לפני מספר שנים, לא זוכרת בדיוק כמה, עשיתי יום כיף עם בנותיי בתל אביב. בשלב כלשהו, עברנו ליד המוזיאון הישן, בשדרות רוטשילד, ובתי הקטנה אמרה שהוא שופץ מחדש, וכדאי לראות. נכנסנו פנימה, עשינו את הסיבוב, התרשמנו. ואז, פתאום נזכרתי שקניתי גם כרטיסים לסרט האורקולי על הכרזת המדינה, המוקרן בחדרון קטן בצד.
פשוט מאד, על פי תוצאות מסעותיו של האיש שלי למינימרקט ולמרכול השכונתי. אם מוצר מסוים, של יומיום, חסר פתאום כבר מספר שבועות, אני מבינה שמתכננים עליו. מדוע הוא צריך להיות חסר לפני ההעלאה? שאלה טובה. זה סוג של קוד שכבר למדנו, הוא לא מכזיב.
לא כתבתי את זה עד כה, אולי מחמת הבושה. אך בשנתיים האחרונות כמעט ולא פתחתי ספר. קראתי עיתונים באופן כפייתי – כל מילה, אבל בספרים לא הצלחתי להתרכז. לא יודעת, אולי זו עוד תופעת לוואי לקורונה. עוד נחקור את זה.
זה קרה ביום אחד – ה-6.10.2022. האיש שלי חזר מהסופר ומהמינימרקט , והכריז כי בשני המקומות אין חמאת תנובה. מזל, שאני תמיד מחזיקה רזרבה. ובדיוק באותו יום, כותרת בדה מרקר האומרת "התוכנית לחסימת הסינים: השקעות זרות בישראל ידרשו אישור ממשלתי".
בפינת החדר, מעל למחשב שלי, חבוי סיפור חיי. לא חשבתי על זה, עד שאתמול הסתכלתי וראיתי. הכי בצד שמאל, תלוי דג קרמיקה קטן צבעוני – כחול, כתום, צהוב – קניתי אותו בעיר חוף יפה ביוון, שכבר איני זוכרת את שמה. והפינה הבאה, גם היא מתחילה בדג. דג קרמיקה ענק – כחול, כתום – שהגיע לארץ ממקסיקו. דג הוא סמל לפריון ושפע ביהדות ובדתות אחרות. לא ידעתי את זה בזמנו, אבל אני זוכרת את שרשרות הדג היפהפיות מזהב, שהיו בחנות התכשיטים של הצורף מחלב בפינת מחנה יהודה. התוודעתי אליהן כשגרתי בסביבה. הייתי עומדת שעות בסביבה ולוטשת עיניים. התברר לי אחר כך שגם רות דיין אימצה אותו במשכית.
הייתה שנה מוזרה, לא נכחיש. החצבים בחצרנו העליונה לא פרחו – גוש בצלים שבשנים מסוימות מוציא שלושים פרחי חצב. רק בצד, פרח חצב אחד ויחיד, מצמח שנבט לפני מספר שנים. עץ הפומלה של השכנים כבר נושא פירות גדולים, ואיתו עוד עצי הדר בסביבה. ובגינה, בקדמת הבית, צמחו בעיקר עשבים שוטים ענקיים. הם כיסו את פרחי הציניה והפטוניה, מאיפה הם הגיעו? הם לא היו כאן מעולם.
המדד ירד, הכריזו בטלוויזיה ערב חמישי. מדד אוגוסט צנח ב-0.3% לעומת יולי. סיבה למסיבה? לא ממש, אם כי התרגשות ברגע הראשון.
Namaste – כתוב בגדול על חולצת הפיג'מה החדשה שלי, לצד ציור של דמות יושבת במנח הרפיה של יוגה. בדקתי מהיכן החולצה, לא מהודו, כמובן, דווקא מסין. Namaste, כידוע לכם, היא ברכת שלום הודית מכובדת. היא מיוצגת על ידי אדם המצמיד את ידיו למרכז החזה, ולא פותח אותן לצדדים כמו בתמונה. אבל, מה זה חשוב, בעולם הגלובלי Namaste הוא דימוי, והוא מוכר שלוה הודית.
קראתי, בסקרנות רבה, את המאמר שהתפרסם אתמול במוסף הארץ על צמיחה שאינה תורמת לרווחה. הסכמתי עם חלקים גדולים מתוכו, לא הסכמתי עם אופן הצגת הבעיה, ועם היעדר שורה תחתונה אמיתית. המאמר "חי צומח דומם" של ג'ייסון היקל הוא פרק מתוך ספר חדש "פחות זה יותר" על ניהול כלכלת העולם. היקל הוא עמית בכיר בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) ואנתרופולוג כלכלי באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה.
חזרנו לחיפה. לבקשת נכדנו, נדב, שהתאהב בעיר בחופשתנו הקודמת. שלושה ימים במלון על הכרמל, מכל חלון שלו ראינו את המפרץ. מכל חלון, ראינו בתים יפים מוקפי עצים. כמו בבית הכרם של ירושלים לפני שהושחתה. כמו בירושלים ההיא לפני שנהרסה.
עידן השוק החופשי 