הם, הנתונים מראשית השבוע שעבר, אישרו לי שהמשק צנח להאטה עוד לפני "צוק איתן". נתוני החשבונות הלאומיים לרבע הראשון של 2014, קובעים בבירור כי קצב הצמיחה הנוכחי אינו עולה על 2.5% לשנה. זו נפילה ברורה מה-4% ויותר של 2011, ומה-3% ויותר של 2012 ו-2013.
הנתונים היבשים, נתוני הכלכלה היבשים, הם בעיניי הפואזיה הכי צרופה. תמציתיים, מתבארים בהמון אופנים, מעלים שאלות ועוד שאלות. וככל שמתכונתם גולמית יותר, בלי עיבודים שמהנדסים להם את הצורה, ככה הם אמיתיים יותר.
זה התחיל בכמה מטבעות נידחים, שהונפקו באיזורים נידחים. עכשיו מונים כבר אלפי מטבעות כאלה. המשותף לכולם הוא הרצון להיבדל מכל מטבע מרכזי – מטבע המדינה או מטבע גוש מדינות כגון האירו. המפריד הוא זהות המנפיק ויעדו. בהתחלה הייתה זו יזמה של קבוצות חברתיות קטנות ששאפו לפתור בעיה מקומית. כעת, תשומת הלב מופנית לביטקוין ולכפיליו רחבי האופקים.
שאלת הפתיחה להמשיך לקרוא
היה זה בשנות ה-70. האינפלציה התעוררה פתאום. מ-1973 ל-1983, קפץ מדד המחירים לצרכן של מדינות OECD בקצב ממוצע של כ-11% לשנה.
מדוע דווקא אז? זו באמת שאלה טובה. ואין לה תשובה, כמו לכל השאלות הטובות. ניתן רק לומר במאמר מוסגר: בשנות ה-70, עברו שנות דור מאז סיום מלחמת העולם השניה. הדור החדש, שלא ידע מקרוב את הזוועה, אולי נתן דרור ליצריו יותר מאשר קודמו, אולי התאמץ פחות לשמור על אורח חיים ציבורי בריא.
לפני שבועיים ביליתי כמה שעות בתל-אביב. נחתתי בדיזנגוף סנטר, צעדתי משם צפונה. אני מגיעה לאיזור הזה מספר פעמים בשנה, הפעם במיוחד שמתי לב למצבו הירוד של הרחוב בין כיכר דיזנגוף לשדרות בן-גוריון. חנויות סגורות, בניינים משתפצים, בניינים משופצים שלא מזדרזים להתאכלס.
אני מאמינה גדולה באבחון לא-מדעי של הכלכלה: מראה עיניים לפני הכל. נזכרתי בסוג של שעשוע שחלקתי פעם עם ידידה-כלכלנית. עברת בגלזר'ס לאחרונה? היינו מתעדכנות אחת אצל השניה. גלזר'ס הייתה חנות נעלי יבוא יוקרתית במרכז רחוב דיזנגוף ובכיכר המדינה. החלון של גלזר'ס מעוצב? דגמים חדשים? תהיה שנה נהדרת. החלון של גלזר'ס מגובב? הכל מבצעים? כדאי לבדוק את המזוזות הכלכליות.
יצאנו, ששה חברים, מסרטו המדובר של וודי אלן. שניים (גברים, כמובן) אמרו שמאז ומעולם הם לא סובלים את היהודי-הנוירוטי-הגלותי. שלוש נשים ועוד גבר אחד די נהנו אך לא התפעלו. רצנו לסרט כי הוא זכה לביקורות מעולות. אחרי הצפייה בו, נדמה לי שהוא גורף את השבחים הודות לאחיזתו בערכים ה"נכונים" לעכשיו.
מזוויתי האישית, ומה מעניין יותר מהזווית האישית, הסיפור מתחיל בתגובות על הפוסטים שכתבתי על תוכנית ייצוב המשק. לא התכוונתי לעסוק בהיבט המוניטרי של התוכנית. התרכזתי בנושאים שאני מכירה מקרוב. אבל הכסף, כהרגלו, איכשהו התגנב, גם בגלל הדרישה להדפסת כסף הנשמעת בשבועות האחרונים. הגבתי חלקית בשבוע שעבר, אבל נדמה לי שנדרשת הבהרה נוספת.
גם עכשיו, אחרי שזה קורה כבר בפעם השנייה, ניתן להתרשם שלפיד ונתניהו לא ממש קולטים מאיפה זה נחת עליהם. נתניהו שותק, לפיד מגיב בבדיחה תפלה. כאילו שבחירת נגיד היא רק סיפור אישי. כאילו שכל דבר אפשר לפתור בעזרת שימוע. עד לרגע זה לא הובהר בדיוק במה פרנקל וליידרמן מואשמים. והם לא הבכירים היחידים שחטפו בשבועות האחרונים, מנכ"לית הבורסה והיו"ר שלה גם הם נדחפו להתפטרות משפילה.
מה שכנראה אומר שלכל הסיפור הזה יש רקע כלכלי ענייני: מאבק על המדיניות המוניטרית, ועל אופי הבורסה בישראל. ובמאבק, כמו במאבק, מנסים לדחוף מועמדים שיקדמו אינטרסים מסוימים, ולבלום מועמדים המפריעים לקידום אותם אינטרסים. ואגב, הערכת מדיניותם הצפויה של מתמודדים על תפקיד אינה בהכרח תחזית מדעית. היא מתבססת על מעשיהם ועל התבטאויותיהם בעבר. אך, לעתים קרובות, העבר אינו מכתיב את העתיד. והמועמדים, עצמם, אינם יכולים לצפות מראש איך יגיבו על אירועים שלא התנסו בהם.
זו השאלה העומדת בבסיס הסדר החוב של אי.ד.בי. הסדר חוב נועד לדאוג לזכויות בעלי החברה. אם כן, מי הם בעלי החברה האמיתיים? הסדר חוב הוא חשבון נפש על תפישת הבעלות בחברה שבה אנו חיים. אם כן, באיזו חברה אנו חיים?
ובינתיים, הדיון בהסדר החוב של אי.די.בי הוא דיון היוצא מתוך תפישת בעלות צרה. הנה לפנינו חברה החייבת לגורמים שונים, אומרים הנושים. הבה נדאג להחזר החוב (ולו גם חלקו) על פי גודלם היחסי של נתחי האשראי שלה.
אני לא בטוחה כל כך. אמנם הנהלת בנק לאומי נענתה ל"רחשי לב הציבור", כפי שנוהגים לומר. אבל רחשים אלה וההיענות להם התעוררו באיחור קל של עשר עד עשרים שנה. וברגעים אלה, לא ברור לאן כל הרעש יוביל.
כי הנה עכשיו, בעקבות המהומה, קמו הנושים, וכולם דורשים מנוחי דנקנר להחזיר את חובות החברות שלו, בסך תשעה מיליארד שקל.
עידן השוק החופשי 