בשבוע שעבר חגגתי את קריאת עמודו האחרון של "האיש בלא תכונות", ספרו הקלאסי של רוברט מוסיל אודות אירופה בפתח מלחמת העולם הראשונה. חגגתי את השתחררותי מספר ארוך (800 עמ'), כבד, לא תמיד בהיר. ספר שאינו מושך אך אי-אפשר להניחו מהיד. ספר שאינו עונה על הציפייה של סוף שהוא סוף הסיפור.

למרות כל אלה, התעקשתי להגיע לסוף כי מצאתי בעלילה, המתרחשת כולה בשנת 1913, חדירה לעומק תקופת מפנה בתולדות האנושות. גיבור הספר אולריך, בן דמותו של הסופר, חי בווינה ו"מחפש את עצמו". חיפושו הפנימי הופך אותו ל"איש בלא תכונות" – איש משכיל ורב-כישורים אך בלא אינטרסים, בלא מסלול קריירה מוגדר.

בפסק הזמן שלקח מחייו, אולריך ממלא תפקיד של מזכיר "המבצע המקביל" – צוות היגוי לארועי שבעים שנות מלכות הקיסר פרנץ-יוזף, המתוכננים ל-1918. פורום כזה מעצם טיבו מזמין אליו אנשים חשובים. בראשו, עומד הרוזן ליינסדורף, נציג האצולה הישנה המעריצה את "קיסר השלום".

על חברי הצוות הבולטים נמנה גנרל, החוזר כל הזמן על קריאתו להשקיע בחימוש הצבא. חבר בולט אחר הוא איש עסקים יהודי-פרוסי, בעל אינטרסים גלובליים לא הכי נקיים, שלא מחבלים בהצלחתו כמחבר מפורסם של רבי-מכר "רוחניים". רוחניותו היא שפותחת לו את דלתות הפורום, למרות ניגוד האינטרסים הברור בין אוסטריה לפרוסיה באותה תקופה. דמויות צבעוניות אלה מנתבות את המבצע המקביל לעבר ה"אידיאה הגדולה" – האידיאה שתחלץ את אירופה ממשברה הרוחני.

כאן ראוי לומר, שהספר נכתב בשנות השלושים – לאחר מלחמה עולמית אחת, ובנשוב רוחות המלחמה העולמית השנייה. עמדת מוצא זו מטעינה אותו באירוניה כלפי דורשי הטוב למיניהם – אלה המתעלמים ממה שקורה סביבם, ותמהים על הקושי שלהם בניסוח "האידיאה הגדולה". ומה שקורה הוא אי-נחת של מעמד העובדים המנוצל, מרמור העמים הנסחטים באימפריה האוסטרו-הונגרית. כמה ממבקשי האידיאה הגדולה עוורים למציאות מתוך נאמנותם לערכי האצולה הישנה. אחרים, מתוך כדאניקיות של מעמד העסקים המשגשג באותה תקופה בגבולות האימפריה הגלובלית.

"האיש בלא תכונות" מסתיים בלא-סיום שנראה עקבי עם הלא-מסר המכוון שלו. מוסיל לא מציע לנו איך להציל את העולם. הוא רק מתבונן ותוהה. זכות זו של התבוננות ותהייה אינה שמורה לפוליטיקאים ולדרג הפקידות. הבחנה זו מתחדדת מעיון במסמכי ממשלה וארגונים בין-לאומיים. אחד מהם הוא תצפיתו החצי-שנתית של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח: OECD Economic Outlook November 2017.

תצפית ה-או.אי.סי.די ממחישה מה אומרים כשאין מה לומר, או כשמעדיפים לא לומר. שנת 2017 הסתיימה עם צמיחה מעט משופרת לעומת קודמתה – שיעור גידול ממוצע של 2.4% בתמ"ג למדינות OECD. תפנית מדהימה? ב-או.אי.סי.די נזהרים מלהיסחף. לכן ב-2018, הם חוזים צמיחה זהה לזו שבקודמתה, וב-2019, צמיחה ממותנת יותר (2.1%).

הטקסט שנכתב על ידי קתרין מאן, כלכלניתו הראשית של הארגון, לא נוטע תקוות שווא בלב קוראיו. הוא ממתן את ציפיות הציבור לרמת חיים גבוהה יותר, מסלולי קריירה יציבים לצעירים, או פנסיה הולמת לפורשים. הוא מדגיש את המשך הפניית הכספים לבועה הפיננסית על חשבון ההשקעה היצרנית. הוא מציין לשבח את הרפורמות שנעשו בשוק העבודה במדינות רבות, אך מודה כי הרפורמות הנדרשות בשוק המוצרים ובשוק הכספים התאגידיים לא התקדמו בקצב דומה.

"עייפות המדיניות" היא שבלמה את הרפורמות, כך קובעת המחברת. ואם אין רפורמות, איום המשבר הפיננסי עדיין מרחף מעל. אך ה-או.אי.סי.די אינו מתנדב לתפקיד כפוי הטובה של נושא הבשורה. תצפיתו, שהיא מעין קלאסיקה של ראשית המאה העשרים-ואחת, מסתיימת במשפט רב-המשמעות הבא: "עם התאוששות הכלכלה העולמית, המשיבה רוח לכנפי המדיניות, עכשיו הוא הזמן להכפיל שוב את המאמצים".

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***