אני כותבת, ושואלת את עצמי אם אכן זה ככה. האם זה סוף עידן העיתונות הכתובה והבלוגים. אני, עצמי, עדיין מנויה על שני עיתונים, הארץ וידיעות אחרונות בסוף השבוע. אני מתה על ידיעות אחרונות בסוף השבוע. קוראת את כל השטויות לפי הסדר, ומרגישה שאני נחה. אבל הדור הצעיר במשפחה ממש לא. בקושי קוראים עיתונים.
מאמר מעניין שקראתי בדה מרקר החזיר אותי למאבק שניהלתי עם בנק ישראל לפני יותר מ-35 שנה. המאמר, שנכתב על ידי גדעון בן נון, מספר על מלחמתה של סין בדולר האמריקאי. סין מנסה לפגוע בדומיננטיות של הדולר, ולהביא את היואן למעמד של מטבע גלובלי. ב-2022, שימש הדולר מטבע בעסקות המהוות כמחצית מהסחר העולמי. בשוק המט"ח הדולר מכסה כ-90% מהסחר העולמי. אך הדולר, בכל זאת, יורד ביתרות המטבע הרזרביות. באמצע 2022 הוא תפש כ-60% מהרזרבות הרשמיות, בעוד שלפני חמש שנים, הוא תפש כ-65% מהן. היואן, לעמתו, צומח ומשגשג. היום הוא תופש כ-4.5% מהסחר העולמי.
מדד המחירים לצרכן עלה בינואר ב-0.4%. סיבה למסיבה, לכאורה, הוא היה צפוי לעלות ב-0.5%. המדד השנתי – מארס לעומת מארס שעבר – עלה ב-5% בלבד, לאחר 5.1% בחודש הקודם. האם נחגוג? לא נראה לי. תנודות במדד הן תופעה אופיינית, הוא, למשל, ירד ככה באוגוסט-ספטמבר 2022, וטיפס יפה לאחר מכן. רק השבוע קפץ שער הדולר ב-2.7%. מאז נקודת השפל האחרונה שלו, ב-28 במארס, הוא עלה ב-3.6%. זה אומר התייקרות בחומרי גלם ובמוצרים מוגמרים מיבוא, זה אומר עוד אינפלציה בחודש הבא.
נזכרתי פתאום ביום הולדתו החמישים של אבי, אליעזר שמאלי. אל תשאלו אותי מדוע. זה היה ב-1951, הייתי בת שמונה. בסלון ביתנו ברמתיים, חדר די קטן, התכנסה כל המשפחה שהייתה אז בארץ. אמי אפתה עוגת 'לייקח' בסיר פלא על הפתיליה. היא הייתה תמיד טעימה, עם ארומה קלה של נפט. אמי קלתה גם בוטנים באותו סיר פלא. זה היה הכיבוד, אולי גם יין, ועוד פירות מהגינה.
האם אשתו של נתניהו דיברה עם אשתו של בר-דוד על השביתה? ואם כן, אז מה? בר-דוד החליט על השביתה משיקוליו. כל השאר הוא פולקלור לא רלוונטי, ובאופן אופייני, הוא תופש כותרות. מה שכן רלוונטי וחשוב, הוא דבר שלא נראה פה קודם לכן: ראשי חמשת הבנקים הגדולים, ועסקים בכירים אחרים, עמדו בבית ההסתדרות, ומחאו כפיים ליו"ר ההסתדרות כשהכריז על שביתה. כן, בבית ההסתדרות. נדמה לי שהם לא נכנסו אליו לפני כן. זוהי הבעת הוקרה ותודה להסתדרות, והכרה פומבית בכוחה.
יום ראשון בבוקר. מה אני יכולה לומר על הכלכלה. טוב לא יהיה, זה ברור. הנזק למדינת ישראל כבר נגרם. ברור לגמרי שהוא לא יתוקן ברגע, גם אם נתניהו יחליט לסגת עכשיו.
אני יודעת שלא מקובל להסתכל על זה ככה. אך אם הייתם שואלים אותי מה מאפיין את מדד המחירים לצרכן, הייתי עונה: ההומור שלו. הוא לא מתנהג כצפוי, על כן תמיד חייבים לעקוב אחריו במשך חודשים כדי להכריז על מגמה.
היא אמנם קיבלה את לוח נסיעותיו הקרובות של ראש הממשלה, אך היא לא יודעת מה יש לה לחפש באירופה. היא כאן, עדיין גבוהה (5.4% בינואר האחרון, לעומת מקבילו אשתקד) בדיוק כמו באיחוד האירופי באותו חודש. היא נמוכה מזו שבארה"ב (6.4% בינואר). אז מבחינת האינפלציה עדיף להישאר בארץ. ובפרט, שמדד ארה"ב האחרון הוא הנמוך ביותר מאז אוקטובר 2021.
שבוע שני שאני מנג'סת לכם עם פרופ' מאוטנר מאוניברסיטת תל אביב. האיש היה דיקן הפקולטה למשפטים, משמע, הוא לא לגמרי טמבל. לאחר מאמרו הקצר בשבוע שעבר, הוא מתראיין השבוע אצל אבי גרפינקל במוסף הארץ.
כאשר אני מנסה לסכם לעצמי מה למדתי בכל שנותיי ככלכלנית, אני מגיעה לדברים הקטנים. עבדתי במשרד התעשייה והמסחר, שמעצם הגדרת תפקידו שילב מיקרו ומקרו – דיבור יומיומי עם המפעלים, יחד עם הסקת מסקנות מקרו-כלכליות. ולא תאמינו כמה כוח היה לדיבור הזה, וכמה למדנו מהקשר היומיומי הזה עם השטח.
עידן השוק החופשי 