משע-מם

תחושת השעמום השתלטה עליי מיד לאחר הבחירות. שעמום, לפעמים, יכול להיות נעים. שעמום מהסוג השוויצרי, לדוגמא. אבל אנחנו לא בשווייץ, אנחנו במזרח התיכון. והשעמום שנפל עליי הוא שעמום מקומי, שעמום חמסיני של תשישות, איני רוצה לומר שעמום של אין-תקווה.

זה לא ששום דבר לא קורה, אני ערה לתהליכים שברקע. מתישהו תחול התפנית המקווה. אבל עד אז שוב אנו נדונים לבוסס בבוץ התנצלותו של בנט לאשת ראש הממשלה, ובתוכנית החלופית המי-יודע-כמה של הליכוד לתוכנית לפיד לגיוס כו-לם.

האם יאיר לפיד רוצה שלום באמת ובתמים, זו שאלת השעה בתקשורת. מה, יאיר לפיד אינו רוצה שלום? מישהו בפוליטיקה הישראלית כולל בנט, כולל ליברמן, אינו רודף שלום מנעוריו? אם כן, מה המשמעות של כניסת עוד מפלגה נטולת מסורת, נטולת "זקני עדה", עוד מפלגה חפצת שלום לקואליציה?

רענון הסגל במפלגות בהחלט משמח. הוא מצביע על התנערות מהסדר הישן. אבל התנערות, לבדה, אינה מספיקה. צריך לדעת לאן מנסים להגיע.

אני מנסה לסכם לעצמי, אם משהו ממצעי המפלגות לבחירות חלחל למדיניות היישומית בישראל. והמסר היחיד שאני מצליחה לזכור הוא המסר שהודגש במצע העבודה, ובמצע הצוות הכלכלי של המחאה, לפניו, המסר של ממשלה גדולה – ממשלה שהוצאתה מהווה חלק משמעותי בתוצר. ברוח המסר הזה, מדברים לקראת תקציב 2013 על העלאת מסים שתאפשר להסתפק בקיצוץ לא-אכזרי בהוצאות הממשלה.

העלאה זו במס עלולה להפוך את כיוונו של תוואי שיעור ההוצאה הציבורית בתוצר – תוואי יורד בתלילות מ-73% ב-1981 ל-42% ב-2011. הפעם, כך נראה, הוא הולך  לעלות ממש, לא רק להתעקל לזמן-מה, כפי שקרה מספר פעמים בעבר.

מה יש כאן, בהוצאת הממשלה, שלא היה פה קודם? אולי קבלה של עובדה בלתי ניתנת לערעור – חריגת הגירעון הצפויה כל כך גדולה, שאי אפשר לתקנה בעזרת קיצוץ הוצאה בלבד. אולי רענון דפוסי מחשבה בעקבות המוסדות הבינלאומיים המשפיעים – קרן המטבע שלפה לאחרונה את תורתו של קיינס מהמקפיא. וכאמור, גם אצלנו  בחוגים שמחוץ לממשלה אומרים בפה מלא כבר מספר שנים: אפשר להגדיל את הוצאות הממשלה מבלי להגדיל את הגירעון. פשוט, מעלים מסים על מי שיכולים לשלם יותר. כך או כך, ההצעה להגדיל את הוצאת התקציב, במקביל להעלאת מס, זוכה בימים אלה להכשרו של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. גם באוצר, כך ניתן להתרשם, לא דוחים אותה על הסף.

יש, אם כן, דרך לשנות את הלך הרוח הציבורי. יש דרך לעורר מחשבה. והשאלה היא איך מרחיבים את הפירצה הזו. איך, למשל, מובילים את הדרג הפוליטי והמקצועי בממשלה להחליט על הגדלת ההוצאה האזרחית – ההוצאה לחינוך, לבריאות או לדיור – ולממנה בעזרת מס נוסף. זאת, מתוך מודעות וכוונה, ולא רק מתוך "אילוץ", כנהוג בהוצאה הביטחונית.

איך, במאמץ מכוון, מצליחים לחדד סוגייה אחר סוגייה. לחדד כך, שלקראת הבחירות הבאות, ולקראת הקמת הקואליציה שבעקבותיהן אולי נעסוק בקצת יותר תוכן, אולי נשמע פחות דיבורים ריקים.

****"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

6 מחשבות על “משע-מם

  1. אני האמת מרגישה שזה שקט (אמנם ברברני) שלפני הסערה. הולך להיות לא קל השנה.

  2. אין לי סבלנות לחכות לבחירות הבאות ולמרות שהסוגיות החברתיות עלו סוף סוף לסדר היום הציבורי, זה בעיקר במלל ולא בעשייה. עשר שנים אני ממתינה שאולי יעשו סדר בנושא הדיור בצורה הגונה. והיום היאוש אוכל בכל פה. אי אפשר להגיד, כמו שאמרנו פעם: יהיה טוב.

  3. היי יהודית,

    אני, כמוך, לא מאמינה שיחול איזשהו שינוי לטובה ללא שינוי פוליטי. גם אז, ייקח זמן עד שישקמו את יכולת העשייה במשרדי הממשלה שנהרסה כמעט כליל. אז הייאוש אוכל בכל פה, ובכל זאת אני מעדיפה להאמין שאפשר לקרב את הטוב בעזרת עשייה שלנו.

  4. שלום רב.
    שמי אריאל ואני עורך באתר J14.
    סליחה אם כבר פנו אלייך בעניין, אבל היינו שמחים לפרסם את הפוסט גם אצלנו. האם זה בסדר בבחינתך?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s