שמתי לב לתופעה הזו רק לאחרונה. כולנו מדברים ניאו-ליברלית במקום לדבר כלכלה. אצלי התחדדה ההבחנה, כשהדרכתי תלמידות מתנועת השומר הצעיר בעבודה על שוק הספרים בישראל. פתאום קפץ לי לאוזן השימוש התדיר במונח 'כשל שוק' אצל כל הדוברים שהן ציטטו.
מה, זה לא ברור שכל שיטה, אם היא שיטה, היא לא יכולה להתחיל מהסוף?
ניקח, לדוגמא, עניין אקטואלי אחד – רווחי הפקת הגז בישראל. הגיוני לחשוב, שהשאלה "למה לנו גז מכאן" נשאלה עוד בטרם התחילו חיפושי הגז במים הטריטוריאליים של ישראל. הרי החיפושים נעשו בברכת ממשלת ישראל, ובהסכם חתום עמה. הרי הם נעשו בקרקע השייכת למדינה. הגדרה של יעד נראית מובנת מאליה במצב כזה. הגדרת היעד היא צעד ראשון לכל תכנון כלכלי. אבל לא, אין תכנון כלכלי בישראל. ההחלטה על הפקת הגז התחילה ישר במכרז לבחירת החברות שיחפשו.
אמר את זה כלכלן חשוב אחד, במכתב שכתב לכלכלן בולט אחר. וזה מה שכתב ג'והן מיינארד קיינס לאביר השוק החופשי פרידריך פון האייק:
"עליי לומר כי איננו רוצים אי-תכנון, או אפילו פחות תכנון, למען האמת עליי לומר כמעט בוודאות כי אנו רוצים יותר. אך התכנון חייב להתרחש בקהילה שבה אנשים רבים ככל האפשר, מנהיגים ומונהגים גם יחד, שותפים לעמדתך המוסרית. תכנון מתון יהיה בטוח דיו רק אם אלה המבצעים אותו יידעו להקדיש את כל לבם וכל מעייניהם לסוגיה המוסרית. למעשה, זה כבר נכון לגבי חלק מהם. אך הצרה היא שיש גם חלק חשוב באוכלוסיה אשר אפשר לומר כי הוא רוצה תכנון לא כדי ליהנות מפירותיו, אלא משום שמבחינה מוסרית רעיונותיו מנוגדים בדיוק לרעיונותיך, והוא אינו מבקש לשרת את אלוהים אלא את השטן" (מתוך רוברט היילברונר, הפילוסופים הארציים, הוצאת שלם 2012, עמ' 295-294).
ומי מוביל בארה"ב? הבנק המרכזי, כמובן. שום דבר כבר לא יכול להיחשב למוזר מדי בעידן הזה של שנות האלפיים. מעוז התפישה הכלכלית השמרנית, הלא הוא הפד האמריקאי, הכריז לאחרונה על צעד שאי-אפשר לפרשו אלא כחזרה לתכנון כלכלי. אותו תכנון כלכלי שהיה דגלה של הסוציאל-דמורקטיה לאחר מלחמת העולם השניה. אותו תכנון כלכלי, שבגרסתו המוקצנת, מזוהה עם המשטר הקומוניסטי בבריה"מ.
חוברת בת 66 עמודים, גדושה בנתונים, עובדות וניתוחים כלכליים, נערכה תוך זמן קצר על ידי מומחים מקצועיים מתנדבים. עובדה זו, כשלעצמה, מעידה על כוחה המתחדש של מפלגת העבודה. למרות ריבוי המחברים, ניכר בחוברת קו חשיבה ברור.
אין הבחנה ברורה יותר בין סוציאל-דמוקרטיה למה שמחוצה לה מאשר גודלה של הממשלה. סוציאל-דמוקרטיה מאופיינת ב"ממשלה גדולה" – ממשלה בעלת שיעור הוצאה גבוה בתוצר. ניאו-ליברליזם מאופיין ב"ממשלה קטנה" – ממשלה בעלת שיעור הוצאה נמוך בתוצר. משמעותו של שיעור ההוצאה בתוצר חורגת מתרומת הממשלה לשירותים הציבוריים. הוא מסמן גם את מעורבות הממשלה בתכנון, בניתוח, ברגולציה ובניהול הכלכלי בכלל.
הבו לי תיאוריה מכלילה במדעי החברה, כדי שאתנפל עליה למצוא מה חורג מהכללתה, ומה הן הסתירות שהיא מחביאה בקרבה. זה לא מפני שאני מזלזלת בשאיפה האנושית הנאצלת להבין. אני גם מבינה שאי-אפשר להבין מבלי להכליל, אבל הספק כלפי הניסיון למצוא מכנה משותף אחד לתופעות אנושיות מורכבות תמיד מנקר בי.
את השפעתה המעצבת של האנייה עליי, תפשתי באופן חד שנים מאוחר יותר. וכרגיל, זה לא קרה ברגע של השתקעות בשרעפים עמוקים, אלא דווקא תוך כדי פעילות יומיומית שגרתית.
השנה הייתה 1977, הגעתי לראיון עבודה במשרד התעשייה והמסחר. בכניסה לבניין פאלאס ברחוב אגרון, עצרתי נפעמת מול החלל שנפתח לי למלוא גובהו. ארבע קומות של בניה ירושלמית ישנה, מעליהן כיפת זכוכית צבעונית אדירה. אור השמש חדר מלמעלה, מבעד לכיפה, והאיר את מה שנבנה כלובי של מלון פאר בסוף שנות העשרים של המאה העשרים. גרם מדרגות מלכותי נפרש למולי, ישר אל הקומה השנייה. סביב החלל באמצע, היו תלויות אכסדראות מוקפות במעקות ברזל. כל אכסדרה כזו הובילה לפרוזדור שלאורכו שכנו המשרדים.
קיינס חוזר והוא רלוונטי מתמיד. קיינס חוזר והוא מעורר תהיות כתמיד. 80 שנות תהייה הן תמצית כתיבתו של קיינס. 80 שנות תהייה הן הביטוי הנאמן ביותר לגדולתו. קיינס, עצמו, בחן שוב ושוב את תקפות טענותיו. מעניין, עכשיו, לבדוק את טענתו העיקרית בתנאי משבר המאה ה-21.
עידן השוק החופשי 