאן'. בעקבות המדד האחרון, היא הכריזה שמדד אוגוסט הוא תמיד מדד גבוה. פתחתי את הלוח הרב-שנתי של המדד, ולחלוטין לא התרשמתי ככה. מדדי אוקטובר הם בדרך כלל גבוהים, וכן מדדי מארס. שניהם מבטאים חילופי עונה וחגים. מדד אוגוסט לא מצטיין משום בחינה.
יום ששי, קמתי פסימית כהרגלי בתקופה האחרונה. ואז, אחרי שבישלתי, התיישבתי עם עיתוני סוף השבוע, או, ליתר דיוק, עם הסופשבוע של ידיעות אחרונות. אנחנו מנויים על ידיעות אחרונות רק ביום ששי. זאת משום שאני מתה על מוסף סוף השבוע של העיתון. אני עוברת טור אחרי טור, משלמה ארצי ועד לדנה ספקטור, הכי אוהבת את חנוך דאום, לא מדלגת על איש מהם. הפעם, התעודדתי, הם היו כולם מיואשים.
איך אני יודעת שהתחיל הסתיו? לא מהעיתון, לא ממאמרים חשובים. אני מסתכלת על ארבעת העציצים, התלויים אצלנו על העצים. העציץ הקרוב ביותר לכניסה, זה שממש מתחת לכליל החורש המצל, נמצא עכשיו בפריחה המלאה שלו. הכי פורחים הם הגרניום הנשפך הלבן והגרניום הצהוב. אחריהם – הסגולים, והאדומים-בורדו בסוף. משם, אני עוברת לשלושת העציצים התלויים על עץ הזית. פה, המצב היה עגום עד לאחרונה. תיקון ראשון, פריחה די מלאה בעציץ המוצל יחסית שמקדימה. אחריו, פריחה בעוד עציץ מוצל למדיי. האחרון, העציץ שהכי חשוף לשמש. הצבעים, כאן, אגב הם בעיקר הסגולים והבורדו.
עידן השוק החופשי 