הנתונים היבשים, נתוני הכלכלה היבשים, הם בעיניי הפואזיה הכי צרופה. תמציתיים, מתבארים בהמון אופנים, מעלים שאלות ועוד שאלות. וככל שמתכונתם גולמית יותר, בלי עיבודים שמהנדסים להם את הצורה, ככה הם אמיתיים יותר.
בלבול הוא לפעמים התחלה טובה, בוודאי התחלה טובה יותר מסדר כוזב. דוגמא ראויה היא הדיון על ההוצאה הביטחונית שיככב בתקשורת מעכשיו ובחודשים הקרובים. ביטחון מסווג אצלנו כ"הוצאה רעה" – הוצאה שבאה על חשבון צרכים חברתיים, כלכליים ואחרים. אבל הגדלת ההוצאה הביטחונית בתקופה הנוכחית מוכתבת על ידי האירועים, על כן מומלץ להשתחרר מהקיבעונות הקשורים אליה.
ביטחון – הוצאה חברתית להמשיך לקרוא
נגיד שהיו מציבים בו את השאלה: להקצות סכום רב-שנתי ידוע מראש לטיפול במנהרות, או לצאת למבצע כל כמה שנים? אתם כבר יודעים מראש מה ממשלות ישראל של השנים האחרונות היו משיבות. מבצע עופרת יצוקה החל בסוף 2008, מבצע עמוד ענן החל בנובמבר 2012, מבצע צוק איתן החל ביולי 2014.
השבועיים הראשונים של צוק איתן עברו עליי בקהות חושים שקשה להסביר. כבוגרת של כל מלחמות-מבצעי-תקריות ישראל, התקשיתי למצוא בתוכי אפילו מילה אחת שעושה סדר.
שוב ושוב הסתובב אצלי בראש זיכרון ילדות נושן. הייתי בת ארבע כשפרצה מלחמת השחרור, ואבי בא לקחת אותי מהגן. אל תלכי לשחק מאחורי הבית, הוא אמר לי כבדרך אגב. מאחורי הבית, בצידה המזרחי של החצר, שני קילומטר מאיתנו בפרדסי מגדיאל, ישבו חיילי הצבא העיראקי וטיווחו לכיווננו. חורי הכדורים (או מה שזה היה) נשארו בקיר ההוא עד שהבית נמכר בראשית שנות ה-70.
הטקסט המובא בהמשך נכתב בימים אחרים ובמצב-רוח אחר. הוא בכל-זאת מתקשר לעכשיו, דרך מה שמגדיר את המונח "חיים ביחד". ומה שמגדיר – מההיבט הטכני הוא אסטרטגיה לאומית, מההיבט המהותי הוא ערכים משותפים. ללא ערכים משותפים, אפשר אוליי לעשות, אבל אי-אפשר לדבר.
בראשית השבוע שעבר, מלאו ארבעה-עשר חודשים מיום הודעת בנק ישראל על חידוש רכישת המטבע החוץ הסדירה שלו. הבנק כבר התערב בשוק המט"ח בעבר, אבל באוגוסט 2009 הוא הכריז על עצירת רכישותיו הקבועות. במאי שעבר הוא חזר לאותה שיטה, לכאורה כדי לקזז את השפעת מכירת הגז על שער החליפין של השקל – ייסוף השקל עקב כניסה מורחבת פנימה של מטבע זר.
מטחי רקטות על מרכז הארץ, הוא לא זז. הוא מאמין בכיפת ברזל, שיימשך ככה. אומרים עליו שהוא מגיב למצב הכלכלה. אם לא המצב העכשווי, הוא מגיב לתחזיות. התחזיות הרשמיות עוד לא חודשו, אבל ברור לכל שרקטות-פה-רקטות-שם לא יתרמו לשגשוג כלכלי.
התלבטתי אם לכתוב "זילות המחיה-זילות החיים". יחס ישר בין משתנים תמיד מובן יותר מיחס הפוך. אבל "יוקר המחיה" הוא המונח המתוקשר. על כן בחרתי לשים אותו בכותרת.
אנחנו רוצים להישמע אמר שר הכלכלה של צרפת, כשהמאבק על מכירת נתח מאלסטום למשקיע זר התלהט. זה היה בראשית מאי, והמועמדת הראשית לשידוך הייתה ג'נרל אלקטריק האמריקאית.
ממשלת צרפת הציגה תנאים משלה למימוש העיסקה. זאת, למרות שבאופן פורמלי לא הייתה לה שום זכות להתערב. אלסטום היא חברת ענק רב-לאומית בהגדרתה, אך לאומית לתחושתם של צרפתים רבים. היא נוסדה בצרפת, הנהלתה יושבת בצרפת, ורוב מניותיה מוחזקות בידי צרפתים. את הצרפתיות הזו מנסה ממשלת צרפת לשמר. זאת מתוך שיקול אסטרטגי רחב, וגם כביטוי לגאווה לאומית.
לפני חודשיים, שבת מדיח הכלים שלנו. התקשרתי לחברת השירות, והם שלחו אלינו טכנאי. הוא בא, חיטט כמה דקות, וקבע שצריך להחליף את קופסת הסבון. חיכינו חודש, הקופסה הגיעה מחו"ל, הטכנאי התייצב אצלנו להתקין אותה, ו"הכל בסדר". שעתיים מאוחר יותר הפעלתי את המדיח, שוב הקופסה לא נפתחה. עד כאן, 690 שקל – 240 שקל ביקור, 450 שקל שקל קופסה.
"העניים הושתקו, חילקו להם צעצועים להתרגש ולהזדהות: שם משחקי כדורגל, פה תוכניות טלוויזיה. הם לא במחאה עדיין. עדיין, כי אם לא נתגייס להוציאם מהעוני, מחאתם תשטוף אותנו. אני מזהיר מפניה". כך אמר אלי אלאלוף, יו"ר הוועדה הציבורית למלחמה בעוני, ערב פרסום המלצותיה, בראיון לסבר פלוצקר בממון, ידיעות אחרונות, מה-13 ליוני.
עידן השוק החופשי 