הוא קיים עד היום, הקו הזה מתל אביב לכפר סבא. ראיתי אותו לאחרונה בביקורי לפני מספר חודשים ברמתיים (הוד השרון). הוא נסע במהירות עצומה, אוטובוס חדש וענקי, הוא ישר עורר אצלי זיכרונות של פעם.
קו 561, תל אביב-כפר סבא
6 תשובות
בדרך לבית הספר, ובשלולית
בין בית הספר שלי לבית הוריי הפרידו כ-300 מטר. 300 מטר של שדות, ופרדס אחד. הייתי צועדת לשם בבוקר בכמה דקות, אם זה היה יום רגוע. כמה עשרות מטרים מהבית, היה שקע בדרך העפר, שכמובן לא הייתה סלולה. בחורף נוצרה שם שלולית ענק, לרוחב כל הרחוב. בזכותה, היו לכל ילדי השכונה מגפיים, רק הוריי לא הסכימו לקנות לי. עד שטבעתי בשלולית במתכוון מספר פעמים. הם השתכנעו, לא הייתה להם ברירה.
ועכשיו, לכיתה א'
בקיץ 1949, סיימתי את הגן. תעודת הסיום תלויה מעל לשולחן הכתיבה שלי, חשוב שתהיה שם תעודה. שמי, אגב, לא מופיע שם. כתוב רק: "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י, המרכז לחינוך, גן הילדים ברמתיים, תעודה". ולמטה, בצד שמאל, בול עם תמונת הרצל וביאליק.
עוד זיכרון מהגן שלי
זה לא זיכרון שמח, אני מצטערת. זה זיכרון של מסיבה, בגיל מאד מוקדם כנראה. אחרת, הייתי זוכרת יותר. עמדנו, ילדי הגן והגננת, בתוך הגן. ההורים ושאר המוזמנים עמדו בחלונות מסביב. הגן שלנו היה צריף קטן, לא היה מקום לכולם בפנים.היינו אמורים לדקלם לפי הסדר. כל אחד אמר משהו, ואז בא זה שאחריו. הגיע תורי, נאלמתי דום, לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. אמא שלי, שעמדה בחלון, הביטה בי במבט תשעה באב. זה מה שאני זוכרת. שום דיבור, שום חיבוק אחרי.
צ'סלב מילוש, משורר של נחמה
לא תאמינו, אבל גם בימים הקשים האלה יש רגעים של נחת. לפני קצת יותר משבוע, קיבלתי מייל המבשר על יציאת ספר חדש של צ'סלב מילוש בעברית, בהוצאת כרמל. הזמנתי מיד את 'עיר בלי שם'. מילוש הוא משורר ליטאי, חתן פרס נובל לספרות מ-1980. הוא משורר בעל הומור, והבנה עמוקה של החיים. והעיקר, הוא כותב שירים קצרים, לא מייגע. נדמה לי שאני לא היחידה המאוהבת בו. על שני ספריו מופיע פורטרט ענק שלו, עם חיוכו האנושי והמושך.
מילוש נולד בליטא ב-1911. בגיל צעיר מאד היגר לפולין, עקב פיטוריו מרדיו וילנה שהאשים אותו ב'שמאלנות'. ב-1945, יצא לארה"ב כנספח תרבותי של מדינתו. ב-1950, הוא הועבר לפאריס, ומהר מאד נשלל דרכונו בטענה שהוא "אויב הפועלים והאיכרים". ב-1960, הוא התמנה לפרופסור לשפות סלאביות באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה.
שם הוא חי עד ל-1989, השנה שבה הוא חזר לפולין, לעיר קרקוב. למרות היות ליטאי קתולי, מילוש היה אוהב יהודים. הוא ואחיו הצילו מספר יהודים בשואה, על כן זכה לתואר חסיד אומות העולם ביד ושם. מילוש נפטר בקרקוב ב-2004. והנה, שיר אחד שלו, לדוגמה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
מלחמה והסכם
בכל פעם שאני רואה את הטנקים של צה"ל מבוססים בחולות עזה, אני אומרת לעצמי: טוב, עכשיו זה חול, מה יהיה בעוד חודש? ברור לי שתהיה שם ביצה אחת גדולה. ברור לי גם שזה לא כיף כבר עכשיו לשלוח את כל תושבי צפון עזה לדרומה, לראות את כל הזקנות, המסכנות והילדים צועדים דרומה עם מעט הרכוש שיכלו להציל על כתפיהם.
על מה לכתוב עכשיו
אני בטוחה שאתם קוראים 'הארץ', ומתלבטים כל בוקר בין הפרשנות של עמוס הראל לזו של יוסי ורטר. ככה זה כל בוקר, כל השבוע. והשאלה המכריעה היא, מה אתם עושים בסוף השבוע.
שחור בעיניים
זה מה שראיתי אתמול, במסיבת העיתונאים של נתניהו, גלנט וגנץ. שלושה קודקודים, לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש. טוב, אני מבינה ששרה מלבישה ככה את נתניהו. אבל גלנט וגנץ, למען השם, מדוע אתם חייבים לשדר לציבור את ההזדהות הזו. לא, זה לא מוסיף לכם כבוד. נהפוך הוא, אתם הופכים לעוד מעריצים ומחקים של ראש ממשלה לא אהוד.
ביידן, אתה בשבילנו? או אנחנו בשבילך?
שמענו את נאומיך היפים. התרגשנו. אירחנו כאן שורת בכירים אמריקאים, ושורת מנהיגי 'העולם החופשי' ועם כל זה אנחנו שואלים עכשיו: זה בשבילנו, כל הסיפור הזה עם נושאות המטוסים? או זה בשבילך.
ממלחמת השחרור עד כה
אני זוכרת את מלחמת השחרור. עברתי את כל מלחמות ישראל. אף פעם לא היה כיף, אבל שרדנו. ביום הראשון של מלחמת השחרור, אבא שלי בא לקחת אותי מהגן. הייתי בת 4 וקצת. "אל תלכי אל מאחורי הבית", הוא אמר לי "יורים שם". ובאמת, הקיר של "מאחורי הבית", הקיר המשקיף אל מגדיאל, המושבה ממזרח לרמתיים שנהייתה חלק מהוד השרון, היה מחורר כולו מכדורים. הוא נשאר ככה עד שמכרנו את הבית, ב-1970.
עידן השוק החופשי 