מי שעוסק בכלכלה מספיק שנים, יודע שזה מקצוע של חיוך עצוב. כמו רפואה, ולא במקרה. כמו  ספרו הקלאסי של הסופר-רופא, אקסל מונתה, מגילת סן מיקלה (עברית: אמציה פורת, הוצאת עם עובד).

מגילת סן מיקלה, אחד הספרים הכי אהובים עלי מאז נעורי, הוא ספר חובה לכל מי שחלם אי פעם להושיע את האנושות. יש בו הכל. סיפור חיים של רופא שוודי מטורף, שהתגלגל לפריז ורומא במחצית השנייה של המאה ה-19, התפרנס יפה וזכה להוקרה כרופא החברה הגבוהה, השתלט על שטח אדמה ציבורי בקאפרי, שילם פרוטות לפועליו – איכרים עניים, שדד עתיקות, ומכל אלה, בנה את בית חלומותיו המפעים שעומד עד היום. בבית הזה, מעל המפרץ הקסום, הוא אירח את הקיסרית אז'ני, את הקייזר הגרמני, את הקיסרית האוסטרית, ועוד ועוד שמות שהוא זורק כאילו בזלזול ובעצם בחוסר בושה. ועם כל אלה, מונתה הוא גם רופא אנושי שדאג כשגרה ללא שכר לעניים בכל מקום בו הוא גר; וסיכן את נפשו בטיפול בילדים חולי סקרלטינה, בגוועי מגיפת הדבר בנפולי, בנפגעי הרעש במסינה, ובפצועים בחזית מלחמת העולם הראשונה.

כראוי לטיפוס לא הכי מאורגן, שאינו תמיד מקפיד על גביית תשלום מסודרת, אקסל מונתה גם סבל מחיסרון כיס בתקופות שונות. וכמו תמיד בשעת צרה, הוא ניסה להבהיר לעצמו את עמדותיו בשיחה עם ידידו, בן ארצו ועמיתו המקצועי, הדוקטור נורסטרום. וכך, במונולוג לא הכי קוהרנטי, אבל זה לא העיקר בכתיבה טובה, מונתה שוטח את הגיגיו הכלכליים-חברתיים:

רפואת קודש, או רפואת בורסה 
 
"מלאכתנו היא מלאכת קודש כדומה למשרתו של כהן הדת, ואולי היא קדושה ממנה, ומן הראוי הוא שרווחים מופלגים באמנות זו יהיו אסורים מן הדין. מן הצורך הוא שהרופאים יקבלו את משכורתם מקופת המדינה כדיינים באנגליה. מי שדעתו לא תהיה נוחה מתקנה זו, יסתלק מאותה אומנות וילך ויעסוק בסחר בבורסה או יפתח לו חנות" (עמ' 216).

ביטחון ודת, או בריאות

"מפני מה מוציאה המדינה על אמנות ההריגה פי אלף ממה שהיא מוציאה על אמנות הריפוי? מפני מה אין אנו בונים פחות בתי חולים ויותר כנסיות? הרי להתפלל לאלוהים אתה יכול בכל מקום; אבל אינך יכול לעשות ניתוח בביב השופכין" (עמ' 216).

התיאוריה של ההתעשרות, הצדק, וחלוקת ההכנסות

"הרי אנו יודעים שצבירת עושר מופלגת היא בדרך כלל גזל עניים מוסתר בחכמה. מימי לא פגשתי מיליונר בבית הסוהר. התחבולה להפיק ממון כמעט מכל דבר שבעולם היא כישרון מיוחד שערכו המוסרי מפוקפק ביותר. מן הצורך שבעלי הכישרון הזה יהיו רשאים להשתמש בו רק בתנאי שכנהוג בין הדבורים תחולק פרוסה גדולה מחלת הדבש שלהם בין אלה שאין להם דבש ללחם יומם" (עמ' 217).

הפרטת בתי הסוהר? הנה החלופה 

"שאר יושבי בתי הכלא, כגון הפושעים שאין להם תקנה, הרוצחים בדם קר ודומיהם, הנה תחת לקיים אותם שנות חיי אדם  ובהוצאות העולות על דמי מיטה קבועה בבית חולים, מן הצורך להביא עליהם מיתה קלה, לא לשם עונש, משום שאין אנו רשאים לא לשפוט ולא לענוש, אלא לשם הגנה על עצמנו" (עמ' 217).

לא נכתב באותו פרק, אבל כאן זה כבר נראה די ברור, שגם כמה בקבוקי יין נכחו בשיחה. מונתה, וזו גדולתו, תיעד הכל. אבל גם לא שכח את תגובת ידידו, השפוי תמיד."נורסטרום יעץ לי שלא להתעסק בתיקון החברה – לדעתו איני מומחה למקצוע זה – ולתקוע עצמי ברפואה בלבד".

פיתרון הגיוני כזה אופייני לנורסטרום, שנתפש לתדמיתו הפומבית של חברו – הרופא המבוקש. מונתה, עצמו, לא לקח מדי ברצינות גם את מה שנחשב לתחום מומחיותו. את תחושתו העצמית הוא שם בפי אחד מידידיו, הקברן מרומא שמתארח אצלו בקאפרי. על קערת מקרוני וקנקן יין, האורח מהלל את מארחו: "אין כמוהו! אין כמוהו! כמעט אין חודש שהוא לא חותך ופותח כמה מהחולים שלו בחדר המתים כדי לראות מה לא בסדר אצלם….. אני אומר לכם חברים, אין דומה לו, אין כמוהו! אין כמוהו!".

מונתה או נורסטרום? תקן את העולם, או התמקד בתחום שבו אתה, לכאורה, מומחה? לאחר הרבה שנים של עיסוק בכלכלה, והכרות עם הגוויות בשטח שהמקצוע הזה משאיר, אני נוטה לסינתזה בין השניים. לא לסמוך יותר מדי על מנתחים כלכליים המשימים את עצמם למומחים, ולא להיסחף אחר מתקני חברה הוזים. אם להאמין, אז רק לאלה שבידיים רועדות מבצעים שינוי כלכלי קטן, ומחכים לראות איזה בית ספר לצניעות המציאות תוריד עליהם הפעם.