כשענקי הפיננסים קורסים ותחושת האימה מחלחלת פנימה, כל אחד מתכנס בפינתו ומנסה לגונן על עסקיו הצנועים. בימים כאלה, נדמה שאין דבר פחות רלוונטי מעיסוק אקדמי בתקציב הממשלה. אך האמת היא כי התקציב עומד להפוך לכוכב-על. זאת, לאחר שנדחק מהבמה על ידי אבות הקריסה ואמהותיה.

ליהמן ואחיו בעד ממשלה גדולה
 
אין להתרשם מדי מהמחווה של הממשל האמריקאי. הוא עזב את להמן ברדרס לגורלה כדי שאחרים יראו וייראו. מספר ימים קודם לכן, אותו ממשל חילץ את פאני ופרדי ונשטף בפטפטת הביקורתית הצפויה. ולכן, בסיפור התורן הנוכחי הוא מפגין את מיטב מסורת השוטר הרע האמריקאי. בסיפור הבא או זה שיבוא אחריו, הממשל שוב יבין שאין לו ברירה – את החינוך, הפיקוח והבקרה בשוקי הכספים היה צריך לעשות הרבה קודם. עכשיו היא עת החילוצים, וחילוצים עושים בעזרת משלם המסים.

מוזר, רק אתמול הם דרשו ממשלה קטנה    

ראשי המגזר הפיננסי לא מבקשים – הם תובעים – ורק אתמול הם תבעו ממשלה קטנה. להמן ואחיו שגשגו ופרחו בחגיגת ההפרטות-רכישות-מיזוגים שמתנהלת מאז סוף שנות ה-80. בחגיגה הזו אף אחד לא מביא כסף מהבית. כו-לם לוקחים אשראי וליהמן ואחיו סיפקו את הסחורה. ככל שההפרטות רבו יותר, והממשלות הלכו וקטנו, כך עסקי המימון של ליהמן ואחיו פרו ורבו.

ושיהיה ברור, ליהמן ואחיו לא מדפיסים כסף, הם משיגים אותו ממקור כלשהו ומשלמים עבורו רבית. ככל שהרבית נמוכה יותר, כך יותר פונים אליהם ורווחיהם הולכים ומשתבחים. הרבית במשק מושפעת מתקציב הממשלה. וכל מי שעקב בשני העשורים האחרונים אחרי הדיונים בכלכלת ישראל יכול להעיד עד כמה ראשי המגזר העסקי, ובמיוחד הפיננסי, לחצו לממשלה קטנה שלתפישתם מסייעת להחזקת רבית נמוכה.

כי בין התקציב לרבית מתקיים קשר מפותל

גירעון תקציבי וחוב של הממשלה דוחפים את הרבית כלפי מעלה. כי משמעותו של חוב היא הכורח בגיוס אשראי, ומי שרוצה למכור אג"ח לציבור נאלץ לפתות אותו ברבית כדאית. כלומר, מבחינת ליהמן ואחיו שמעוניינים בכסף זול לעסקיהם, רצוי תקציב ממשלה מאוזן, וברוב המקרים קל להשיגו בעזרת כיווץ ההוצאה הממשלתית.

יותר מזה, ליהמן ואחיו אוהבים תקציב קטן, כלומר, תקציב שתופש רק שיעור קטן מהתמ"ג. כי התקציב, במשמעותו העמוקה, הוא תחנת מעבר לכספי הציבור. מדלת אחת – נכנסים כספי המסים, מדלת שנייה – יוצאת ההוצאה הציבורית. הממשלה, בתווך, מחליטה מאיפה יבוא הכסף ולאן ילך. ולמה, חושבים ליהמן ואחיו, שאנחנו לא נהיה תחנת המעבר לכספי הציבור? נספר לכולם שאנחנו יותר יעילים מהממשלה, ההמונים יבואו ונגזור קופון יפה.

בישראל של שנות ה-2000 ישנו עוד פיתול בעלילה. הוזלת הרבית בשנים האחרונות התאפשרה גם בעזרת ערבויות הממשל האמריקאי. ערבותו של הממשל לחובותיה של ישראל מוזילה את הרבית שהממשלה והעסקים משלמים על אשראי ממקורות חוץ. ערבות זו הותנתה במדיניות ברוח צוותו של בוש: הפרטה, רפורמת מס המקטינה את הכנסות הממשלה והוצאותיה, והגבלת גידול הוצאות הממשלה.

אבל כאשר הכל מסתבך רוצים אותך- ממשלה  
 
ואז, מתברר לפתע שלא ההוצאה הביטחונית היא הבעיה. אמנם היא המואשמת הנצחית, אך חלקה מסך הוצאת התקציב ב-2008 עמד על כ-18%, כמו ב-1998. לצדה, ההוצאה האזרחית – התשלומים עבור חינוך, בריאות ועוד – תפשה גם היא 18% מסך ההוצאה. ההשקעה הממשלתית על תשתיות, שברובן הופרטו בשנים האחרונות, נגסה רק ב-4% מהתקציב. ומי לקח את השאר? החזר החובות שמהווה 32% מההוצאה ותשלומי ההעברה והתמיכות – 28%.

ככל שמצב שוקי הפיננסים בעולם יורע, ממשלת ישראל תידרש לשלם יותר עבור גיוס הכספים שלה והחוב יגדל. יש לשער שגם תשלומי ההעברה – שהם בעיקר קצבאות הביטוח הלאומי – יתפחו עם הידרדרות הצמיחה והתעסוקה. לסעיף התמיכות, מן הסתם, ייכנסו תשלומים לגופים עסקיים שייקלעו לקשיים. ובצד השני, הכנסות הממשלה ממסים יתכווצו בעקבות התכווצות הפעילות העסקית. אם כך יקרה, ושיעור מס החברות או מס ההכנסה על המאיון העליון לא יועלו, גירעון התקציב יתפח, והתשלומים להחזר החוב יגדלו.

כך, בסופו של דבר, ייסגר המעגל שהתחיל בתקציב קטן שבא לתת למגזר הפיננסי את המרחב שלו. מרחב הם קיבלו, אין מה להתלונן, ושכרון החמצן סחרר את שוקי הכספים. מי ישלם עכשיו? לא המגזר הפיננסי, הוא בצרות. שוב אותה גב' כהן, שוב בעלה מהמספרה, שוב החקלאים, שוב התעשיינים.

 
בכל קריירה מקצועית ישנם כמה רגעים בלתי נשכחים. אלה הרגעים הטובים ביותר, וגם הרעים ביותר. אצלי, אלה במיוחד הרגעים הטרגי-קומיים.

כמה רגעים כאלה מראשית שנות ה-90 צצים במוחי עכשיו. באותה תקופה, החלו לפרוח המכשירים הפיננסיים המתוחכמים: הימורים על שערי מטבע עתידיים ועל מחירן העתידי של מניות. במקביל, התפתחו החסכונות המובנים בבנקים – חסכונות שמבטיחים אחוז רבית מסוים אם תבחר בהצמדה לדולר בתום התקופה, או אחוז אחר אם תבחר בהצמדה שקלית. גם זה הימור על שינוי שער הדולר לעומת שינוי המדד. בקצרה, מפעל הפיס בכסות חזית המדע.

ככלכלנית המסורה למקצועה הרגשתי חובה ללמוד יותר על הדברים האלה. פניתי לכלכלן הראשי של אחד מגופי הפיקוח הממשלתיים בשוק ההון, דוקטור למימון ומרצה למנהל עסקים, וביקשתי שיסביר לי כיצד המכשירים האלה מועילים לציבור. בתשובתו, הוא טען בלהט שהם מקטינים את הסיכונים בבורסה. זו הייתה אז הדעה המקובלת, אבל אני, בתום לב, התעקשתי שאיני מבינה איך. לאחר שיחה מביכה, נמחקתי מרשימת התפוצה של פרסומי אותו גוף פיקוח נכבד. ואם לסכם, זו לא הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

אני נזכרת בסיפור הזה, בכל פעם שאני נתקלת בעוד קטילה של אותם מכשירים פיננסיים מופלאים. ביום ו' האחרון, ה-8 לפברואר 2008, התפרסמה ב-TheMarker התבטאות מפי המשקיע האגדי וורן באפט: "משבר הסאבפריים והקשיים הכלכליים אליהם נקלע המגזר הפיננסי בעקבות המשבר הם צדק פואטי לבנקים, אשר עיצבו ומכרו השקעות מורכבות שהתבררו כלא מוצלחות…האנשים שרקחו את המשקה הקטלני הזה מצאו את עצמם שותים ממנו בסופו של דבר". נכון, מר באפט, רק תיקון קטן. הם רקחו, וגם מזגו לעצמם קנקן רווחי עתק מהצד. אנחנו, לעומתם, רק נשתה מהמשקה הזה בדליים, אם כעמיתי קופות הפנסיה וקופות הגמל, ואם כמשלמי המסים שישמשו לחילוץ אלה שרקחו, מזגו ושתו יותר מדי.

דמות מעניינת אחרת שהגיבה לאחרונה על המשבר במילים דומות הוא פול סמואלסון. כן, פרופ' סמואלסון הידוע, חתן פרס נובל לכלכלה ב-1970, ומחברו של ספר הלימוד לכלכלה הנמכר ביותר בכל הזמנים. סמואלסון, יליד 1915, עדיין חד וקולח כפי שהיה.

במאמר ל"הרלד טריביון" מיום 20.11.07, הוא כותב: "כאחד מהכלכלנים שסייעו ליצור את ניירות הערך החדשניים של היום, אני חייב להודות באשמה. מנגנונים חדשים אלה גם מעמעמים את השקיפות וגם מפתים למינוף יתר נמהר".

אני כותבת את כל זה כי, להרגשתי, בכלכלה של 30 השנה האחרונות נפער פער לא בריא בין התיאוריה המדעית לתחושת הבטן. כשלמדתי "מבוא לכלכלה" ובוודאי לא מעט בהשראת סמואלסון ועמיתיו, היה נהוג לדון בכל בעיה על פי המודל הפורמאלי, ובסיום לומר: אפשר לראות גם באופן אינטואיטיבי כך וכך וכך. צורת ההתבטאות הזו פסה מן העולם כשהכלכלה המתמטית השתלטה בשנות ה-70. עכשיו, נדמה לי, שהיא עומדת להיוולד מחדש.

ובינתיים, עד שיוכרז רשמית על חזרתה של כלכלת השכל הישר, מוצע לכל מי שמתעניין בכלכלה לבטוח בתחושותיו. אם משהו לא משכנע אתכם, נראה לכם מתחכם מדי, ובלתי ניתן להבנה, קרוב לוודאי שאתם צודקים. דברים אמיתיים אפשר לומר בפשטות.

כרגיל, בסוף המילים הגדולות מחכה ויכוח קטן ואקטואלי. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, מתעקש לא להוריד את הרבית. ניתן להאמין, שמתקפת התאחדות התעשיינים וגם תגובתו היו שונות אילו תנועות ההון לישראל היו יותר מבוקרות, ואילו שער החליפין היה מנוהל על ידי בנק ישראל במידת מה. זו אינה הזיה. משטר כזה התקיים בישראל עד סוף שנות ה-90. משטרים דומים מתקיימים כעת בהרבה מהמדינות שאינן מעצמות ואינן שייכות לגוש מטבע אחיד כמו האירו. פישר עצמו סוקר את כל מגוון האפשרויות בהרצאתו המעניינת מה-14 לנובמבר 2007 בפורום של קרן המטבע הבינלאומית.

זווית משלימה לאותו ויכוח מתייחסת לחופש היבוא. כי אם המשק הישראלי לא היה פתוח כל כך, גם תגובותיו לתנודות המטבע לא היו כל כך מדאיגות. ובחופש היבוא, כמו בחופש תנועות ההון והמטבע, אומצה בשנות ה-90 הסתכלות פינתית. כל הדיון מתנהל כאילו הדילמה היא אפס או אחד – חופש יבוא מלא או סגירות מלאה. כאילו לא התקיים בישראל משטר ביניים עד לסוף שנות ה-90. וכאילו המדינות מנהיגות העולם, ארה"ב והאיחוד האירופי, לא נוקטות בתחומן גישה פרגמאטית יותר ומגיבה יותר להתרחשויות הבינלאומיות.

לא ניכנס כאן לפרטים נוספים. הם מצויים בשלושה פרקים על מדיניות היבוא בישראל מתוך ספר שכתבתי על המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. רק נאמר, שתחושת הבטן אומרת שכשלא יודעים הכל, ובכלכלה אף פעם לא יודעים הכל, לא הולכים עד לקצה.

הוא נולד קטן, המשק הישראלי. וגם בהגיעו כמעט לגיל 60, הוא עדיין נמנה על הזערוריים. 7 מיליון תושבים בסך הכל, לעומת כ-300 מיליון בארה"ב, וקרוב ל-500 מיליון באיחוד האירופי.

ולא סתם מובא כאן האיחוד האירופי כיחידה אחת. אלא משום שכמה ממדינותיו דומות במימדיהן לאלה של המשק הישראלי. אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, שוודיה – כולן מדינות של 5 עד 10 מיליון נפש. אבל הן עברו סוג של מתיחה עם הצטרפותן לאיחוד. על מהפך תדמיתי כזה, המשק הישראלי שרחוק מלחיות בהרמוניה עם שכניו, יכול רק לחלום. מה שאומר, כי בדרכו להגשמה עצמית עליו להפנים היטב את מגבלת הגודל שלו, ולנסות ולצמוח מתוכה.

בסיפור הזה, אין ויכוח, הגודל כן קובע. זאת, בגלל כלל יסוד כלכלי פשוט: יתרונות לגודל. כל פעילות כלכלית יותר יעילה כשהיא מתבצעת בקנה מידה גדול. לפחות, עד גבול מסוים. זה עיקרון היסוד של הייצור ההמוני והמשק המודרני. אבל עוד לפני כן, זה ההיגיון בבסיס התארגנותם של אנשים בקבוצות – משבט או כפר קטן ועד למדינה או תאגיד רב-לאומי.

הוא קטן, הוא ריכוזי

עיקרון יסוד זה של ארגון הכלכלה מתגלם לתכונה אופיינית של כל המשקים הקטנים המפותחים: הם ריכוזיים. או, במילים אחרות, גופים גדולים תופשים נתח ניכר כמעט בכל תחומי פעילותם. בישראל, למשל, שני הבנקים הגדולים תופשים כ-60% מהפעילות בתחום. הבנק השלישי עוד קרוב ל-20%.  בענף המזון, שלושת מפעלי התעשייה הגדולים תופשים למעלה מ-40% מהשוק (ייצור מקומי ויבוא). הריכוזיות, בוודאי, עוד הרבה יותר גדולה כשבודקים מוצר, מוצר – חישבו, לדוגמא, על אפיית לחם. תחום נוסף, שלא מרבים לדבר על התארגנותו, הייצוא מישראל: 100 היצואנים הגדולים בתעשייה (ללא ענף היהלומים) היוו בשנת 2005 מקור לכ-70% מהייצוא התעשייתי של ישראל.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הגדולים

מה המשמעות של כל זה לניהול מדיניות?  כהערה אינטואיטיבית ראשונה אפשר לומר, שמשק קטן וריכוזי דורש יותר תשומת לב ממשלתית ממשקים גדולים ומבוזרים. זאת, בגלל שני גורמים נפרדים שהם, בעצם, דבר והיפוכו: מצד אחד, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, מישהו חייב לדאוג לשלומם. מצד שני, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, יש להם הרבה כוח. ואז, כגורם מאזן, מישהו חייב לדאוג לשלום הציבור.

אנשים שלא עוסקים בכלכלה בדרך כלל כועסים על כל מחווה של הממשלה לטובת הגדולים. הם ישר רואים בה קשרי הון-שלטון. אז, אולי זו הנקודה הראשונה שכדאי להבהיר. קחו, למשל, את מגזר הייצוא הנזכר לעיל – 100 היצואנים הגדולים במדינה. הם מעסיקים קרוב ל-30% מהעובדים בתעשייה. במאמר שפרסמתי בעבר (רבעון לכלכלה מס. 147), מצאתי כי כמחצית מאותם מפעלים מייצאים למעלה מ-80% מפדיונם. כלומר, הם מתמחי ייצוא, אין להם כמעט שוק מקומי, וברור למה: כמה מכשירי אלקטרוניקה מתוחכמים מסוג מסוים אפשר למכור במדינה קטנה?  הם תלויי ייצוא, והייצוא תלוי בהם. גם התעסוקה במדינה תלויה בהם במידה רבה. אז, עזבו בצד את קשרי ההון-שלטון. במדינה קטנה הממשלה צריכה לדאוג לתנאי הסביבה (כגון שער החליפין) של מפעלי ייצוא הרבה יותר מאשר במדינה גדולה.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הציבור בפני הגדולים

מצד שני, אותם מפעלים גדולים שהם בעלי משמעות בשוק המקומי, אין לממשלה ברירה אלא לפקח עליהם. זה בולט מאד במוצרי צריכה חיוניים כגון מזון ותרופות, ומיותר להרחיב על כך את הדיבור. אך בתקופה האחרונה זה הפך להיות בולט גם במוצר צריכה פחות אופייני: שירותים פיננסיים. הציבור זעק בפורומים שונים, ועדת הכלכלה בכנסת לקחה את העניין תחת חסותה, ופתאום עמלות הבנקים המעופשות הפכו לאייטם הכי טרי.

טיפולה של וועדת הכלכלה אילץ את בנק ישראל ליזום חוק לפיקוח על העמלות. כי, כפי שנגיד הבנק, סטנלי פישר, אמר בוועדה: "אבל לא כדאי, ממש לא כדאי, להעביר את הפיקוח – או חלקים ממנו – לכנסת" (בנק ישראל, הודעה לעיתונות, 4.6.07). תפנית חשובה זו בגישת בנק ישראל תוארה בתקשורת, כרגיל, מצד כיפוף הידיים, ולא מצד השינוי בתפישה הכלכלית.

בנק ישראל הוא מנהיגה הרעיוני של הגלובליזציה בישראל. קו החשיבה שהוא מוביל מאז סוף שנות ה-80, אומר: כמה שיותר פתיחות כלפי חוץ, כמה שפחות התערבות ממשלה. התערבות הממשלה נתפשת במשנתו כחסם למנגנוני השוק המיטיבים. או, במילות הז'רגון המקובלות: יחד עם הגלובליזציה, באה דה-רגולציה – הסרת הפיקוח והבקרה של הממשלה היכן שאפשר. במקומה, ניסו להכניס יותר שחקנים לכל תחום. כשהתרבו התלונות על עמלות הבנקים ונושאים צרכניים אחרים, בנק ישראל במשך תקופה ארוכה התנגד להגברת מעורבותו הפיקוחית של הפיקוח על הבנקים, וטען שהוא צריך להתמקד ביציבות הפיננסית.

בא, עכשיו, פרופ' פישר ומודה בדבריו כי בבנקאות שיטת הדה-רגולציה לא צלחה. ניסו להביא לכאן בנקים זרים והם פועלים רק במגזר העסקי. במגזר הקמעונאי "מערכת הסניפים של הבנקים המקומיים פרושה היטב". מה זה אומר? הנה סיפור קטן שאני מכירה. לקניון אחד בפרבר די נידח, משכו, עם הקמתו, בנק מקומי אחד תמורת הבטחת בלעדיות. היישוב צמח, הקניון תפח, ורצו להכניס בנק אחר, אבל נתקעו במשך שנים עם איומי תביעה משפטית של הראשון. הבנקים המקומיים מושרשים כאן היטב, ולא יתנו בקלות למישהו אחר להישתל באדמתם. אז, למה שבנק בינלאומי יטריח את עצמו למלחמות האלה כשכל המגרש שייפול בסוף לידיו הוא בגודל של עיר-מטרופולין אחת בארה"ב או באירופה.

ובידיעת כל אלה, הכי מעניין לראות מה פרופ' פישר קובע עכשיו: "עלינו לשמור על בריאות המערכת הבנקאית באמצעות פיקוח ותחרות". פיקוח ותחרות יד ביד. מי שלא מכיר את עמדתו הקודמת של בנק ישראל, לא יכול להבין איזה מהפך מגולם בביטוי הזה. הבנק מודה: במערכת בנקאית של מדינה קטנה קשה להסתמך רק על התחרות. ואיך אומרים הסינים: זהו צעד קטן במסע גדול. מסע שיוביל להכרה כי יש דבר כזה כלכלת מדינות קטנות. ולא כל מה שהענקים בחוץ מאמצים, טוב לננסים. טוב לישראל.

לא חשוב מה אני כותבת כאן, ולא חשוב איך הקוראים מגיבים. תמיד מגיעים בסוף לנושא אחד: תיאור, הגדרה, שיפוט של השוק החופשי בישראל. היה קל אילו אפשר היה לשלול לגמרי את כלכלת  השוק. שחור-לבן זה תמיד הכי נוח. אבל השוק הוא מוסד אנושי נצחי. ואם מוטלת חובת הוכחה היא לא עליו, אלא על מבקריו.

מצד שני, גם מאורות סמים וזנות הם מוסדות לא פחות נכבדים. משום כך, התיאוריה הכלכלית חיפשה מאז ראשיתה הצדקה למוסד השוק מעבר לעצם הישרדותו. היא מצאה אותה בדמות התחרות המשוכללת. שוק, כך נקבע בכלכלה, הוא הארגון הכי מוצלח להגשמת התחרות. ותחרות היא הדבר הכי קרוב בכלכלה למנגנון הצבעה דמוקרטי. יש היצע, יש ביקוש, וההכרעה נעשית על ידי הרוב. מה שמבוקש – מחירו עולה, מה שאינו מבוקש – מחירו צונח. מה שקיים בשפע – בדרך כלל זול, מה שנדיר – הוא יקר. אותה הכרעה נתפשת בתיאוריה כמצב המיוחל של שיווי משקל.

המודל שאליו שואפים ומקווים הוא, אם כן, תחרות משוכללת. היא שמביאה ליעילות המרבית, ויש האומרים גם למרב הרווחה לכל. אך התחרות המשוכללת היא רק מבנה תיאורטי מפואר. ובאין לה ייצוג טוב יותר, השוק הוא שמשמש כנציגה עלי אדמות. וככל התגשמות של רעיון, השוק אף פעם אינו מגיע להיות הדבר האמיתי, אלא רק מה שהכי קרוב אליו.

מדוע השגת תחרות משוכללת כה בלתי אפשרית? משום שתחרות משוכללת מוגדרת מראש כצירוף תנאים שברוב המקרים אינו ניתן להשגה. פירוט הנחות היסוד לקיום תחרות כזו נמצא בכל ספר מבוא לכלכלה. הזמין ביותר בעברית הוא ספרם של יצחק אורון, נילי מארק וגליה עופר בהוצאת עמיחי. נביא כאן רק שניים מהתנאים החשובים ביותר המפורטים בספר זה ובספרים אחרים.

תנאי ראשון: ריבוי קונים ומוכרים. כך, כל יחידה כלכלית סבורה שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע חזק על המחיר. דמוקרטיה, כבר אמרנו, כל הפעלת כוח הופכת את השיטה לפחות נקייה. לכן גם כל התאגדות של קונים או מוכרים אינה רצויה. והתאגדות אינה בהכרח פגישת תיאום חגיגית. מספיק שמנכ"ל בנק גדול אחד עומד על הבמה בכנס מקצועי ופורש את הגיגיו. תאמינו או לא, מנכ"ל הבנק הגדול השני אינו צריך יותר מזה.

תנאי שני: מידע מושלם (אינפורמציה מלאה). לכל מוכר או קונה יש מידע מלא על המוצר או השירות הנמכר, תכונותיו, והצעות המחיר של המוכרים והקונים השונים.

עכשיו, נסו לחשוב איפה תנאים כאלה מתקיימים. אולי במכירת עגבניות במחנה יהודה ביום קיץ. במדינה קטנה כישראל, כל תחום שתבדקו מצטיין במיעוט שחקנים. זאת, בגלל, אבחנה כלכלית אחרת: יתרונות לגודל. בדרך כלל, יעיל יותר לפעול בקנה מידה גדול. ולכן, אם תסרקו את מדף המזון בסופרמרקט, לא תמצאו שם הרבה שמות. לא רק בייצור המקומי, אלא גם ביבוא. כי גם ביבוא נדרשת היערכות מיוחדת להבאת המוצר לארץ, שיווקו והפצתו, והיא כדאית יותר בקנה מידה גדול. אצל היצרנים המובילים בישראל, גם נהוג  שכל אחד מהם מייבא מוצרים משלימים למדף שלו. כך הוא, שולט על מה שאמור להתחרות במוצריו. בבדיקה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמצא, כי שלושת מפעלי התעשייה הגדולים ביותר תופשים למעלה מ-40% מהשוק בענף המזון (ייצור מקומי ויבוא). בדיקת מוצר-מוצר, בוודאי תניב תוצאות הרבה יותר מרשימות.

דוגמא אחרת, ענף הבנקאות. שני הבנקים הגדולים בישראל תופשים כ-60% מנפח הפעילות בענף. הבנק השלישי, עוד קרוב ל-20%. מה הפלא שתנאי המשכנתא, העמלות, וכל השאר כל כך דומים אצל כולם. טועה גם מי שחושב שהבורסה יותר טובה. גופים גדולים הם שנותנים בה את הטון. לא רק בסכומי הכסף שהם שמים, אלא גם במידע. איפה הם ואיפה גב' כהן מחדרה. לא רק שהם יודעים הרבה יותר. הם גם יכולים ליצור מידע על ידי הזרמת סיפורים מגמתית לתקשורת.

כל המתואר כאן מעמיד באור קצת מגוחך כל מאמץ של האוצר להכניס מפעיל נוסף לייצור חשמל, או זיקוק דלק או ניהול בתי החולים. שלושה יצרנים, ארבעה, חמישה, שבעה – זה באמת לא משנה. לעתים, אפילו, המוסיף רק גורע. כי אחרי מפעיל אחד קל לעקוב, וכשהמפעילים מתרבים המשימה הופכת לבלתי אפשרית. אבל עזבו שירותים כאלה, אין בהם תחרות משוכללת גם במדינות ענק. בישראל, אין ולא יכולה להיות תחרות אמיתית כמעט בשום תחום.  אמרנו ריבוי קונים ומוכרים –  איפה, איפה, באיזה מוצר או שירות תמצאו כזה ריבוי במדינה קטנה. אמרנו מידע מושלם  לכל – איפה זה ואיפה המניפולציה הקלה במידע במדינה של שני עיתונים כלכליים ושני בנקים.

ולכן, ממשלות ישראל, מאז קום המדינה ובמשך ארבעים שנה לא ויתרו על הבקרה והשליטה בתחומים רבים. המפנה חל בראשית שנות ה-90, עם אימוצה של הגלובליזציה. כמסקנת האינפלציה הגדולה של שנות ה-80, ותוכנית ייצוב המשק של 1985, הוחלט להחדיר למשק יותר תחרות. ואם יותר תחרות, אז פחות בקרה, מעקב, הכוונה, שליטה של הממשלה. תודו, רעיון יפה, תמיד צריך לשאוף להגשמת יעדים נשגבים. אך במשק לא תחרותי במהותו, מה שהתקבל זו מראית עין של תחרות. מראית עין. כאילו. כתשתית מודל היסוד של הכלכלה.

כולם שונאים את הממשלה. אולי בגלל שבכל מדינה יש רק ממשלה אחת, שמעורבת בהרבה תחומים, לפעמים טועה, ולפעמים מעוררת התנגדויות. לא חשוב אם זה בריאות, חינוך, רווחה או תעשייה. זו תמיד אותה ממשלה שגובה מסים ולא נותנת מה שמצפים.

כולם אוהבים את המגזר הפרטי. מתים עליו כי זה "המגזר הפרטי". זו לא חברת השירות למכונת הכביסה, שתוקעת אותך יום שלם בבית, ולא הסופרמרקט עם המשלוחים המזעזעים שלו. המגזר הפרטי זה דבר לגמרי אחר: אדיבות, יעילות, מחירים נוחים, ובתמצית, התגשמות השוק החופשי והתחרות המשוכללת.

כן, זה המגזר הטוב, חוץ מבעיה אחת זניחה. במדינה קטנה, לדוגמא ישראל, המגזר מורכב רק משלושה בנקים משמעותיים, מיבואן מורשה אחד לחלפים המקוריים של הרכב שלי, ומחברת שירות אחת שמספקת את הפילטר לקולט האדים שלי. וכך, אני מחייגת שבוע אחר שבוע לחברת הפילטר, וביום טוב אפילו מצליחה להגיע עד המחסן, כדי לשמוע שהעובדים עכשיו עסוקים או שהם לא נמצאים.

מה אני עושה עם הפילטר? שוכחת על קיומו-אי-קיומו. יש לי קולט אדים מעוצב. מי צריך לדעת שאין לי פילטר. כבר השלמתי עם העובדה שעל הבנק  אני לא יכולה, ולעולם לא יהיה לי מושג כמה עשרות אלפי שקלים השארתי כעמלות במשכנתא. גם על יבואן הרכב אני לא ממש גיבורה, ובשביל החלפת פגוש מפלסטיק הוא מרשה לעצמו לדרוש חמשת אלפים שקל. אז, למה שאני אוכל על חברת השירות, שהיא גם יבואן הפילטר שלי? כמה, חוץ ממני, בכל המדינה, קנו שואב אדים בצורת פירמידה? הפגנת המיואשים שלנו לא תמלא את ככר רבין.

פעם, היו גופי צרכנות בהסתדרות ובממשלה. שרידיהם אולי קיימים, אך בתהליך ארוך טווח כוחם נשחק. זאת, בהסתמך על שני נימוקים, שאינם בלתי תלויים, וחוזרים על עצמם בכל קיצוץ של פעילות ציבורית. האחד, הקצאה נכונה של המקורות, השני, יעילות. או, בטיעון מפורט יותר: כמה שפחות הוצאה ציבורית, כמה שפחות מסים, כמה שפחות פיקוח ממשלתי מזיק, נותר יותר ליזמה הפרטית היעילה – כולם יוצאים מורווחים. ובגלל שממילא כולם תמיד ביקורתיים כלפי הממשלה, והתקשורת, מסיבותיה היא, גם היא שמחה לשיר את המנטרה, אין בעיה לקצץ בשום פונקציה ממשלתית. מה שעומד בניגוד גמור לחוסנו המופלג של מוסד היבואן. יבואן הוא נצחי. אי אפשר ללחוץ עליו בשום צורה.

איך יוצאים מסאגת הפילטר? לא, לא תפילו אותי למלכודת ההטפה החברתית. אנחנו פוסט-מודרנים, הנה שלושה סיומים אפשריים ברוח התקופה:

סיום ראשון:  

התחרות המשוכללת מאלצת את הרעים להיטיב את דרכם, ומי שלא חוזר בתשובה עסקיו נמחקים. ככה כתוב בספר הלימוד לכלכלה? אולי בהתחלה, כדאי שתקראו גם את הדפים הבאים. קיומו של שוק לגמרי משוכלל דורש מילוי תנאי סף כה קשים, עד שהוא אוטופי בכל מקום, לא כל שכן במדינה קטנה שבה ניתן לספור את המתחרים בכל תחום על אצבעות יד אחת. רוצים עדות, קראו את פול קרוגמן בניו יורק טיימס או ב"הארץ" מיום 29.5.07. במאמר "העזתי לאכול סלט", קרוגמן, פרופסור נודע לכלכלה, מתלונן על זיהום המזון בארה"ב, ועל כך שהממשל אינו מטפל בסוגיה: "אין ספק שמערכת הפיקוח על המזון הידרדרה בשש השנים האחרונות….מה שאנחנו כן יודעים הוא שמנהל המזון והתרופות לא קבע מאז 2001 תקנות בטיחות חדשות משמעותיות…בהעדר תקנות כאלה יש סכנה שמגדלי ומעבדי מזון אחראים יוכרעו בידי מתחרים המוכנים לעגל פינות בסוגיית בטיחות המזון. אף על פי כן הממשל מסתפק בפרסום הנחיות בלתי מחייבות".

סיום שני:

במקום גופי הגנת הצרכן הממשלתיים, שאינם מורגשים מדי, קמים גופים כאלה פרטיים, שמקנים לחברות העומדות בקריטריוני בדיקה מסוימים תו של הוגנות. גוף כזה "אמון הציבור" אמנם קם לאחרונה, ואין לי מושג מה הוא הצליח לעשות עד כה. ברור מראש, שבתנאי השוק הישראלי, הוא יצטרך לעבוד קשה כדי להטיל מורא על נותני השירות והמוכרים הבלעדיים בכל תחום. בכל מקרה, הגוף הנוכחי ודומיו גובים תשלום מהחברות עבור התו. תשלום כזה מגולגל לפחות בחלקו אל הצרכן, ובמה הוא עדיף על מס.

סיום שלישי:    

האחרון, וגם המציאותי ביותר. יבואן הפילטר ממש שמח שהתקשרתי. כך הוא אומר במשיבון שלו. אין בעיה, רק השאירו את הודעתכם. השארתי – 8.2.07. הם עוד יחזרו אלי. כמה כסף, וזמן שווה כסף, בזבזתי על השיחות עד כה? מה הנזק הכספי של קולט אדים מושבת? איך זה מתיישב עם תזת היעילות? ולמה תשלום מס כזה ליבואן עדיף על תשלום מס לממשלה.