ציטוטים נוסטלגיים שהבאתי לפני שבועיים מספרו של פול סמואלסון "תורת הכלכלה" התפתחו בטוקבק להשוואת הגרסה הניאו-קלאסית לגרסה הניאו-ליברלית. דיון חשוב, אלא שלא אליו התכוונתי מלכתחילה.

אין לי שום יומרה לשפוט בין שתי הגרסאות המונומנטליות, כשם שאין לי שום יומרה להיות מליצת יושר של איזשהו מודל כלכלי אחר. עשרות שנות עבודתי ככלכלנית חידדו אצלי הכרה אחת: כל המודלים הכלכליים מגרדים את קצה-קצה של התופעה האנושית המרתקת הנקראת כלכלה.

ניקח לדוגמא את המודל הקיינסיאני שאני "מואשמת" בהטיה כלפיו. שם ספרו של קיינס, שיצא לאור ב-1936, הוא 'התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף'. קיינס כתב את ספרו כשהיה בן 53, ונחשב לאחד מהכלכלנים המשפיעים בתקופתו. מכאן אולי גם השאפתנות הבלתי- מוסווית בכותרת.

אך מי שקורא את ספרו של קיינס לא נתקל בתיאוריה כללית במובנה המקובל. אין שם מודל מקיף שמאחד את הסוגיות הכלכליות. מה שיש הוא ניתוחים מיקטעיים נפרדים שלא תמיד מתחברים זה לזה. וישנה גם מסקנה ראשית אחת: הנחת היסוד של הכלכלה הקלאסית, האומרת כי כוחות השוק תמיד דוחפים לתעסוקה מלאה, היא מוטעית או לא-רלוונטית בטווח שאינו ארוך מאד. בטווח חיי אנוש, אבטלה ממושכת היא אפשרית, ובכוחה של הממשלה לטפל בה.

נניח עכשיו לויכוח הבלתי-נדלה אם מסקנה זו מוכחת או לא. יותר חשוב לראות שמלבדה כל דיונו התיאורטי של קיינס נתון לפרשנות אינסופית. משמע, זה אינו בדיוק מודל. זו כתיבה תנכית-נבואית, ספרותית, מסאית-גאונית, פואטית – מה שתרצו. ובגלל כל אלה, דווקא בגלל כל אלה, הקריאה בספרו של קיינס היא תענוג צרוף גם שבעים שנה לאחר כתיבתו.

כי במרחק השנים מתברר, שלא בטוח מה חשוב יותר ב"תיאוריה הכללית" – הטיעונים או המוסיקה שלהם.

מוסיקה של פולמוס שמתנגנת כבר בפרק המבוא: "אני חייב לבקש סליחה אם במרדף אחר הבחנות חדות כתיבתי הפולמוסית כשלעצמה הינה חריפה מדי". מוסיקה של כבוד עצום לעובדות ולפרטים – קיינס היה כלכלן עתיר ניסיון בממשל, בעסקים, בבורסה, ובכמה מההסדרים הבינלאומיים ההיסטוריים של תקופתו (הסכם ורסאי, ברטון-וודס), והנאמנות לעובדות קודמת אצלו לתיאוריה. מוסיקה של שפה עשירה ויפה שתמיד הולכת יד ביד עם עושר מחשבתי.

ההכרה בחשיבותו של הפולמוס והעיסוק הכמעט כפייתי בפרטים מעידים כי קיינס, במהותו, לא היה איש של מודל קשיח. הוא השתמש במודל כי ידע שזו הדרך המובילה למוחם של עמיתיו למקצוע כפי שהוא מעיד כבר במשפט הראשון של ספרו: "ספר זה ממוען במיוחד לחברי הכלכלנים". אך בלהט הפולמוס קיינס מתפתל סביב עצמו לא-פעם וסותר את עצמו לא-פעם.

סתירותיו הפנימיות של קיינס אכן משמשות כעילה לביקורת עליו. אבל, לטעמי, השארתן במקומן רק מעידה על גדולתו. שנות בגרותו של קיינס – שנות מלחמת העולם הראשונה והשנייה – היו סוערות.
ושעת סערה היא שעת סתירות בלתי מתיישבות בתפישת המציאות.

דוגמא יפה מתקבלת בימים אלה כשהאינפלציה מרימה ראש בשווקים העולמיים ובישראל. להעלות רבית? אנחנו לא אשמים, זו עליית מחירים מיובאת. אבל האינפלציה עולה, והעלאת רבית עשויה לסייע לבלימתה. כן, ומצד שני, העלאת רבית מדכאת את ההשקעות, לוחצת את שער החליפין כלפי מטה ושוחקת את רווחיות הייצור, פוגעת בלווים גדולים ועלולה למוטט כמה מהם, ובקצרה, מדרדרת את המשק לתחתית. נכון, אבל אם התאמתה ההדרגתית של הרבית תעוכב, מה שעכשיו הוא עליית מחירים קלה עלול להפוך לספיראלה אינפלציונית שתחייב בהמשך מהלומת רבית ואמצעים חמורים אחרים.

ובכן, להעלות רבית או לא? להיות החברה הכי טובה של בן זוגך/ילדייך/ אחותך/שכנתך מהדלת ממול, או לא? תשובה א' הבלעדית מדוקלמת כל יום בתוכנית הפסיכולוגיה בטלוויזיה. תשובות ב', ג', ד', ה'…. הלא הן כתובות בספרות היפה.

 
ראיון מעניין ב-TheMarker נפתח בציטוט מפי חתן פרס נובל לכלכלה, רוברט לוקאס (על הצמיחה אי אפשר  להשפיע – אז עדיף לטפל באינפלציה, 4.7.2008). לוקאס ושותפיו לשיחה, קנת ארו ואריק מסקין, אנשי אקדמיה אמריקאים עטורי פרס נובל, שהו באותו שבוע בכנס שאורגן על ידי המכון ללימודים מתקדמים והחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.

וכך אומר לוקאס בפתיח של דבריו: "באינפלציה אפשר לשלוט אך בצמיחה אי אפשר. הצמיחה מושפעת מיותר מדי גורמים". ובהמשך, הוא מוסיף: "המדיניות הכלכלית אינה סימטרית ביכולת שלה לטפל בשני הגורמים האלה – ולכן צריך לטפל רק במה שאנחנו יכולים לטפל – באינפלציה – ולעזוב את הצמיחה".

התבטאות זו של לוקאס תמוהה משום שהיא מערבת יחד עובדות שאינן ניתנות להכחשה עם שיפוט מקצועי-אישי. עירוב שאין מצפים למצוא בדבריו של איש אקדמיה בשיעור קומתו.

הצמיחה מושפעת מיותר מדי גורמים? גם האינפלציה מושפעת מאינספור גורמים, והנה כמה מהם: הגדלת הוצאות הממשלה בגלל מלחמה, בגלל קליטת עולים, בגלל רצון לספק תעסוקה, או בגלל כל מניע פוליטי אחר; התייקרות חומרי הגלם בשווקים העולמיים;  פיחות ערכו של המטבע הלאומי (השקל, למשל) לעומת המטבעות האחרים, ועליית המחירים הנקובים במטבע מקומי בעקבותיו; לחצי שכר שמתפשטים במשק; בצורת או כל אסון טבע אחר; שנת שמיטה. כל אירוע כזה טומן בחובו גרעין אינפלציוני, שנביטתו תלויה בנסיבות ובתגובת הממשלה.

בהינתן כל אלה, לא בטוח שאפשר לקבוע כי הצמיחה מושפעת מגורמים רבים יותר מאשר האינפלציה – שתיהן משקפות הכ-ל: כלכלה, חברה, פוליטיקה, תרבות, אווירה. מה שבכל זאת מבדיל ביניהן הוא יכולתה של הממשלה להשיג שליטה עליהן. באינפלציה, השליטה יכולה להיות קלה ומהירה. בצמיחה, המונח הכוונה מתאים יותר. עם זאת, מי שמכיר את תולדות יעד האינפלציה בישראל יודע שהיו לא מעט החמצות בהשגתו, ולא מחמת חוסר תשומת לב או אי-השתדלות של בנק ישראל.

אכן, האינפלציה מגיבה מהר לאמצעים קשים. ניתן תמיד לחנוק אותה באחת על ידי רבית גבוהה וקיצוץ בתקציב הממשלה. אבל בחנק כמו בחנק, פעילותו של המשק ותעסוקתו נפגעות קשה. או במילים יותר פשוטות: הניתוח עבר נפלא, מה חבל שהפציינט הלך לעולמו. זו הסיבה שידיהם של סטנלי פישר, בן ברננקי ועמיתיהם רועדות בתקופה האחרונה.

האי-סימטריה בין אינפלציה לצמיחה שלוקאס מזכיר, מתמצית אם כן בהיעדרו של משתנה מפתח כגון הרבית בטיפול בצמיחה. ברם אם לא מחפשים שליטה מלאה אלא רק הכוונה (ומי אמר שחייבים תמיד להשיג שליטה מלאה? צמיחה אינה אירוע דרמטי כמו אינפלציה) אפשר לכוון את הצמיחה על פי היעדים הלאומיים. ניסיונה של ישראל בשנות ה-50 וה-90, מוכיח שכאשר הממשלה רואה את עצמה מחויבת לצמיחה ולתעסוקה היא, בפעולותיה, מצליחה להשפיע עליהן.

מנגנון ההשפעה בצמיחה יותר מורכב מאשר באינפלציה. בצמיחה, הורדת רבית או הרחבה תקציבית, כשלעצמן, לא בהכרח יועילו. ללא אמצעי לוואי הן עלולות להתבזבז ואף ללבות אינפלציה. אבל בצירוף מדיניות מיקרו-כלכלית משלימה – ליווי ההרחבה הכספית בתוכנית ממשלתית להשקעה בתשתיות, במו"פ, או ביצירת תעסוקה – ההרחבה הממשלתית הוכיחה פעמים רבות שהיא עשויה להועיל. גם שינוי תפישתה של הממשלה בנושאי סחר חוץ ומדיניות שער החליפין יכול לתרום. את כל אלה, שפירושם תשומת לב ממשלתית לפרטים ויומרה של הדרג המקצועי בממשלה להבין מעט כלכלה, לוקאס דוחה באופן סמוי בגלל אמונותיו המקצועיות.

לוקאס הוא איש אוניברסיטת שיקאגו הידועה באסכולה הייחודית שלה. יש גם תפישות אחרות. לפני כשבועיים פנה אלי קורא וביקש המלצה לספר כלכלה ידידותי. נזכרתי בתנ"ך של לומדי הכלכלה בשנות ה-50 עד שנות ה-70. ספרו שובה הלב של חתן פרס נובל לכלכלה, פול א. סמואלסון, יצא לאור לראשונה בשנת 1948 ותורגם לעברית בשנת 1962.

וכדי שתשתכנעו שהזמן אמנם חלף אבל הכלכלה אותה כלכלה, הנה ציטוט מפתח-דבר של הספר: "מלבד עדכון העובדות הכנסתי בה פרקים וסעיפים חדשים על הבעיות שיעמדו לפנינו בעשור הבא:…שינוי מעמדה הבינלאומי של ארה"ב על כל משמעויותיו לגבי מאזן התשלומים…, וכן הברירה הקשה הכרוכה באפשרות של אינפלציה מסוג חדש, שמקורה בעליית הוצאות הייצור" (פול א. סמואלסון, תורת הכלכלה, סטימצקי בע"מ, 1962, עמ' ה').

סמואלסון ממשיך ואומר: "במקומות שונים בספרי העליתי את מה שאני מכנה 'המזיגה הניאו-קלאסית הגדולה': זוהי מזיגה בין שיטת העיון החדשה לקביעת ההכנסה הלאומית לבין עקרונות הכלכלה הקלאסית'" (שם, עמ' ו').

שיטת העיון החדשה הריהי התיאוריה הקיינסיאנית, שהחלה לחלחל למדינות המערב בשנות ה-30 והגיעה למלוא פריחתה כשגויסה למאמץ השיקום לאחר מלחמת העולם השנייה, עידן כתיבת הספר. או, בניסוחו של סמואלסון: "לפי השקפה זו (הניאו-קלאסית), שומה על מדע הכלכלה בימינו להורות לחברות הדמוקרטיות איך להתגבר על האבטלה ועל האינפלציה" (שם, עמ' 12). כלומר, אליבא  דסמואלסון,  ישנה סימטריה מלאה בהצבת הצמיחה והאינפלציה כיעד לאומי. מה נשתנה מאז? הכלכלה הקלאסית נותרה אותה כלכלה קלאסית, רק שבשנות ה-70 גרסתה המרכזית הפכה מניאו-קלאסית לניאו-ליברלית.

עשרות שנות שובע ורגיעה במערב הקהו את התובנה העמוקה שהנחתה את סמואלסון  בהצגת דבריו. תובנה שמשתקפת בפרק א' של ספרו: "אבל, לא פחות מכך חשובה
העובדה, שקיום דמוקרטיה בריאה קשור קשר הדוק בקיום תנאים המבטיחים תעסוקה רבה ויציבה וסיכויים טובים למחיה. עדות לכך הם המאורעות ההיסטוריים במאה העשרים.
לא נגזים אם נאמר כי הסיבה לצמיחת משטרי רודנות ולמלחמת העולם השנייה, שבאה בשל כך, הייתה נעוצה במידה מרובה באוזלת ידה של האנושות לפתור בעיה כלכלית זו, ועדיין מוסיף עולמנו לעמוד במבחן זה" (שם, עמ' 3).

הכלכלה, אם כן, אותה כלכלה, והסוגיות צמיחה-תעסוקה-אבטלה-אינפלציה הן אותן סוגיות. סמואלסון, כדרכו מנסח אותן בכנות ובאנושיות: "לפיכך, יש לזכור כי בכל מצב כלכלי מסוים קיימת רק מציאות שרירה אחת אף אם לעתים קשה להכירה ולייחדה. אין בכלכלה תורה אחת למפלגת הדמוקרטים ותורה שנייה לרפובליקנים…ורוב הכלכלנים תמימי דעים פחות או יותר לגבי העקרונות הכלכליים המעצבים את המחירים ואת התעסוקה.
ברם, אין זאת אומרת, כי אותם כלכלנים הם תמיד בדעה אחת גם בכל הנודע למדיניות הכלכלית. יתכן שכלכלן פלוני הוא בעד תעסוקה בכל מחיר, ואילו כלכלן אלמוני סבור כי תעסוקה מלאה אינה הדבר החשוב ביותר" (שם, עמ' 6).

נדמה לי שהפסקה שלעיל היא ההמחשה הטובה ביותר לפער המתגלה בין סמואלסון ושותפיו ללוקאס ועמיתיו. ואולי, הבחנתו הבאה של סמואלסון תבהיר את הפער עוד יותר : "אין איש מצפה שנגיע לדיוק מתמטי. אדרבא, אם רק נצליח למצוא את הכיוון הכללי של ההתפתחות ולברר את הסיבה והמסובב במשק, ייחשב הדבר לצעד גדול קדימה" (שם, עמ' 5). לוקאס, אגב, בנאום פרס הנובל שלו מזכיר את סמואלסון כדמות המעצבת הראשונה שלו בלימודי הכלכלה. הדמות המקצועית המשפיעה המוזכרת שנייה בקורות חייו היא מילטון פרידמן. אכן מופלאות הן הסתירות האנושיות.

 
כשסיפרתי לאבי שהחלטתי ללמוד כלכלה, הוא אמר: יופי, תסחבי את התיק של השררר.  אבי היה פרא אדם שונא שררה מאין-כמוהו. הוא לא ידע הרבה על מקצוע הכלכלה, אבל הכיר מספיק את החיים הציבוריים כדי לקלוט שכלכלן הוא תמיד נושא כלים של מישהו.

אבי, שלא למד מימיו כלכלה, לא חווה את הקסם שבמודלים הכלכליים: ההיגיון הבהיר, הניסוחים החדים, הטיעונים המושחזים, והעיקר, השלטת הסדר במציאות כאוטית. אני, שכן למדתי, זרחתי מאושר כשהייתי בטוחה שאני מבינה מדוע פורצת אינפלציה, ואיך משיגים תעסוקה מלאה. כן, כמו כולם, בסיום ה"מבוא לכלכלה" כבר יכולתי לפתור את בעיותיה הכי קשות של האנושות.

ביטחוני הבלתי מעורער ספג מכה קשה כשהתחלתי לעבוד ככלכלנית יישומית. פתאום נאלצתי לראות את העובדות, שלא תמיד רוצות להתגהץ לתוך המודל. למרות זאת, שנותיי הראשונות ככלכלנית במשרד ממשלתי הקנו לי תחושת ערך עצמי. יש משהו טוב בלהיות שוליה. איסוף החומר, עריכת החישובים, ניתוחם וסיכומם בכתב – אם הם נעשים ביושר – מקנים למבצעם סיפוק וגאווה של סנדלר הגון.

אלא, שלרוע המזל, תקופת הסנדלרות חייבת מתי שהוא להסתיים. זו, למצער, מסקנתם של רוב האנשים השואפים להכרה מקצועית והכנסה סבירה. בימי בשרות הממשלתי, הדרבון להתקדמות מוכחת נבע ממניעים בסיסיים כמו: חדר שאינו קיטון, כיסא עם ריפוד, ושולחן נקי מחריטות.

רגע היציאה לעולם הגדול הוא הרגע שבו הובהר לי מהי סחיבת תיק. לא חשוב מה הייתה המשימה – ייצוג המשרד באחת מוועדות הכנסת, או ראיון עיתונאי – ההבנה נחתה עלי באחת: אה, בשביל זה אני כאן, חבריי הטובים חיפשו עם מי לחלוק את העונג הצרוף של המפגשים האלה. אודה, לבושתי, לא הגעתי לשלב התקשורתי האולטימטיבי, אותו ניסח פעם פוליטיקאי ציני וכריזמטי ידוע במדינת ישראל: הם (חברי הכנסת והעיתונאים) שואלים אותי דבר אחד, ואני עונה להם דבר אחר.

המיומנות להגיד את הדבר האחר היא שהופכת את פקידי הממשלה הבכירים לכה מבוקשים במגזר הפרטי. ניסיונם התקשורתי, הכרויותיהם המקצועיות, ובמיוחד יכולתם המוכחת לפענח קודים ארגוניים, נחוצים בעסקים לא פחות מאשר במגזר הציבורי. ובמילים אחרות, מנהל המחלקה הכלכלית בבנק גדול, או איש הדירקטוריון של חברה מכובדת, חייבים לדעת לסחוב את התיק. לא, חלילה, של השר הפוליטיקאי המושחת, אלא של בנה המוכשר של אשת העסקים הרוחנית, חובבת המדיטציה הטיבטית.

וכאן, במאמר מוסגר, חבויה שאלת השאלות, שכמה מחבריי הטובים שואלים את עצמם עד היום הזה: מה עדיף על מה – לעבוד בשירותו של פוליטיקאי שחייב לגייס כספים לפריימריס או של איש עסקים שחייב להנפיק אג"ח על הנדל"ן שלו בקזחסטן? איפה החופש האמיתי – בניהול מחלקה כלכלית ממשלתית, שלכאורה חייבת לציית ל"כללים", או בכתיבה עיתונאית לכאורה חופשית, שמחייבת לנחש בלי מילים את כוונתם של המפרסמים ואת צרכיו העסקיים המגוונים של בעלי העיתון.

הדילמה הזו הופכת להיות עוד קשה יותר, כשתופשים שאי אפשר להבין באמת כלכלה אם לא מתחבטים די פעמים במילוי חובות כאלה. כי הבנת הסתירות האנושיות נרכשת רק הודות ללחצים, כעסים ותסכולים.

אני, ככלכלנית צעירה, למדתי הרבה מהנבירה שנכפתה עלי בנתוני כל תת של תת- ענף בתעשייה. כי הקפיצה בתת-ענף היא לעתים קרובות המפתח להבנת תהליך. החכמתי מאד מעריכת חישובים מייגעים בשתי סדרות נתונים מקבילות המתייחסות לאותו משתנה, כי ההבדל – הלפעמים ממש תהומי – בתוצאות המחיש לי את גבולות מהימנותם של נתונים סטטיסטיים. אני לא מזלזלת בסטטיסטיקה בעקבות זה, אני רק יודעת שהסקת מסקנות אמפירית רצינית דורשת טונות של עבודה שחורה.

אך הכי הרבה החכמתי מחנופתם ואיומיהם, שמתחלפים באחת, של פוליטיקאים, בכירים במגזר העסקי, מנהלים בתקשורת, וממלאי תפקידים אחרים. חילופי הדברים האלה – שמטיבם אף פעם לא מונצחים בכתובים – מבהירים בשיטת הכאב עד כמה כל עניין שעל הפרק חשוב לבעליו. באותם רגעים, צצה אצלי לא פעם אמפתיה לפוליטיקאי או לאיש עסקים שמלכתחילה הצטייר לי כצבוע. צבוע הוא נשאר, אבל חוויתי אתו לרגע את אימת הקורים שבתוכם הוא לכוד.

המפגש עם הקורים מאפשר לי היום הסתכלות מפוכחת על הכלכלה. כן, אני מכירה את התיאוריה הכלכלית, אבל אני גם יודעת מי לחץ לפתיחה מוחלטת של היבוא בישראל, איך ולמה. שמעתי במו אזני את הפחד בקולו של ממלא תפקיד בכיר במגזר העסקי שניסה לגייס את בוחריו לומר מילה של הסתייגות (כן, רק מילת הסתייגות לא יותר מזה) על טירוף שכר המנהלים. הכרתי מקרוב את הלחצים לקיצוץ תקציב הממשלה, ומי במגזר העסקי חשב שזה יעזור לתשלומי הרבית שלו. אחרי כל אלה, אני חשה בעצמותיי – וזה הרבה מעבר להבנה – עד כמה כל אסכולה כלכלית היא תלוית חששות, תקוות, ומיותר לומר, אינטרסים.

ההסתערות האחידה על שכר המנהלים עכשיו מעוררת חיוך אצל מי שזוכר את החזית שנפרשה להגנתו במשך שנים. אני, עצמי, זכיתי ללא מעט הסברים מחכימים, ממי שהזדרזו להעשיר את הבנתי הכלכלית, עקב כמה ביקורות שכתבתי על שכר המנהלים הפרוע.  הנה, מספר דוגמאות ממאמרי שהניבו יזמות לחינוך מתקן. הם הופיעו ב"גלובס" בשנים 1995 עד 1996, בטור שפרסמתי אז "תמונת מצב".

15 למאי 1995, קטע קצר שכותרתו "במקום 100 עובדים":

"התגובה על שכר מנהלים מוגזם נתפשת במקומותינו כצרות עין וחוסר פרגון, ולכן חשוב לתת המחשה כמותית של משמעותו. שכר המינימום עומד כיום על כ-1,800 שקל לחודש, וזה התעריף שמשולם לשכבה מאד רחבה של עובדים בתעשייה. על פי הידוע, מנהל מן השורה מקבל לפחות 100 אלף שקל לחודש; כלומר, סכום השווה לשכרם של 55 עובדי ייצור. במפעל המעסיק כ-100 עובדים, שכרו של מנהל בודד עולה על מחצית הוצאות השכר הכוללות. בדרך כלל, לא מדובר על מנהל אחד, אלא על מספר מנהלים שגורפים את רוב השכר".

בהמשך, טענתי שחלקו של שכר המנהלים בהוצאות המפעל גבוה בהרבה מחלקה של הרבית שעל כל שבריר שלה כולם נזעקים. ולכן, מסקנתי הייתה:"לפני שיושבים ביחד על תוספת היוקר, ולפני ריטואל הרבית הבא, כדאי ששלושת הגופים המייצגים במשק יתנו דעתם על שכר המנהלים. התגמול המופרז כבר מזמן אינו עניין קוסמטי, אלא בעיה מקרו-כלכלית כבדה".

15 לינואר 1996, בתגובה להצעת חוק שכר מקסימום במגזר הציבורי, קטע שכותרתו "שכר מקסימום, בלית ברירה":
 
"על רקע זה, היזמה שנידונה בכנסת לחוק שכר מקסימום נראית ברוכה, אך אין להגביל אותה רק לעובדי ציבור. חוק שכר מקסימום אינו שונה ממקבילו בקצה התחתון (חוק שכר מינימום) וצריך לחול על כולם. בחברות הנסחרות בבורסה הנתונים ידועים. בחברות הפרטיות, לעומתן, יהיה אולי יותר קשה לפקח. חשוב בכל מקרה להתחיל להריץ את ההצעה. גם הצלחה חלקית תתרום במשהו לעצירת ההידרדרות".

18למארס 1996, בעקבות חלוקת אופציות מכובדות למנהלים הבכירים בתדיראן ובכל כור, זמן קצר לאחר פיטורי אלפי עובדים, במה שכונה תהליך הבראה:

"באומדן גס – על פי תעריף שכר מינימום – חבילת האופציות הזו יכולה לשמש להעסקת עוד 1,000 עובדים מכאן ועד שנת 2001 …. השיקול הזה כנראה לא מקובל על חברת שמרוק – בעלי השליטה החדשים בכור. כיוון שאנשי שמרוק באים מבחוץ, קל להם להתעלם ממטעני העבר….ראשי שמרוק גם לא סוחבים איתם היסטוריה של עשרות שנים, בהן כור נבנתה מכספי ההסתדרות ונתמכה על ידי הממשלה בכל נקודת מפנה.

אין גוף מפקח שיכול להכתיב לכור את תנאי התגמול. אבל אם שמרוק היא אמריקה, אז אמריקה עד הסוף – המפלגות הגדולות נקראות לדיון בחירות על חלוקת העוגה בתאגידים".

שתים עשרה שנה חלפו מאז. איפה שמרוק? ועוד יותר חשוב, איפה כור? האם זו אינה התפתחות מעוררת מחשבה על חלום שכר המנהלים, ושברו.

לא אלאה אתכם בציטוטים נוספים מכתבי. אני בטוחה שתאמינו אם אומר שמחזרתי את עצמי גם בשמונה השנים הבאות של כתיבת הטור. הסתייגותי החד-משמעית מחלוקת השכר הפרועה עוד התחדדה במהלך השנים. לא בגלל שהחמדנות הזו לא יפה – החיים הכלכליים אינם תחרות יופי – אלא בגלל שאין לה שום הצדקה מקצועית.

אין שום הוכחה לכך, שאותם מנהלים המתוגמלים עד להתפקע משיגים תוצאות טובות יותר. נהפוך הוא, התליית התגמול ברווחי החברות רק גוררת את הבכירים להשקעות נמהרות, ולייפוי דו"חות חשבונאיים הגובל בהונאה. ובכלל, מי אומר שמקסום רווח שנתי או אפילו רב-שנתי הוא יעדה העיקרי של חברה עסקית.

אין גם שום אפשרות לבודד את תרומתו הסגולית של מנהל אחד או את תרומתה של קבוצת מנהלים לתפוקה ולרווחים. מקצוע הכלכלה מתקשה אפילו להפריד את תרומתם של כלל העובדים בחברה או במדינה משאר תרומות פונקצית הייצור (כגון: הון, שיווק, מו"פ ועוד).

משום כך, הומצאה הפיקציה הנקראת: שכר של תחרות. כאילו, מנגנון השוק הוא שמצביע על השכר הנכון. רק שמדקלמי המנטרה שוכחים, שההצבעה הנאותה מתרחשת רק בשוק של תחרות משוכללת, ולפחות בישראל קשה להביא הרבה דוגמאות של חוזי שכר שעומדים בתנאי האוטופי הזה. ודאי וודאי  שלא חוזי שכר מנהלים, שכל אחד מהם נתפר במיוחד לאירוע ולכוכבו, ומשמש כראווה למנהל עצמו,  ולבעלי החברה.

באין שום קריטריון אמיתי לקביעת שכר מנהלים, מגיעים לגישה הפושה בימים אלה: הם מפסידים, הם רעים, הם בני עונש. גישה זו מאומצת לאחרונה על ידי העיתונים הכלכליים, לצהלת ההמונים שלא קולטים את הסימטריה הגלומה בה: אם מי שמפסיד – חוטף, אז, מי שמרוויח חוטף את הקופה. וגם, אם זה עניין של טובים-רעים, נזרוק את הרעים, ונמשיך לקשור כתרים לשיטה.

ובקצרה, "הענשת" המנהלים עכשיו היא חלק מאותה גישה אנגלו-סקסית מוסרנית שמצדיקה פינוי מפגרים בתשלום משכנתא מבתיהם, והטלת עול התחרות הגלובלית על מי שלרוע מזלו נפל לתעשייה או לחקלאות כשהיה צעיר. לא צריך דוקטורט בכלכלה בשביל לדקלם את משפטי המוסר ועונש בהתלהבות. מספיק לקרוא כמה עיתונים כלכליים, ומומלץ לא לקרוא ביסודיות אף ספר כלכלה. ובמיוחד לא, אף ספר היסטוריה או ספרות יפה מארה"ב ואנגליה במאות ה-18 וה-19, וראשית המאה ה-20.

 
כשהמשקיע האגדי, וורן באפט, נשאל מה הסוד של חברת ישקר, שאת השליטה בה רכש בשנה שעברה, הוא ענה: "זה נורא פשוט, זה מה שאני מחפש בכל החברות: חוכמה, משמעת ואינטגריטי" (TheMarker, 28.10.07).

וורן באפט כבר הוכיח שהוא מבין בהשקעות. לא רק כשהקים חברת ענק במו ידיו, אלא גם כשמנע את הסתבכותה במשבר ניירות הערך (או אי-ערך) הנוכחי. באפט, על פי הצהרותיו, משקיע רק במה שהוא מבין, קרי, הכלכלה הישנה.

ולכן, מעניין להתעכב על השילוש שלו: חוכמה, משמעת ואינטגריטי, זה מה שהוא בודק כשהוא קונה חברות? קרוב לוודאי, שבאפט למד את תוואי הצמיחה הרב-שנתי של ישקר, את התפרשותה בשווקים, ואת הדו"חות הכספיים שלה. אך ניתן להאמין, שהוא או נציגיו אף ביקרו בחברה והתרשמו.

לא מפליא שהם נשבו בקסמה. בשנות ה-80, השתתפתי בסיור באחד ממפעליו של סטף וורטהיימר – אין לי מושג אם הוא חלק מישקר. זה היה מפעל קטן ליד העיירה מעלות, מחוץ לפארק התעשיות של תפן. הוא ייצר מקדחים מדויקים.

הגענו לשם, קבוצת עובדי משרד התעשייה והמסחר, והתקבלנו על ידי המנכ"ל, הנדסאי צעיר יליד מעלות. גאוותו על המפעל לא נזקקה למילים. הוא ממש זרח כשסיפר לנו שהמפעל מייצא וצומח, כשהוליך אותנו לאורך המסדרונות המוארים ועטורי התמונות, וכשהושיב אותנו בחדר האוכל היפה. אך, במיוחד, הוא שמח כשהערנו על הניקיון באולם הייצור. עיבוד שבבי מדויק הוא תהליך מזהם. אבל, לעדותו של אותו מנכ"ל, הוא הצליח לשכנע העובדים לשמור על הניקיון.

כשיצאנו מהמפעל, לאחר הביקור, הפרחים בערוגות שמסביב נשפכו בתפאורה מושלמת. חברתי גניה, נפש רוסיה, שעלתה לארץ בשנות ה-70, כבר לא יכלה להתאפק וחלקה את רשמיה עם הסובבים: "אוי, איזה בחור, אוי, איזה מפעל!". הבחור, כמובן, יצא מהדלת השנייה, וכולנו נחנקנו מצחוק.

תגובתה של גניה – סוג של חישן, אם תרצו –  הייתה לגמרי שונה בסיור קודם, שערכנו במפעל טקסטיל בדרום. התופרות ישבו באולם ענק, חשוף ואפור, מסודרות בשורה עורפית. מעל כל מכונת תפירה, הותקנה נורה שדלקה רק כשהמכונה פעלה. המשגיחה ישבה ממול, ועקבה אחר האורות. "אוי, זה נורא, אני לא יכולה לראות את זה", גניה הגיבה אז. ככלכלנית בכירה בבריה"מ לשעבר, (ואגב, לא קומוניסטית) היא ראתה בחייה מאות מפעלים, גם אם זה בכלכלה מסוג שונה, וידעה משהו על תעשייה.

לימים, השליטה בישקר נמכרה לוורן באפט – לא אירוע משמח, כשלעצמו, אך עדות לכוח המשיכה של החברה. מפעל הטקסטיל בדרום מתחסל בשיטת הסלאמי.

למה אני כותבת את כל זה? כי המילים "חכמה, משמעת ואינטגריטי" הכו על מחושי הכלכליים. אינטגריטי? משמעת? איך זה נכנס לנוסחאות? מילא חוכמה, היא נמדדת בהשכלה. אז, זהו, דווקא לא. עובדי חברותיו של סטף ורטהיימר אינם בעלי השכלה פורמאלית גבוהה. סטטיסטית, הם משויכים לענף מוצרי מתכת, ששיעור המדענים והמהנדסים בו מגיע לכ-4%, לעומת כ-8% בכלל התעשייה, וכ-37% בענף ציוד תקשורת אלקטרוני, למשל (כל הנתונים מסקר מיוחד של הלמ"ס, 1997).

כלומר, החוכמה כאן טמונה במשמעת, ובאינטגריטי. באווירת העבודה הטובה, בהבנה שגלריה וגן פסלים בסביבת המפעל אינם מוציאים את העובדים לתרבות רעה, באיתור הנכון של פוטנציאל, וביכולת מימושו. אלה, כמובן, אינם משתנים מדידים. אבל, כל כלכלן שהסתובב קצת בשטח יודה שסוג האינפורמציה הזה הוא העיקרי מבחינתו – מה שקולטים משיחה, מקריאה, מראיה, מהתרשמות. אחר כך, ניגשים לנתונים ומתפללים שהם לא יסתרו את המסקנה הראשונית.

כן, בסדר העדיפות הזה. כי כמה משתנים באמת מדידים ישנם בכלכלה? תוצר, למעקב אחר הצמיחה, שמביא מידע צר וחלקי; שיעור הבלתי-מועסקים למדידת האבטלה, שמכיל בתוכו חורים רבים; מדד המחירים לצרכן, שידוע שהוא מוטה. לא, אני לא מזלזלת במדדים האלה. אני מכירה את מגבלותיהם, ומפיקה מהם מה שאפשר. אבל אני גם מבינה, שעל בסיס כזה אין טעם לבנות מגדלי פיתוחים מתמטיים פורחים באוויר.

אני כותבת את כל זה, כי כשאני מעירה לפעמים על פורמליסטיקה מתמטית מוגזמת בהוראת ומחקר הכלכלה, אני מקבלת תגובות נזעמות. אין לי בעיה עם מתמטיקה כאמצעי בקרה והמחשה. יש לי בעיה עם מתמטיקה שהופכת מאמצעי למטרה, שמוחקת מהניתוח את כל מה שלא מוכל בסמלים שלה.

משהו מעין זה נאמר באלגנטיות רבה בספרו של אבא לרנר, הנקרא בעברית "אילוף הסוררת", ובמקור "Flation" (עם עובד, 1972, תרגום: א. אמיר). לרנר, הנמנה עם גדולי הכלכלנים של המאה העשרים, לא זכה בפרס נובל על פי הביוגרפים שלו, בגלל נטייתו הסוציאליסטית, והתייחסותו לכלכלה כאל אמנות, שאינה ממש מדע. באותו קטע בלתי נשכח, לרנר מנסה להסביר איך מזהים אינפלציית ביקוש בניגוד לאינפלציית היצע. וכך הוא מציע לאבחן: "במקרים מעין אלה צצים הרבה סימפטומים אחרים (לבד מהעלאת מחירים) של ביקוש מופרז. יש תורים של לקוחות המנסים להשיג קצת מן הפריטים בטרם יאזל המלאי בחנות. החנויות חדלות מהיות נקיות ומושכות לב. הפרסומת ואומנות המכר, כגון חלונות ראווה מצודדי לב, מתמעטות. החנוונים אינם מוצאים צורך לנהוג עם לקוחותיהם בצורה נאה או נוחה, או לספק שירותים שהיו מקובלים בעבר" (שם, עמ' 15).

עד פה הפואזיה, ומפה, משפט המחץ:"העובדה שהכלכלה המסורתית אינה מצליחה להסביר בעיות שוטפות, או להורות דרך לטיפול בהן, נובעת במידה רבה מהזנחתן של תופעות אלה, מפני שאי אפשר לתרגמן בנקל ללשון של סטטיסטיקה או להזין בהן מחשבים בנתונים מספריים. (שם, עמ' 16). יש עוד מה להוסיף?
זה לא נגד המתמטיקה, זה בעד רוחב האופקים.

קבלו אותה! "לאחר יותר משלושה עשורים בשממה, המדיניות הקיינסיאנית חוזרת". כך מדווח "האקונומיסט", שבועון הכלכלה הבריטי הנודע, בגיליונו מה-16 לפברואר 2008. ובעצם, אם לדייק יותר,  "האקונומיסט" אומר שהמחלוקת סביב התיאוריה הקיינסיאנית חוזרת.

זה לא שכולם עכשיו נשבעים בשמו של קיינס, אבל, לפחות, כבר לא מתעלמים מקיומו. תורתו של קיינס, האומרת כי ניתן לחלץ משקים משפל בעזרת הרחבת תקציב הממשלה, הופיעה לראשונה, בניסוחה המוכר היום, בספרו מ-1936 "התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף". היא ידעה יותר מ-30 שנות פריחה, יובשה במשך יותר משלושה עשורים, והנה היא שוב חוזרת. האם זה מין חוק בכלכלה, שכל שלושים שנה מחליפים את הראש?

הקמבק הגיע פתאום דווקא מצד ממשלו הרפובליקני של בוש, שהקצה חבילת תמיכה בהיקף של 185 מיליארד דולר למשק האמריקני. 152 מיליארד (כ-1% מהתמ"ג) יוצאו בשנת 2008.

מפתיע? הנה חיבוק ממסדי מפתיע יותר. הוא בא מזרועות קרן המטבע הבינלאומית, נציגתה הבלתי נלאית של התיאוריה הקלאסית בכלכלה, הגורסת כמה שפחות התערבות ממשלתית. כעת, הקרן מטיפה לרופף את חגורת ההוצאה אם ההאטה העולמית תימשך ותחמיר. מנכ"ל הקרן, דומיניק שטראוס-קאהן, יצא בקריאה ברוח זו, בפברואר, במפגש שרי ה-G-7 בטוקיו. שטראוס-קאהן טוען שמדיניות מוניטארית (כלומר, הנמכת רבית והגדלת כמות הכסף) לא תועיל הרבה בהאטה הנוכחית. הוא גם מוסיף, שתקציבן המאוזן למופת של מדינות רבות בימים אלה מאפשר הגדלת הוצאה ללא חשש.

ההכרזה הלגמרי בלתי צפויה מפיו של בכיר בקרן המטבע מעוררת תגובות לכאן ולכאן. וכרגיל, "האקונומיסט" עושה את מלאכתו, ומראה כיצד המדינות המתועשות החשובות עברו מגירעונות ניכרים ב-1990 לכמעט איזון ב-2007. בגוש האירו, למשל, שיעור הגירעון המעודכן עומד על כ-0.7% מתמ"ג.

"האקונומיסט" גם פורש את קשת הדעות. מצד אחד, אלה שמנפנפים בחבילות הוצאה ממשלתית שבוזבזו לשווא. ומצד שני, אלה שעומדים על דעתם שחבילות כאלה יכולות להועיל באופן ביצוע נכון ובעיתוי נכון.

תודו, ההדגשה על אופי החבילה ועיתויה היא גאונות רטורית. כי הוא אומרת: תלוי איך, תלוי מתי, תלוי למה  וכמה. נשמע מאד הגיוני כמרשם לכל בעיה אנושית. ושפל כלכלי הוא קודם כל בעיה אנושית.

ועל כן, ניתוחים כמו אלה ש"האקונומיסט" מצטט, חביבים על כמה מהכלכלנים ומעלים חיוך סלחני על שפתי האחרים. נו, אז מה, חבילת התקצוב היפנית הענקית של שנות ה-90 לא שלפה את יפן מהבור? טוב, יש מי שאומר שהיא הופעלה למקוטעין ולכן לא הייתה לה השפעה. מנגד, הדחיפה התקציבית של 2001 בארה"ב מאד הצליחה? כי היא התאימה למקומה ולזמנה. אפשר לשכפל את המידע ממאות מקרים דומים, כפי שמאות מחקרים כבר עשו. אפשר לקשר בין המשתנים בעזרת מודלים כמותיים מתוחכמים. ובסוף, מה? הכל תלוי. למדנו משהו שלא ידענו קודם?

קיינס, שכתב את ספרו טרם המהפיכה המתמטית והסטטיסטית בכלכלה, הבין בחושיו את מגבלת ההוכחה הכמותית, בתחום שאינו נתון לניסוי מעבדתי מבוקר. כלי השכנוע שלו היו הטיעון המסאי החד וההומור. זאת, כרוצה לומר לקוראיו: תבחרו אתם, מאמינים לי או לא?

וכך, בפרוזה יפה להפליא, הוא מנסה לשכנע את קוראיו שיצירת גירעון בתקציב הממשלה בעת שפל, והפניית הכסף אף לייעודים הכי לא יצרניים שאפשר לדמיין, תוביל את המשק להתאוששות. כי אם העובדים והציוד ממילא מובטלים, החזרתם למעגל של ייצור-הכנסה-הוצאה תניע את הגלגל, וזה מה שהכי חשוב במצבים כאלה.

קיינס אף פעם לא מתנסח ביובשנות, כפי שתראו עוד שתי מלים מכאן: "בניית פירמידות, רעידות אדמה, אפילו מלחמות, עשויות לתרום להגדלת העושר הלאומי, אם דבקותם של המדינאים שלנו בעקרונות הכלכלה הקלאסית עומדת בדרכו של משהו טוב יותר" (Keynes p. 129). או, בנוסח דומה: "מצרים העתיקה הייתה בת מזל כפליים….בכך ששלטה בשתי פעילויות: בניית פירמידות והחיפוש אחר מתכות יקרות, שפירותיהן, כיוון שלא שימשו לצריכה, לא הפכו למיותרים בהיותם בעודף. ימי הביניים הצטיינו בבניית קתדראלות וזמירת קינות. שתי פירמידות, שתי מיסות למתים, טובות פי שתיים מאחת; אך לא כן שני פסי רכבת מלונדון ליורק"  (Keynes p.131). רוצה לומר, דווקא הפעילויות הבלתי נחוצות, שלא נתונות לסד של חשבונאות ציבורית קטנונית, הן שמביאות את הישועה למשקים תקועים.

סגנונו של קיינס, שבתקופת חייו פתח בפניו את כל הדלתות היה בעוכרי התקבלותו בעשורים האחרונים. כלכלת העידן שמראשית שנות ה-70 ועד עכשיו, נשלטת על ידי טיעון מובנה  שאינו אינטואיטיבי. ביסודה, מונח פיתוח מתמטי שיטתי שלכאורה נותן תשובות חד-משמעיות; למרות שכל מי שלומד את המודלים לעומקם מבין שהשאלה-שאין-לה תשובה פשוט מוסטת להנחות הבסיס. הנחת המוצא היא שנבחרת בשרירותיות, ואפשר היה גם לבחור הנחה אחרת.

העברת הדגש מהביטוי המילולי לפורמליסטיקה מתמטית תרמה לסדר בדיון הכלכלי. עם זאת, היא דיכאה כל מחשבה שלא הולכת בתלם, וניתקה את הכלכלה משאר מדעי הרוח והחברה. אין סימפטום יותר נאמן לנזק שעודף המודליסטיות גרם, מהיעדרו המוחלט של ההומור בכתיבה הכלכלית של השנים האחרונות.

חזרתו של קיינס לזירה מסמנת עידן חדש בכלכלה. תם עידן של שלושים שנות הסכמה כבדת ראש. מהפתח מגיח הספק. המחלוקת חוזרת. ההומור חוזר.

 
בכל קריירה מקצועית ישנם כמה רגעים בלתי נשכחים. אלה הרגעים הטובים ביותר, וגם הרעים ביותר. אצלי, אלה במיוחד הרגעים הטרגי-קומיים.

כמה רגעים כאלה מראשית שנות ה-90 צצים במוחי עכשיו. באותה תקופה, החלו לפרוח המכשירים הפיננסיים המתוחכמים: הימורים על שערי מטבע עתידיים ועל מחירן העתידי של מניות. במקביל, התפתחו החסכונות המובנים בבנקים – חסכונות שמבטיחים אחוז רבית מסוים אם תבחר בהצמדה לדולר בתום התקופה, או אחוז אחר אם תבחר בהצמדה שקלית. גם זה הימור על שינוי שער הדולר לעומת שינוי המדד. בקצרה, מפעל הפיס בכסות חזית המדע.

ככלכלנית המסורה למקצועה הרגשתי חובה ללמוד יותר על הדברים האלה. פניתי לכלכלן הראשי של אחד מגופי הפיקוח הממשלתיים בשוק ההון, דוקטור למימון ומרצה למנהל עסקים, וביקשתי שיסביר לי כיצד המכשירים האלה מועילים לציבור. בתשובתו, הוא טען בלהט שהם מקטינים את הסיכונים בבורסה. זו הייתה אז הדעה המקובלת, אבל אני, בתום לב, התעקשתי שאיני מבינה איך. לאחר שיחה מביכה, נמחקתי מרשימת התפוצה של פרסומי אותו גוף פיקוח נכבד. ואם לסכם, זו לא הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

אני נזכרת בסיפור הזה, בכל פעם שאני נתקלת בעוד קטילה של אותם מכשירים פיננסיים מופלאים. ביום ו' האחרון, ה-8 לפברואר 2008, התפרסמה ב-TheMarker התבטאות מפי המשקיע האגדי וורן באפט: "משבר הסאבפריים והקשיים הכלכליים אליהם נקלע המגזר הפיננסי בעקבות המשבר הם צדק פואטי לבנקים, אשר עיצבו ומכרו השקעות מורכבות שהתבררו כלא מוצלחות…האנשים שרקחו את המשקה הקטלני הזה מצאו את עצמם שותים ממנו בסופו של דבר". נכון, מר באפט, רק תיקון קטן. הם רקחו, וגם מזגו לעצמם קנקן רווחי עתק מהצד. אנחנו, לעומתם, רק נשתה מהמשקה הזה בדליים, אם כעמיתי קופות הפנסיה וקופות הגמל, ואם כמשלמי המסים שישמשו לחילוץ אלה שרקחו, מזגו ושתו יותר מדי.

דמות מעניינת אחרת שהגיבה לאחרונה על המשבר במילים דומות הוא פול סמואלסון. כן, פרופ' סמואלסון הידוע, חתן פרס נובל לכלכלה ב-1970, ומחברו של ספר הלימוד לכלכלה הנמכר ביותר בכל הזמנים. סמואלסון, יליד 1915, עדיין חד וקולח כפי שהיה.

במאמר ל"הרלד טריביון" מיום 20.11.07, הוא כותב: "כאחד מהכלכלנים שסייעו ליצור את ניירות הערך החדשניים של היום, אני חייב להודות באשמה. מנגנונים חדשים אלה גם מעמעמים את השקיפות וגם מפתים למינוף יתר נמהר".

אני כותבת את כל זה כי, להרגשתי, בכלכלה של 30 השנה האחרונות נפער פער לא בריא בין התיאוריה המדעית לתחושת הבטן. כשלמדתי "מבוא לכלכלה" ובוודאי לא מעט בהשראת סמואלסון ועמיתיו, היה נהוג לדון בכל בעיה על פי המודל הפורמאלי, ובסיום לומר: אפשר לראות גם באופן אינטואיטיבי כך וכך וכך. צורת ההתבטאות הזו פסה מן העולם כשהכלכלה המתמטית השתלטה בשנות ה-70. עכשיו, נדמה לי, שהיא עומדת להיוולד מחדש.

ובינתיים, עד שיוכרז רשמית על חזרתה של כלכלת השכל הישר, מוצע לכל מי שמתעניין בכלכלה לבטוח בתחושותיו. אם משהו לא משכנע אתכם, נראה לכם מתחכם מדי, ובלתי ניתן להבנה, קרוב לוודאי שאתם צודקים. דברים אמיתיים אפשר לומר בפשטות.

כרגיל, בסוף המילים הגדולות מחכה ויכוח קטן ואקטואלי. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, מתעקש לא להוריד את הרבית. ניתן להאמין, שמתקפת התאחדות התעשיינים וגם תגובתו היו שונות אילו תנועות ההון לישראל היו יותר מבוקרות, ואילו שער החליפין היה מנוהל על ידי בנק ישראל במידת מה. זו אינה הזיה. משטר כזה התקיים בישראל עד סוף שנות ה-90. משטרים דומים מתקיימים כעת בהרבה מהמדינות שאינן מעצמות ואינן שייכות לגוש מטבע אחיד כמו האירו. פישר עצמו סוקר את כל מגוון האפשרויות בהרצאתו המעניינת מה-14 לנובמבר 2007 בפורום של קרן המטבע הבינלאומית.

זווית משלימה לאותו ויכוח מתייחסת לחופש היבוא. כי אם המשק הישראלי לא היה פתוח כל כך, גם תגובותיו לתנודות המטבע לא היו כל כך מדאיגות. ובחופש היבוא, כמו בחופש תנועות ההון והמטבע, אומצה בשנות ה-90 הסתכלות פינתית. כל הדיון מתנהל כאילו הדילמה היא אפס או אחד – חופש יבוא מלא או סגירות מלאה. כאילו לא התקיים בישראל משטר ביניים עד לסוף שנות ה-90. וכאילו המדינות מנהיגות העולם, ארה"ב והאיחוד האירופי, לא נוקטות בתחומן גישה פרגמאטית יותר ומגיבה יותר להתרחשויות הבינלאומיות.

לא ניכנס כאן לפרטים נוספים. הם מצויים בשלושה פרקים על מדיניות היבוא בישראל מתוך ספר שכתבתי על המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. רק נאמר, שתחושת הבטן אומרת שכשלא יודעים הכל, ובכלכלה אף פעם לא יודעים הכל, לא הולכים עד לקצה.

 
מי שעוסק בכלכלה מספיק שנים, יודע שזה מקצוע של חיוך עצוב. כמו רפואה, ולא במקרה. כמו  ספרו הקלאסי של הסופר-רופא, אקסל מונתה, מגילת סן מיקלה (עברית: אמציה פורת, הוצאת עם עובד).

מגילת סן מיקלה, אחד הספרים הכי אהובים עלי מאז נעורי, הוא ספר חובה לכל מי שחלם אי פעם להושיע את האנושות. יש בו הכל. סיפור חיים של רופא שוודי מטורף, שהתגלגל לפריז ורומא במחצית השנייה של המאה ה-19, התפרנס יפה וזכה להוקרה כרופא החברה הגבוהה, השתלט על שטח אדמה ציבורי בקאפרי, שילם פרוטות לפועליו – איכרים עניים, שדד עתיקות, ומכל אלה, בנה את בית חלומותיו המפעים שעומד עד היום. בבית הזה, מעל המפרץ הקסום, הוא אירח את הקיסרית אז'ני, את הקייזר הגרמני, את הקיסרית האוסטרית, ועוד ועוד שמות שהוא זורק כאילו בזלזול ובעצם בחוסר בושה. ועם כל אלה, מונתה הוא גם רופא אנושי שדאג כשגרה ללא שכר לעניים בכל מקום בו הוא גר; וסיכן את נפשו בטיפול בילדים חולי סקרלטינה, בגוועי מגיפת הדבר בנפולי, בנפגעי הרעש במסינה, ובפצועים בחזית מלחמת העולם הראשונה.

כראוי לטיפוס לא הכי מאורגן, שאינו תמיד מקפיד על גביית תשלום מסודרת, אקסל מונתה גם סבל מחיסרון כיס בתקופות שונות. וכמו תמיד בשעת צרה, הוא ניסה להבהיר לעצמו את עמדותיו בשיחה עם ידידו, בן ארצו ועמיתו המקצועי, הדוקטור נורסטרום. וכך, במונולוג לא הכי קוהרנטי, אבל זה לא העיקר בכתיבה טובה, מונתה שוטח את הגיגיו הכלכליים-חברתיים:

רפואת קודש, או רפואת בורסה 
 
"מלאכתנו היא מלאכת קודש כדומה למשרתו של כהן הדת, ואולי היא קדושה ממנה, ומן הראוי הוא שרווחים מופלגים באמנות זו יהיו אסורים מן הדין. מן הצורך הוא שהרופאים יקבלו את משכורתם מקופת המדינה כדיינים באנגליה. מי שדעתו לא תהיה נוחה מתקנה זו, יסתלק מאותה אומנות וילך ויעסוק בסחר בבורסה או יפתח לו חנות" (עמ' 216).

ביטחון ודת, או בריאות

"מפני מה מוציאה המדינה על אמנות ההריגה פי אלף ממה שהיא מוציאה על אמנות הריפוי? מפני מה אין אנו בונים פחות בתי חולים ויותר כנסיות? הרי להתפלל לאלוהים אתה יכול בכל מקום; אבל אינך יכול לעשות ניתוח בביב השופכין" (עמ' 216).

התיאוריה של ההתעשרות, הצדק, וחלוקת ההכנסות

"הרי אנו יודעים שצבירת עושר מופלגת היא בדרך כלל גזל עניים מוסתר בחכמה. מימי לא פגשתי מיליונר בבית הסוהר. התחבולה להפיק ממון כמעט מכל דבר שבעולם היא כישרון מיוחד שערכו המוסרי מפוקפק ביותר. מן הצורך שבעלי הכישרון הזה יהיו רשאים להשתמש בו רק בתנאי שכנהוג בין הדבורים תחולק פרוסה גדולה מחלת הדבש שלהם בין אלה שאין להם דבש ללחם יומם" (עמ' 217).

הפרטת בתי הסוהר? הנה החלופה 

"שאר יושבי בתי הכלא, כגון הפושעים שאין להם תקנה, הרוצחים בדם קר ודומיהם, הנה תחת לקיים אותם שנות חיי אדם  ובהוצאות העולות על דמי מיטה קבועה בבית חולים, מן הצורך להביא עליהם מיתה קלה, לא לשם עונש, משום שאין אנו רשאים לא לשפוט ולא לענוש, אלא לשם הגנה על עצמנו" (עמ' 217).

לא נכתב באותו פרק, אבל כאן זה כבר נראה די ברור, שגם כמה בקבוקי יין נכחו בשיחה. מונתה, וזו גדולתו, תיעד הכל. אבל גם לא שכח את תגובת ידידו, השפוי תמיד."נורסטרום יעץ לי שלא להתעסק בתיקון החברה – לדעתו איני מומחה למקצוע זה – ולתקוע עצמי ברפואה בלבד".

פיתרון הגיוני כזה אופייני לנורסטרום, שנתפש לתדמיתו הפומבית של חברו – הרופא המבוקש. מונתה, עצמו, לא לקח מדי ברצינות גם את מה שנחשב לתחום מומחיותו. את תחושתו העצמית הוא שם בפי אחד מידידיו, הקברן מרומא שמתארח אצלו בקאפרי. על קערת מקרוני וקנקן יין, האורח מהלל את מארחו: "אין כמוהו! אין כמוהו! כמעט אין חודש שהוא לא חותך ופותח כמה מהחולים שלו בחדר המתים כדי לראות מה לא בסדר אצלם….. אני אומר לכם חברים, אין דומה לו, אין כמוהו! אין כמוהו!".

מונתה או נורסטרום? תקן את העולם, או התמקד בתחום שבו אתה, לכאורה, מומחה? לאחר הרבה שנים של עיסוק בכלכלה, והכרות עם הגוויות בשטח שהמקצוע הזה משאיר, אני נוטה לסינתזה בין השניים. לא לסמוך יותר מדי על מנתחים כלכליים המשימים את עצמם למומחים, ולא להיסחף אחר מתקני חברה הוזים. אם להאמין, אז רק לאלה שבידיים רועדות מבצעים שינוי כלכלי קטן, ומחכים לראות איזה בית ספר לצניעות המציאות תוריד עליהם הפעם.