כותרת ענק  בדף השער של דהמארקר מה-27 לאפריל מביאה מדברי  רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים, "אני מצפה מהציבור לתבוע את הבנקים". אם העניין כה חמור מדוע הממונה בעצמה אינה מפעילה את סמכותה? האם מפני שסמכות הגוף שהיא עומדת בראשו הוגדרה כך שתתאים לעידן הדה-רגולציה, דהינו שתהיה לא-סמכותית? או מפני שהעניין שזכה לכותרת הענקית אינו מצדיק טיפול רגולטורי בכל מקרה?  
 
כך או כך, העליהום על תיאום עמלות הבנקים הוא סיפור ממוחזר. תחקיר ענק אודות התיאום הופיע ב-"7 ימים" מה-27.6.08. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים ב-2004. ובכן, מה קרה? צילי מבנק לאומי תיאמה עמלות עם גילי מבנק דיסקונט? התיאום הישיר מצביע על דבר אחד בלבד: זלזול תהומי של הבנקים בגופי הפיקוח למיניהם. כי כל מה שתיאמו בהמולה הם יכלו לסדר  ביניהם בשקט אלגנטי.  עובדה, הממונה על ההגבלים העסקיים לא מטפלת בבנקים בעצמה, אלא משסה בהם את הציבור לתביעה ייצוגית שאין לה שחר.
 
בתוך גיבוב הטריוויה הזה מתחבאים בכל זאת שני ציטוטים מעניינים. ועדת העמלות של בנק מזרחי-טפחות מסכמת דיון שלה על גובהן: "הוחלט כי כל עוד אין מערכת תמחיר המאפשרת לחשב את העלויות – תוצג רק ההכנסה מהן". מסמך שנתפש בבנק לאומי ובו הבהרה שקיבל מבנק הפועלים מתארת את דרך חישוב העמלות הבאה: "העמלה היא היסטורית שנותרה מן העבר ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד 'לעולם תיקח'".
 
כל מי שעסק אי-פעם בתחשיבים כלכליים בוודאי מחייך לעצמו למקרא השורות האלה. נו, באמת, איך אפשר לחשב עמלה מוגדרת לשירות מוגדר בבנק כשכל פקיד וכל ציוד טכני בבנק עוסקים בו-זמנית במגוון פעולות, וכל עמלה מוטלת על כמה פעולות שנעשו לצורך אותו שירות. במאמר מוסגר, פשוט מפני שקשה להתאפק, אותה מידת דיוק מדעי, ומאותן סיבות, אפשרית בחישוב שכרם של עובדים בארגון גדול ובמיוחד שכר מנהלים בכירים.
 
מדוע, אם כן, חשוב בכל זאת להביא לתשומת לב הציבור את דברי ההבל האלה? בגלל האצטלא המדעית שבהם נעטפו בעשרים השנה האחרונות. מהלך הדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח הממשלתי בכל מקום ולא רק בבנקים – לווה בשטיפת מוח מניפולטיבית ובורה על יתרונות התחרות. זאת, בעוד שרק במקרים נדירים ביותר הוטל פיקוח בישראל על תחומי מסחר שבהם מתקיימת תחרות משוכללת, דהינו תחרות שמקיפה מוכרים רבים וקונים רבים.
 
ניתן להיזכר רק בשתי דוגמאות בולטות לרגולציה רחבה בתולדות המדינה. האחת, תקופת הצנע עם קום המדינה, שבה הפיקוח והקיצוב על כל דבר הונעו על ידי מצב החירום של קליטת עלייה המונית ומחסור במטבע זר. השנייה, תוכנית ייצוב המשק של 1985, שהסתייעה לזמן קצר בפיקוח על מחירים ושכר כדי לבלום באופן כמה שיותר מתואם את הספיראלה האינפלציונית.
 
רוב הזמן הטילו רגולציה רק בתחומים בהם אין תחרות אמיתית – תחומים הנתונים לשליטתם של מוכרים מעטים היכולים להידבר ביניהם בקלי-קלות ובקריצה, כגון הבנקים, מפעלי המזון הגדולים, רשתות השיווק, ומפעילי התחבורה הציבורית. הצדקתה של הרגולציה במקרה זה נובעת מההבנה שלא כל תחרות היא התחרות המיטבית. סוגי תחרות מסוימים (למשל, בין מוכרים מעטים) עלולים לפגוע קשות בצרכן, בגלל החלפת המידע והתיאום הלא-פורמאלי שמתאפשר.
 
מה כל זה אומר לגבי עמלות הבנקים? זה אומר שדי כבר להתקשקש עם סוגי העמלות השונים. גופי הפיקוח, שעד כה נמנעו מכל התערבות, צריכים להיכנס לתחום ולהגדיר עמלת שירות אחידה לכל לקוחות הבנקים. עמלה זו תיקבע לפי קריטריונים שייבחנו כגון היקף חשבון הבנק, מספר הפעולות שמתבצעות בו ושיקולים אחרים.
 
הדיון שלעיל אומר משהו גם לגבי הדה-רגולציה בכלל. הצדקתה התיאורטית של נסיגת הממשלה מכל התערבות – גם בשווקים המתחננים למגע יד-לא-נעלמה – נומקה באי-יכולתם של הגופים המפקחים להגיע לתחשיב נכון. השוק, כך אמרו, יכתיב את המחיר הראוי. והנה, ראינו מה מנגנון השוק מכתיב במקרים רבים. מאידך, גופי הפיקוח של הממשלה אמנם לא מפגינים ביצועים מושלמים בעולם לא-מושלם, אבל כל מי שמכיר את דרך תפקודם יכול לאשר שהם צוברים יידע רב במשך השנים. כן, יידע לא מושלם, כניעה ללחצים לעתים, גישוש באפילה, פשרות – האם זה לא עדיף על המוחלטות של "לעולם תיקח"?

 
הנה הם שלושת העיקרים לדיון שהיה אמור להתקיים לקראת הבחירות ולא התקיים – בחירות, אתם יודעים, זה לא רציני – אבל עכשיו הוא חייב להתקיים, אלא אם כן, היעלה על הדעת? הקמת קואליציה או ישיבה באופוזיציה הן לא רציניות.

האם הממשלה אחראית לתעסוקה? 

שיעור האבטלה במשק הישראלי ירד לפחות מ-6% בנובמבר 2008. זה הישג מרשים, אך זה גם הישג זמני. בארה"ב, שיעור האבטלה שעמד על כ-5% עוד בראשית 2008 מתקרב ל-8% לאחר מספר חודשי פיטורים המוניים. בסין, נזרקו מעבודתם בחודשים האחרונים עשרות מיליוני אנשים. סביר להאמין שההתפתחות הזו תגיע בקרוב אלינו, ותחזיר את המשק הישראלי למגמה ארוכת הטווח שלו. בתשע מאחת-עשרה השנים 2008-1998 נע שיעור האבטלה בישראל בין 8% ל-10% ויותר.

מה עושים עכשיו כשהאבטלה אופפת מכל הצדדים? הכלכלה הפוליטית מציעה שתי תפישות מנוגדות.

האחת, התפישה הליברלית, מבוטאת אצלנו באופן הכי גלוי על ידי בנימין נתניהו. תמציתה היא: תנו לכוחות השוק לתקן. אל לממשלה להתערב במה שייעשה ממילא באופן טבעי. השוק יוביל עסקים רעים אל חיסולם, ובמקומם תצמח כלכלה בריאה. ומה תפקיד הממשלה? היא יכולה להחיש את ההבראה על ידי הורדת מסים, ובעצם, על ידי המשך יציאתה מהמשק.

השנייה, התפישה הסוציאל-דמוקרטית, שלא מאומצת אצלנו על ידי אף לא אחת מהמפלגות המשמעותיות. תמציתה, מחויבות לתעסוקה מלאה. וכמסורתה הפרגמאטית של הסוציאל-דמוקרטיה, הגדרת "תעסוקה מלאה" מותאמת לנסיבות. בשנות הצמיחה שלאחר מלחמת העולם השנייה, סומן הקו המפריד בין אבטלה לתעסוקה בשיעור בלתי מועסקים של 4% מכוח העבודה. בשנות ה-70, הוזז הקו לשיעור ה-6%. כעת, בראשיתו של משבר עולמי שממדיו והתפתחותו לא ידועים, הקו אולי יעבור ל-7% או ל-8%.

7% ויותר הוא שיעור אבטלה מכאיב. אך אזכורו המפורש במצע הבחירות, במשא ומתן קואליציוני ובכל דיון אחר משדר רצינות ואמינות. כן, אנחנו לא יכולים להתחייב לשיעור אבטלה נמוך יותר, בינתיים, היעד הזה אומר. אבל בכל ממשלה שנשב, ובכל כוחנו הפרלמנטרי, נדאג שיעד האבטלה לא יטפס אל מעבר לשיעור הבעייתי הזה. איך? על ידי אמצעים ישירים לעידוד התעסוקה כגון אלה שהפעיל בזמנו יצחק רבין בראשית שנות ה-90. אמצעים שהצליחו להנחית את שיעור האבטלה במשק הישראלי לפחות מ-7% ב-1995 ו-1996. זאת, למרות קליטת כ-750 אלף עולים חדשים בשנים 1996-1990.

האם הממשלה אחראית לצמיחה?       

שאלה זו מקדימה את שאלת התעסוקה מבחינת סדר הפעולות, אך לא מבחינת חשיבותה החברתית והפוליטית. הכלכלה הפוליטית מנפקת לה שתי תשובות מנוגדות.

האחת, התשובה הליברלית, מנוסחת אצלנו בחדות רק על ידי בנימין נתניהו. לא, הממשלה לא אחראית. המרב שהיא יכולה לעשות הוא לצאת מהמשק. אם היא תגבה פחות מסים, יישאר יותר לצריכת הציבור הרחב ולחסכונותיו, לרווחי היזמים ולהשקעותיהם, ובכלל ליזמה הפרטית. התשובה, אם כן, היא המשך רפורמת המס: עוד הפחתה במס ההכנסה על יחידים, ועוד הקלה במס החברות. זרם הפעילות המוגבר שיבוא בעקבות הרפורמה יטפטף בעקביות מפסגת יזמי הכלכלה למטה אל העם.

השנייה, התשובה הסוציאל-דמוקרטית, מיוצגת אצלנו חלקית על ידי העבודה. כן, הממשלה אחראית. ביכולתה להניע צמיחה על ידי הרחבת הוצאותיה. איזה הוצאות כדאי להרחיב? בכמה יגדל הגירעון התקציבי בעקבות ההרחבה? האם הגדלת גירעון כזו לא תסכן את היציבות? ואולי, במקומה, כדאי להטיל מס נוסף על העשירים ביותר? אלה שאלות טובות שעליהן אף לא מפלגה אחת עוד לא ענתה ברצינות.

האם הממשלה אחראית לחילוץ חברות בקשיים?    

איזה חברות? זו כבר שאלה חשובה. יש להבחין בין מפעלי תעשייה ועסקים קטנים שנפלו על-לא-עוול-בכפם לקונצרנים הגדולים שנטלו הלוואות חסרות אחריות במיליארדי דולרים ולבנקים שאולי ייקלעו לבעיות בגלל תלות בלתי נמנעת בגופים בינלאומיים שכשלו. הכלכלה הפוליטית מספקת שתי תשובות מנוגדות לסוגיית החילוץ.

התשובה הליברלית הטהורה אומרת: שיפלו. הם פשעו בהמצאת כללי משחק בלתי מתקבלים על הדעת. ואבי-אבות-החטאת, הם מפסידים, סימן לכך שהם לא יעילים ודינם להתחסל.

התשובה הסוציאל-דמוקרטית הטהורה אומרת: הם חטאו אבל העובדים שלהם ואזרחי המדינה שהפקידו אצלם את כספם לא חטאו. למען העובדים, הממשלה תחלץ את המפעלים שיכולים להמשיך לתפקד אם יקבלו סיוע. למען החוסכים הקטנים, הממשלה תחלץ את הבנקים, קופות הגמל וקרנות הפנסיה. זאת, בתנאי שכל שקל של הממשלה שיוזרם יקנה למשלם המסים בעלות על נכסים ממשיים.

בפועל, לא יושמה במדינות המתועשות, בינתיים, גישה ליברלית או גישה סוציאל-דמוקרטית נקייה. את הגישה הליברלית הטהורה ממשלות אינן מעזות לאמץ. במקומה, עד כה, הופעלו שיטות של הזרמת כספים ללא אבחנה, דוגמת הסיוע שניתן בארה"ב לכמה ענקי וול-סטריט שקרסו. אף אצלנו, נתניהו שנשאל על מחנק האשראי במשק אמר ש"יפעיל לחץ על הבנקים" ושיחזיר מחדש מידה מסוימת של רגולציה פיננסית (שני ראיונות ב-TheMarker, מירב ארלוזורוב וגיא רולניק, 28.1.09 ו-1.2.09). סתם, ולא פירש יותר מזה.

ניסוח גלוי למה שיקרה לאחר הזרמת טריליוני דולרים מכספי הציבור לגופים שונים במדינות המתועשות נמצא אצל שני אנשי אקדמיה בכירים, סטיגליץ וקרוגמן, הכותבים בעיתונות האמריקנית. שניהם לא חוששים לנקוב במילה הגסה "הלאמה". הממשלות עדיין מחפשות ביטוי יותר נוח. אולי ד
ה-פרייבטיזציה על משקל דה-רגולציה. זה נשמע ממש כהמשך ישיר של הרפורמציה הליברלית.

קבלו אותה! "לאחר יותר משלושה עשורים בשממה, המדיניות הקיינסיאנית חוזרת". כך מדווח "האקונומיסט", שבועון הכלכלה הבריטי הנודע, בגיליונו מה-16 לפברואר 2008. ובעצם, אם לדייק יותר,  "האקונומיסט" אומר שהמחלוקת סביב התיאוריה הקיינסיאנית חוזרת.

זה לא שכולם עכשיו נשבעים בשמו של קיינס, אבל, לפחות, כבר לא מתעלמים מקיומו. תורתו של קיינס, האומרת כי ניתן לחלץ משקים משפל בעזרת הרחבת תקציב הממשלה, הופיעה לראשונה, בניסוחה המוכר היום, בספרו מ-1936 "התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף". היא ידעה יותר מ-30 שנות פריחה, יובשה במשך יותר משלושה עשורים, והנה היא שוב חוזרת. האם זה מין חוק בכלכלה, שכל שלושים שנה מחליפים את הראש?

הקמבק הגיע פתאום דווקא מצד ממשלו הרפובליקני של בוש, שהקצה חבילת תמיכה בהיקף של 185 מיליארד דולר למשק האמריקני. 152 מיליארד (כ-1% מהתמ"ג) יוצאו בשנת 2008.

מפתיע? הנה חיבוק ממסדי מפתיע יותר. הוא בא מזרועות קרן המטבע הבינלאומית, נציגתה הבלתי נלאית של התיאוריה הקלאסית בכלכלה, הגורסת כמה שפחות התערבות ממשלתית. כעת, הקרן מטיפה לרופף את חגורת ההוצאה אם ההאטה העולמית תימשך ותחמיר. מנכ"ל הקרן, דומיניק שטראוס-קאהן, יצא בקריאה ברוח זו, בפברואר, במפגש שרי ה-G-7 בטוקיו. שטראוס-קאהן טוען שמדיניות מוניטארית (כלומר, הנמכת רבית והגדלת כמות הכסף) לא תועיל הרבה בהאטה הנוכחית. הוא גם מוסיף, שתקציבן המאוזן למופת של מדינות רבות בימים אלה מאפשר הגדלת הוצאה ללא חשש.

ההכרזה הלגמרי בלתי צפויה מפיו של בכיר בקרן המטבע מעוררת תגובות לכאן ולכאן. וכרגיל, "האקונומיסט" עושה את מלאכתו, ומראה כיצד המדינות המתועשות החשובות עברו מגירעונות ניכרים ב-1990 לכמעט איזון ב-2007. בגוש האירו, למשל, שיעור הגירעון המעודכן עומד על כ-0.7% מתמ"ג.

"האקונומיסט" גם פורש את קשת הדעות. מצד אחד, אלה שמנפנפים בחבילות הוצאה ממשלתית שבוזבזו לשווא. ומצד שני, אלה שעומדים על דעתם שחבילות כאלה יכולות להועיל באופן ביצוע נכון ובעיתוי נכון.

תודו, ההדגשה על אופי החבילה ועיתויה היא גאונות רטורית. כי הוא אומרת: תלוי איך, תלוי מתי, תלוי למה  וכמה. נשמע מאד הגיוני כמרשם לכל בעיה אנושית. ושפל כלכלי הוא קודם כל בעיה אנושית.

ועל כן, ניתוחים כמו אלה ש"האקונומיסט" מצטט, חביבים על כמה מהכלכלנים ומעלים חיוך סלחני על שפתי האחרים. נו, אז מה, חבילת התקצוב היפנית הענקית של שנות ה-90 לא שלפה את יפן מהבור? טוב, יש מי שאומר שהיא הופעלה למקוטעין ולכן לא הייתה לה השפעה. מנגד, הדחיפה התקציבית של 2001 בארה"ב מאד הצליחה? כי היא התאימה למקומה ולזמנה. אפשר לשכפל את המידע ממאות מקרים דומים, כפי שמאות מחקרים כבר עשו. אפשר לקשר בין המשתנים בעזרת מודלים כמותיים מתוחכמים. ובסוף, מה? הכל תלוי. למדנו משהו שלא ידענו קודם?

קיינס, שכתב את ספרו טרם המהפיכה המתמטית והסטטיסטית בכלכלה, הבין בחושיו את מגבלת ההוכחה הכמותית, בתחום שאינו נתון לניסוי מעבדתי מבוקר. כלי השכנוע שלו היו הטיעון המסאי החד וההומור. זאת, כרוצה לומר לקוראיו: תבחרו אתם, מאמינים לי או לא?

וכך, בפרוזה יפה להפליא, הוא מנסה לשכנע את קוראיו שיצירת גירעון בתקציב הממשלה בעת שפל, והפניית הכסף אף לייעודים הכי לא יצרניים שאפשר לדמיין, תוביל את המשק להתאוששות. כי אם העובדים והציוד ממילא מובטלים, החזרתם למעגל של ייצור-הכנסה-הוצאה תניע את הגלגל, וזה מה שהכי חשוב במצבים כאלה.

קיינס אף פעם לא מתנסח ביובשנות, כפי שתראו עוד שתי מלים מכאן: "בניית פירמידות, רעידות אדמה, אפילו מלחמות, עשויות לתרום להגדלת העושר הלאומי, אם דבקותם של המדינאים שלנו בעקרונות הכלכלה הקלאסית עומדת בדרכו של משהו טוב יותר" (Keynes p. 129). או, בנוסח דומה: "מצרים העתיקה הייתה בת מזל כפליים….בכך ששלטה בשתי פעילויות: בניית פירמידות והחיפוש אחר מתכות יקרות, שפירותיהן, כיוון שלא שימשו לצריכה, לא הפכו למיותרים בהיותם בעודף. ימי הביניים הצטיינו בבניית קתדראלות וזמירת קינות. שתי פירמידות, שתי מיסות למתים, טובות פי שתיים מאחת; אך לא כן שני פסי רכבת מלונדון ליורק"  (Keynes p.131). רוצה לומר, דווקא הפעילויות הבלתי נחוצות, שלא נתונות לסד של חשבונאות ציבורית קטנונית, הן שמביאות את הישועה למשקים תקועים.

סגנונו של קיינס, שבתקופת חייו פתח בפניו את כל הדלתות היה בעוכרי התקבלותו בעשורים האחרונים. כלכלת העידן שמראשית שנות ה-70 ועד עכשיו, נשלטת על ידי טיעון מובנה  שאינו אינטואיטיבי. ביסודה, מונח פיתוח מתמטי שיטתי שלכאורה נותן תשובות חד-משמעיות; למרות שכל מי שלומד את המודלים לעומקם מבין שהשאלה-שאין-לה תשובה פשוט מוסטת להנחות הבסיס. הנחת המוצא היא שנבחרת בשרירותיות, ואפשר היה גם לבחור הנחה אחרת.

העברת הדגש מהביטוי המילולי לפורמליסטיקה מתמטית תרמה לסדר בדיון הכלכלי. עם זאת, היא דיכאה כל מחשבה שלא הולכת בתלם, וניתקה את הכלכלה משאר מדעי הרוח והחברה. אין סימפטום יותר נאמן לנזק שעודף המודליסטיות גרם, מהיעדרו המוחלט של ההומור בכתיבה הכלכלית של השנים האחרונות.

חזרתו של קיינס לזירה מסמנת עידן חדש בכלכלה. תם עידן של שלושים שנות הסכמה כבדת ראש. מהפתח מגיח הספק. המחלוקת חוזרת. ההומור חוזר.

ספרו האחרון של קורט וונגוט, שיצא לאור ב-2005, הוא ספר של אדם בערוב ימיו. וונגוט, שנפטר באפריל השנה, היה בעת כתיבתו כבן 82.

כותב ידוע ומבוסס בגיל מתקדם יכול להרשות לעצמו לא לעשות חשבון לאף אחד. וזה מה שכובש לב בספר הזה. וונגוט אוהב את מי שהוא אוהב – ילדיו, נכדיו, הוריו, משפחתו המורחבת וחבריו. ובאותה מידה, הוא מתעב את מי שהוא מתעב – הממשל והמגזר העסקי, בדמותם כיום, במדינה שבה נולד וחי כל חייו – ארה"ב.

הצורך שלו להרגיז ולעורר מהומות בולט כבר מהכותרת אדם ללא ארץ (A Man Without A Country, Random House, 2007). ואם הכותרת הזו לכשעצמה עוד לא מספיקה, הרי הפרשנות מובאת בהמשך. לאחר קטע זועם על מעורבות ארה"ב בעיראק, וונגוט מסכם: "כך, אני אדם ללא ארץ חוץ מהספרנים ועיתון היוצא בשיקאגו ונקרא בזמנים אלה". הספרנים והעיתון הם מעוזי החופש האינטלקטואלי האחרונים בעיניו.

וונגוט מבהיר כבר מההתחלה מהיכן הוא בא: אמריקה של האגמים הגדולים. זהו איזור בצפון המדינה, בחלקה הפנימי. איזור של תעשייה כבדה, ושכירים חברי איגודים מקצועיים. או, כהגדרתו העצמית הלא-אופנתית והבוטה, וונגוט כשכניו  לילדות ומשפחתו הוא סוציאליסט. תודעתו של וונגוט עוצבה בשפל הגדול של שנות ה-30, בו נפגעה פרנסת אביו שהיה צייר וארכיטקט; ובמלחמת העולם השנייה בה, כחייל בחזית האירופית, חווה אירועים קשים.

עם רקע כזה, אין פלא שוונגוט שונא את ארה"ב כפי שהיא מצטיירת עכשיו. הוא כועס על הפלישה האמריקאית לעיראק, ולועג  לאינדוקטרינציה שקדמה לה. ובמיוחד, הוא אינו יכול לשאת את הקלישאות המופרחות בכל דיון כלכלי. כדי להמחיש רק קצת מסגנונו המשתלח, הנה כמה משפטים מתוך רצף שנכתב בטורים גבוהים:     

"מיליונים שמוקדשים לבריאות הציבור הם מעלי אינפלציה.
זה נכון.
מיליארדים שמוקדשים לרכישת נשק הם מורידי אינפלציה.
זה נכון…..

"יש להרשות לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות לעשות: לשחד, להרוס את הסביבה, רק קצת, לקבע מחירים, לדפוק צרכנים מטומטמים, לעצור את התחרות, ולשדוד את משרד האוצר כשהן פושטות רגל.
זה נכון.
זו יזמה חופשית.
וזה נכון…..

"השוק החופשי הוא שיטה אוטומטית של צדק.
זה נכון.
אני צוחק".

בקטע אחר וונגוט מביע את דעתו על בוש ואנשיו, שהוא מכנה "השכבה העליונה של סטודנטים על ציון 70", ובעלי אישיות פסיכופטיות או PPs – "המינוח הרפואי לאנשים פיקחים, ייצוגיים שאין להם מצפון". ולאחר שהוא מפרט יותר מהי פסיכופטיה, הוא ממשיך "ואיזה תסמונת מתארת טוב יותר מנהלים כה רבים באנרון, וורלדקום ועוד ועוד, שהעשירו את עצמם בזמן שהרסו את עובדיהם, את משקיעיהם, ואת הארץ שלהם".

אלה מילותיו של קורט וונגוט הזועם. קורט וונגוט זועם? מה הוא מבין כלכלה? הוא לא מבין הרבה. הוא מחוץ לתחום. רגע, זה יתרונו הגדול. הוא שואל שאלות תם. זאת, בניגוד לכלכלנים מקצועיים לא מעטים, שגם כשהם מבינים די מעט, מעמידים פנים שיש להם תזה שלמה וסגורה.

כלכלנים רבים יודו, למשל, שלא צריך לאפשר לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות. צריך לפקח עליהן, כי התחרות במציאות אינה כמו במודל הכלכלי הבסיסי – היא כמעט אף פעם אינה משוכללת.  ואם כך, ממשל מתוקן חייב למנוע את השתלטות הגדולים והחזקים, שלא תמיד רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם. חלילה וחס, לא משום שהם רעים. הלוואי שהעולם היה כה נאיבי ופשוט. אלא משום שיש להם בעלי מניות, שגם הם רחומים וחנונים אלא ואלא….

זו המציאות הכלכלית, שמתיישבת גם עם התיאוריה בגלגוליה היותר מורכבים. אבל ברטוריקה הפוליטית והתקשורתית השגורה, כל התערבות ממשלתית ישר נקטלת: מה הם יודעים הפקידים? דברו איתם. הישרים והמנוסים שביניהם יודו שהם יודעים מעט מאד. הידיים שלהם רועדות לא פעם. אבל הם כן יודעים שגם השוק אינו חכם כזה, והדרך היחידה להתמודד עם אי-מושלמותו היא גישוש זהיר בחושך.

על כן, ואם כך,  גם הזעם של קורט וונגוט – זעם של ילד שלא מבין וצורח מרוב תסכול – הוא תשומה חשובה לדיון בכלכלה. הוא בא מהבטן. הוא חודר לבטן. ומה תחושת בטן ומה רגשות, פחות טובים מיידע דל וחלקי.