שמתי לב לתופעה הזו רק לאחרונה. כולנו מדברים ניאו-ליברלית במקום לדבר כלכלה. אצלי התחדדה ההבחנה, כשהדרכתי תלמידות מתנועת השומר הצעיר בעבודה על שוק הספרים בישראל. פתאום קפץ לי לאוזן השימוש התדיר במונח 'כשל שוק' אצל כל הדוברים שהן ציטטו.
כשם שאין אהבות שמחות. לא חשוב אם זו תשובה מימין, או תשובה משמאל. תשובה כלכלית חייבת להכיל בתוכו מנה גדושה של פיכחון. ופיכחון הוא משבית שמחות (אהבות) ידוע.
בחודשים האחרונים מתנהל בתקשורת העולמית ובתקשורת המקומית דיון שרוב הציבור (וגם לא מעטים מהמתדיינים בו) אינם ערים לכל דקויותיו. נקרא לו בשמו: מדיניות תקציבית לעומת מדיניות מוניטרית בעת שפל. זה שהמתדיינים לא תמיד יודעים על מה הם מדברים, לא אומר שאין להם דעה. זה גם לא אומר שתרומתם לדיון אינה משרתת אינטרסים סמויים. העובדה היא שעל רקע המחלוקת – מדיניות פיסקלית לעומת מדיניות מוניטרית – ניטש עכשיו קרב עז על כל תפקיד בכיר שמתפנה בתחום הרגולציה הפיננסית בעולם ובישראל. די להזכיר את המאבק סביב מינוי מחליפו של ברננקי בארה"ב.
מזוויתי האישית, ומה מעניין יותר מהזווית האישית, הסיפור מתחיל בתגובות על הפוסטים שכתבתי על תוכנית ייצוב המשק. לא התכוונתי לעסוק בהיבט המוניטרי של התוכנית. התרכזתי בנושאים שאני מכירה מקרוב. אבל הכסף, כהרגלו, איכשהו התגנב, גם בגלל הדרישה להדפסת כסף הנשמעת בשבועות האחרונים. הגבתי חלקית בשבוע שעבר, אבל נדמה לי שנדרשת הבהרה נוספת.
סיכום כהונתו של בן ברננקי, בהרלד טריביון מה-25-24 לאוגוסט, מביא את הסיפור הבא. ברננקי הביישן זכה בתפקידו בעקבות פגישה עם ג'ורג' בוש, שבה ענה על שאלות הנשיא באופן הזה: "אנחנו לא באמת יודעים, אבל, הנה, באופן זה אני חושב על הסוגייה". שמונה שנים מאוחר יותר נגידותו של ברננקי מסוכמת בכותרת הבאה: "נגיד 'פד' נועז, מחושל על ידי המשבר".
ברננקי, העומד לפרוש בראשית השנה הבאה, ללא-ספק מילא את תפקידו בכבוד. הפרופסור לכלכלה, שטיפח באקדמיה מודלים מקצועיים חד-משמעיים, לא היסס לשנות את תפישותיו במהלך המשבר. תגובתו הנבונה והפרגמטית סייעה לארה"ב לרדת משיעור אבטלה של 10% בסוף 2009 לשיעור אבטלה של כ-7.5% בחודשים האחרונים.
כבר כשהתקרבתי לשולחן ארוחת הבוקר ראיתי שבחרנו טוב. מפה מגוהצת בתכלת בהיר, מפית נייר צהובה עם כיתוב כחול מקופלת ככובע חרוטי משמאל למזלג, שני וורדים צהובים-וורודים באגרטל. שווייץ לעולם לא מכזיבה. שקט לעיניים, שקט לאזניים, שקט למחשבות.
האוטובוס הבינעירוני התייצב בתחנה בדקה הרשומה בלוח התלוי במקומו. הרכבת המצוחצחת נעה בזמן המוקצב לה. האניה ששטה על אגם ז'נבה לא ביישה את המסורת.
שווייץ היא מדינת שלוש אומות ושלוש שפות רשמיות: גרמנית, צרפתית ואיטלקית. היינו בחופשה בחלק הצרפתי שלה. במסעדות מצאנו תפריטים בשלוש שפות ועוד אנגלית, האנשים שפגשנו דיברו או גמגמו בשלוש השפות. ברחובות ראינו המון ילדים אפריקאים ואסיאתיים משולבים בטבעיות בחבורות הילדים המקומיים שחזרו הבייתה בצהריים עם ילקוט על הגב. ראינו גם המון זוגות מעורבים – מעורבים בברכת המשפחה, כך נראה – הולכים לבלות יחד עם הסבא והסבתא ועם ילדים בכל גוון אפשרי של קפה בחלב.
דמיינו לעצמכם אדם היושב כל ערב שנה חדשה עם משפחתו, סוקר את חייו לאחור ומכריז: הפעם, לא יהיה מנוס מצעדים כואבים. איך הייתם אתם מתייחסים לאדם כזה, ומדוע שתתייחסו אחרת לממשלה שזה הפזמון החוזר שלה.
אלה שמותיו של המשרד הממשלתי שנולד כמשרד המסחר והתעשייה, ונשאר כזה עד למהפך הפוליטי של 1977. ב-1977 נהפך עליו שמו והודבקה לו תוספת: משרד התעשייה המסחר והתיירות. בין 1984 ל-2003, הוא חזר למקורות בשינוי קל: משרד התעשייה והמסחר, ובהמשך שוב התרחב למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. עכשיו, בממשלה החדשה, הוא ייקרא משרד הכלכלה והמסחר.
"לכל איש יש שם", אמרה המשוררת הגדולה, השם שנתנו לו אביו ואמו, שם תעודת הזהות שלו, שם זהותו. "לכל איש יש שם", חזרה זלדה והבהירה באופנים שונים, שם שהוא צירוף כל תכונותיו וכל מהלך חייו, השם שהוא מהותו.
ספרו של רוברט היילברונר הפילוסופים הארציים (הוצאת שלם, התשע"ב) הוא ספר כזה. כמעט דילגתי עליו עם הופעתו, אבל ביקורת של ידידי, גלעד סרי-לוי ברשימות, שכנעה אותי שהוא ראוי לרכישה ולקריאה.
אין לי כוח אפילו להסביר מה מעייף אותי כל כך באקטואליה. אקטואליה מאלצת אותי לנקוט עמדה, ואני מרגישה שנקיטת עמדה רק מגרדת את הצבע מעל התהליך. אקטואליה מכריחה אותי לבחור בין אפשרויות, ואני כבר בחרתי לעצמי את האפשרות האחת והיחידה.
"נתיב השבלול, לא הנתיב המהיר. דרך ארוכה, מרוצפת באבניו המעוגלות של הספק". כך מגדיר גינטר גראס את תפישתו הפוליטית ב"קילוף הבצל", ספרו האוטוביוגרפי. ומי כמוהו יידע לחדד את ההבדל בין השקפת עולם אוטופית, שהופכת להרסנית מעצם מוחלטותה, להשקפת עולם סבלנית ומתונה.
עידן השוק החופשי 