במריל לינץ' נשים מבטחנו

2 תשובות

 
בנק ההשקעות האמריקאי הנודע, מריל לינץ', דיווח לאחרונה על מחיקת נכסים בשווי 5 מיליארד דולר. זאת, בעיקר, עקב הפסדיו בניירות ערך מגובי משכנתאות והלוואות ממונפות. (TheMarker 7.10.07) . מריל לינץ'? מחיקת ערך? מיד פוטרו שני מנהלי חטיבות. צמרת החברה, מיותר לומר, לא ידעה דבר על מעשיהם הכושלים.

הדיווח הזה הזכיר לי עוד פרק נפלא בספרו של גלבריית על משבר 1929.  (The Great Crash, 1929)
בפרק, שכותרתו "בגולדמן סאקס נשים מבטחנו", גלבריית מפרט כמה מעלילותיהם של בנקי ההשקעות בשנות ה-20 של המאה שעברה. גולדמן סאקס הוא אחיו תאומו של מריל לינץ' בחשיבותו ומכובדותו. תחושת ה"היינו כאן" התעוררה אצלי. מיותר לחזור על כל הסיפור שתופש 23 עמודים. את תמצית טעמו ניתן לקבל משורות הסיום:

"שנים מאוחר יותר, מוקדם בבוקר אפור בוושינגטון, התקיים הדו-שיח הבא בפני וועדה של הסנאט האמריקאי.

סנאטור גוזנס: האם גולדמן סאקס ושות' מנהלת את חברת הסחר גולדמן סאקס?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: והיא מכרה את מניותיה לציבור?

מר סאקס: חלק מהן. הפירמה, באופן מקורי, השקיעה ב-10% מההנפקה, בסכום של 10 מיליון דולר.

סנאטור גוזנס: ושאר ה-90% נמכרו לציבור?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: באיזה מחיר?

מר סאקס: 104. זו המניה הישנה…המניה פוצלה לשניים.

סנאטור גוזנס: ומה מחיר המניה כעת?

מר סאקס: בערך 1.75."

***

מה קרה במשך יותר מ-70 השנה שחלפו? סיבוב שלם, 360 מעלות. בעקבות קריסת 1929, הוקמה במגזר הפיננסי האמריקאי מערכת בקרה אדירה. כל העולם המערבי אימץ אותה. עברו כמה עשרות שנים, הטראומה התפוגגה, ובראשית שנות ה-80 החלו מחדש לרופף את המוסרות. וכמובן, שלא סתם, אלא בחסות תפישה שלמה שאחד מכינוייה הוא "הקונסנסוס הוושינגטוני". הקונסנסוס בין הממשל לעסקים ואקדמיה מטיף לכלכלה הכי חופשית שאפשר. ולמי שעוד לא מבין, כמה מילות קוד לרענון הזיכרון: פרייבטיזציה, ליברליזציה, דה-רגולציה, גלובליזציה.

הפרק שבו אנו עוסקים כעת שייך לדה-רגולציה – הסרת הבקרה, התקינה וההשגחה הממשלתית. זאת, בחסות ההשקפה האומרת כי יותר מדי התערבות ממשלה שמה מקלות בגלגלי העסקים. ללא בקרה, הם כמובן תמיד מצליחים, והצלחתם מעשירה ומאשירה את כו-לם.

גם, הפעם, רוח הדברים האמריקאית חלחלה לכל העולם המערבי, ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי מנוסחת בהשראתה. ישראל לא פיגרה הרבה, ופתחה בדה-רגולציה שלה בסוף שנות ה-80. האינפלציה שקדמה, ותוכנית ייצוב המשק הכואבת של 1985, יצרו הזדמנות נוחה להחדרת כלכלה אחרת. מסוף שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90,  ישראל נפתחה לתנועות כספים פנימה והחוצה. הדה-רגולציה היא אחד מאבריו של מהלך זה. אין כל טעם בפתיחת גבולות פורמאלית, אם עודף ביורוקרטיה מנטרל אותה.

עד כאן, המנון לחירות. ומה אם ברקע מתפתח משבר פיננסי עולמי? בנק ישראל דיווח לאחרונה על גידול אשראי למגזר העסקי, בשיעור שנתי של 21%, במחצית הראשונה של 2007. זאת, כששיעור צמיחת התוצר העסקי היה רק 8%. לשון ההודעה יבשה, אך הרחבתה ב-TheMarker מבהירה את כוונת מנסחיה. "בנק ישראל רואה בהגדלת האשראי במשק תופעה חיובית, שכן היא מראה שהמשק חי בועט וצומח. אבל בנק ישראל חושש כי לקיחת אשראי מעבר לגבול, למשל באמצעות הנפקת אג"ח זבל, תביא בסופו של דבר לתופעות שליליות, בשל חוסר יכולת לפרוע את החובות. הנפגעים יהיו בדרך כלל נותני האשראי – בנקים, חברות ביטוח, גופים פיננסיים אחרים, וגם האזרח הקטן".

בנק ישראל במיטבו כפרשן-על. נותר רק לקוות כי בקרוב ישוב לתפקידו הפחות זוהר, ויחד עם הממשלה יוביל מהלך של דה-דה-רגולציה. החזרת בקרה מסוימת על כסף שנכנס ויוצא מהמדינה. מעקב אחר מי לווה, מי מלווה, באיזה תנאים, ולשם מה. כי אחרת, בוקר אפור אחד, או אולי דווקא בוקר ירושלמי בהיר, יתקיים הדו-שיח הבא בין יו"ר ועדה ציבורית לאיש פיננסים בכיר. נא לחזור לתחילת המאמר.

תקציב הממשלה, לחץ חברתי, גלובליזציה

7 תשובות

 
פרויקט מעניין של לחץ חברתי בודק את תקציב הממשלה, וטוען כי מעצביו מתאמצים לכווץ אותו כמה שיותר. זאת, בעזרת הטיית צפי הצמיחה של האוצר כלפי מטה, כך שתחזית ההכנסות המושתתת עליו תרד בעקבותיו. הוצאות התקציב נגזרות במידה רבה מהכנסותיו, כי משתדלים שהתקציב יהיה פחות או יותר מאוזן. ולכן, תחזית הצמיחה המתונה מכווצת את הוצאות הממשלה.

הוצאות התקציב, כך לחץ חברתי אומרים, לא מוגבלות רק בדרך זו. גידולן נבלם בגבול של 1.7% לשנה גם על סמך החלטת ממשלה. ומי הסמכות המקצועית שאותה כל כך מתאמצים לרצות? סטנדרד אנד פור'ס ושאר חברות דירוג האשראי הבינלאומיות – גופים אינטרסנטיים ולא תמיד אמינים.

עד כאן, טענות לחץ חברתי. ניתן עוד לחזקן ולומר, כי בניגוד לרושם העולה ממנטרות חברות הדירוג, אין בתיאוריה הכלכלית שום מספר קסם תקציבי. ישנה מסגרת מוסכמת למדינות המתועשות – אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי, ותאומה – הקונסנסוס הוושינגטוני.  מסגרת מקובלת ניתן לפעמים להגמיש, ואם התוצאות המתקבלות טובות, גם הגופים הבינלאומיים ישתכנעו. עם כל זאת, צריך לזכור: בעידן גלובליזציה מסוכן להתפרע מדי או לבעוט חזק מדי במוסכמות, מהנימוקים הבאים:

צמיחה וגלובליזציה
 
בשנים 2006-2004, תחזית הצמיחה של האוצר אכן נמוכה בהרבה מזו שבפועל נמדדה, כפי שניתן לראות באתר לחץ חברתי. סביר להאמין שכך יהיה גם ב-2007. אך בשנים אחרות הכיוון הוא הפוך. בשנת 2001 התמ"ג נסוג ב-0.6%, וב-2002 ב-0.9%. תחזית האוצר נקבה מראש בגידול של 4.5% בשנה הראשונה, ו-2% בשנייה.

איך זה שייך לעניין? משק פתוח בעידן גלובליזציה הוא משק תנודתי. נסיגת התוצר הקודמת היחידה בישראל התרחשה ב-1953. כך שנפילת 2001 ו-2002 אינה מהאירועים השגרתיים. גם לא זינוק הצמיחה (סוג של תיקון סטטיסטי) שבא אחריה. שניהם, סימניו של עידן כלכלי חדש. ידיעת עובדה זו מחייבת את האוצר ל"החליק" את תחזיותיו על פני השנים. כי מהן נגזרות הכנסות התקציב והוצאותיו. את ההוצאות, אסור לנדנד כי חייבים להצמידן פחות או יותר לגידול האוכלוסייה.

מכאן, הסטייה הניכרת לפעמים בין תחזית הצמיחה למימושה. לא אופתע, אם כבר ב-2008 שוב המגמה תתהפך. האוצר צופה צמיחה של כ-4%. אבל לאור המשבר במגזר הפיננסי העולמי, שמתבטא כבר בנתוני הרבע השלישי של 2007, כל מספר שיוצג עכשיו כתחזית צמיחה ל-2008 עשוי להיות הזוכה בעוד שנה.

סטנדרד אנד פור'ס וגלובליזציה
 
כוחן של סטנדרד אנד פור'ס ושאר חברות דירוג האשראי אינו נובע מכנותן, רצינותן המקצועית או מידת הבנתן בסיפור הישראלי. כוחן נשען על גורמים אינטרסנטיים כמותן שמעוניינים בהשלטת הדירוג שלהן – עמיתיהן במגזר הפיננסי הבינלאומי. מה שאומר, שאם ישראל תיקלע אי-פעם לקושי במימון הוצאותיה השוטפות, כדאי לה שסטנדרד אנד פור'ס וחבורתה יהיו מרוצות מהפרופילים הכלכליים שלה. אחרת, תיאלץ לשלם יותר תמורת כל הלוואה, אם בכלל תצליח לקבל אותה. זה אינו המצב כרגע, אך בעידן גלובליזציה הכל יכול להתהפך מהר, כפי שכבר מתחילים לראות עכשיו.

עצמאות וגלובליזציה      
 
כל זה ממחיש את מה שכבר הפך לקלישאה: ככל שפתיחותו של משק רבה יותר, כך עצמאותו מעטה יותר. משק מאד פתוח – והמשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם – לא יכול להרשות לעצמו לבחור את דרכו בשום תחום. לא בתקציב, ולמרבה הצער, גם לא בביטחון או במדיניות.

מה הפיתרון? לבחון מחדש את גבולות הפתיחות. האם כל פתח ביבוא הוא הכרחי, ומניב תוצאה טובה. האם כל חופש בהכנסת כספים למדינה, והוצאתם ממנה, תורם ליציבות ולאיכות חייהם של רוב תושביה. זו הדרך האמיתית להחזרת העצמאות התקציבית של ישראל. ובינתיים, קצת שיפור בתקציב יושג בעזרת לחץ פה ולחץ שם,  וחינוך הציבור לראש פתוח וביקורתי, כפי שלחץ חברתי מציעים.

מלון ביוון. עוד זווית לגלובליזציה פיננסית

7 תשובות

מלון ביוון. מאתיים קילומטר צפונית לאתונה. חדר די מרווח ונקי. 5 כוכבים, אולי בגלל הספא והמרחצאות הצמודים. כי מבחינת הפרטים הקטנים, הרושם דל. המגבות קטנות וישנות, אין ממחטות נייר, אין כובע רחצה, אין אפילו קומקום להכנת קפה עצמית. מישהו בהנהלה מתאמץ לסחוט עוד כמה אירו ליום מכל חדר, על ידי קימוץ בהוצאות ודחיפת האורחים לשירותים שגובים תשלום מחוץ לחבילה.

לא, אני לא מתכוונת לקטר – באנו לטייל, בקושי היינו בחדר – אני רק רוצה למצות כמה רשמים כלכליים. כמו, למשל, הרכב האורחים במלון. די הרבה יוונים קשישים, כנראה מגיעים באופן קבוע למרחצאות. רוב מכריע של גרמנים בקבוצות, מאסה נכבדה של צרפתים. והשאר, בודדים מפה ומשם. בולט לעין היעדרם של אמריקאים – תיירנים מקצועיים, אוהבי יוון ואירופה ידועים. אבל גם דולריסטים, דולר שהולך ומאבד מערכו כלפי האירו. מה שמביא אותנו למטבעות לאומיים וגלובליזציה פיננסית.

יוון היא אחת מ-13 מדינות האירו מאז ראשית 2001. זה אומר שאין לה מטבע משלה. אם, למשל, בתהליך מתמשך, שכר העבודה ביוון עולה, כושר התחרות הבינלאומי שלה נשחק. בעבר, כאשר היה לה מטבע משלה, פעלו במצב הזה כוחות שהביאו לפיחותו, משמע, לקביעת יחס המרה חדש בין הדרכמה לאירו ולמטבעות האחרים. פחות אירו, פחות דולר עבור כל דרכמה, פירושו שתעריף המלון או השמן זית שזינק בדרכמות, עדיין לא קפץ כל כך במונחי דולר ואירו. מנגנון התאמה זה עכשיו מושבת.

אילו יוון הייתה חברה דומיננטית באירו, תהפוכות היבוא והייצוא שלה היו משפיעות חזק על מעמדו. אבל, יוון היא אחת מאותן מדינות נגררות. הטון באירו ניתן בעיקר על ידי גרמניה, ובמידה מסוימת גם על ידי צרפת. זה משליך על יכולתו של מלון יווני לספק כובע רחצה לאורחים, וגם על יכולתם של תושבי אירופה מחוץ לאירו, או אפילו תושבי מדינות האירו הפחות קובעות להתארח ביוון. ומכאן, הנוכחות השלטת של הגרמנים והצרפתים.

האירו, למרות שהוא מטבע כל-אירופי, במהותו הוא הכי הרבה גרמני. גרמניה, ככלכלה החזקה ביותר באיחוד, היא המשפיעה הגדולה על ערכו. גם תפישת העולם שבבסיסו גרמנית בעיקרה. כל ניהולו מושרה על ידי הטראומה של שתי מלחמות העולם – השאיפה לשילוב כלכלי אירופי כחסם בפני מלחמה, והמשמעת הפיננסית המופלגת כחסם בפני היפר-אינפלציה. צרפת, כשנייה בחשיבותה לגרמניה באיחוד, גם היא מטביעה על האירו את חותמה. כך, שהתכתשויות גרמניה-צרפת על האירו וסביבו הן מעשה של יומיום. שאר מדינות האיחוד הרבה פחות נשמעות.

זה, בסופו של דבר אומר, שהאירו תפור למידותיהם של הגרמנים ושל הצרפתים. הם מכוונים אותו כך ששכר העבודה אצלם יפיק ממנו את המרב – אם בעסקותיהם בחוץ או ברכישותיהם המקומיות. עובדה, ביוון, חברת גוש האירו, רוב האורחים הם גרמנים וצרפתים. בתורכיה, השומרת על מטבע משלה ולכן על גמישות רבה יותר במחירים הנקובים במטבע זר, מגוון הלאומים המתארחים גדול הרבה יותר.

למה כל זה חשוב? כי סוגיית המטבע היא שאלה עיקרית ובלתי פתורה בניהול המקרו-כלכלי של ישראל. שקל בעולם של מטבעות רב-לאומיים – זו בעיה. הצטרפות כמדינה חלשה וקטנה לגוש מטבע – גם זו בעיה. ולא שמישהו מגוש האירו או הדולר מייחל להצטרפותנו. הפיתרון, בעיני, הוא שמירה על מטבע לאומי תוך קיום התנאים המתחייבים. ובקצרה, פחות פתיחות לתנועות הון וליבוא, שמקטינה את השליטה במטבע הלאומי. על כך במאמר נפרד.

אבל, בינתיים, בואו שוב נחזור ליוון. היא בחרה להיות חברה זוטרה באיחוד האירופי ובאירו, כפי שישראל תהיה (ולא בקרוב) אם חלומם של כמה כלכלנים אצלנו יתגשם. יוון מאבדת בהדרגה את מעמדה התחרותי. רוב תיירי הנופש הלא-עשירים מעדיפים כבר היום את תורכיה. מה יוון מקבלת בתמורה? תנופת פיתוח אדירה בכבישים, שעל פי השילוט בצד כנראה נתמכת על ידי האיחוד האירופי.

החברות באיחוד מוסיפה ליוון אמצעים, אך מצמצמת את חופש הבחירה התקציבי הפנימי שלה. לאיחוד, תנאי תקציב מחמירים שהוא מחיל על חברותיו. זה אולי אחד הגורמים לצמצום הסבסוד החקלאי. או, לפחות, על פי התרשמות מביקור קודם שלי בפלפונז, המון שלטים על מכירת נדל"ן בלב מטעי הזיתים הקסומים. עיירות שלמות שכל רחובן הראשי הוא סוכנות נדל"ן אחת גדולה.

כבישי אורך נוחים, ניוון החקלאות, ייקור התיירות העממית – לאן זה מוביל? להפיכת יוון לבית הקיט של עשירי אירופה. זה טוב? זה רע? זו הגלובליזציה.

שתהיה לנו שנה של חשיבה בהירה

6 תשובות

 
שנה טובה. מה זה אומר שנה טובה בכלכלה? צמיחה מהירה? כבר שנה רביעית שהמשק צומח בקצב שנתי ניכר – כ-5% ב-2004-2002, ועוד קרוב ל-7% במחצית הראשונה של 2007. האבטלה מתכווצת, השכר עולה, הכל כאילו נהדר. וההרגשה של כולם? ככה-ככה.

העיתונות ושאר אמצעי התקשורת מוצפים במידע. כל פרט בהודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על התוצר נסקר. לכאורה, הכל מובא לפני הציבור, חוץ מהתלבטות אחת קטנה במקצוע הכלכלה: מה זו בכלל צמיחה.

האם קצב הצמיחה המייצג הוא ממוצע ארבע השנים האחרונות, או ממוצע שבע השנים האחרונות, שבתוכן גם שתי שנות נסיגה, ושנה אחת של גידול מזערי. ובכלל, מי אמר שצמיחת העבר מנבאה את העתיד? במיוחד, כשיודעים שחלק ניכר מהגידול שנצפה בתקופה האחרונה הוא השתקפות הניפוח בבורסה ובמגזר הפיננסי. מה יקרה עכשיו, לאחר שהבועה התכווצה, ואולי עוד תתכווץ.

מה המשמעות של הכללת המגזר הפיננסי הנתון לתנודות עזות – תוצאת משחק בורסה כזה או אחר – באומדן התוצר המקומי? עכשיו, כשהמשקים כל כך פתוחים, ביקור לרגע או בריחה פתאומית  של גוף השקעות גדול מבחוץ יכול לשנות את תמונת המשק מהקצה אל הקצה. אפילו, ארה"ב מוטרדת מתנועות מאגר הדולרים הענקי שבידי הסינים. מה תגיד על כך מדינה קטנה – ישראל.

עד כמה התוצר מעיד על רמת החיים, כשהפנסיה הצבורה כל הזמן מחושבת מחדש? תנודות בורסה, העלאת או הורדת רבית, ובמיוחד שינוי בתפישת הממשלה לגבי מחויבותה לרשת ביטחון – כל אלה משפיעים על מה שאנשים יקבלו עם פרישתם, לפעמים יותר מהמאמץ שהשקיעו ביצירת התוצר השוטף. אי הוודאות לגבי תנאי היסוד, שהשתררה מאז הגלובליזציה, היא סוג של מס עקיף על רמת החיים גם בהווה. מס על הרוגע ושמחת החיים, שאיש אינו יכול לכמתו.

מה הקשר בין תוצר לאיכות חיים? ככל שהמשקים הופכים להיות יותר חופשיים, פחות כספי ציבור מוקדשים לתחבורה ציבורית, בריאות, חינוך, איכות סביבה, תרבות, ושימושים אחרים. מה זה עושה לתחושת הביטחון והשותפות, וכמה זה שווה?

שנה חדשה. לא ההתייחסות לתוצר היא שחשובה עכשיו. אלא, ההבנה כי דיבורים על תוצר בלי לדעת מה זה תוצר הם סוג של הטעיה. הם מביאים לדיון הריק של ימין נגד שמאל, כלכליים נגד חברתיים, ופתאום כולם כבר חברתיים – אז מה קרה? שנה חדשה. שתהיה לכולנו שנה טובה. שנה של חזרה למקורות – לאבות הציונות שידעו משורשיהם היהודיים,  שכל אידיאולוגיה וכל תורה שואבת את ערכה בעיקר מהסתירות שבה. שנה טובה. שתהיה לנו שנה של חשיבה בהירה.

איך, פתאום, מתנפחת בועת בורסה

5 תשובות

זה מתחיל עם תאוות בצע. תכונה אנושית ידועה. היא שמבדילה בין הפקדת כספים בבנק להשקעה בבורסה. בנק ובורסה, שניהם מקום מפגש בין לווים למלווים. אך הבנק גם מתווך בין הלווה למלווה. עצם מעורבותו מעידה על מוצקות העסקה, ועל הסיכוי להפיק ממנה רווח סביר. בבורסה, החיבור בין לווה למלווה הוא ישיר. כך, שכמעט בהגדרה, מי ששם את כספו בבורסה שואף לתשואה גבוהה מהריבית הבנקאית, תמורת הנכונות לשאת בסיכון מוגבר.

הנה סיפור קצר להמחשה. בראשית שנות ה-90, השתתפתי בסיור עיתונאים בבורסת פרנקפורט. מארחנו סיפר לנו שזו בורסה די רדומה, משום שהגרמנים לא אוהבים להמר. הם משתכרים יפה, חוסכים, מסתמכים על מערכת רווחה נדיבה, ומסתפקים בזה. אין לי מושג איך נראית בורסת פרנקפורט עכשיו. איחוד גרמניה שינה שם את כל התנאים. אבל, כהשוואה, בורסת ניו-יורק, מעולם לא חדלה לתסוס. תאוות הבצע לא נזקפת לגנאי בתרבות האמריקאית. האם בלי קשר לדלותה של הפנסיה הממשלתית ומדיניות הרווחה.
בועת בורסה היא פחד המונים   

נוהגים לדבר על פחד כשכולם בורחים. אבל גם נהירת המונים לבורסה משדרת בהלה. כי, אחרת, למה להם לשחק במשחק הזה. לא עדיף לישון בשקט, עם חיסכון צמוד למדד בריבית שנתית של 2%? אך בישראל, היום, אנשים לא בוטחים בבנקים. לא ברור מה הממשלה תעשה אם בנק יקרוס. אנשים גם לא בוטחים בקרנות הפנסיה וקופות הגמל – תנאיהן הורעו באופן חד-צדדי על ידי הממשלה. כלומר, הציבור אינו מאמין עוד בקיומו של חוזה כלשהו בין הממשלה לבינו.

הפחד הזה מתבטא בנדידה מקופה לקופה ומקרן לקרן. כאילו, קרן שמבטיחה תשואה יותר גבוהה משריינת טוב יותר את העתיד. או, כאילו, קרן שכותבת כי היא מחזיקה רק אג"ח היא מסוכנת פחות. מאידך, עצם התחרות, והפרסום ההשוואתי של תשואת הקרנות והקופות באתר האוצר ובאמצעי התקשורת, דוחף את הגופים האלה להסתכן עוד יותר. כך, שהם, שאמורים להוות סלע יציב בים סוער, בעצם הינם אצה סחופה.

בועת בורסה היא בורות
 
מרכיב של סיכון ואי-וודאות קיים בכל מכשירי הבורסה. תיאורטית, גם ממשלות עלולות לשמוט את חובן במצבים קיצוניים. ובכל זאת, רואים שאג"ח של ממשלות מערביות שאינן נואשות, נושא רבית שנתית של 3 עד 4 אחוזים מעבר לאינפלציה הצפויה, די בדומה לשיעור צמיחת המשק בעשורים האחרונים. גופים עסקיים, שנמצאים בשלב המראה, יכולים לפעמים לתת יותר. אבל, כשבורסה שלמה מזנקת בעשרות ומאות אחוזים לשנה, משהו פה לא הגיוני. צריך תמיד לזכור כי המניות ואגרות החוב אמורות לשקף ערך שניתן לממשו  בעתיד הנראה לעין על ידי מכירת נכסים. האם יתכן, כי ערך נכסיה של מדינה שלמה מזנק בעשרות אחוזים לשנה?

מדד המניות הייצוגי של בורסת תל-אביב (תל-אביב 100) עלה ב-232% (פי 3.3) בין מועד סיום השפל הקודם – סוף 2002 – לאמצע 2007. התמ"ג בישראל צמח באותה תקופה בכ-25%. גם אם נניח שכמה מהחברות הישראליות מושקעות בסין והודו שצומחות בכ-10% לשנה, עדיין במונחי צמיחה מוכחת מגיעים לכ-50% באותן שנים. או, בהסתכלות מכיוון אחר, כדי שבמונחי צמיחה סבירה של כ-5% לשנה ערך הנכסים יעלה ב-230%, כפי שקרה בישראל בארבע וחצי השנים האחרונות, צריכים לחכות 25 שנה, ולא חמש. כל השאר, הוא תעתוע של קוסמים, ובורות של מי שמוקסם.

בועת בורסה היא הרחקת עדות
 
שני אמצעים נועדו להסוות את האמת הבסיסית בשוק ההון: מכשירים מתוחכמים, וגלובליזציה.
הבורסה היום מלאה במכשירים מתוחכמים, כמו, למשל, הימור על ערך עתידי של מטבעות או נכסים אחרים. זה אמור לפזר סיכון. אבל כשמכשיר הופך להיות כה מתוחכם עד שאי אפשר להסביר את פעולתו ללא מודל מתמטי רב-משתנים, אז תתחילו לחשוד.

כך גם כשגוף השקעה כלשהו מרבה להדגיש את השקעותיו הבינלאומיות. מה אנחנו כבר יכולים לברר על פרויקט הנדל"ן ההוא בצפון רוסיה, או הוילות הנפלאות שבמקרה נמצאות בלב ביצות התנינים בפלורידה. האם יתכן שהעמימות הזו היא מקור משיכתם של אותם פרויקטים לקרנות ולקופות, שכאמור כל הזמן מתחרות ביניהן על הצגת תשואה מרבית, עכשיו, ברגע זה.

בועת בורסה היא כסף שרץ לאן שטוב לו 
 
היום הוא ברוסיה, מחר בסינגפור, ומחרתיים, בישראל. זה יכול להיות כסף ישראלי, או כסף זר. שחרור שוקי ההון והכספים בעולם, בעשרים השנה האחרונות, מתיר לו להיות בכל מקום. וכאמור, לעתים קרובות הוא מוצא שטוב לו מחוץ לבית, ואז כספי קופות פנסיה אמריקאיות מנפחות את הבועה כאן. וככל שהבורסה קטנה יותר, ברור שלא צריך יותר משבריר חלקה של קרן פנסיה ענקית כדי לקבוע בה את העובדות.

בועת בורסה היא רבית נמוכה   

הרבית המוניטרית של בנק ישראל הגיעה בערכה הנמוך ביותר ל-3.5% ביולי 2007. זאת, לאחר שירדה משיא של 9.1% בדצמבר 2002. הורדת הרבית באה לעודד את הצמיחה, ואכן השיגה את מטרתה על פי הנתונים. אם כי, חייבים לומר, חלק מאותה צמיחה הוא השתקפות של ניפוח הפעילות הפיננסית.

אבל, לעניין הנוכחי, מה שחשוב הוא ההשוואה בין השתנות הרבית לטווח העלייה של מדד תל-אביב 100 – הפרש המימדים בין תזוזה של אחוזים בודדים לכ-230 אחוזים. ההבדל הזה ממחיש עד כמה הרבית היא מכשיר קהה. תזוזה קלה בה הניעה את הניפוח הענקי. מה יעשו עכשיו? איך יפלטו את האוויר מהבועה בהדרגה? שינוי מזערי בריבית – שהיא כלי העבודה העיקרי של הבנק המרכזי – לעתים מותיר את הבורסה אדישה, ולעתים משגר אותה לבריחה מטורפת. איש אינו יכול לצפות מראש את התגובה. וזה מה שצריך להדאיג.

אבחון חברתי – במקום ניתוח כלכלה, בורסה וכל השאר

כתיבת תגובה

"הייתי להוט לשמוע מה חושבים אנשים בתחום הפוליטיקה. אלה שפגשתי לא דיברו על הנושא הזה, והתרשמתי שהם אינם רוצים לדבר על כך. נראה לי שזה נובע מזהירות, וגם מחוסר עניין, אבל דעות נחרצות פשוט לא הובעו. חנווני אחד הודה לפני שהוא נאלץ לעשות עסקים עם שני הצדדים ואינו יכול להרשות לעצמו את המותרות שבדעה. הוא היה איש מאפיר בחנות אפורה קטנה… לאיש הזה היה מעין נצנוץ אפור מהורהר בעיניים, כאילו הוא זכר הומור כשזה עוד לא היה נגד החוק, אז העזתי להביע דעה לא מקובלת. אמרתי לו, 'נדמה כאילו הנטייה של אנשים להתפלמס עברה מן העולם. אבל אני לא מאמין לזה. היא פשוט תמצא לה ערוץ אחר. אתה יכול להעלות על דעתך, אדוני, איזה ערוץ זה יכול להיות?'

'אתה מתכוון איפה זה יצא להם בסוף?'

'איפה זה יוצא להם עכשיו?'

לא טעיתי, הנצנוץ היה שם, הנצנוץ ההומוריסטי היקר. 'תראה, אדוני', הוא אמר, 'יש לנו רצח פה ושם, או שאנחנו יכולים לקרוא על המקרים האלה, וכן יש לנו ליגת הבייסבול. אתה יכול להגיע לזה כל רגע עם הפיירטס או היאנקיז, אבל אני חושב שהדבר הכי טוב שיש לנו הוא הרוסים'.

'התחושות בקשר אליהם חזקות?'

'בטח! בקושי עובר יום בלי שמישהו ייכנס ברוסים.' משום מה הוא נעשה נינוח יותר, ואפילו הרשה לעצמו צחקוק שאותו היה יכול להסב לכחכוח בגרון במקרה שהיה מקבל ממני תגובה לא חיובית.

שאלתי, 'מישהו מכיר רוסים כלשהם כאן בסביבה?'

ועכשיו הוא הלך עד הסוף וצחק. 'ברור שלא. בגלל זה הם שווים. אף אחד לא יגיד לך מילה אם אתה נכנס ברוסים'.

'בגלל שאנחנו לא עושים איתם עסקים?'

…'אולי בגלל זה. שכה אחיה, אולי באמת בגלל זה. אנחנו לא עושים עסקים.'"

הטקסט הזה נכתב בארה"ב, והוא דיווח על מסע הפרידה של סופר דגול, בן 58 שיודע שהוא חולה, ממחוזות ילדותו ומחייו. ספרו של ג'ון סטיינבק מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה יצא לאור בארה"ב ב-1962, ומופיע עכשיו בעברית (אחוזת בית, 2007, תרגום: צילה אלעזר).

בניסיון להעביר הלאה את התחושות שעלו בי בזמן הקריאה, כתבתי בגרסה ראשונה פלשתינים במקום רוסים, ושמות של שתי קבוצות כדורגל ישראליות במקום קבוצות הבייסבול. הטקסט נראה לגמרי כאן ועכשיו. ולא שאני טוענת שיחסינו עם הפלשתינים זהים ליחסי ארה"ב-רוסיה בשנות ה-60. אבל השימוש התכוף בהם, תוך אמירת דברים ריקים מתוכן, בא באותו מקום.

בחנויות המכולת בישראל כבר מזמן לא צועקים פוליטיקה, זה לא טוב לעסקים. במסדרונות המשרדים אף אחד לא מספר על הנסים והנפלאות של קרן ההשתלמות שלו, כולם חתומים על סעיף סודיות בחוזה. וכשיושבים עם החבר'ה בשבת, ומזכירים את הכותרת בעיתון, מישהו תמיד מבקש שיפסיקו כבר להיות כבדים.

סוף אוגוסט עכשיו. חם מדי לכתוב על גלובליזציה ובורסה. אבל גלובליזציה ובורסה הם לא רק מנגנונים טכניים. עצם היווצרותה של בועה היא המחשה של פחד המונים (איך מבטיחים מינימום של פנסיה, לעזאזל), של בורות (מישהו יודע משהו על אג"ח הזבל בקופת גמל שלי), של הצבת העסקים מעל הכל (מי שמנפיק – ברוך הבא, מי שלווה – העיקר שיהיה גדול) ושל קשר שתיקה.

"כלכלת ישראל טובה ואיתנה" – תתחילו לדאוג עכשיו

6 תשובות

"הירידות בבורסה של תל-אביב לא נובעות מבעיה בכלכלת ישראל", כך אמר גורם בכיר בבנק ישראל לידיעות אחרונות (17.8.07). "כלכלת ישראל טובה ואיתנה", הוסיף הבכיר, והקפיצני לכוננית לשלוף את ספרו של גלבריית: ההתרסקות הגדולה 1929(J.K. Galbraith, The Great Crash 1929, Houghton Mifflin Company, 1997).

וכך כותב גלבריית בהקדמה למהדורת 1997 של ספרו, שיצא לאור לראשונה ב-1955: "כשהשווקים בצרה, תמיד נשמעים אותם המשפטים: 'המצב הכלכלי איתן ביסודו' או, בפשטות, 'נתוני היסוד טובים'. כל מי ששומע מילים אלה, צריך לדעת שמשהו לא בסדר".

בנקים מרכזיים, תפקידם להרגיע במצב כזה. גם העיתונות, במיוחד הכלכלית -שחיה ותופחת ממידע ופרסומות בורסה – לא תרוויח מערעור קדושתו של הסדר הפיננסי הנוכחי. המגזר העסקי אולי מתפלל שמישהו כבר יעשה משהו. אבל אם הוא מתבטא, אזי רק בחדרי-חדרים, כי כולם יודעים שציפיות נוטות להתממש, ובמיוחד כשהציבור נסער.

סיפורו של גלבריית, באותה הקדמה, יכול להמחיש את הנקודה הזאת. באביב 1955, בעת גאות קטנה בבורסה, הוא נקרא לסנאט האמריקאי להעיד על אירועי עבר דומים. במהלך עדותו, הבורסה לפתע צנחה, והוא הואשם בקריסתה. כמה מהמשקיעים איימו עליו בפגיעה פיזית. אחרים, כתבו לו שהם מתפללים למחלתו או פטירתו המוקדמת (והוא, אגב, נפטר בן 98 בשנת 2006, צלול כבדולח לפחות עד 1997, זמן כתיבת ההקדמה). ימים אחדים, לאחר אותה עדות, נשברה רגלו של גלבריית בתאונת סקי. מה שמוכיח, שדיבורים ישירים מדי על הבורסה אינם מועילים לבריאותו של אף אחד.

ובמיוחד, כשנמצאים בעין הסערה. בתחושת בטן, ניתן לומר שזה אינו עוד משברון. תחומי התפרשותה של גאות הבורסה בתקופה האחרונה, שאינם מוגבלים למגזר ההיי-טק כמו לפני משבר שנת 2000, נותנים סיבה טובה לדאגה. עצוב לומר, שמצבו היסודי הטוב של המשק אינו משנה דבר במקרים כאלה. הרי גם לתפישתו של אותו בכיר בבנק ישראל, הסיבה לירידות אינה חטאי המשק הזקוקים למירוק נוצרי, אלא "נפילת השערים המתמשכת בבורסות העולם, שישראל אינה מנותקת מהן". אינה מנותקת? פרס האנדרסטייטמנט של השנה. המשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם – מחובר בטבורו לשוקי ההון והסחורות הגלובליים.

אבל, בשביל מה להיכנס לדיון תיאורטי מיותר. נאמר רק, במאמר מוסגר, שאילו כל הלווים יכלו להציג מראש תזרים הכנסות ודאי וסדיר, ואילו כל המלווים היו מרוצים מסתם תמורה נאותה, היה ניתן להסתפק בתיווכם של הבנקים. או, בעברית פשוטה, עילת קיומה של הבורסה הוא הרצון לחלוק סיכון מעבר לסביר תמורת הסיכוי לרווח דמיוני. הבורסה, מעצם הגדרתה, היא בועה.

לגלבריית באותה הקדמה, ובהמשך ספרו, אוסף שלום של סיפורי בועות בורסה שהופיעו יום אחד משום מקום ונגוזו כפי שבאו. וזו התרשמותו של איש האקדמיה החכם, שפרסם 48 ספרי כלכלה (קריאים!!! זה שלפנינו מודפס ברצף מאז 1955) שלוש שנים לפני משבר שנת 2000: "זה שיש לנו בזבוז גדול, בלי חשבון, של כסף ספקולטיבי, בעת כתיבת שורות אלה, זה ברור לכל אחד שאינו שבוי באופטימיזם נבוב. יש עכשיו לאין ערוך יותר כסף שזורם לשוקי המניות מאשר אינטליגנציה שתנחה אותו. יש הרבה יותר קרנות מאשר אנשים ונשים בעלי חדות פיננסית ומודעות היסטורית, לנהלן".

מודעות היסטורית? היסטוריה כלכלית אינה המקצוע המוביל בהוראת הכלכלה באוניברסיטאות כבר עשרות שנים. יתכן שחסרון זה מורגש עכשיו במגמת פניהן של כמה מקופות הגמל. כי כפי שגלבריית כותב: "יש כאן תהליך בסיסי חוזר ונשנה. הוא בא עם עליית מחירי מניות, נדל"ן, יצירות אמנות, או כל דבר אחר". בהמשך, גלבריית מפרט את התהליך המוכר של גאות המושכת תשומת לב ומשקיעים נוספים. מימוש הציפיות דוחף את הכל הלאה, והבועה הולכת ומתרווחת.

"ואז, מסיבות שיהיו שנויות במחלוקת עד אין סוף, בא הסוף. הירידה תמיד יותר פתאומית מהעלייה, בלון שנוקב אינו נופח את האוויר באופן סדור". גלבריית ממשיך ומונה בועות בורסה ידועות, שבראשונה מהן, ב-1637, משקיעים הולנדיים נסחפו אחר ערכן האגדי של פקעות צבעונים. הייתם משקיעים בפקעות צבעונים עכשיו? ברור שלא. בדקתם את פקעות הצבעונים שנטמנו באדמות רוסיה על ידי קופות הגמל שלכם? ברור שלא. זו גם התשובה לשאלה מדוע הסיבות לירידת בורסה יהיו "שנויות במחלוקת עד אין סוף". זו גם הסיבה לכך שיש סוף. ומה כבר הקוסמים יכולים לעשות כשהוא בא.                  

הגלובליזציה היא חגיגה פיננסית – פרטי, הסבירי, נמקי

7 תשובות

משפט אחד בפוסט הקודם עורר תגובה שכדאי להתעכב עליה. "הגלובליזציה היא חגיגה פיננסית", כך נכתב, ועורר כמה שאלות והשגות. מה הופך את הגלובליזציה לחגיגה? אולי תכונת היסוד של הכסף.

כדי לאפשר איזשהו דיבור משותף, חייבים להתחיל בהגדרה. גלובליזציה כלכלית היא הפעלת כלכלה ללא גבולות לאומיים: מעבר חופשי של עובדים, סחורות, שירותים וכסף ממדינה למדינה.

מכל התחומים שהזכרנו, הכסף הוא הכי קל-רגליים. מעבר עובדים די מוגבל על ידי מדינות שלא רוצות להסתבך עם בעיות הגירה. גם העובדים, מצדם, לא ששים להתנייד. איך מגיב גברי הגשש על הצעתו המכובדת של ישראבנק, להיות שליח על אפניים בעיר אחרת?  אני, יש לי דודה בבתח-תקווה. ולכן, ניידות עובדים מוגבלת לשוליים – הלא-כשירים, ואלה שכשירים מדי. תחום השירותים, בחלקו, מוגן באופן טבעי – לא שמענו על הרבה אנשים שטסים כל חודש ממוסקבה לשוקי זיקרי. תחום הסחורות די חופשי. אם כי, בעולם המתועש מתחילה התארגנות נגד ההצפה מסין ושכנותיה. היא מתבטאת במכסות יבוא שמוטלות בארה"ב ובאיחוד האירופי, ובהקפדה היתירה שמתגלית לאחרונה על תקנים בריאותיים ואחרים – סוג של מחסום וותיק ומתוחכם בפני יבוא.

כסף בלי ריח

נשאר רק הכסף, והוא הכי פחות מעורר התנגדות. רק מדינות מפונקות ואנינות מרשות לעצמן לעקם את האף על כניסת כסף השקעות זר לתחומן. צרפת ידועה בהתנהגות כזו. גרמניה, איטליה במידת-מה. מדינות סקנדינביה קנאיות לערכיהן ומוסדותיהן. ישראל לא.

למדינה בלתי מפותחת יש סיבות טובות להתיר כניסת כסף לגבולה, ואף לשמוח עליה. אם במדינה אין מספיק עשירים (כפי שהיה בישראל עד לפני 15-10 שנה), אם אין בה מספיק יידע וקשרים בינלאומיים, מקווים שהכסף הזר יעזור במשימה. זכור, למשל, פנחס ספיר, שכשר המסחר והתעשייה בשנות ה-50 וה-60, גרר בכוח יהודים עשירים מחו"ל להשקיע בישראל.

למדינה תעשייתית מפותחת יש סיבות טובות להתיר יציאת כסף מגבולה. מפעלי ייצוא זקוקים לבסיסי שירות ושיווק בחו"ל. לעתים, כדאי להם להשלים את פעילותם המקומית בקו ייצור זר, שיוסיף להם יידע, צינור לחמרי גלם נדירים, קשרים עם ממסד פוליטי ועסקי, ועוד דברים מועילים כאלה. מיותר לומר, שההיתר להוציא כסף גם גורר אחריו את ההיתר להחזירו.

עד כאן, ההנמקה הכמעט חד-משמעית בעד חופש זרימת הכסף, או כפי שהוא נקרא בכלכלה: חופש תנועות ההון. מפה והלאה, האזור היותר מעניין – האזור האפור.

קרקע עם פוטנציאל

כך, למשל, איך מדינה צריכה להתייחס להוצאת מיליארדים מגבולותיה, כשמטרתם היא הקמת קניון בבודפשט, רכישת מבנה לשיפוץ בניו-יורק, או קרקע לבנייה – עם פוטנציאל, רבותי – אי-שם בחור נידח ברוסיה. זו אחת הדילמות שמעדיפים לשתוק עליהן בשנות ה-2000. בואו נראה מה ישראל מרוויחה מפעילות כזו. במקרה הטוב, חלק מהרווחים או מהשכר המשולם למומחים ישראליים – וזה ממש מעניין לדעת כמה, אבל לא בודקים – חוזר לכאן. במקרה הטוב, אם הוא כאן, הוא משמש להקמת מקומות עבודה ארוכי טווח.

במקרה הרע, והלא נדיר, צונאמי הכסף, גל ענק פנימה והחוצה, מנדנד משתנים קריטיים לצמיחה וליציבות, מבלי שהממשלה תוכל הרבה להתערב. ולראיה, ייסופו הבלתי-נשלט של השקל, זה מספר שנים, והפיחות שבא עכשיו בעקבותיו. שניהם, עם השלכותיהם על המדד ועל הרבית. המקרה הזה הופך להיות עוד יותר רע, כשהכסף הזה, ברובו, לא בא מקופת החיסכון של המשקיעים. הם גייסו אותו ממקורות שונים: בנקים בישראל, בנקים בחו"ל, בורסת תל-אביב, בורסות חו"ל. בואו נחשוב לרגע מה קורה אם מיזם כזה מתמוטט. מין חפציבה, אבל עם יותר קורים שנטוו פנימה והחוצה. תקראו עכשיו את מדורי הכלכלה. עסקי נדל"ן תמיד מסוכנים, הם אומרים. אלה תמיד עסקי הימור על שווי בלתי ידוע, במיוחד בארץ זרה. כמה טוב שהם צעקו את זה בכותרות (סתם, סתם) כשקופות הגמל שלכם ושלי הצטיידו באג"ח נדל"ן במוסקבה.

טווח קצר ועוד יותר קצר

אם כך, בואו נבדוק עוד אזור אפור אחד: כניסה של משקיעים זרים לישראל לרכישת בעלות ישירה על חברות (לא להקמתן) או לבורסה. זה נהדר, הם כאן מפני שהכלכלה שלנו כה מרשימה! ממש לא. הם כאן, מבלי לחקור ולשאול יותר מדי, כי הם מגוונים את התיק שלהם. הגלובליזציה מניעה זרימה מאד מהירה של כסף על פני העולם – זו חגיגת הכסף הזכורה לטוב. לכסף הזה אין זמן. או, איך אומרים באמריקאית: זמן הוא כסף. הכסף הזה שייך לקרנות פנסיה או קופות גמל, המחפשות תשואה גבוהה בטווח קצר; או לקרנות השקעות פרטיות של בעלי אמצעים, המחפשות תשואה עוד יותר גבוהה, בטווח עוד יותר קצר. ולכן, הכסף הזה מעצם טיבו אינו כסף יצרני. הוא לא כסף של זריעה והמתנה לקציר. הוא לא כסף של פיתוח מוצר, והשקעה בהקמת המפעל המתאים לו.

הכסף הזה אוהב ספקולציה בבורסה, ולא נרתע ממשחקים פרועים שבקלות רבה יכולים לערער את יציבותה של מדינה בגודל של ישראל. הכסף הזה אוהב לרכוש מפעלים למטרת "השבחה", דהינו, פיטורי עובדים, מכירת קווי ייצור שאינם חיוניים לאותו רגע, הנפקת אג"ח, והצעת המפעל לכל המרבה במחיר לאחר שדו"חותיו הכספיים יופייפו. יכול להיות שאותו מפעל תפקד לאורך שנים בהצלחה בינונית, וסיפק מאות מקומות עבודה. אבל שנים? הצלחה בינונית? הצחקתם את הקרנות.

מה המסקנה? להשבית את השמחה? להעלות את 1929 על ראש שמחתנו? לא, רק כמו בפילוסופיה הסינית – לשמור על חוש מידה. מאז סוף שנות ה-90, המשק הישראלי שרוי בפתיחות מרחיקת לכת. מי יכול לעמוד נגד החזון: להיות כמו הגדולים. האם משק קטן יכול לשכוח את מידותיו? את זאת נראה בקרוב עם התקדמות המשבר הפיננסי הבינלאומי. לפעמים, צריך משבר כדי להבין שהבחירה האמיתית אינה בין הכל ללא-כלום. וכדי לראות, שניתן בקלות להבחין בין סוגי תנועות ההון, ולא חייבים לתת את החופש המרבי לכולן.

הבורסה נופלת, S&P מאיימת – מבוא לגלובליזציה פיננסית

4 תשובות

"סטנדרד אנד פור'ס מאיימת". כך נפתחת כותרת דה-מארקר מה-26.7.07 על סקירתה התקופתית של החברה.  ובהמשך: "ללא משמעת תקציבית יירד דירוג האשראי". למטה, בטקסט, מסופר: "סטנדרד אנד פור'ס הזהירה אתמול כי התחזית החיובית, שנתנה בפברואר לדירוג האשראי של ישראל, עשויה להיפגע אם הממשלה לא תשמור על משמעת תקציבית ולא תעמוד ביעדים הכלכליים של שלוש השנים האחרונות".

סטנדרד אנד פור'ס מאיימת, נו אז מה? ולמה איום כזה מגיע לדף הראשון של דה מארקר? סטנדרד אנד פור'ס היא חברת דירוג אשראי, כלומר, חברה שבודקת את יכולת פירעון החוב של חברות ושל מדינות. ציון פחות טוב מידי סטנדרד אנד פור'ס, משמעותו, הגדלת הקושי בקבלת אשראי בינלאומי, ותשלום רבית גבוהה יותר עליו. סטנדרד אנד פור'ס קובעת את הדירוג על פי התרשמותה ממצבה הכלכלי של המדינה. ההודעה, הפעם, היא דוגמא טובה לקריטריוני השיפוט שלה ושל עמיתותיה (מודי'ס, פיטץ'), ומה זה אומר על הגלובליזציה בישראל.

ההסבר הבנאלי

שיפוט בינלאומי צריך להישען על איזשהו מכנה משותף. כמה משתנים בסיסיים מקובלים על רוב הכלכלנים. אחד מהם הוא גירעון תקציב הממשלה  שמוזכר כאן. גירעון ממשלה גדול (הקו שנבחר הוא מעל 3% מהתמ"ג ) עלול ללבות אינפלציה. גירעון ממשלה גדול עלול לגרור אחריו משבר במאזן התשלומים. גירעון ממשלה גדול, שמאלץ אותה לגייס כספים מהציבור, דוחף את הרבית למעלה. כל אלה הם תהליכים שבמשק פתוח כמו המשק הישראלי, עם קצת מזל רע, יביאו לחדלות פירעון.

ההסבר ההפוך
 
קו ה-3% בגירעון הוא שרירותי. הגדלת גירעון שמופנית להשקעות מוצלחות, תתרום ליציבות וצמיחה, וכך תבטיח את החזר החוב. אבל סטנדרד אנד פור'ס היא סטנדרד אנד פור'ס. ברגע שהיא מביעה דעה פחות טובה – ולא חשוב מה הבסיס שלה- פחות כסף זורם להיי-טק בישראל, פחות כסף לבורסה, ולכל מטרה שהיא. ובקצרה, סטנדרד את פור'ס יכולה לקשקש כל מה שבא לה. אין ברירה אלא לציית.

 תיאוריית הקונספירציה
 
סטנדרד אנד פור'ס היא חלק מהקליקה הפיננסית העולמית. הבנקים, גופי ההשקעות, והאנליסטים הצמודים להם, מגלגלים טריליונים בעידן הגלובליזציה. לברית הפיננסית הזו חשוב רק דבר אחד: רבית כמה שיותר נמוכה. (וכאמור, רבית נמוכה זקוקה לתקציב מאוזן). רבית נמוכה דוחפת אנשים מפיקדונות בנקאיים לבורסה, ובמיוחד אל מגזריה הספקולטיביים. רבית נמוכה דוחפת יזמים למנף, או בעברית פשוטה, לרכוש חברות בלי כסף מהבית, תוך הסתמכות כמעט מוחלטת על אשראי. כל אלה, מתגלמים לניפוח הפעילות הפיננסית, ולרווחי עתק למתווכיה.

כלומר, הגלובליזציה במהותה היא חגיגה פיננסית. לכן היא גם שעתו הפחות יפה של המגזר היצרני. את ההמחשה ניתן לראות היום בישראל: שיאי האבטלה מאז אמצע שנות ה-90, קיטוב ההכנסות, הרס המעמד הבינוני. ובעיקר, ערעור הממשלה, עד כדי כך שהיא חייבת להקשיב לסטנדרד אנד פורס בהחלטת התקציב שלה. בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, חל עיקרו של שחרור שוק ההון והמט"ח בישראל. מאז, המשק הישראלי פתוח לכניסת ויציאת כספים זרים. הון עתק של יזמים ישראליים זורם לרכישת רבעים שלמים בבודפסט ולאס-וגאס. הוא אינו מגיע לפעילות יצרנית במדינה. ובנוסף, עם התרת זרימת הכספים לכל הכיוונים, הוסרו רוב הפיקוחים והבקרות במגזר הפיננסי. אותו כסף חופשי (מדי) עלול כל רגע להפוך לאוויר חם, שבמעופו, ייקח אתו את הבורסה, את שער החליפין, את האינפלציה, ואת מה לא.

יש גלובליזציה שפויה?
 
היינו כבר במשק סגור לתנועות הון: סגירה כמעט מוחלטת מקום המדינה ועד לסוף שנות ה-80. כבר עשר שנים, שאנחנו במשק לגמרי פתוח. זה הזמן להשוואה. משק לגמרי סגור הוא משק יציב, אם כי לא תמיד הכי חדשני ומרנין. משק לגמרי פתוח  הוא משק שמייח, אם כי לא לכולם כשהוא מתחיל להיות שמייח מדי. מה נשאר? משק לא סגור מדי ולא פתוח מדי. פיתרון האמצע אומר יותר בקרה ממשלתית על הכסף – מי מזיז אותו, לאן ולמה. פיתרון האמצע אומר מיון מחדש של תנועות ההון על פי מטרותיהן, והפעלת שיפוט מקצועי וערכי על נחיצותן. כך, למשל, לגיטימי בהחלט לשאול מה המדינה מרוויחה מכל סיבוב ישראלי על שלד בורסאי באוקראינה, או על חירבה באוזבקיסטן?   
 
לשאלות שלעיל אין תשובת קסם. התשובה היא חיפוש. מספר מדינות בדרום-מזרח אסיה, שנפגעו במשבר הפיננסי של סוף שנות ה-90, כבר עושות את החיפוש הזה. הן סלקטיביות היום יותר ממה שהיו אז כלפי תנועות ההון הבינלאומיות. ניתן ללמוד מניסיונן. ניסיון נוסף וודאי ייצבר בעקבות הטלטלה המתבשלת ברגעים אלה בשוקי ההון. ומי שחולם על חידוש הדמוקרטיה בכלכלת ישראל, ועל החזרת הממשלה והמפלגות לימיהן הטובים, עכשיו הזמן שלו. לא למהפכות. כן ללימוד פרטים מייגעים על שוק ההון, והובלת מהלך שיחזיר את המשק בזהירות לאמצע.

ד"ר נורסטרום נגד אקסל מונטה: עצה למתקני עולם צעירים

4 תשובות

 
מי שעוסק בכלכלה מספיק שנים, יודע שזה מקצוע של חיוך עצוב. כמו רפואה, ולא במקרה. כמו  ספרו הקלאסי של הסופר-רופא, אקסל מונתה, מגילת סן מיקלה (עברית: אמציה פורת, הוצאת עם עובד).

מגילת סן מיקלה, אחד הספרים הכי אהובים עלי מאז נעורי, הוא ספר חובה לכל מי שחלם אי פעם להושיע את האנושות. יש בו הכל. סיפור חיים של רופא שוודי מטורף, שהתגלגל לפריז ורומא במחצית השנייה של המאה ה-19, התפרנס יפה וזכה להוקרה כרופא החברה הגבוהה, השתלט על שטח אדמה ציבורי בקאפרי, שילם פרוטות לפועליו – איכרים עניים, שדד עתיקות, ומכל אלה, בנה את בית חלומותיו המפעים שעומד עד היום. בבית הזה, מעל המפרץ הקסום, הוא אירח את הקיסרית אז'ני, את הקייזר הגרמני, את הקיסרית האוסטרית, ועוד ועוד שמות שהוא זורק כאילו בזלזול ובעצם בחוסר בושה. ועם כל אלה, מונתה הוא גם רופא אנושי שדאג כשגרה ללא שכר לעניים בכל מקום בו הוא גר; וסיכן את נפשו בטיפול בילדים חולי סקרלטינה, בגוועי מגיפת הדבר בנפולי, בנפגעי הרעש במסינה, ובפצועים בחזית מלחמת העולם הראשונה.

כראוי לטיפוס לא הכי מאורגן, שאינו תמיד מקפיד על גביית תשלום מסודרת, אקסל מונתה גם סבל מחיסרון כיס בתקופות שונות. וכמו תמיד בשעת צרה, הוא ניסה להבהיר לעצמו את עמדותיו בשיחה עם ידידו, בן ארצו ועמיתו המקצועי, הדוקטור נורסטרום. וכך, במונולוג לא הכי קוהרנטי, אבל זה לא העיקר בכתיבה טובה, מונתה שוטח את הגיגיו הכלכליים-חברתיים:

רפואת קודש, או רפואת בורסה 
 
"מלאכתנו היא מלאכת קודש כדומה למשרתו של כהן הדת, ואולי היא קדושה ממנה, ומן הראוי הוא שרווחים מופלגים באמנות זו יהיו אסורים מן הדין. מן הצורך הוא שהרופאים יקבלו את משכורתם מקופת המדינה כדיינים באנגליה. מי שדעתו לא תהיה נוחה מתקנה זו, יסתלק מאותה אומנות וילך ויעסוק בסחר בבורסה או יפתח לו חנות" (עמ' 216).

ביטחון ודת, או בריאות

"מפני מה מוציאה המדינה על אמנות ההריגה פי אלף ממה שהיא מוציאה על אמנות הריפוי? מפני מה אין אנו בונים פחות בתי חולים ויותר כנסיות? הרי להתפלל לאלוהים אתה יכול בכל מקום; אבל אינך יכול לעשות ניתוח בביב השופכין" (עמ' 216).

התיאוריה של ההתעשרות, הצדק, וחלוקת ההכנסות

"הרי אנו יודעים שצבירת עושר מופלגת היא בדרך כלל גזל עניים מוסתר בחכמה. מימי לא פגשתי מיליונר בבית הסוהר. התחבולה להפיק ממון כמעט מכל דבר שבעולם היא כישרון מיוחד שערכו המוסרי מפוקפק ביותר. מן הצורך שבעלי הכישרון הזה יהיו רשאים להשתמש בו רק בתנאי שכנהוג בין הדבורים תחולק פרוסה גדולה מחלת הדבש שלהם בין אלה שאין להם דבש ללחם יומם" (עמ' 217).

הפרטת בתי הסוהר? הנה החלופה 

"שאר יושבי בתי הכלא, כגון הפושעים שאין להם תקנה, הרוצחים בדם קר ודומיהם, הנה תחת לקיים אותם שנות חיי אדם  ובהוצאות העולות על דמי מיטה קבועה בבית חולים, מן הצורך להביא עליהם מיתה קלה, לא לשם עונש, משום שאין אנו רשאים לא לשפוט ולא לענוש, אלא לשם הגנה על עצמנו" (עמ' 217).

לא נכתב באותו פרק, אבל כאן זה כבר נראה די ברור, שגם כמה בקבוקי יין נכחו בשיחה. מונתה, וזו גדולתו, תיעד הכל. אבל גם לא שכח את תגובת ידידו, השפוי תמיד."נורסטרום יעץ לי שלא להתעסק בתיקון החברה – לדעתו איני מומחה למקצוע זה – ולתקוע עצמי ברפואה בלבד".

פיתרון הגיוני כזה אופייני לנורסטרום, שנתפש לתדמיתו הפומבית של חברו – הרופא המבוקש. מונתה, עצמו, לא לקח מדי ברצינות גם את מה שנחשב לתחום מומחיותו. את תחושתו העצמית הוא שם בפי אחד מידידיו, הקברן מרומא שמתארח אצלו בקאפרי. על קערת מקרוני וקנקן יין, האורח מהלל את מארחו: "אין כמוהו! אין כמוהו! כמעט אין חודש שהוא לא חותך ופותח כמה מהחולים שלו בחדר המתים כדי לראות מה לא בסדר אצלם….. אני אומר לכם חברים, אין דומה לו, אין כמוהו! אין כמוהו!".

מונתה או נורסטרום? תקן את העולם, או התמקד בתחום שבו אתה, לכאורה, מומחה? לאחר הרבה שנים של עיסוק בכלכלה, והכרות עם הגוויות בשטח שהמקצוע הזה משאיר, אני נוטה לסינתזה בין השניים. לא לסמוך יותר מדי על מנתחים כלכליים המשימים את עצמם למומחים, ולא להיסחף אחר מתקני חברה הוזים. אם להאמין, אז רק לאלה שבידיים רועדות מבצעים שינוי כלכלי קטן, ומחכים לראות איזה בית ספר לצניעות המציאות תוריד עליהם הפעם.