אחת-אחת נאספנו לשיעור היוגה בשבוע שעבר. כל אחת עם המונולוג שלה כמה-היא-לא-יכולה-יותר. אפשר לקרוא לדיבורים האלה התפנקות. אבל משהו באווירת עשר הדקות הראשונות של השיעור העיד שאין זה ככה. צחקוקים, קריאות ביניים, חוסר שקט במקום שאמור להיות מקדש של שקט.
כולנו בקבוצה נשים לא-צעירות. אנחנו זוכרות כל מלחמה, כל "פעולה" וכל "מבצע". אנחנו כבר לא מסוגלות לזכור כמה כאלה היו.
אין טעם לתהות עכשיו על נחיצותו של המבצע בעזה. ברור לכל, שהשאיפה לשוויון בין אזרחי המדינה, פירושה גם אחריות של הממשלה להפגת האיום הביטחוני הרובץ על תושבי הפריפריה. ההוצאה על הגנת הדרום בתנאים הנוכחיים היא, אם כן, הוצאה חברתית לכל דבר ועניין. ואם נותר על מה לדון, הרי זה על המסלול שהביאנו עד להצדקת ההוצאה הזו.
הפעם הראשונה, הייתה מתי שהוא בסוף שנות ה-80. הייתי אז סמנכ"ל תכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, והתבקשתי לכתוב חוות דעת על מכירת החברה הממשלתית כימיקלים לישראל לפוטאש הקנדית.
הפנייה אליי נראתה לי מוזרה. יחידת התכנון והכלכלה שניהלתי עסקה בניתוח המגמות במשק, ובמדיניותה הכלכלית של הממשלה. את ניירות העבודה הנוגעים למפעלים ערכו אצלנו בחטיבות הענפיות. התקשרתי לאחד מחבריי בחטיבת הכימיה והמחצבים שהייתה מופקדת על התחום, וביררתי אצלו מה הסיפור. כן, הוא אמר, פנו אלינו ולא המלצנו. איך עשיתם את זה? שאלתי. זה היה בימיו של שר שאינו-מוכן-לקבל-לא. השתררה שתיקה, והבנתי שבמצבים כאלה איש-איש לגורלו.
מה הם יודעים על שוק הדיור? הם, בנק ישראל.
בשבוע שעבר הפחית בנק ישראל את הרבית המוניטרית ב-0.25 נקודות האחוז, לרמה של 2%. זוהי רמת הרבית עד לסוף 2013, מעריכים בהודעת הבנק. רמת זו באה לתמוך בתחזית הצמיחה של הבנק: 3% ב-2013, בדומה לשיעור הצמיחה ב-2012. השאיפה לשמר את קצב הצמיחה היא, אם כן, זו שעומדת בבסיס הורדת הרבית הצנועה. רבית נמוכה יותר תעזור לשמר את קצב הצמיחה בתקופה קשה.
הגיע הזמן לתת את הדעת על מתקפת הזהב הורוד. בשבוע וחצי האחרונים, גזרתי מהעיתון יותר מעשר פרסומות לשעוני זהב ורודים. לא קניתי עיתונים במיוחד לצורך זה. סתם גזרתי באקראי את הפרסומות שהופיעו בהארץ ובהרלד טריביון. אני מניחה שזה אומדן חסר, חלק מהפרסומות הודפסו בשחור-לבן ולא קראתי את המפרט שצורף להן. כמה מהשעונים הורודים התנאו בנוסף ביהלומים ובאבנים טובות אחרות. כולם, מעשי ידיהן של חברות בעלות מוניטין כגון בולגרי, אודמארס פיגואט, שופארד, טיודור ועוד. רובם מתפארים במנגנון מכני (ולא סוללה) הנטען מעצמו.
אין הבחנה ברורה יותר בין סוציאל-דמוקרטיה למה שמחוצה לה מאשר גודלה של הממשלה. סוציאל-דמוקרטיה מאופיינת ב"ממשלה גדולה" – ממשלה בעלת שיעור הוצאה גבוה בתוצר. ניאו-ליברליזם מאופיין ב"ממשלה קטנה" – ממשלה בעלת שיעור הוצאה נמוך בתוצר. משמעותו של שיעור ההוצאה בתוצר חורגת מתרומת הממשלה לשירותים הציבוריים. הוא מסמן גם את מעורבות הממשלה בתכנון, בניתוח, ברגולציה ובניהול הכלכלי בכלל.
כולם מסכימים שצריך לדבר עם הציבור על תקציב הממשלה. השאלה הגדולה היא איך מדברים עם הציבור על תקציב הממשלה. דרך אחת היא זו המוצעת על ידי דובי קננגיסר בעבודה שחורה. קננגיסר קורא למפלגת העבודה להציג תקציב מפורט.
מכל הדיבורים הנשמעים לאחרונה על משבר העיתונות, חסר לי במיוחד הדיבור על עיתונות ופוליטיקה. ובעצם, חסרה לי ההתיחסות הברורה לעובדה כי מתישהו בשנות ה-90 הפכה העיתונות בישראל לאי-פוליטית. דהינו, עיתונות שאינה מביעה עמדה פוליטית מפורשת, עיתונות שהיא כאילו מעל לפוליטיקה, עיתונות שפועלת בשם האובייק-טיביות בכבודה ובעצמה. זאת, בתקופה שבה עיתונים הוקמו או נרכשו רק על ידי בעלי ההון הגדולים, ואין מעשה פוליטי יותר מזה: הפגנה בוטה של כוח וצבירת עוד כוח.
אחת המילים שמובנן נהפך בעשרות השנים האחרונות – עידן של דיבור מפותל וממוסחר – היא המילה פרגמטיות. פירושה, במקור, הוא מעשיות – פרגמה ביוונית היא מעשה, עסק. בפועל, פרגמטיות נושאת היום משמעות של היעדר ערכים.
הבו לי תיאוריה מכלילה במדעי החברה, כדי שאתנפל עליה למצוא מה חורג מהכללתה, ומה הן הסתירות שהיא מחביאה בקרבה. זה לא מפני שאני מזלזלת בשאיפה האנושית הנאצלת להבין. אני גם מבינה שאי-אפשר להבין מבלי להכליל, אבל הספק כלפי הניסיון למצוא מכנה משותף אחד לתופעות אנושיות מורכבות תמיד מנקר בי.
עידן השוק החופשי 