כל תקופת עבודתי בשירות המדינה עסקתי בתחום המכונה מחקר ותכנון כלכלי. וכמו כל מי ששקוע עד מעל לראשו בנתונים, הייתי בטוחה שהנבירה שלי היא הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות. עד שהגעתי לתפקיד ניהולי, ונאלצתי לפעמים להתמודד עם ענייני תקנים, כספים, וכל השאר.
צירוף מקרים נדיר הסמיך את ההודעה על השלב הבא בקריירה של סטנלי פישר, לפטירתו של אריאל שרון. צירוף מקרים, ואולי יותר מזה, חיבר בין שני האישים כשאריאל שרון, אז ראש הממשלה, מינה את פישר לתפקיד נגיד בנק ישראל. ועכשיו, ביום ו', הוכרז על החלטת אובמה למנות את פישר לתפקיד סגן יו"ר הבנק הפדרלי של ארה"ב, ובשבת, אריאל שרון נפטר.
מעברו של פישר מתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בישראל לתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בארה"ב אינו מן האירועים השגרתיים. מעבר כזה לא היה עולה על הדעת בעולם שלפני שנות ה-80 של המאה שעברה. מעבר כזה לכאורה מצהיר על השתחררותו המוחלטת של הבנק המרכזי מאינטרסים לאומיים, או על היעדר מוחלט של ניגודי אינטרסים בין המדינות השונות השואפות כולן רק ליעד אחד – יציבות פיננסית עולמית.
הסדר ההוא, שעליו גדל כל ילד ממשפחה טובה, אומר אין קצפת לפני שגומרים הכל. על זאת כנראה קצפה המדינה בשבוע שעבר, כשמשרד החקלאות ומשרד האוצר הוסיפו את גבינת ה-5% ואת השמנת המתוקה לרשימה המצומצמת של מוצרי המזון שבפיקוח מחירים. איך זה שמחיר השמנת המתוקה מוצב בראש. מה, יאכלו עוגות אם אין לחם?
אפשר לפתוח את הסיפור הזה ברשימה. רשימת הכוחות המניעים אנשים. תאוות בצע, תאוות שררה, תאוות כבוד. פחד, חשש משינוי, נאמנות. טיפשות, אטימות, בורות. וגם אומץ, יושר ומוסר.
אבל נכון יותר לספר את הסיפור סתם ככה. סיפור תוכנית ייצוב המשק מדבר בעד עצמו. עוסקים הרבה בניתוח הקשר בין המשתנים הכלכליים שעליו התוכנית הושתתה. כגון הקשר ההפוך בין שיעור האינפלציה לרמת הרבית. כותבים לא-מעט על השימוש הפוליטי שעשו בה: מכה אנושה לתשתית הממסד הישן – הממסד המפא"ניקי-קיבוצי-הסתדרותי. מדברים מפעם לפעם על המחטף – מחטף של רכוש ושל השפעה מקבוצת אוכלוסיה אחת לקבוצה אחרת.
איך זה קרה? שואלים אותי לעתים קרובות. איך זה שכו-לם קיבלו את תוכנית ייצוב המשק מבלי להסתייג. ובכן, השלב הראשון של התוכנית באמת הושתת על הסכמה רחבה. הסכמה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים בישראל. הסכמה בין שלושת המשרדים הכלכליים הראשיים של אותה תקופה: בנק ישראל, משרד האוצר, משרד התעשייה והמסחר. חילוקי הדעות התגלעו לאחר מכן, כשהתוכנית נדבקה לקוויה ההתחלתיים, ולא התאימה את עצמה לתנאים שהשתנו.
הכרזתו של שר הכלכלה, נפתלי בנט, על יישום הרפורמה במכון התקנים באמצעות צו, מעידה כאלף עדים על חולשת טיעוניו המקצועיים. אישור הרפורמה, בוועדת הכלכלה של הכנסת, התעכב לא רק בגלל התנגדותם של יו"ר הוועדה אבישי ברוורמן וחבריו, אלא גם בגלל הסתייגויות חברי הקואליציה בוועדה.
מיותר לומר, כי עצם השימוש בצו לקידום רפורמה כלכלית הוא בעייתי. מה גם, שבניגוד לנטען בדו"ח טרכטנברג, אין כל וודאות בכך שהרפיית דרישות התקן, והגדלת מספר היבואנים הצפויה בעקבותיה, יורידו את מחירי המוצרים שישוחררו. יבוא המוצרים לישראל אינו מתנהל בשוק של תחרות משוכללת. על כן, כל שינוי בו עלול לגרור את התגובות המגוונות הבאות: התאגדות יבואנים נגד הצרכנים, מלחמות חרמה בין היבואנים לבין עצמם, הורדת מחירים, העלאת מחירים, שחיקת איכות המוצר, השבחתו. הכל אפשרי.
אבל אלה רק הערות הפתיחה. לב הדיון הוא הרפורמה המוצעת, שעיקרה מתמצה בשני צעדים. הראשון מביניהם הוא החלה גורפת של התקנים הבינלאומיים המוכרים על היבוא לישראל, שפירושו למעשה הוא ריקון התקן הישראלי מתוכן. הצעד השני הוא הסתפקות בהצהרת היבואן או היצרן על עמידת המשלוח שהוא מביא בבדיקת מכון תקנים בחו"ל, לבד מאשר במוצרים שיוגדרו כמסוכנים. הצעד הזה ישלים את את הפיכתו של מכון התקנים הישראלי למיותר.
הם לא פראיירים, חשבתי לעצמי, כשקראתי בעיתון את הדיווח על התכנסות פורום ערי הפריפריה לתמיכה בנוחי דנקנר. הם לא פראיירים, הם עומדים בקו החזית של המגזר הציבורי בישראל. הם לא טירוני תקשורת, הזכרתי לעצמי. הם לא טירונים, ובכל זאת הם חושפים את עצמם למתקפה הכל-כך צפויה לכל מי שמעז לומר: רגע, הההתיחסות השיפוטית לנוחי דנקנר אינה העיקר כרגע.
יתכן שראשי הפריפריה מפחיתים מחומרת מעשיו של דנקנר מעבר לראוי. אולי הם מעדיפים להתעלם מהנזקים שהוא הסב. אבל זה לא העניין הדחוף ביותר עכשיו. העניין הבוער הוא ניהול מיטבי של המשבר. ובניהול כזה, אין מי שמבין יותר מממנהיגי הפריפריה. הם מבינים, משום שהם חיים ממשבר למשבר. הם מבינים משום שהם הראשונים לקלוט כל איתות של מצוקה.
דמיינו לעצמכם אדם היושב כל ערב שנה חדשה עם משפחתו, סוקר את חייו לאחור ומכריז: הפעם, לא יהיה מנוס מצעדים כואבים. איך הייתם אתם מתייחסים לאדם כזה, ומדוע שתתייחסו אחרת לממשלה שזה הפזמון החוזר שלה.
אלה שמותיו של המשרד הממשלתי שנולד כמשרד המסחר והתעשייה, ונשאר כזה עד למהפך הפוליטי של 1977. ב-1977 נהפך עליו שמו והודבקה לו תוספת: משרד התעשייה המסחר והתיירות. בין 1984 ל-2003, הוא חזר למקורות בשינוי קל: משרד התעשייה והמסחר, ובהמשך שוב התרחב למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. עכשיו, בממשלה החדשה, הוא ייקרא משרד הכלכלה והמסחר.
"לכל איש יש שם", אמרה המשוררת הגדולה, השם שנתנו לו אביו ואמו, שם תעודת הזהות שלו, שם זהותו. "לכל איש יש שם", חזרה זלדה והבהירה באופנים שונים, שם שהוא צירוף כל תכונותיו וכל מהלך חייו, השם שהוא מהותו.
הפעם הראשונה, הייתה מתי שהוא בסוף שנות ה-80. הייתי אז סמנכ"ל תכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, והתבקשתי לכתוב חוות דעת על מכירת החברה הממשלתית כימיקלים לישראל לפוטאש הקנדית.
הפנייה אליי נראתה לי מוזרה. יחידת התכנון והכלכלה שניהלתי עסקה בניתוח המגמות במשק, ובמדיניותה הכלכלית של הממשלה. את ניירות העבודה הנוגעים למפעלים ערכו אצלנו בחטיבות הענפיות. התקשרתי לאחד מחבריי בחטיבת הכימיה והמחצבים שהייתה מופקדת על התחום, וביררתי אצלו מה הסיפור. כן, הוא אמר, פנו אלינו ולא המלצנו. איך עשיתם את זה? שאלתי. זה היה בימיו של שר שאינו-מוכן-לקבל-לא. השתררה שתיקה, והבנתי שבמצבים כאלה איש-איש לגורלו.
עידן השוק החופשי 