במקום עבודה אחד, נדרש כל עובד לחתום על חוזה שמכיל את הסעיפים הבאים:

*  שעות העבודה: קיץ – 6 עד 6, חורף – 7 עד 7.

*  נזק לציוד או לתוצר: העובד ישלם.

*  התפטרות: הודעה של 24 שעות מראש.

*  פיטורים: הודעה של 24 שעות מראש. או פיטורים מידיים, אם העובד הפר את החוזה או עבר עבירה חמורה.

*  תאונות עבודה: אין פיצוי, אין ימי מחלה.

*  כל עובד חותם בנפרד. זה חוזה אישי.

מהיכן ההסכם הזה?
 
נכון, ניחשתם מגזר ההיי-טק. או, ליתר דיוק, מפעל התעשייה הגדול והחשוב בארץ ישראל, שנת 1906. מפעל ל.שטיין ליציקת מתכת ביפו.

הנוסח המקורי טיפה שונה, והוא נראה ככה:

*  זמן עבודת היום הוא בקיץ משעה 6 בבוקר עד 6 בערב ובחורף מ-7 עד 7; חצי שעה יהיה לארוחת בוקר ושעה לצהריים.

*  הפועלים לא יכולים לעזוב את עבודתם או לרחוץ את ידיהם לפני הזמן. איש החפץ לצאת לפני השעה הקבועה, עליו לקחת, טרם כל, רישיון מאדונו או משגיחו.

*  כל פועל יכול לצאת או להתפטר בכל עת וזמן בהודיעו 24 שעות קודם לכן ובלבד שלא יהיה קשור. ובכן גם לפקידות הצדקה לגרש כל פועל בלי שום פיוס בהודיעה זאת גם היא מצדה 24 שעות קודם.

*  בהפר הפועל את דרכי הברית הזאת או כי יחטא חטאה גדולה, יגורש תיכף ומיד בלי שום פיוס.

הסיפור הנחמד הזה מופיע בספר בעל השם המפא"ניקי "תעשייה ועשייה". ספרו של שבתאי רביב, שיצא לאור בהוצאת התאחדות התעשיינים, 1991. ותיקי ההתאחדות, המצוטטים שם, קוראים לסעיפים שלעיל "ההסכם הדרקוני של שטיין".

כי "ותיקי" התאחדות התעשיינים, או במילים אחרות הממסד שלה, מאז ומתמיד האמינו בהידברות עם העובדים. יותר מזה, התאחדות התעשיינים הוקמה ב-1921 כהתאחדות בעלי התעשייה בישראל, בעקבות הקמת הסתדרות העובדים. משימתה העיקרית הייתה חיסול סכסוכי עבודה על ידי תיווך ובוררות.

ניתן, אם כן, לומר כי ההסתדרות הוקמה בעקבות הבנתם של העובדים כי לא יוכלו להתמודד, כל אחד לבדו, עם דרקונים כמו ל. שטיין; והתאחדות התעשיינים הוקמה בעקבות הבנתם של בעלי המפעלים כי לא יוכלו להתמודד, איש-איש לנפשו, עם התארגנויות עובדים דרקוניות.

ברוך שובך, מאזן האימה

וכך, מאזן האימה הכתיב לאורך שנים התנהגות שקולה של שני הצדדים, לא בלי חריקות מדי פעם. שני אדריכלי הדגם הזה הם אריה שנקר, נשיאה האגדי של ההתאחדות בשנים 1959-1930, ודוד בן-גוריון, מהיותו מזכ"ל ההסתדרות ועד להיותו ראש ממשלה. בתקופתם, עוצבו הסכמי העבודה הקיבוציים, דהינו, הסכמים לענף כגון הטקסטיל, או לתעשייה כולה. מוביל בין אלה בחשיבותו הוא הסכם תוספת היוקר שנחתם לראשונה ב-1942.

הסכם תוספת היוקר הוא אחת ההמחשות הכי טובות למה שצמח בעקבות ההקשבה הדו-צדדית: אל התעשיינים, הצטרפו עוד ארגוני מעסיקים; מכיוון נוסף הגיעה הממשלה, וביחד, נסגר משולש ההידברות. כך, לעתים קרובות, לאחר שנחתם הסכם בין ההסתדרות למעסיקים, הוצא צו הרחבה ממשלתי שהחיל אותו על כל העובדים במשק

לא יודעת איך כל זה התקשר לי היום. מצד אחד, נפל לידי הספר היפה על התעשייה. מצד שני, קראתי בעיתונות על ההסכם החדש, שיכניס למעגל הפנסיה את השכירים שעדיין לא שם, ממקומות העבודה הקטנים במגזר הפרטי. זה המשך להסכם הפנסיה הראשון, שמכסה בעיקר מקומות עבודה גדולים, ונחתם בין ההסתדרות למעסיקים ב-1964. ההסכם הנוכחי רחוק מלהיות מושלם, ומחייב את המעסיקים בהפרשה מזערית בשלב ראשון. אבל הוא מכניס תחת כנפי הפנסיה עוד מיליון איש. זה גם הסכם קיבוצי, שיחוזק בצו הרחבה, לא חוזה אישי מתעתע.

והכי חשוב, זה הסכם של הידברות בין ההסתדרות למעסיקים – הסכם שנחתם כדי למנוע חקיקה פרטית של חברי כנסת. זאת, לאחר תקופה ארוכה בה ההידברות נדחקה לפינה, ואת מקומה תפסו צעדים כוחניים. ככה, באופן פרדוקסאלי, יוצאים מברכים על שיבתו של מאזן האימה. אין טוב ממאזן אימה ליחסי עבודה תקינים. כן, מאזן אימה. לא בהלה של תעשיין חסר אונים בפני שביתה פראית בנמלים. ולא חיל ורעדה של עובד היי-טק בודד, שמבין פתאום בגיל 40 מה החוזה האישי הזה היה.

צדק חברתי הוא שם מוצלח למפלגה. עוד בחירה טובה של גאידמק. אבל אני, בכל זאת, נשארת בדעתי. אני נגד צדק חברתי כבר מסוף שנות ה-90. בסוף שנות ה-90, החלו להופיע בעיתונות הכתבות החברתיות. כל יום, בדף הראשון, כתבה קורעת לב על משפחה שהתרסקה בגלל אבטלה או קיצוץ פתאומי בקצבאות. ולגמרי במקרה, באותה תקופה, החלו להיעלם מהעיתונות הניתוחים הכלכליים. לא רק מהדף הראשון, אלא גם מפנים עמודי הכלכלה.

סוף שנות ה-90, הוא הקו המפריד בין המשק הישראלי של פעם למשק הנוכחי – הגלובלי. כלכלה גלובלית אינה אוהבת הבעות דעה. כל התבטאות מקרית של אחד או אחת – מהמשרד הממשלתי הזה, מהבנק ההוא, ממפעל ההיי-טק מה שמו, עלולה לטלטל את הבורסה, להריץ כספים אל המשק והחוצה, לנענע את שער החליפין, ולנפנף את הרבית. זה לא תהליך רצוי, כשהוא יותר מדי ספונטאני. ולכן, מדברים פחות על כלכלה, ויותר על חמלה לנוכח תוצאותיה.

כפל הלשון הוא שמאפיין את שנות ה-2000. אולי בגלל זה פורחים כל כך מדורי הלשון בעיתונות וספרי הלשון. כפל הלשון לא מאפשר אף פעם להבין למה מתכוונים באמת. אני נגד צדק חברתי – זה אומר משהו? אז, הנה, אתגר נוסף לפניכם, עוד כמה אמירות כאלה.

אני בעד השחיתות

השחיתות כל כך מותקפת שמישהו חייב להתייצב לצדה. במיוחד, שלא ברור מה רוצים ממנה. אם "השחיתות" היא מעשה פלילי,  מה הבעיה? חקירת משטרה ובית משפט. אם השחיתות היא לא מעשה פלילי, למה קוראים לה ככה. איך אמר המשורר "מה זאת שחיתות"? ואולי זו מטרת התרגיל: להיות נגד ה"שחיתות", ולא ממש לראות את פרטיה הלא חשובים.

אני בעד ההפרטה 
 
אני מוכנה להמר על כך שבבחירות הבאות לא תהיה אף מפלגה שתניף את דגל ההפרטה. אני מוכנה להמר על כך שכל המפלגות ידברו על "התייעלות". אני מוכנה להמר גם על כך שכל המפלגות ימליצו על "הגברת התחרות", קרי, חלוקת הצ'ופרים לכמה יזמים בעת מכירת החברות שעוד לא הופרטו. ואם ההפרטה במצב כל כך נורא, מישהו חייב להתגייס למענה. במיוחד, שההפרטה, לכשעצמה, מה רע היא עשתה לנו: נסו למצוא אמירה נחרצת על ההפרטה באיזשהו ספר כלכלה רציני. אין, כי הדיבור על "הפרטה" הוא חסר משמעות.

מה כן משמעותי? למשל, חלוקת הנכסים בעקבות ההפרטה, ומי נהנה ממנה. או, למשל, דרך המימון: האם הרוכשים באים עם כסף מהבית, או שהם לוקחים הלוואות עתק, שהחזרן מכוסה על ידי עמלות ורבית הציבור לבנקים. מה עוד קריטי לדמות המדינה? תנאי ההפרטה – האם מוטלות על החברות מגבלות בפיטורי עובדים; או בהעברת החברה מיד ליד, שמאפשרת לרוכשים לעשות מכה מהירה, אך גובה מחיר ביציבות משקית. אבל על פרטים שוליים כאלה לא מדברים. וכך הטרנד הבא הוא: נגד ההפרטה.

אני בעד העסקה פוגענית

בשנות ה-90, הגיעו למדינה כמיליון עולים חדשים. בשנות ה-90, הובאו למדינה ברישיון כמה מאות אלפי עובדים זרים, ונהיה כמעט בלתי אפשרי לשלוט על כניסתם. בשנות ה-90, המשק עבר לגלובליזציה מלאה, דהיינו, שמט את כל אמצעי הויסות העדינים במדיניות היבוא, מדיניות שער החליפין, ומדיניות התמיכות במגזר היצרני. הכל ביחד מסתכם ללחץ על השכר, ולהעלמת עין של המדינה מהפרת חוקי העבודה. הביטו סביבם כל המעסיקים, ובכללם שירות המדינה, וראו כי טוב. מה נלין עכשיו על העסקה פוגענית. כל מי שמחוקק נגדה רק מעמיד כמה עובדים אומללים בדילמה בלתי אפשרית. יש חוק? מה אתה אומר? קח את הזמן שלך, תלמד אותו בבית.

 אבל כולם נגד
 
מיותר להמשיך את הסיפור. הרעיון, נדמה לי, כבר ברור לגמרי. כולם נגד השחיתות. כולם נגד ההפרטה. כולם נגד העסקה פוגענית. ואם ההסכמה כה פורחת, מה זה חשוב המפלגות. הדמוקרטיה תמיד מנצחת.      
 

זה המשך סיפורו של המשק הישראלי, שנולד קטן ונשאר קומפקטי. סיפור על הכחשה, אימוץ של דימויי גוף זרים, ותהליך כואב שיוביל לבסוף לבניית זהות עצמית.

ההסתכלות על קוטן כעל מום שיש לפצות עליו מובנית במקצוע הכלכלה, כפי שניתן לקלוט מהביטוי "יתרונות לגודל". נכון, אם תשאלו נגיד לכם שגם קטנים הם יפים. אבל הקמת האיחוד האירופי בשנות ה-50, והתרחבותו עד ל-27 מדינות היום, מוכיחה שבעיני הכלכלה גדולים בכל זאת יפים יותר.

כבר אצל אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, בספרו עושר העמים  (מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996. תרגום: יריב עיטם, שמשון ענבל) הונחו יסודות החשיבה על יתרונות הגודל. מדובר שם על חלוקת עבודה והתמחות. ובשפה פחות טכנית, בעצם נאמר: מי שטוב בניסור שיהיה נגר, ומי שטוב ביראת שמיים שיהיה כומר. בדרך זו, כל אחד ימצה את כישוריו הטבעיים, ישביח אותם על ידי ניסיון מצטבר, ולא יבזבז זמן במעבר מהקצאת שבבים לישיבה בתא הוידוי. כשיחליפו את תוצריהם, גם לכומר וגם לנגר יהיה ככה יותר מכל דבר.

כפר קטן – משק קטן
 
מה שנכון לכפר קטן, נכון גם למדינה. ככל שהמשק קטן יותר, סביר להאמין שיימצאו בשטחו פחות אוצרות טבע. גם הגיוני להניח, שלא ניתן יהיה לטפח בגבולותיו מגוון של ענפים בקנה מידה גדול. ולכן, חשוב שמשק קטן יגדיר לעצמו את התחומים בהם הוא מצטיין, ישקיע בפיתוחם, וידחוף אותם לייצוא. תמורת תקבולי הייצוא, יוכל לרכוש בחוץ את חמרי הגלם שאין לו, ואת המוצרים שהוא פחות חזק בייצורם.

התפישה הזו מנחה את המשק הישראלי מאז היווסדו. אבות המשק, וביניהם שר התעשייה והמסחר המיתולוגי, פנחס ספיר, ראו לנגד עיניהם משק פתוח כבר בשנות ה-50. אלא, שכדי לחזק את המפעלים שרק נולדו, עד שייווצרו מקורות פנימיים למטבע זר, הגנו בהתחלה על המשק בפני יבוא מתחרה, ולא אפשרו זרימה חופשית של כספים פנימה והחוצה.

מגלובליזציה, סטייל מפא"י, להיפר-גלובליזציה
 
ספיר וחבריו, בין שאר מעשיהם הכבירים, ייסדו פה גלובליזציה סטייל מפא"י. כבר בסוף שנות ה-50, הם החלו את פתיחת המשק ליבוא ולתנועת כספים פנימה והחוצה. אלא, שכל הורדת מכס, כל הסרת הגנה אחרת על היבוא, או ביטול רישוי על הכנסת והוצאת מטבע זר, נעשו בקצב של עוד דונם ועוד עז. זאת, מתוך הבנה מלאה של מחיר הפתיחות: העברת השליטה מידיה של הממשלה לידי השווקים. ובמילים אחרות, ויתור על מחויבות הממשלה לערכי יסוד מפורשים ומוצהרים כמו תעסוקה מלאה.

התנהלות זו עברה תפנית חדה בסוף שנות ה-80. אז, החל להתפשט בעולם המודל המכונה היום גלובליזציה.  וכפי שכבר נאמר, מידה לא קטנה של גלובליזציה הייתה כאן ובכל העולם המתועש כבר קודם. מה שפרץ בסוף שנות ה-80, הוא הקצנה של המודל.

בישראל, הקרקע הייתה אז בשלה להקצנה. אינפלציית שנות ה-80, ותופעות הלוואי של ריסונה – שהיה הצלחה כבירה לכשעצמו – נטבעו בזיכרון כטראומה לאומית. פתיחת המשק, בעקבות כל אלה, נתפשה על ידי כלכלנים רבים כסוג של חיסון בפני חולאים כרוניים, ובמיוחד, אינפלציה שיוצאת משליטה. הפתיחה באה למלא תפקיד של משב אוויר מטהר מבחוץ, או הגברת הזרימה המרפאת. אבחון זה הוא שהוביל למהלך מואץ של חשיפה ליבוא בשנות ה-90, ולהסרה מהירה של כל המגבלות שנותרו על כניסת כספים לישראל ויציאתם ממנה החוצה.

כיום, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. הרבה משקים מתקדמים פתוחים כמוהו לתנועות כספים.  אך לא רבים פתוחים כמוהו ליבוא וייצוא. שיעור היבוא מסך התמ"ג בישראל מגיע בשנים האחרונות לכ-44%-43%. שיעור פתיחות זה מעמיד את המשק הישראלי בשורה אחת עם מדינות קטנות באירופה – שוודיה, דנמרק, פינלנד- אך הרבה מעל ארה"ב או יפן בהן שיעור היבוא מהתמ"ג לאורך שנים נע בין 10% ל-15%.

ומי לא אוהב גלובליזציה שפויה?

משק פתוח יותר הוא משק רגיש לתנודות בינלאומיות. משק פתוח יותר הוא משק אדיש לממשל המקומי ולדמוקרטיה. אין צורך לפרט כאן את המנגנונים המדויקים, כל מי שחי בישראל בשנות ה-90 וה-2000 מרגיש את השינוי. ההמחשה הכי טובה מתקבלת ממלחמת לבנון השנייה. מצד אחד, הימנעותה של הממשלה מהכרזה על מצב חירום כי מה יגידו הבורסות. מצד שני, הפגנת האדישות של מרכז הארץ, שכלכלתו יונקת את הכספים מבחוץ, לכל מה שקורה בפריפריה.

הנתק הזה שקיים בכל משק פתוח בין הכלכלה למדינה הוא שעורר את תנועת האנטי-גלובליזציה. והאנטי הזה כה תפש, עד לידי שכחת האמצע. שכחה זו אינה פועלת לטובת מי שנפגע מהגלובליזציה, או מי שביקורתי כלפיה. אנטי מוחלט, קל להביא אותו לידי אבסורד. כי אנטי מוחלט במדינה קטנה כישראל, פירושו, חיים בלי דלק ובלי קפה. או, בכל מקרה, אורח חיים של מדינה מפגרת. ולכן, הבלטת האנטי רק מחלישה את ביקורת הגלובליזציה. ואילו הייתי חובבת תיאוריות קונספירציה, הייתי אומרת שמשום כך האנטי, היום, הוא העמדה הכי זמינה בתקשורת. כשמנגד, את ההצעה לגלובליזציה שפויה משתיקים.

לא צריך להתאמץ מדי כדי להדיח את הגלובליזציה השפויה מסדר היום התקשורתי. גלובליזציה שפויה היא אמצע. היא המרחב האינסופי בין הגלובליזציה כפי שהיא מיושמת עכשיו לאנטי-גלובליזציה. היא הדיון המייגע:  כמה יבוא ואיזה יבוא נכון להכניס לישראל בכל תקופה; ואם, מתי ואיך להגביל תנועת כספים פנימה והחוצה. גלובליזציה שפויה, כמו חיים שפויים, היא משעממת ולא בידורית. אבל, מה �
�עשות, היא הנושא האמיתי לדיון.

הוא נולד קטן, המשק הישראלי. וגם בהגיעו כמעט לגיל 60, הוא עדיין נמנה על הזערוריים. 7 מיליון תושבים בסך הכל, לעומת כ-300 מיליון בארה"ב, וקרוב ל-500 מיליון באיחוד האירופי.

ולא סתם מובא כאן האיחוד האירופי כיחידה אחת. אלא משום שכמה ממדינותיו דומות במימדיהן לאלה של המשק הישראלי. אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, שוודיה – כולן מדינות של 5 עד 10 מיליון נפש. אבל הן עברו סוג של מתיחה עם הצטרפותן לאיחוד. על מהפך תדמיתי כזה, המשק הישראלי שרחוק מלחיות בהרמוניה עם שכניו, יכול רק לחלום. מה שאומר, כי בדרכו להגשמה עצמית עליו להפנים היטב את מגבלת הגודל שלו, ולנסות ולצמוח מתוכה.

בסיפור הזה, אין ויכוח, הגודל כן קובע. זאת, בגלל כלל יסוד כלכלי פשוט: יתרונות לגודל. כל פעילות כלכלית יותר יעילה כשהיא מתבצעת בקנה מידה גדול. לפחות, עד גבול מסוים. זה עיקרון היסוד של הייצור ההמוני והמשק המודרני. אבל עוד לפני כן, זה ההיגיון בבסיס התארגנותם של אנשים בקבוצות – משבט או כפר קטן ועד למדינה או תאגיד רב-לאומי.

הוא קטן, הוא ריכוזי

עיקרון יסוד זה של ארגון הכלכלה מתגלם לתכונה אופיינית של כל המשקים הקטנים המפותחים: הם ריכוזיים. או, במילים אחרות, גופים גדולים תופשים נתח ניכר כמעט בכל תחומי פעילותם. בישראל, למשל, שני הבנקים הגדולים תופשים כ-60% מהפעילות בתחום. הבנק השלישי עוד קרוב ל-20%.  בענף המזון, שלושת מפעלי התעשייה הגדולים תופשים למעלה מ-40% מהשוק (ייצור מקומי ויבוא). הריכוזיות, בוודאי, עוד הרבה יותר גדולה כשבודקים מוצר, מוצר – חישבו, לדוגמא, על אפיית לחם. תחום נוסף, שלא מרבים לדבר על התארגנותו, הייצוא מישראל: 100 היצואנים הגדולים בתעשייה (ללא ענף היהלומים) היוו בשנת 2005 מקור לכ-70% מהייצוא התעשייתי של ישראל.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הגדולים

מה המשמעות של כל זה לניהול מדיניות?  כהערה אינטואיטיבית ראשונה אפשר לומר, שמשק קטן וריכוזי דורש יותר תשומת לב ממשלתית ממשקים גדולים ומבוזרים. זאת, בגלל שני גורמים נפרדים שהם, בעצם, דבר והיפוכו: מצד אחד, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, מישהו חייב לדאוג לשלומם. מצד שני, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, יש להם הרבה כוח. ואז, כגורם מאזן, מישהו חייב לדאוג לשלום הציבור.

אנשים שלא עוסקים בכלכלה בדרך כלל כועסים על כל מחווה של הממשלה לטובת הגדולים. הם ישר רואים בה קשרי הון-שלטון. אז, אולי זו הנקודה הראשונה שכדאי להבהיר. קחו, למשל, את מגזר הייצוא הנזכר לעיל – 100 היצואנים הגדולים במדינה. הם מעסיקים קרוב ל-30% מהעובדים בתעשייה. במאמר שפרסמתי בעבר (רבעון לכלכלה מס. 147), מצאתי כי כמחצית מאותם מפעלים מייצאים למעלה מ-80% מפדיונם. כלומר, הם מתמחי ייצוא, אין להם כמעט שוק מקומי, וברור למה: כמה מכשירי אלקטרוניקה מתוחכמים מסוג מסוים אפשר למכור במדינה קטנה?  הם תלויי ייצוא, והייצוא תלוי בהם. גם התעסוקה במדינה תלויה בהם במידה רבה. אז, עזבו בצד את קשרי ההון-שלטון. במדינה קטנה הממשלה צריכה לדאוג לתנאי הסביבה (כגון שער החליפין) של מפעלי ייצוא הרבה יותר מאשר במדינה גדולה.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הציבור בפני הגדולים

מצד שני, אותם מפעלים גדולים שהם בעלי משמעות בשוק המקומי, אין לממשלה ברירה אלא לפקח עליהם. זה בולט מאד במוצרי צריכה חיוניים כגון מזון ותרופות, ומיותר להרחיב על כך את הדיבור. אך בתקופה האחרונה זה הפך להיות בולט גם במוצר צריכה פחות אופייני: שירותים פיננסיים. הציבור זעק בפורומים שונים, ועדת הכלכלה בכנסת לקחה את העניין תחת חסותה, ופתאום עמלות הבנקים המעופשות הפכו לאייטם הכי טרי.

טיפולה של וועדת הכלכלה אילץ את בנק ישראל ליזום חוק לפיקוח על העמלות. כי, כפי שנגיד הבנק, סטנלי פישר, אמר בוועדה: "אבל לא כדאי, ממש לא כדאי, להעביר את הפיקוח – או חלקים ממנו – לכנסת" (בנק ישראל, הודעה לעיתונות, 4.6.07). תפנית חשובה זו בגישת בנק ישראל תוארה בתקשורת, כרגיל, מצד כיפוף הידיים, ולא מצד השינוי בתפישה הכלכלית.

בנק ישראל הוא מנהיגה הרעיוני של הגלובליזציה בישראל. קו החשיבה שהוא מוביל מאז סוף שנות ה-80, אומר: כמה שיותר פתיחות כלפי חוץ, כמה שפחות התערבות ממשלה. התערבות הממשלה נתפשת במשנתו כחסם למנגנוני השוק המיטיבים. או, במילות הז'רגון המקובלות: יחד עם הגלובליזציה, באה דה-רגולציה – הסרת הפיקוח והבקרה של הממשלה היכן שאפשר. במקומה, ניסו להכניס יותר שחקנים לכל תחום. כשהתרבו התלונות על עמלות הבנקים ונושאים צרכניים אחרים, בנק ישראל במשך תקופה ארוכה התנגד להגברת מעורבותו הפיקוחית של הפיקוח על הבנקים, וטען שהוא צריך להתמקד ביציבות הפיננסית.

בא, עכשיו, פרופ' פישר ומודה בדבריו כי בבנקאות שיטת הדה-רגולציה לא צלחה. ניסו להביא לכאן בנקים זרים והם פועלים רק במגזר העסקי. במגזר הקמעונאי "מערכת הסניפים של הבנקים המקומיים פרושה היטב". מה זה אומר? הנה סיפור קטן שאני מכירה. לקניון אחד בפרבר די נידח, משכו, עם הקמתו, בנק מקומי אחד תמורת הבטחת בלעדיות. היישוב צמח, הקניון תפח, ורצו להכניס בנק אחר, אבל נתקעו במשך שנים עם איומי תביעה משפטית של הראשון. הבנקים המקומיים מושרשים כאן היטב, ולא יתנו בקלות למישהו אחר להישתל באדמתם. אז, למה שבנק בינלאומי יטריח את עצמו למלחמות האלה כשכל המגרש שייפול בסוף לידיו הוא בגודל של עיר-מטרופולין אחת בארה"ב או באירופה.

ובידיעת כל אלה, הכי מעניין לראות מה פרופ' פישר קובע עכשיו: "עלינו לשמור על בריאות המערכת הבנקאית באמצעות פיקוח ותחרות". פיקוח ותחרות יד ביד. מי שלא מכיר את עמדתו הקודמת של בנק ישראל, לא יכול להבין איזה מהפך מגולם בביטוי הזה. הבנק מודה: במערכת בנקאית של מדינה קטנה קשה להסתמך רק על התחרות. ואיך אומרים הסינים: זהו צעד קטן במסע גדול. מסע שיוביל להכרה כי יש דבר כזה כלכלת מדינות קטנות. ולא כל מה שהענקים בחוץ מאמצים, טוב לננסים. טוב לישראל.

מה נשמע יותר רחוק מרוב הקוראים? סקירת כתביו של אמיל זולה, או דיבורים על שוק חופשי ותחרות. מה נשמע יותר מיושן – כותרת אני מאשים למאמר בעיתון, או דיון נוקב בניצול העובדים במאה ה-19. אבל אמיל זולה, למרות תדמיתו, אינו רק כזה. בזמנו, התפרנס יפה מכתיבת רומנים על נערות כפר נאות וישרות דרך, שפוגשות גברים שובי לב. אחד מהרומנים האלה הוא "גן עדן לאישה", שתורגם לעברית על ידי עדה פלדור, ויצא לאור  בהוצאת כרמל והמפעל לתרגום ספרי מופת ב-2005.

עיקרו, סיפור על נערה יתומה (אלא מה) הבורחת עם שני אחיה מהעוני בנורמנדי להבטחה הגדולה של פאריס. ושם, לאחר שהיא עומדת בתלאות רבות וכמובן שומרת על תומתה, היא זוכה בעושר ואושר. אבל, כדרכה של הכתיבה באותם ימים (המחצית השנייה של המאה ה-19) נפרש מסביב גם רקע רחב. והוא מעניין במיוחד משום שזו הייתה תקופה דינאמית וסוערת.

האירוע שסביבו הרומן נרקם הוא בנייתו מחדש של רובע האופרה בפאריס בשנים 1870-1852. זו תקופת נפוליאון השלישי, וידידו הברון אוסמן – אביהן של השדרות הרחבות בפאריס – כמה עשרות שנים לאחר המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון הראשון. פאריז נמצאת אז בתנופת שיקום גדולה, שמעשירה בעלי יזמה ומוחקת את כל מי שעומד בדרכו של התכנון הגרנדיוזי. הכסף הגדול מגיע לעיר האורות מהקולוניות שבשליטת המדינה, וגם טיפין-טיפין מבזבוזיהם של המוני העובדים הפשוטים שכל הזמן נשאבים לעיר.

החיכוך הזה בין המונים צמאי בידור ליזמה וכסף יוצר את תרבות הצריכה ומקדשיה – חנויות הכל-בו דוגמת גן עדן לאישה שבסיפור. תיאור השתלטותן של הענקיות האלה, תוך רמיסת הקטנים המפרפרים, הוא שיעור בכלכלה מודרנית – המחשת השוק החופשי והתחרות על כל גווניה.

את השיעור מעביר ביד רמה אוקטב מורה, בעליו של גן עדן לאישה. מורה קולט בחושיו את רוח העידן החדש שהפציע. הוא רותם את התחרות לתועלתו. ובגלל הכוח והאמצעים שהוא בוחר להפעיל, זו אינה תמיד תועלתם של רוב היצרנים, רוב הצרכנים, רוב עובדיו, או רוב העובדים האחרים שמושפעים מעסקיו.
הנה דוגמא אחת לשיטות העבודה של מורה. במפגש בין סוחרים קטנים מאזור הכל-בו בפאריז לגוז'אן, יצרן משי בליון: "גוז'אן האשים את החנויות הגדולות בחיסול הייצור הצרפתי , שלוש או ארבע חנויות קובעות את הכללים, שולטות בשוק כאדוניות" (עמ' 20). אחד מעובדיו של מורה מבהיר בשיחה עם אדונו למה גוז'אן המסכן מתכוון: "היצרנים הם אלה שלא צוחקים" אמר אז בוטמון. "בליון רותחים עלינו מכעס, הם טוענים שהמחירים הזולים שלך הורסים אותם" (עמ' 42).
איך מורה יכול להרשות לעצמו את המחירים האלה, והסוחרים הקטנים לא? ראשית, קנה המידה הענקי של מכירותיו מאפשר לו להסתפק בשיעור רווח מזערי. שנית, לעתים, כשהוא רוצה לשבור את מתחריו, הוא מוריד מחירים בלי חשבון.  בניגוד לאנשי העסקים החלשים, הוא יכול לספוג הפסדים כשכדאי לו, ולקזז אותם לאחר מכן בפעילות מצליחה. שלישית, מורה מעסיק את רוב עובדיו בתנאים לא מפנקים: מאכיל אותם במזון נחות, מאלץ אותם לעמוד על רגליהם כל המשמרת, ומפטר אותם בתואנות שווא בעונות מתות.
מורה גם מבין היטב עוד יסוד אחד של השוק: אספקת מידע. גם כאן הוא מנצל את יתרון הגודל שלו. הוא מפרסם קטלוגים, מודעות וכרזות, מה שהקטנים אינם יכולים להרשות לעצמם. אינפורמציה – כן, אך לא, בהכרח, אינפורמציה מלאה כנדרש בתחרות אמיתית. מורה יכול לספק מידע חלקי ומגמתי, מי מסוגל לבדוק אותו, מי מסוגל להגיב. כך הוא עושה, למשל, במלחמות המחירים שהוא מנהל. "אחר כך הילל מורה את שיטת הצגת המחירים הברורה. החידוש הזה היה שורש המהפכה הגדולה במסחר האופנה. אם המסחר הישן, המסחר הזעיר, גוסס, הרי זה מפני שאינו יכול לעמוד במאבק נגד המחירים הנמוכים. מאבק שהוא תולדה של התיוג הברור. עכשיו מתנהלת התחרות תחת עיני הציבור ממש, טיול בין התצוגות הוא שקובע את המחירים, וכל חנות מורידה אותם, מסתפקת ברווח הקטן ביותר האפשרי" (עמ' 78).

לכאורה, זו הזרמת מידע מלאה, אך הציבור אינו מכיר את השיקולים שמאחוריה. מורה מפציץ את הלקוחות בסחורה שאינה תמיד איכותית, ומשבש את שיקול דעתם בתצוגה ראוותנית ושופעת. לקוחותיו אינם בודקים איך ינהג לאחר שחיסל את מתחריו. הם, ללא יודעין, מסייעים לו בחיסול הברוטאלי, על ידי כניעתם לפיתויים הרגעיים. מאוחר יותר, יהיו שבויים בידיו, וייאלצו להסתפק בשירות שיבחר לתת להם במחירים שיתאימו לו.
על פי הערות השוליים, הספר גן עדן לאישה דמיוני בעלילתו אך נאמן למציאות בפרטים הטכניים שהוא מביא. זולה בילה מספר חודשים לקראת כתיבתו לצד מנהלה של החנות בון מארשה שהוקמה אז. ניתן, כמובן, למצוא היום אינספור תיאורים כאלה בעיתונות, כששיטת רשתות השיווק התמסדה. כך, למשל, החקלאים בישראל טוענים טענות נוסח גוז'אן כלפי רשתות שיווק המזון הגדולות. או, המאבק על צמצום מספרן של עמלות הבנקים והטלת פיקוח עליהן. מה הוא, אם לא התערבות הרשויות – המחוקקת והמבצעת – בתחום שבו כאילו כל המידע מובא לידיעת הציבור, אך איזה אדם פרטי מסוגל לעכל אותו.
ולבסוף, אם ניתן למצוא הכל כאן ועכשיו, למה להרחיק עד אמיל זולה? הרגשתי היא שלניתוח התחרות מבית מדרשו יש יתרון על הכתיבה העיתונאית ועל הכתיבה האקדמית בנושא. הכתיבה העיתונאית לא תמיד מתאמצת לדייק, ובשנים האחרונות מחויבויותיה הערכיות והעסקיות אינן שקופות. הכתיבה האקדמית בכלכלה בארבעים השנה האחרונות, ברובה כפופה מדי למודלים קשיחים, ולהנחות יסוד מפשטות שלא תמיד נהירות לקורא. כך הולכים לאיבוד ניואנסים חשובים, ונותרת הסתגרות בתוך ריבוע צר. אמיל זולה, בתיעוד היפה שלו, אינו מאבד שום פרט. וכמו תמיד בכתיבה ספרותית טובה, הוא פורץ  גבולות ופותח אופקים חדשים.

מתנצלת על מחיקת התגובות שהיו בגלל תקלה טכנית

לא חשוב מה אני כותבת כאן, ולא חשוב איך הקוראים מגיבים. תמיד מגיעים בסוף לנושא אחד: תיאור, הגדרה, שיפוט של השוק החופשי בישראל. היה קל אילו אפשר היה לשלול לגמרי את כלכלת  השוק. שחור-לבן זה תמיד הכי נוח. אבל השוק הוא מוסד אנושי נצחי. ואם מוטלת חובת הוכחה היא לא עליו, אלא על מבקריו.

מצד שני, גם מאורות סמים וזנות הם מוסדות לא פחות נכבדים. משום כך, התיאוריה הכלכלית חיפשה מאז ראשיתה הצדקה למוסד השוק מעבר לעצם הישרדותו. היא מצאה אותה בדמות התחרות המשוכללת. שוק, כך נקבע בכלכלה, הוא הארגון הכי מוצלח להגשמת התחרות. ותחרות היא הדבר הכי קרוב בכלכלה למנגנון הצבעה דמוקרטי. יש היצע, יש ביקוש, וההכרעה נעשית על ידי הרוב. מה שמבוקש – מחירו עולה, מה שאינו מבוקש – מחירו צונח. מה שקיים בשפע – בדרך כלל זול, מה שנדיר – הוא יקר. אותה הכרעה נתפשת בתיאוריה כמצב המיוחל של שיווי משקל.

המודל שאליו שואפים ומקווים הוא, אם כן, תחרות משוכללת. היא שמביאה ליעילות המרבית, ויש האומרים גם למרב הרווחה לכל. אך התחרות המשוכללת היא רק מבנה תיאורטי מפואר. ובאין לה ייצוג טוב יותר, השוק הוא שמשמש כנציגה עלי אדמות. וככל התגשמות של רעיון, השוק אף פעם אינו מגיע להיות הדבר האמיתי, אלא רק מה שהכי קרוב אליו.

מדוע השגת תחרות משוכללת כה בלתי אפשרית? משום שתחרות משוכללת מוגדרת מראש כצירוף תנאים שברוב המקרים אינו ניתן להשגה. פירוט הנחות היסוד לקיום תחרות כזו נמצא בכל ספר מבוא לכלכלה. הזמין ביותר בעברית הוא ספרם של יצחק אורון, נילי מארק וגליה עופר בהוצאת עמיחי. נביא כאן רק שניים מהתנאים החשובים ביותר המפורטים בספר זה ובספרים אחרים.

תנאי ראשון: ריבוי קונים ומוכרים. כך, כל יחידה כלכלית סבורה שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע חזק על המחיר. דמוקרטיה, כבר אמרנו, כל הפעלת כוח הופכת את השיטה לפחות נקייה. לכן גם כל התאגדות של קונים או מוכרים אינה רצויה. והתאגדות אינה בהכרח פגישת תיאום חגיגית. מספיק שמנכ"ל בנק גדול אחד עומד על הבמה בכנס מקצועי ופורש את הגיגיו. תאמינו או לא, מנכ"ל הבנק הגדול השני אינו צריך יותר מזה.

תנאי שני: מידע מושלם (אינפורמציה מלאה). לכל מוכר או קונה יש מידע מלא על המוצר או השירות הנמכר, תכונותיו, והצעות המחיר של המוכרים והקונים השונים.

עכשיו, נסו לחשוב איפה תנאים כאלה מתקיימים. אולי במכירת עגבניות במחנה יהודה ביום קיץ. במדינה קטנה כישראל, כל תחום שתבדקו מצטיין במיעוט שחקנים. זאת, בגלל, אבחנה כלכלית אחרת: יתרונות לגודל. בדרך כלל, יעיל יותר לפעול בקנה מידה גדול. ולכן, אם תסרקו את מדף המזון בסופרמרקט, לא תמצאו שם הרבה שמות. לא רק בייצור המקומי, אלא גם ביבוא. כי גם ביבוא נדרשת היערכות מיוחדת להבאת המוצר לארץ, שיווקו והפצתו, והיא כדאית יותר בקנה מידה גדול. אצל היצרנים המובילים בישראל, גם נהוג  שכל אחד מהם מייבא מוצרים משלימים למדף שלו. כך הוא, שולט על מה שאמור להתחרות במוצריו. בבדיקה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמצא, כי שלושת מפעלי התעשייה הגדולים ביותר תופשים למעלה מ-40% מהשוק בענף המזון (ייצור מקומי ויבוא). בדיקת מוצר-מוצר, בוודאי תניב תוצאות הרבה יותר מרשימות.

דוגמא אחרת, ענף הבנקאות. שני הבנקים הגדולים בישראל תופשים כ-60% מנפח הפעילות בענף. הבנק השלישי, עוד קרוב ל-20%. מה הפלא שתנאי המשכנתא, העמלות, וכל השאר כל כך דומים אצל כולם. טועה גם מי שחושב שהבורסה יותר טובה. גופים גדולים הם שנותנים בה את הטון. לא רק בסכומי הכסף שהם שמים, אלא גם במידע. איפה הם ואיפה גב' כהן מחדרה. לא רק שהם יודעים הרבה יותר. הם גם יכולים ליצור מידע על ידי הזרמת סיפורים מגמתית לתקשורת.

כל המתואר כאן מעמיד באור קצת מגוחך כל מאמץ של האוצר להכניס מפעיל נוסף לייצור חשמל, או זיקוק דלק או ניהול בתי החולים. שלושה יצרנים, ארבעה, חמישה, שבעה – זה באמת לא משנה. לעתים, אפילו, המוסיף רק גורע. כי אחרי מפעיל אחד קל לעקוב, וכשהמפעילים מתרבים המשימה הופכת לבלתי אפשרית. אבל עזבו שירותים כאלה, אין בהם תחרות משוכללת גם במדינות ענק. בישראל, אין ולא יכולה להיות תחרות אמיתית כמעט בשום תחום.  אמרנו ריבוי קונים ומוכרים –  איפה, איפה, באיזה מוצר או שירות תמצאו כזה ריבוי במדינה קטנה. אמרנו מידע מושלם  לכל – איפה זה ואיפה המניפולציה הקלה במידע במדינה של שני עיתונים כלכליים ושני בנקים.

ולכן, ממשלות ישראל, מאז קום המדינה ובמשך ארבעים שנה לא ויתרו על הבקרה והשליטה בתחומים רבים. המפנה חל בראשית שנות ה-90, עם אימוצה של הגלובליזציה. כמסקנת האינפלציה הגדולה של שנות ה-80, ותוכנית ייצוב המשק של 1985, הוחלט להחדיר למשק יותר תחרות. ואם יותר תחרות, אז פחות בקרה, מעקב, הכוונה, שליטה של הממשלה. תודו, רעיון יפה, תמיד צריך לשאוף להגשמת יעדים נשגבים. אך במשק לא תחרותי במהותו, מה שהתקבל זו מראית עין של תחרות. מראית עין. כאילו. כתשתית מודל היסוד של הכלכלה.

ספרו האחרון של קורט וונגוט, שיצא לאור ב-2005, הוא ספר של אדם בערוב ימיו. וונגוט, שנפטר באפריל השנה, היה בעת כתיבתו כבן 82.

כותב ידוע ומבוסס בגיל מתקדם יכול להרשות לעצמו לא לעשות חשבון לאף אחד. וזה מה שכובש לב בספר הזה. וונגוט אוהב את מי שהוא אוהב – ילדיו, נכדיו, הוריו, משפחתו המורחבת וחבריו. ובאותה מידה, הוא מתעב את מי שהוא מתעב – הממשל והמגזר העסקי, בדמותם כיום, במדינה שבה נולד וחי כל חייו – ארה"ב.

הצורך שלו להרגיז ולעורר מהומות בולט כבר מהכותרת אדם ללא ארץ (A Man Without A Country, Random House, 2007). ואם הכותרת הזו לכשעצמה עוד לא מספיקה, הרי הפרשנות מובאת בהמשך. לאחר קטע זועם על מעורבות ארה"ב בעיראק, וונגוט מסכם: "כך, אני אדם ללא ארץ חוץ מהספרנים ועיתון היוצא בשיקאגו ונקרא בזמנים אלה". הספרנים והעיתון הם מעוזי החופש האינטלקטואלי האחרונים בעיניו.

וונגוט מבהיר כבר מההתחלה מהיכן הוא בא: אמריקה של האגמים הגדולים. זהו איזור בצפון המדינה, בחלקה הפנימי. איזור של תעשייה כבדה, ושכירים חברי איגודים מקצועיים. או, כהגדרתו העצמית הלא-אופנתית והבוטה, וונגוט כשכניו  לילדות ומשפחתו הוא סוציאליסט. תודעתו של וונגוט עוצבה בשפל הגדול של שנות ה-30, בו נפגעה פרנסת אביו שהיה צייר וארכיטקט; ובמלחמת העולם השנייה בה, כחייל בחזית האירופית, חווה אירועים קשים.

עם רקע כזה, אין פלא שוונגוט שונא את ארה"ב כפי שהיא מצטיירת עכשיו. הוא כועס על הפלישה האמריקאית לעיראק, ולועג  לאינדוקטרינציה שקדמה לה. ובמיוחד, הוא אינו יכול לשאת את הקלישאות המופרחות בכל דיון כלכלי. כדי להמחיש רק קצת מסגנונו המשתלח, הנה כמה משפטים מתוך רצף שנכתב בטורים גבוהים:     

"מיליונים שמוקדשים לבריאות הציבור הם מעלי אינפלציה.
זה נכון.
מיליארדים שמוקדשים לרכישת נשק הם מורידי אינפלציה.
זה נכון…..

"יש להרשות לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות לעשות: לשחד, להרוס את הסביבה, רק קצת, לקבע מחירים, לדפוק צרכנים מטומטמים, לעצור את התחרות, ולשדוד את משרד האוצר כשהן פושטות רגל.
זה נכון.
זו יזמה חופשית.
וזה נכון…..

"השוק החופשי הוא שיטה אוטומטית של צדק.
זה נכון.
אני צוחק".

בקטע אחר וונגוט מביע את דעתו על בוש ואנשיו, שהוא מכנה "השכבה העליונה של סטודנטים על ציון 70", ובעלי אישיות פסיכופטיות או PPs – "המינוח הרפואי לאנשים פיקחים, ייצוגיים שאין להם מצפון". ולאחר שהוא מפרט יותר מהי פסיכופטיה, הוא ממשיך "ואיזה תסמונת מתארת טוב יותר מנהלים כה רבים באנרון, וורלדקום ועוד ועוד, שהעשירו את עצמם בזמן שהרסו את עובדיהם, את משקיעיהם, ואת הארץ שלהם".

אלה מילותיו של קורט וונגוט הזועם. קורט וונגוט זועם? מה הוא מבין כלכלה? הוא לא מבין הרבה. הוא מחוץ לתחום. רגע, זה יתרונו הגדול. הוא שואל שאלות תם. זאת, בניגוד לכלכלנים מקצועיים לא מעטים, שגם כשהם מבינים די מעט, מעמידים פנים שיש להם תזה שלמה וסגורה.

כלכלנים רבים יודו, למשל, שלא צריך לאפשר לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות. צריך לפקח עליהן, כי התחרות במציאות אינה כמו במודל הכלכלי הבסיסי – היא כמעט אף פעם אינה משוכללת.  ואם כך, ממשל מתוקן חייב למנוע את השתלטות הגדולים והחזקים, שלא תמיד רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם. חלילה וחס, לא משום שהם רעים. הלוואי שהעולם היה כה נאיבי ופשוט. אלא משום שיש להם בעלי מניות, שגם הם רחומים וחנונים אלא ואלא….

זו המציאות הכלכלית, שמתיישבת גם עם התיאוריה בגלגוליה היותר מורכבים. אבל ברטוריקה הפוליטית והתקשורתית השגורה, כל התערבות ממשלתית ישר נקטלת: מה הם יודעים הפקידים? דברו איתם. הישרים והמנוסים שביניהם יודו שהם יודעים מעט מאד. הידיים שלהם רועדות לא פעם. אבל הם כן יודעים שגם השוק אינו חכם כזה, והדרך היחידה להתמודד עם אי-מושלמותו היא גישוש זהיר בחושך.

על כן, ואם כך,  גם הזעם של קורט וונגוט – זעם של ילד שלא מבין וצורח מרוב תסכול – הוא תשומה חשובה לדיון בכלכלה. הוא בא מהבטן. הוא חודר לבטן. ומה תחושת בטן ומה רגשות, פחות טובים מיידע דל וחלקי.

כולם שונאים את הממשלה. אולי בגלל שבכל מדינה יש רק ממשלה אחת, שמעורבת בהרבה תחומים, לפעמים טועה, ולפעמים מעוררת התנגדויות. לא חשוב אם זה בריאות, חינוך, רווחה או תעשייה. זו תמיד אותה ממשלה שגובה מסים ולא נותנת מה שמצפים.

כולם אוהבים את המגזר הפרטי. מתים עליו כי זה "המגזר הפרטי". זו לא חברת השירות למכונת הכביסה, שתוקעת אותך יום שלם בבית, ולא הסופרמרקט עם המשלוחים המזעזעים שלו. המגזר הפרטי זה דבר לגמרי אחר: אדיבות, יעילות, מחירים נוחים, ובתמצית, התגשמות השוק החופשי והתחרות המשוכללת.

כן, זה המגזר הטוב, חוץ מבעיה אחת זניחה. במדינה קטנה, לדוגמא ישראל, המגזר מורכב רק משלושה בנקים משמעותיים, מיבואן מורשה אחד לחלפים המקוריים של הרכב שלי, ומחברת שירות אחת שמספקת את הפילטר לקולט האדים שלי. וכך, אני מחייגת שבוע אחר שבוע לחברת הפילטר, וביום טוב אפילו מצליחה להגיע עד המחסן, כדי לשמוע שהעובדים עכשיו עסוקים או שהם לא נמצאים.

מה אני עושה עם הפילטר? שוכחת על קיומו-אי-קיומו. יש לי קולט אדים מעוצב. מי צריך לדעת שאין לי פילטר. כבר השלמתי עם העובדה שעל הבנק  אני לא יכולה, ולעולם לא יהיה לי מושג כמה עשרות אלפי שקלים השארתי כעמלות במשכנתא. גם על יבואן הרכב אני לא ממש גיבורה, ובשביל החלפת פגוש מפלסטיק הוא מרשה לעצמו לדרוש חמשת אלפים שקל. אז, למה שאני אוכל על חברת השירות, שהיא גם יבואן הפילטר שלי? כמה, חוץ ממני, בכל המדינה, קנו שואב אדים בצורת פירמידה? הפגנת המיואשים שלנו לא תמלא את ככר רבין.

פעם, היו גופי צרכנות בהסתדרות ובממשלה. שרידיהם אולי קיימים, אך בתהליך ארוך טווח כוחם נשחק. זאת, בהסתמך על שני נימוקים, שאינם בלתי תלויים, וחוזרים על עצמם בכל קיצוץ של פעילות ציבורית. האחד, הקצאה נכונה של המקורות, השני, יעילות. או, בטיעון מפורט יותר: כמה שפחות הוצאה ציבורית, כמה שפחות מסים, כמה שפחות פיקוח ממשלתי מזיק, נותר יותר ליזמה הפרטית היעילה – כולם יוצאים מורווחים. ובגלל שממילא כולם תמיד ביקורתיים כלפי הממשלה, והתקשורת, מסיבותיה היא, גם היא שמחה לשיר את המנטרה, אין בעיה לקצץ בשום פונקציה ממשלתית. מה שעומד בניגוד גמור לחוסנו המופלג של מוסד היבואן. יבואן הוא נצחי. אי אפשר ללחוץ עליו בשום צורה.

איך יוצאים מסאגת הפילטר? לא, לא תפילו אותי למלכודת ההטפה החברתית. אנחנו פוסט-מודרנים, הנה שלושה סיומים אפשריים ברוח התקופה:

סיום ראשון:  

התחרות המשוכללת מאלצת את הרעים להיטיב את דרכם, ומי שלא חוזר בתשובה עסקיו נמחקים. ככה כתוב בספר הלימוד לכלכלה? אולי בהתחלה, כדאי שתקראו גם את הדפים הבאים. קיומו של שוק לגמרי משוכלל דורש מילוי תנאי סף כה קשים, עד שהוא אוטופי בכל מקום, לא כל שכן במדינה קטנה שבה ניתן לספור את המתחרים בכל תחום על אצבעות יד אחת. רוצים עדות, קראו את פול קרוגמן בניו יורק טיימס או ב"הארץ" מיום 29.5.07. במאמר "העזתי לאכול סלט", קרוגמן, פרופסור נודע לכלכלה, מתלונן על זיהום המזון בארה"ב, ועל כך שהממשל אינו מטפל בסוגיה: "אין ספק שמערכת הפיקוח על המזון הידרדרה בשש השנים האחרונות….מה שאנחנו כן יודעים הוא שמנהל המזון והתרופות לא קבע מאז 2001 תקנות בטיחות חדשות משמעותיות…בהעדר תקנות כאלה יש סכנה שמגדלי ומעבדי מזון אחראים יוכרעו בידי מתחרים המוכנים לעגל פינות בסוגיית בטיחות המזון. אף על פי כן הממשל מסתפק בפרסום הנחיות בלתי מחייבות".

סיום שני:

במקום גופי הגנת הצרכן הממשלתיים, שאינם מורגשים מדי, קמים גופים כאלה פרטיים, שמקנים לחברות העומדות בקריטריוני בדיקה מסוימים תו של הוגנות. גוף כזה "אמון הציבור" אמנם קם לאחרונה, ואין לי מושג מה הוא הצליח לעשות עד כה. ברור מראש, שבתנאי השוק הישראלי, הוא יצטרך לעבוד קשה כדי להטיל מורא על נותני השירות והמוכרים הבלעדיים בכל תחום. בכל מקרה, הגוף הנוכחי ודומיו גובים תשלום מהחברות עבור התו. תשלום כזה מגולגל לפחות בחלקו אל הצרכן, ובמה הוא עדיף על מס.

סיום שלישי:    

האחרון, וגם המציאותי ביותר. יבואן הפילטר ממש שמח שהתקשרתי. כך הוא אומר במשיבון שלו. אין בעיה, רק השאירו את הודעתכם. השארתי – 8.2.07. הם עוד יחזרו אלי. כמה כסף, וזמן שווה כסף, בזבזתי על השיחות עד כה? מה הנזק הכספי של קולט אדים מושבת? איך זה מתיישב עם תזת היעילות? ולמה תשלום מס כזה ליבואן עדיף על תשלום מס לממשלה.